מעיון בפסק הדין עלה כי בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה לא צוין המועד להגשת בקשת רשות ערעור כמקובל בהליכים הנדונים בדרך של דיון מהיר. להלן פסק דין בסוגיית ציון מועד הערעור בפסק דין: פסק דין השופטת נילי ארד 1. ערעורה של המערערת מכוון נגד החלטתו של רשם בית דין זה, השופט אילן סופר, אשר דחה בקשתה להארכת המועד להגשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (בשא 346/07). הרקע 2. המערערת, עבדה כלבורנטית במעבדת ריאות בבית חולים הדסה עין כרם (להלן: בית החולים) מיום 1.7.77 עד ליום 12.8.90. לאחר פרישתה לגימלאות, הגישה המערערת לבית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציג ציבור מר סלומון; דמ 6254/06) תביעה נגד בית החולים לזכאות לפנסיה ולהפרשי שכר, שלטענתה לא שולמו לה כל חודש משנת 1976 עד 1992. בית החולים ביקש לסלק התביעה על הסף מחמת התיישנות, מן הטעם שחלפו 16 שנה ממועד סיום עבודתה של המערערת ועד להגשת התביעה. לגוף העניין, הוסיף וטען, כי בהתאם להסכם פנסיה לעובדי הסתדרות מדיצינית הדסה בישראל ורופאיה (להלן: הסכם הפנסיה) שולמו למערערת פיצויי פיטורים עם סיום עבודתה ולכן היא אינה זכאית לפנסיה. פסק דינו של בית הדין האזורי 3. התביעה נדונה בהליך של דיון מהיר, ונדחתה מחמת התיישנות, משנמצא כי "מדובר באיחור של 16 שנה מהמועד של הפיטורים ולמעלה מ- 9 שנים לאחר מועד ההתיישנות הקבוע בחוק ומועדים אלו מדברים בעד עצמם". עיקר טעמיו לדחיית התביעה מחמת התיישנות היו אלה: המערערת לא פנתה לבית החולים בעניין הפרשי תשלומי השכר, המרת הלירה לש"ח או בדרישה לפנסיה ו"לכל היותר פנתה בעניין הביטוח הלאומי ולתביעתה לדמי פגיעה ממנו"; "לא הוכחה כל פניה לאחר 91 וגם לא מגבלה של ממש לעשות כן"; לא הוכח שנוכח מצבה הרפואי הייתה מניעה להגשת התובענה במועד או נימוק לאיחור בהגשתה; לא מדובר במצב ש"נעלמו ממנה עובדות או מסיבות שלא היו תלויות בה" לא יכלה המערערת להגיש התביעה במועד. "נוכח נסיבותיה האישיות" של המערערת, הוסיף בית הדין ובחן את התביעה לגופה, והגיע למסקנה כי יש לדחותה על כל רכיביה. באשר לזכות לפנסיה, נקבע כך: לפי הסכם הפנסיה החל על הצדדים, משקבלה המערערת פיצויי פיטורים אין היא זכאית לפנסיה; המערערת עזבה את העבודה מרצונה ואין מתקיימות בה הנסיבות המקנות זכות לפנסיה לפי הסכם הפנסיה; "גם אם נכון היה הדבר בזמנו, כי מצבה הבריאותי הצדיק פנסיה או שלא היתה כשירה בריאותית הרי שמשלא נעשה דבר מאז ועד היום אין דרך להתחקות אחר מה שיכול היה להיות ומה היה מצבה הבריאותי המדויק דאז. ולנוכח העובדות שבפנינו טענה זו לא הוכחה כלל ועל כן לא קמה לתובעת לא אז וגם לא היום זכות לפנסיה מהנתבעת". תביעת המערערת ל"הפרשי שכר בהמרה מלירות לש"ח" נדחתה אף היא תוך שבית הדין ציין כי התביעה "אינה נהירה כל צרכה", ולא הוכחה "כל זכאות לכל הפרש שכר כלשהו בגין תקופת עבודתה או לאחריה ודין תביעה זו אף היא להידחות". בנוסף קבע בית הדין האזורי כי בהתנהלותה המערערת "זנחה את התביעה" "לא רק במשך שבע שנים אלא כ- 16 שנה" בציינו שלמרות טענות המערערת בדבר "מצב נפשי בעייתי", "לא הוכחה אי כשירות אף לא לגבי חלק מהתקופה" (להלן: פסק הדין). הבקשה להארכת מועד להגשת רשות הערעור 4. