לטענת העותר הוא הגיש תביעה בבית הדין לעבודה לפסק דין כספי - תביעה כספית מכומתת ושילם אגרה בהתאם, ומה שקיבל הוא פסק דין הצהרתי - העוסק בעקרונות ואין בו סכומים כספיים מוגדרים. להלן פסק דין בסוגיית עתירה בנושא פסק דין הצהרתי בבית דין לעבודה: פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. הפרשה שלפנינו מעסיקה ערכאות מערכאות שונות כבר למעלה מעשרים וחמש שנים. חוששתני שפסק דיננו זה לא יסיים את הפרשה אך יש לקוות כי בעלי הדין ימצאו את הדרך לעשות כן בלא צורך בהליכים משפטיים נוספים. העובדות וההליכים 2. העותר הועסק במשיבה 2 (להלן: המשיבה) מאז ראשית שנות ה- 60. למעשה תחילתה של הפרשה בפסק בוררות משנת 1978 שדן בתפקידי התובע במשיבה זכויותיו וחובותיו. בית הדין האזורי לעבודה אישר את פסק הבוררות. תביעות שהגיש העותר לאחר מכן ובהקשר זה לבית הדין האזורי לעבודה הועברו לבית משפט השלום אשדוד (ת"א 358/84). בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא ה' פינשטיין) דחה את מרבית התביעה וביקר בחריפות את העותר ("כל המעיין בתיק תביעה זו מבין מיד כי עסקינן בתובע אובססיבי ברמה מיוחדת במינה. כל מי שנכח בבית-המשפט, כמוני, היה מקבל דוגמאות חיות יומיומיות לאובססיה זו... לבי לבי עם עיריית אשדוד, אשר נאלצה להתכתש עם התובע לאורכם ולרוחבם של מאות ניירות, פרטיכלים, מכתבים, סיכומים, פסקי-דין, החלטות ביניים, החלטות בוררות, ועדות פריטטיות וכיו"ב גופים, ניירות ומסמכים המשמשים את התובע במלחמתו בעירייה"). ערעור שהגיש העותר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נדחה (ע"א 1254/99). בקשת רשות ערעור שהגיש העותר לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (רע"א 5715/02). 3. בין לבין התנהל נגד העותר הליך משמעתי שבסופו ניתן נגדו גזר דין בו הוחלט להכריז על פיטוריו החל מיום 25.8.1981. לאחר מכן, בשנת 1988, הגיש העותר תביעה נוספת לבית הדין האזורי לעבודה (עב 300061/88). בתביעה זו התנהלו הליכים מהליכים שונים שאין צורך לפרטם ולבסוף, ביום 7.2.2005, ניתן פסק דין שעסק ב"חישוב שיעור המשכורת הקובעת לצורך חישוב תשלומי הפנסיה להן זכאי התובע [העותר - מ"נ] לרבות תשלום מענק הפרישה וההפרשים הנתבעים ע"י התובע". מרבית טענות העותר נדחו ובאחרית דבר סיכם בית הדין האזורי לעבודה כיצד יחושבו התשלומים להם זכאי העותר מבלי שנקבעו סכומים מפורטים. בית הדין האזורי גם קבע כי "משנדחתה תביעת [העותר] ולאור אופן ניהול ההליך ע"י [העותר] ישא [העותר] בהוצאות [המשיבה] בסך של 15,000 ₪". המשיבה הגישה לבית הדין האזורי בקשה "למתן הבהרה", העותר התנגד לבקשה ובית הדין האזורי דחה את הבקשה וקבע כי "הליך של הבהרת פס"ד יכול שייעשה אך ורק בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. למעלה מן הצורך נוסיף כי פסה"ד מדבר בעד עצמו ואין צורך להבהירו". 4. הן העותר והן המשיבה הגישו ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (עע 224/05; עע 247/05). בערעורו שלו העלה העותר ראשית את הטענה כי פסק הדין של בית הדין האזורי "איננו גמור". לטענתו הוא "הגיש תביעה לפסק דין כספי - תביעה כספית מכומתת ושילם אגרה בהתאם, ומה שקיבל הוא פסק דין הצהרתי - העוסק בעקרונות ואין בו סכומים כספיים מוגדרים". בנוסף הוא העלה בערעורו שורה ארוכה של טענות לעניין הוותק, אחוזי הפנסיה המגיעים לו וכן תוספות שצריכות להיכלל ב"משכורת הקובעת". כמו כן העלה הוא