סעיף 14 א לחוק החוזים

סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כי "אין המפר חייב בפיצויים... בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". דוגמא לפסק דין בנושא סעיף 14 א לחוק החוזים: בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט מרדכי בן חיים), שניתן בת.א. 32939/05, ביום 21.12.09, במסגרתו התקבלה בחלקה תביעת המשיבים 1 ו-2 כנגד המערערים שחוייבו לשלם להם סך של 29,461 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, בגין הפרת הסכם מכר; נדחתה התביעה שכנגד שהגישו המערערים כנגד המשיבים 1 ו-2; והתקבלה בחלקה הודעת צד ג' ששלחו המערערים כנגד משיב 4, שחוייב לשלם להם סך של 14,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. ביום 09.08.04 נחתם הסכם מכר בין המשיבים 1 ו-2, אדי בן אהרון ושושנה גלס (להלן: "המוכרים" או "המשיבים"), לבין המערערים, שי גולדברג ומאיר ממן (להלן: "הקונים" או "המערערים"), למכירת הדירה הידועה כחלקה 30/3 בגוש 7169 בחולון (להלן: "הדירה"), שהייתה רשומה על שם הוריהם המנוחים של המשיבים, וזאת בתמורה לסך של 115,000 דולר (להלן: "ההסכם"). 2. משיב 4, עו"ד (כתוארו אז) גור פינקלשטיין (להלן: "משיב 4" או "פינקלשטיין") ייצג את המערערים, בהיותו עורך דין בעל רשיון לעריכת דין בתוקף. 3. יצוין, כי הודעת צד ג' שהוגשה כנגד משיב 3, אבי המרמן, שהיה המתווך בעסקה הנ"ל, סולקה, לאחר שהשיב למערערים את דמי התיווך ששילמו לו, ולמעשה הוא אינו צד להליך שבפניי. 4. אין חולק כי ההסכם לא בוצע, כאשר כל אחד מהצדדים טוען כלפי משנהו להפרה של ההסכם. לטענת המשיבים, הם גילו למערערים את כל המידע הרלוונטי, ובכלל זאת את שטח הדירה, ואת העובדה שהדירה רשומה על שם ההורים המנוחים. מנגד, טענו המערערים, כי פרטים מהותיים הוסתרו מהם, ובכלל זאת העובדה שבדירה בוצעה בנייה בלתי חוקית, וכי לא מדובר בדירה בת שניים וחצי חדרים אלא בדירת חדר וחצי. לאור זאת, ולאחר שנרשמה הערת אזהרה ביום 17.11.04, ושולמה המקדמה בסך של 25,000 ₪, לא שילמו המערערים את יתרת התמורה, זאת לאחר שהסתבר להם שבקשתם לקבלת משכנתא נדחתה לאור חריגות הבנייה, ודרשו להפחית את סכום התמורה ולהעמידו על 100,000 דולר. המשיבים - המוכרים - הכחישו טענות אלה, והציגו אישור עירייה, לפיו העובדה שהדירה רשומה על שם הוריהם המנוחים אינה מהווה כל בעיה, ואינה מונעת את העברת הזכויות בדירה ששטחה 52 מ"ר על שם הקונים, על אף שבנסח מצויין ששטח הדירה הוא 33 מ"ר. 5. בעקבות האמור, ביום 16.02.05 הודיעו המערערים למשיבים על ביטול ההסכם עקב טעות, שכן סברו כי מדובר בדירה בת שניים וחצי חדרים, בעוד הדבר אינו כך. המשיבים כפרו בצדקת הודעת הביטול, וטענו כי לא היתה לקונים כל סיבה לבטל את ההסכם. 6. בסופו של דבר, ביום 19.04.05 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה לפיו בוטל ההסכם וכן בוטלה הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערערים, והמשיבים השיבו למערערים את מלוא התמורה שהתקבלה עד לאותו מועד, בסך 28,000 דולר, וכל צד שמא על זכויותיו (להלן: "הסכם ההשבה"). לטענת המשיבים, הם נאלצו להסכים לכך כדי לגרום למחיקת הערת האזהרה ולאפשר את מכירת הדירה לצד שלישי. 