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן ביום 16.4.07. ביום 15.5.07 הגישה המערערת לבית דין זה "בקשה להארכת מועד להגשת ערעור /בקשת רשות ערעור" כשעיקר טענותיה באלה: המערערת סברה בטעות שהמועד להגשת ערעור בהליך דיון מהיר הוא 30 יום ממועד קבלת פסק הדין; "אף אחד לא ציין בפניה כי "ישנה תקופה קצרה" בהליך של דיון מהיר "וגם בפסק הדין לא צוין כלום"; המערערת "נמצאת בסעיף רפואי-סוציאלי במסגרת הביטוח לאומי ובמסגרת הרווחה ובמסגרת עבודה שיקומית" ו"לא יכולה להתארגן ולהגיע לבית משפט בגלל סיבות רפואיות סוציאליות ומשפחתיות" (להלן גם: הבקשה להארכת מועד). 5. בית החולים התנגד לבקשה להארכת המועד בטענה שאין מתקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, והוסיף וטען: כל שהיה על המערערת הוא לברר את המועד הנכון להגשת הערעור; העדר הידיעה בדבר המועדים הנקובים בחיקוק אינו מהווה טעם מיוחד; לא הוכח כי האיחור במועד הגשת הערעור נובע מנסיבות שאינן בשליטתה של המערערת; סיכויי הערעור קלושים; אין במצבה הרפואי הסוציאלי של המערערת כדי להוות טעם מיוחד. 6. בהחלטה מיום 18.6.07 דחה הרשם את הבקשה להארכת מועד, תוך שקבע כי בנסיבות המקרה, מצבה הרפואי של המערערת וסיכויי הערעור אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור, וזאת בעיקר מהטעמים הבאים: "המבקשת לא פירטה בבקשתה מהו מצבה הרפואי, שמנע ממנה הגשת בקשת רשות הערעור במועד. למעלה מכך, גם אם היו למבקשת נימוקים מוצדקים, הרי שסיכויי הערעור אינם גבוהים בהתחשב בטענת ההתיישנות שמכוחה נדחתה התביעה וכנגדה אין למבקשת כל דבר לטעון" (להלן: החלטת הרשם). הערעור 7. בערעורה על החלטת הרשם טענה המערערת כך: "אני עבדתי בהדסה עין כרם כ-15 שנה, כאקדמאית, בדירוג גבוה, ואני כבר בנכות מ- 1986, לכן יש טעות בחישוב שנים של התישנות: גם בגלל טיב התביעה, גם בגלל זכויות סוציאליות שלא מומשו, גם בגלל צורך הצטברות עובדות רפואיות וסוציאליות עד להגשת תביעות, ובפרט תביעת פנסיה וימי מחלה מהדסה עין כרם. אני אזכיר איפיוני פנסיה של הדסה והמסמכים שהדסה מסרה לי ב- 1991, מעבירים גמולים לעובד, מעביד בכל מקום עבודה, לכן הדסה קלטה גמולים עובד מעביד מ- 1974 עד 1976 ומ- 1992, 1993 ממקומות עבודה אחרים". 8. הדיון וההכרעה בערעור על החלטת הרשם נעשה על פי החומר שהובא לפנינו, לרבות טיעוני המערערת בערעור, החלטת הרשם ופסק דינו של בית הדין האזורי. לא התבקשה תגובת הצד שכנגד, משלא ראינו צורך בכך. לאחר עיון בכלל החומר, כאמור, נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות. החלטת הרשם בדין יסודה ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בה. על האמור נוסיף את ההערות שלהלן. בפסק הדין לא צוין המועד להגשת בקשת רשות ערעור בהליך של דיון מהיר 9. תביעתה של המערערת נדונה בפני בית הדין האזורי בהליך של דיון מהיר. לפיכך, היה עליה להגיש לבית דין זה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין [סעיף 31(ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969; תקנה 74(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991]. אולם, מעיון בפסק הדין עולה כי בפסק דינו של בית הדין האזורי