בערעורו שורה ארוכה של טענות לגבי אופן התנהלות ההליך וההוצאות הגבוהות שנפסקו לו בבית הדין האזורי. בית הדין הארצי המליץ לצדדים לסיים את כל ההתדיינויות והסכסוכים שביניהם אולם הדבר לא צלח ובית הדין הארצי נתבקש לתת פסק דין. ביום 11.5.2006 ניתן בבית הדין הארצי פסק דין שדחה את הערעורים. בפסק הדין דחה בית הדין הארצי את "כל בקשותיו של מר סביר להגדיל את המשכורת הקובעת". כמו כן נדחו הטענות הדיוניות והטענות לגבי ההוצאות שנפסקו. גם הטענה בשאלת בהירות פסק הדין והיותו פסק דין הצהרתי במקום פסק דין כספי נדחתה וכך קבע בית הדין הארצי: "בית הדין האזורי רשאי לקבוע בפסק דינו את עקרונות החישוב לפיהם המעביד שהנתונים מצויים בידו יחשב את הפנסיה. במהלך הדיון בפנינו ניסינו להביא את הצדדים לדרך חישוב מוסכמת, אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם ועל כן: העירייה תערוך את החישוב על פי הקבוע בפסק הדין. היה ומר סביר יסבור, כי העירייה לא יישמה את פסק הדין של בית הדין האזורי נכונה הוא רשאי להגיש תביעה ליישום פסק הדין" על פסק דין זה הוגשה העתירה שלפנינו. העתירה 5. העותר מודע להלכות בעניין התערבותו של בית משפט זה בפסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה ואולם לטענתו, בעניינו, חרגו בתי הדין לעבודה מסמכותם באופן היורד לשורשו של ענין. לטענת העותר "סטה בית הדין הארצי ממושכלות בסיסיים של עקרונות השיטה המשפטית במדינה" בכך שמנע ממנו את האפשרות לממש את פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה במסגרת הליך הוצאה לפועל ו"גזר עליו להתחיל את הכל מחדש באמצעות תביעה למימוש פסק הדין". בכך גם נגזרה עליו, לטענתו, סכנה חדשה בדמות טענת התיישנות כנגד התביעה החדשה, סחבת דיונית לעוד שנים רבות וכן נדרש הוא לתשלום נוסף של אגרה. העותר שב ומדגיש כי זכאי הוא לקבל פסק דין שאיננו פסק דין הצהרתי אלא כספי וכי פסק דין ששולח תובע להגיש תביעה חדשה "פוגע בכבוד האדם, בזכות הקניין שלו ובערכיה של מדינת ישראל". בא כוח העותר מציין כי הגיש עתירה נוספת לבית משפט זה (בג"צ 4214/06) שעניינה פסק דין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה בפרשה אחרת שם נדרש תובע לכמת את תביעתו. לטענת העותר מדובר בפסיקות סותרות של בית הדין הארצי לעבודה ו"לא יעלה על הדעת לדרוש מהתובעים לכמת את תביעתם רק על מנת שלאחר כך בבוא המועד לתת פסק דין, יתחמק בית הדין מלתת פסק דין מכומת". בנוסף לכך העותר פרש על פני יותר משמונה עשר עמודים טענות נוספות שעניינם "פגמים שנפלו בפסק הדין של בית הדין האזורי ושל בית הדין הארצי" וביניהם טענות לעניין שיעור המשכורת הקובעת, "ותק בעבודה", ה"הסכמים הקיבוציים החלים", "ותק לצורך פנסיה", "הפחתת שכר", "דמי הניהול", "דמי פיצול", "אחוזי הפנסיה", "מענק הפרישה" וטענות נוספות לעניין אופן התנהלות ההליך (הזמנת עדים, הוצאת העותר מהאולם, סירוב בקשה לדחיית מועד דיון, אי מתן אפשרות למנוחה בעת חקירת עדים ועוד) וכן טענות נגד האמון שניתן לגירסאות העדים מטעם המשיבה. מעיון בנספחי העתירה הסתבר כי חלקים אלו הועתקו לעתירה, כמעט מילה במילה, מתוך הודעת הערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה. יתר על כן, במסגרת "העתק-הדבק" שנקט בו העותר שורבבו לעתירה גם חלקים מתוך הודעת הערעור שוודאי אינם קשורים לעתירה. כך למשל הסעיף המודיע לבית הדין הארצי כי "העותר יגיש בקשה מיוחדת להצגת מסמך זה בערעור, ויבקש