7. בתביעתם, עתרו המשיבים לסעדים הבאים: (א) סך של 39,281 ₪ בגין הפסד כתוצאה ממכירת הדירה לצד שלישי בסכום נמוך מהתמורה עליה הוסכם עם המערערים; (ב) סך של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ששילמו בגין עריכת ההסכם ועריכת הסכם ההשבה, וכן בגין אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש; (ג) לחילופין - סך של 44,000 ₪ בגין פיצוי מוסכם שנקבע בהסכם. 8. בתביעה שכנגד שהגישו המערערים הם עתרו לקבלת פיצוי בסך 79,999 ₪, שכולל את הפיצוי המוסכם בסך 10,000 $, וכן את ההוצאות ששולמו למתווך בסך 6,796.5 ₪, והוצאות נוספות. 9. במקביל, הגישו המערערים הודעת צד ג' כנגד פינקלשטיין, שייצג אותם בעסקת המכר. יצוין, כי הוגשה גם הודעת צד ג' כנגד משיב 3, שכאמור סולקה לאחר שזה החזיר להם את דמי התיווך. המערערים טענו כי פינקלשטיין פעל ברשלנות חמורה בכך שנמנע מלבדוק את כל הדרוש בדיקה באשר למצב הדירה ולהיתרי הבניה, ובכך שלא דאג להוסיף להסכם הצהרה בעניין מספר החדרים בדירה והצהרה כי כל הבניה בדירה נעשתה כדין. פינקלשטיין כפר בטענות, וטען כי מעולם לא דובר על דירה בת שניים וחצי חדרים, כי הובהר למערערים שהדירה נמכרת על פי הרשום בנסח, וכן הובהר להם שהמשיבים אינם יכולים להצהיר על עובדות הנוגעות לבניית הדירה, והמערערים אישרו כי הדבר מקובל עליהם. עוד טען פינקלשטיין, שהמערערים טענו בפניו כי בדקו את המצב הרישומי של הדירה בעירייה ומצאו כי הכל תקין ולשביעות רצונם, ועל כן אין מקום לקבוע כי הוא התרשל. 10. בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבים בחלקה, לאחר שקבע כי אומנם היו חריגות בנייה בדירה, אולם המשיבים לא היו מודעים לכך (הדירה נרכשה בשנת 1989 על ידי הוריהם של המשיבים, שלא ביצעו בדירה כל שינוי). לאחר שבית משפט קבע כי שני הצדדים אחראים לאי ביצועו של ההסכם ולהפרתו, הטיל את מירב האחריות על המערערים (הקונים), וחייב אותם לשלם למשיבים סך של 29,461 ₪, המהווים 75% מהנזק בגין מכירת הדירה בסכום מופחת. יתר רכיבי התביעה נדחו, וכך גם נדחתה התביעה שכנגד שהגישו המערערים. באשר להודעת צד ג' שהגישו המערערים כנגד פינקלשטיין, קבע בית המשפט, כי פינקלשטיין התחייב לבדוק את המצב הרישומי בעירייה ולא עשה כן, ולא וידא כי המתווך עשה כן, ומכאן שהוא הפר את חובת הזהירות החלה עליו. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת פינקלשטיין כי המערערים לא עשו מאמץ להקטין את הנזק באופן שיאפשר את מימוש ההסכם תוך הפחתת התמורה, וקבע כי המערערים סיכלו כל דרך של פשרה בניגוד לעצתו של פינקלשטיין, ולפיכך פסק כי על פינקלשטיין לפצותם בסך של 14,000 ₪ בלבד. טענות הצדדים בערעור 11. הערעור נסב הן על קביעת בית המשפט כי על המערערים לשלם למשיבים פיצויים בגין הפרת ההסכם, והן על קביעת בית המשפט, לפיה על אף שקיבל את הודעת צד ג' שהגישו כנגד פינקלשטיין, חייב אותו לשפות אותם רק באופן חלקי. 12. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא כשדחה את התביעה שכנגד שהגישו, וכשקיבל חלקית את תביעת המשיבים. לטענתם, מסקנותיו הסופיות של בית המשפט אינן עולות בקנה אחד עם קביעותיו העובדתיות לפיהן ההסכם לא קוים בשל טעות משותפת של שני הצדדים לגבי קיומן של חריגות בניה. עוד לטענתם, משנקבע כי יש בדירה חריגות בנייה, הרי שבצדק ביטלו את ההסכם והיה מקום להורות על השבה מלאה, מבלי לחייב אותם בתשלום פיצוי כלשהו. לטענתם אין כל הגיון בחיובם מקום בו נקבע כי המשיבים עצמם התרשלו בכך שלא ידעו על חריגות הבנייה. עוד טוענים המערערים, כי בכל מקרה, היה מקום לחייב את פינקלשטיין בשיפוי מלא, וזאת נוכח הקביעה העובדתית של בית המשפט כי הוא התרשל ולא עמד בחובת הזהירות. לטענתם, לא היה מקום לקביעת בית המשפט לפיה היה עליהם להקטין את הנזק ולקבל הצעת פשרה שלא חפצו בה. 13. מנגד, טוענים המשיבים כי בצדק קיבל בית המשפט את תביעתם, גם אם רק באופן חלקי, ודחה את התביעה שכנגד. לטענתם, המערערים מטעים את בית המשפט בטענתם כי בית המשפט הטיל אחריות משותפת, כאשר למעשה בית המשפט הטיל את מירב האחריות לביטול ההסכם על המערערים, ואף קבע כי המערערים פעלו שלא בתם לב. לטענת המשיבים, בצדק קבע בית המשפט, כקביעה עובדתית שאין להתערב בה, כי הם לא ידעו על חריגות הבנייה. עוד לטענתם, בכל מקרה, המערערים נטלו על עצמם את האחריות לבדוק את מצב הדירה, וויתרו באופן מפורש על כל טענה בעניין אי התאמה, ואין להם אלא להלין על עצמם משחתמו על ההסכם מבלי לערוך את הבדיקות המתאימות. לטענתם, הסיבה היחידה שבית המשפט הטיל עליהם אחריות כלשהי, הייתה בהסתמך על הצהרתם בהסכם כי הדירה נקייה מכל חוב, עיקול, צו הריסה וכו'. לטענתם, אין כל עילה להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט באשר לאופן חלוקת האחריות בין המשיבים למערערים, ובצדק לא קיבל בית המשפט את הודעת הביטול מצד המערערים, וקבע כי המערערים פעלו בהקשר זה בחוסר תם לב, וכי הם לא היו זכאים לבטל את ההסכם מחמת טעות. 14. לטענת פינקלשטיין, לא היה מקום לקבל את הודעת צד ג' כנגדו, ולא היה מקום לחייבו בשיפוי מלא. לטענתו, משהמערערים לא התייחסו בסיכומים שהגישו לבית משפט קמא להודעת צד ג', הרי שעל פי התקנות לא היה רשאי בית המשפט לקבל את ההודעה. עוד לטענתו, בית משפט קמא לא קיבל את עדות מערער 1 ולא נתן בה אמון, ודי בכך כדי לדחות את הטענות כנגדו. עוד טען פינקלשטיין, כי המערערים טענו בפניו כי נתוני הדירה נבדקו בעירייה על ידי מערער 1 ועל ידי המתווך, וכי לא נמצאה כל בעיה, וכי הוא אינו נדרש לבצע בדיקות נוספות. עוד לטענתו, מעולם לא דובר על דירת שניים וחצי חדרים, וכי בכל מקרה אין לבוא אליו בטרוניה, שכן גם מהנתונים שבידי העירייה הוא לא יכול היה להגיע למסקנה כי מדובר בחריגות בנייה. לבסוף טען פינקלשטיין, כי בצדק קבע בית משפט קמא כי המערערים לא עמדו בחובת הקטנת הנזק, כאשר סירבו לכל הצעת פשרה, בין לקיום ההסכם תוך הפחתת מחיר, ובין לביטול ההסכם תוך תשלום פיצוי נמוך, אך כאמור, לטענתו, לא היה מקום לחייב אותו גם בשיפוי חלקי. ד י ו ן 15. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובכל המסמכים, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, רק בכל הנוגע להודעת צד ג', כפי שיפורט להלן. התביעה כנגד המערערים 16. אקדים ואציין בהקשר זה, כי הצדדים התייחסו לטענות לגבי התביעה שבין המשיבים לבין המערערים בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ואולם מהדיון שנערך בפניי עולה לכאורה כי הטענות בעניין זה נזנחו, ואולם מצאתי לנכון להתייחס בקצרה גם לעניין זה. 17. בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות ברורות ומנומקות היטב. בתוך כך, קבע בית המשפט כי הדירה, כפי שהוצגה למערערים, כללה חדר שנבנה ללא היתר, וכלשונו "בדירה אשר הוצגה לנתבעים [המערערים] ונמכרה להם על פי ההסכם קיימת בניה חורגת שקיומה התבטא בחדר נוסף בדירה, שנבנה בלא היתר". יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי המשיבים - המוכרים - לא ידעו כי מדובר בחריגות בניה וכי "גירסת התובע [משיב 1], לא נסתרה בפני ואני רואה לקבלה, אני פוסק איפוא כי התובעים [המשיבים] לא היו מודעים לקיום חריגות בניה בדירה". כאמור, מדובר בקביעות עובדתיות, וכידוע אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו בפניה, [ע"א 3099/10 ראיף אבו שקרה נ' נכלה זכריא חדאד ( 09.10.12); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10)]. לא כך הם פני הדברים בענייננו, כאשר בית המשפט שמע את כל העדויות, ובהן עדות נציג העירייה בעניין חריגות הבנייה, ועדות השמאים מטעם המערערים בעניין שטח הדירה וחריגות הבניה, בחן אותן, ניתח אותן, הגיע למסקנות ברורות וקבע קביעות חד משמעיות, המתבקשות מחומר הראיות שהונח בפניו. לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעות אלה. 18. באשר לשאלה מי מהצדדים הפר את ההסכם ואחראי לאי ביצועו - אקדים ואציין כי לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית משפט קמא בעניין זה, אשר קבע כי אומנם שני הצדדים אחראים לכך, אך הטיל בסופו של יום את מירב האחריות על המערערים, כמפורט לעיל. הכרעה זו התבססה על קביעות בית המשפט כי מחד על פי ההסכם נטלו על עצמם המערערים את חובת הבדיקה וויתרו על כל טענה של אי התאמה (סעיף 5 להסכם). ביהמ"ש הצביע על גרסאות סותרות של מערער 1 בעניין רצונו להמשיך בעסקה לאחר שנודע לו על החריגות, וציין כדלקמן: "היה נכון להתפשר... אך סירב לשאת בעלות הפשרה, והחזיק את התובעים כבני ערובה בידיו תוך שסירב להסכים למחיקת הערת האזהרה... מכלול התנהגותם של הנתבעים לרבות משלוח הודעת הביטול על ידם שנומקה בעילה של טעות באשר למספר החדרים בדירה, מלמדת על חוסר תום לב..." (הדגשה שלי - ר.ל.ש). מאידך, קבע בית המשפט כי המשיבים התרשלו בכך שלא בררו כי קיימות חריגות הבניה. אומנם היה קושי בהשגת מידע בהקשר זה מהעירייה, ואולם משהצהירו בהסכם כי "הזכויות בדירה נקיות מכל חוב, עיקול, שעבוד, משכנתא, צו הריסה, צו הפקעה, או משכון ו/או זכות צד ג' כלשהי" ["הואיל" 4 להסכם; סעיף 3.2 להסכם], הרי שהתרשלו בכך שלא וידאו את הענין בטרם הצהירו על כך, וכלשונו: "...חרף הקושי שבהשגת מידע שאינו כלול בתיק הבנין, קושי שיש בו כדי ללמד כי התובעים כמוכר סביר אינם צריכים לצאת מגדרם בקיום חובת הבדיקה, הרי שהתובעים נתפשים בכף הנוסח הגורף והחד משמעי של הצהרת המוכר וכי על פי הראיות שבפני, התובעים לא נקטו צעד כלשהו כדי לקיים את חובת הבדיקה; די בעובדה זו כדי לקבוע לחובתם ממצא של רשלנות". 