לא צוין המועד להגשת בקשת רשות ערעור כמקובל בהליכים הנדונים בדרך של דיון מהיר, והדבר עשוי להוות טעם מיוחד להארכת מועד. על מקרה כגון זה נאמר כך בפסק הדין בעניין מוריץ את טוכלר: "טעות של עורך דין המתבטאת בהגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן במסגרת תביעה שנדונה בדרך של דיון מהיר, אם נעשתה בתוך פרק הזמן הקבוע לכך בתקנות בית הדין לעבודה (30 יום) היא "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. זאת, אם יוכח כי ההליך בבית הדין האזורי לא התנהל בדרך בו מתנהלת תביעה המתבררת בדרך של דיון מהיר, ומסתבר כי בפסק הדין שניתן לא צויין המועד הקבוע להגשת בקשת רשות ערעור" [עאח 27/03 מוריץ את טוכלר בע"מ - רוני מטלון, ניתן 5.2.04; וכן ראו: עאח 51/05 גולנרה חיימובה - אלכסנדר אלקין, 28.3.05; דב"ע 98/ 122-9 אלון שרותי דלק תפעול וניהול (1993) בע"מ - עבד אלראוף מואסי, ניתן ביום 15.10.98]. מן הדין כי הלכה זו תחול שעה שמדובר בבעל דין שאינו מיוצג על ידי עורך דין. כלומר בהתקיים שלושה תנאים מצטברים אלה: הערכאה קמא לא ציינה בפסק הדין את המועד להגשת בקשת רשות הערעור; ההליך בבית הדין האזורי התנהל שלא על דרך בירורה של תביעה בדיון מהיר; ובעל הדין הוכיח כי הגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, אזי יהיו טעמים אלה בהצטברותם, בבחינת טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. אלא שבכך לא די. גם אם מתקיים לכאורה טעם מיוחד להארכת מועד, יש להוסיף וליתן את הדעת לבחינת כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות סיכויי הערעור, אשר בנסיבות המקרה הנדון אין בהם כדי להצדיק הארכת מועד. מדיניות זו מאזנת בין מכלול האינטרסים ובהם, מיצוי זכות הגישה לערכאות, עקרון סופיות הדיון ויעילות ניהול ההליכים. נ 10. בענייננו, הוברר אמנם, כי בפסק הדין לא צוין המועד להגשת בקשת רשות ערעור, כמקובל בהליכים הנדונים בדיון מהיר, והבקשה להארכת מועד הוגשה תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין. אולם, לא התקיים התנאי השלישי - המצטבר הנדרש להקמתו של "טעם מיוחד". לאמור, לא הוכח שההליך בבית הדין האזורי התנהל שלא על דרך בירורה של תביעה בדיון מהיר. ההיפך הוא הנכון. עיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מעלה, כי התביעה שהגישה המערערת התנהלה בדרך של דיון מהיר, והמערערת אף לא טענה כנגד ניהול ההליך בדרך זו. משכך הוא, לא התגבש טעם מיוחד המצדיק היענות לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. שיקולים נוספים להם נדרשנו בבחינת נסיבות המקרה, תומכים אף הם במסקנה לפיה לא התקיים טעם מיוחד להארכת מועד. האיחור בהגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין בהליך של דיון מהיר 11. כלל הוא, כי אף איחור של ימים בודדים או אף יום אחד בלבד בהגשת הערעור טעון תרוץ והצדקה [ע"א 769/79 מועלם נ' מטא, פ"ד לה(1) 375; המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך, פ"ד לא(3) 447; בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89, 93; ע"א 694/01 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן, לא פורסם ניתן ביום 30.7.01]. קל וחומר כשאין מדובר באיחור של