מבית הדין לקבלו" (סעיף ג(ו)(17) לעתירה) וכן הסעיף המודיע לבית הדין הארצי על הכוונה להגיש "בקשה לצירוף ראיה נוספת שלא היתה בפני בית הדין קמא" (סעיף ג(ז)(4) לעתירה). דיון 6. דין העתירה להדחות על הסף. בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה והוא יתערב בה רק במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בפסק הדין, בשים לב לחשיבותה הכללית הציבורית של הבעיה, וכאשר הצדק מחייב זאת (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ (1) 673, 693; וראו לאחרונה בג"צ 9716/05 אמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 24.5.2006, פסקה 8)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים את התערבותנו. בית הדין האזורי ואחריו בית הדין הארצי דנו בהרחבה בטענותיו של העותר ואין לומר כי בפסקי הדין נשוא העתירה נפלה טעות משפטית מהותית בעלת חשיבות כללית המצדיקה התערבות. 7. ודוק: לעתים בית הדין לעבודה במכוון אינו קובע מספרים סופיים בפסק דינו אלא מסתפק בקביעות עקרוניות אך בכך אין כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כך למשל אירע ב- בג"צ 897/78 יגאל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לג (2) 6 ונדחתה העתירה שהוגשה לבית משפט זה. יצויין, כי באותו מקרה נדונה אפשרות הפניה להליכי הוצאה לפועל (שם, בעמ' 7) והעיקר הוא שגם באותו מקרה הופנה העותר להגיש תביעה חדשה (שם, בעמ' 8). הדבר אפוא אינו מעורר כל קושי (והשוו: דברי השופטת א' פרוקצ'יה לפיהם העדר כימות והעדר קביעת סכומים אינם מצדיקים מתן רשות ערעור (רע"א 418/04 פאנוס נ' מוסך פאנוס (1985) בע"מ (מיום 20.6.2005); דברי הרשמת א' אפעל-גבאי לפיהם "אין כל פגם בפסק דין אשר מתווה את עקרונות החישוב" (בש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ, פ"ד מט (1) 532, 538 ג). 8. ממילא, ניתן לומר כי האפשרות להגיש תביעה חדשה מהווה כשלעצמה סעד חלופי המצדיק את דחיית העתירה על הסף (ראו והשוו: בג"צ 3060/05 וקנין נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (מיום 4.8.2005); בג"צ 2197/04 אבו לחלווי נ' מ"י (מיום 6.7.2004); בג"צ 4026/02 ניצן נ' מ"י (מיום 15.7.2002); בג"צ 4648/95 יזראמקס תחנת דלק בע"מ נ' משרד האנרגיה והתשתית (מיום 24.7.1995)). הגם שבענייננו, בניגוד לטענות העותר, בית הדין הארצי כלל לא "גזר" עליו להגיש תביעה חדשה אלא כל שנאמר בהקשר זה הוא כי העותר "רשאי" להגיש תביעה שכזו ובית הדין הארצי לא הביע כל עמדה בשאלת פתיחתם של הליכי הוצאה לפועל. 9. למותר לציין כי יתר טענות העותר - שכאמור הועתקו מתוך הודעת הערעור שהגיש הוא לבית הדין הארצי לעבודה - הינן טענות "ערעוריות" (ממש) שאינן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה (ראו בג"צ 5577/05 יואב כהנא, עו"ד נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 10.7.2005, פסקה 5)). 10. העתירה אפוא נדחית על הסף. ממילא נדחית בקשת העותר לאיחוד הדיון עם בג"צ 4214/06. לא בלי היסוס החלטנו שלא להטיל על העותר הוצאות לטובת אוצר המדינה וזאת על אף שהעתיק לעתירתו קטעים שלמים, בלתי רלבנטיים בעליל, מתוך הודעת הערעור שהגיש לבית הדין הארצי לעבודה (השוו: בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (מיום 11.6.2006, פסקה 12); רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול (מיום 24.4.2006)). בית הדין לעבודהפסק דין הצהרתי