19. יצוין, כי אומנם בפועל ככל הנראה במסגרת היתר מיום 11.02.04 לבניית מעלית בבניין , הוצא צו הריסה לכל השטחים שנבנו בחריגה בבניין, ואולם, כאמור, בימ"ש קבע כי המשיבים לא יכלו לגלות מידע זה, שהיה מצוי בתיק נפרד ולא בתיק הבניין, וקבע כי התרשלותם נובעת למעשה מעצם העובדה שלא בדקו דבר, על אף שגם אם היו בודקים את המצב מול העירייה ככל הנראה לא בנקל היו מגלים, לא את קיום החריגות ולא את קיומו של צו ההריסה. 20. כאמור, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט בענין זה, אשר מבוססת בחלקה על התרשמותו של בית משפט קמא מהעדים, ובעיקר מעדותו של מערער 1, וכן על ניתוח נכון של ההסכמות שהיו בין הצדדים והמסמכים השונים. 21. המערערים טענו כי משבית המשפט הטיל אחריות על שני הצדדים לאי ביצוע ההסכם, ומשנקבע כי היו בדירה חריגות בניה, הרי שהיה מקום לקבוע כי ההסכם בוטל על ידם כדין. אין בידי לקבל טענה זו. בית המשפט התייחס לכך במפורש, וציין כי אומנם יש אחריות משותפת, אך לא בחלקים שווים, והטיל את מירב האחריות על המערערים. בית המשפט ציין כי מחד אכן הצהירו המשיבים כי הדירה נקייה מכל שעבוד, עיקול, צו הריסה וכדומה, ואכן התרשלו המשיבים בכך שלא ידעו על החריגות, ואולם מאידך, בית המשפט קבע כי על פי ההסכם המערערים לקחו על עצמם את חובת הבדיקה, ומשלא עמדו בה, אין להם אלא להלין על עצמם. 22. לאור זאת, אני סבורה כי בכל הקשור לטענות בעניין התביעה והתביעה שכנגד - דין הערעור להידחות. הודעת צד ג' כנגד פינקלשטיין 23. שונים פני הדברים בכל הנוגע לטענות המערערים כנגד קביעת בית המשפט שחייבה את פינקלשטיין בשיפוי חלקי בלבד. אני סבורה שהיה מקום לחייב את פינקלשטיין לשפות את המערערים במלוא הסכום בו חוייבו, כפי שיפורט להלן. 24. לאחר ששמע את עדותם של פינקלשטיין ועו"ד נוסף שעבד עימו מחד, ואת עדותו של מערער 1 מאידך, קבע בית המשפט כדלקמן: "על יסוד הראיות שהובאו בפני אני פוסק כי גם אקבל את גרסת עוה"ד פינקלשטיין ושנרך באשר להסכמתו של שי ליטול על עצמו את חובת הבדיקה בעירייה, הרי שמעדותו של עו"ד פינקלשטיין עולה כי היה מודע לכך ששי נסמך על מידע שקיבל כביכול מן המתווך בעוד שעו"ד שנרך הבין כי שי והמתווך בדקו יחדיו בעירייה. בכל מצב, הוכח בפני כי עוה"ד הנ"ל לא וידאו אם המתווך בדק את נושא הרישוי וזה טען נמרצות כי לא ביצע בדיקה כלשהי. ... אשר על כן, אני פוסק כי עו"ד פינקשלטיין, לא יצא ידי חובת הזהירות החלה עליו כלפי לקוחותיו - הנתבעים בכך שנמנע מבדיקת המצב הרישויי של הדירה". הקביעה כי פינקלשטיין התרשל היא קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה, מה גם שלמעשה לא הוגש ערעור על קביעה זו. 25. על אף שקבע כי פינקלשטיין התרשל, הוסיף וקבע בית המשפט כי על פינקלשטיין לשפות את המערערים באופן חלקי בלבד, וזאת בשל העובדה שלא פעלו להקנטת הנזק, בכך שסירבו להתפשר וסירבו לבטל את ההסכם בתמורה לפיצוי נמוך מהפיצוי המוסכם, וכלשונו: "פסקתי לעיל, כי הנתבעים אכן מנעו את קיום העיסקה בכך שהתנו את ביצועה בהפחתת המחיר ואף סיכלו ביטול מוסכם של העיסקה שהיה כרוך בויתור של כל אחד מן הנתבעים, על סכום בסך 2,000 דולר בלבד מתוך הכספים ששילמו. ... נמצא איפוא כי בכל מועד שלאחר חתימת ההסכם, סיכלו הנתבעים כל דרך של פשרה בניגוד לעצת עו"ד פינקלשטיין ובכך גרמו להאדרת נזקי התובעים". 