ימים בודדים בלבד ו"על אחת כמה וכמה, כשהמדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דין בהליך של דיון מהיר, אשר מעצם טיבו מקים לבעלי הדין הסתמכות על סופיות הדיון, במסגרת המועדים שנקבעו להגשת הבקשה ולדיון בה [עאח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, ניתן ביום 9.11.06]. לא הוכח קיומן של נסיבות שלא היו בשליטתה של המערערת 12. הלכה היא כי גישתו הסלחנית של בית הדין בהכרה בקיומו של טעם מיוחד "תעמוד למבקש הארכת מועד רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתו" [דב"ע נג/59- 9 אליעזר גת נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552, 557]. וכלל הוא בפסיקתנו ש"הגם שבנסיבות מסויימות מחלה יכולה להוות טעם מיוחד להארכת מועד, קיימת חובה להוכיח לא רק את קיום המחלה, אלא גם שקיומה של המחלה מנעה מבעל הדין מלתפקד ולטפל בעניינו" [עאח 1006/02 רמי פור - צביקה מה-יפית, ניתן ביום 19.6.02, בפסק דינו של הנשיא סטיב אדלר; עאח 25/07 יהודה גולד - חברת דואר ישראל, ניתן ביום 28.6.07; וראו גם: דב"ע נג/95-9 - אליעזר גת - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כה 552]. בית הדין האזורי קבע אמנם, שהמערערת נמצאת בטיפול במרכז הקהילתי לבריאות הנפש משנת 1991, אולם בעובדה זו כשלעצמה אין די כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד. המערערת לא פירטה בטענותיה בבקשה להארכת מועד מהן ה"סיבות רפואיות סוציאליות ומשפחתיות" אשר מנעו ממנה הגשת בקשת רשות ערעור במועד ולא תמכה טענותיה באסמכתאות כלשהן; אף בטענות המערערת בערעורה לפנינו לא נמצא הסבר או נימוק לאיחור הנובע מקיומן של "נסיבות אישיות" במועד הגשת בקשת רשות הערעור, מלבד טענות כוללניות ובלתי נהירות. נמצא, כי בטענותיה בבקשה להארכת מועד ובערעור לפנינו, לא הצביעה המערערת על טעם מיוחד אשר במצבה הרפואי ובנסיבותיה האישיות מנע ממנה להגיש את בקשת רשות הערעור במועד. לא הוּכח קיומה של נסיבה חיצונית שלא הייתה בשליטתה, אשר בגינה נגרם האיחור בהגשת רשות הערעור. סיכויי הערעור קלושים 13. כלל הוא כי סיכויי הערעור מהווים שיקול חשוב בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור [עא"ח 34/06 אלו אור בטחון בע"מ - מראוון ראבייה, ניתן 9.11.06; עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ, ניתן 30.10.06; דב"ע נז/ 98-9 שלום כהן - מדינת ישראל -משרד התקשורת, ניתן 12.2.97; בש"א 1695/04 מירב מתנות בע"מ - יעקב ליכטנשטיין, ניתן 8.2.05]. במקרה שלפנינו, עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי ובטעמיו לדחיית התביעה, מצדיקים את מסקנתו של הרשם, ולוּ על פני הדברים, לפיה סיכויי הערעור קלושים. זאת, נוכח קביעותיו של בית הדין האזורי המושתתות והמעוגנות לכאורה במכלול חומר הראיות שהיה לפניו. כללם של דברים 14. מכל הטעמים האלה, ולאחר שנתנו דעתנו לשיקולים הצריכים לעניין בנסיבות המקרה, ונוכח סיכויי הערעור הקלושים, הגענו למסקנה לפיה צדק הרשם בהחלטתו לפיה לא התגבש טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי. אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבה - בית החולים הדסה עין כרם, אין אנו עושים צו להוצאות. ערעור