26. בצדק קבע בית המשפט כי פינקלשטיין התרשל, וזאת בעיקר כשלא טרח לבדוק את מצב הדירה מול הרשויות. משמדובר בדירה ישנה, אשר על פי הנסח הינה בת 33 מ"ר, בעוד שבפועל ברור כי מדובר בדירה בשטח גדול יותר, היה חייב פינקלשטיין, כעורך דין מיומן, לוודא כי כל הבדיקות הדרושות בוצעו, ולא היה ראוי שיסתמך על דברי הקונים (לקוחותיו) או על בדיקות שביצעו, מבלי שראה מסמכים, או מבלי שווידא עם המתווך כי הבדיקות אכן בוצעו ומה הן העלו. 27. מרגע שנקבע כי פינקלשטיין התרשל, אני סבורה כי היה מקום לחייב אותו לשפות את הקונים במלוא הסכום בו חוייבו, ואין כל בסיס לקביעה כי חלה על המערערים חובה להקטנת נזק בדרך של "קבלת הסדר פשרה" כזה או אחר. סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כי "אין המפר חייב בפיצויים... בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". אינני סבורה כי התנאי שהציבו הקונים כדי להמשיך ולקיים את ההסכם, (רק אם תופחת התמורה), או העובדה שסרבו לקבל את הצעת הפשרה, מהווה הפרה של חובת הקטנת הנזק. לפיכך אני סבורה כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי בכך שמנעו המערערים את קיום העסקה והתנו את ביצועה בהפחתת המחיר, וכן בכך שסיכלו את ביטול ההסכם תוך תשלום פיצוי נמוך יחסית - הם גרמו להאדרת נזקי המשיבים, ושגה בית המשפט כשקבע כי יש לאור זאת להפחית את השיפוי לו הם זכאים מפינקלשטיין. 28. לבסוף, באשר לטענת פינקלשטיין כי המערערים לא התייחסו להודעת צד ג' בסיכומיהם בבית משפט קמא - די לעיין בסיכומים שהגישו המערערים לבית משפט קמא, כדי להגיע למסקנה כי אין כל בסיס לטענה זו, וכי המערערים התייחסו במפורש לשאלת אחריותו של פינקלשטיין. 29. לפיכך, דין הערעור בכל הנוגע להודעת צד ג' כנגד פינקלשטיין - להתקבל. 30. לבסוף, מצאתי לנכון לציין, כי ניסיתי להביא את הצדדים לפשרה, כאשר המערערים הסכימו לכך, ואולם משיב 4 נמנע מליתן תשובה ברורה להצעת בית המשפט, על אף האורכות הרבות שניתנו לו, ומכאן הצורך שהיה ליתן פסק דין לגופו של עניין. סוף דבר 31. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כדלקמן: א. הערעור שהגישו המערערים לגבי הודעת צד ג' כנגד פינקלשטיין מתקבל, והנני מחייבת את פינקלשטיין לשפות את המערערים במלוא הסכום בו חוייבו על ידי בימ"ש קמא לפצות את משיבים, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פסק הדין. ב. הנני מחייבת את פינקלשטיין לשלם למערערים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. ג. הערעור שהגישו המערערים לגבי קבלת תביעת המשיבים נדחה, והנני מחייבת את המערערים לשלם למשיבים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 11,700 ₪. ד. הערבות הבנקאית שהפקידו המערערים תוחזר להם לאחר אישור על תשלום ההוצאות למשיבים 1 ו-2. חוזהחוק החוזים