דוגמא לפסק דין בנושא סיכוני רווח והפסד - יחסי עובד מעביד: 1. התובעת היתה מקדמת מכירות אצל הנתבעות או מי מהן במשך רוב תקופת ההתקשרות בין הצדדים. הנתבעות מספקות שירותי נופש ותיירות. ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה כאשר התובעת עברה לחברה חדשה שהקים מנכ"ל הנתבעת 1, מר אלי דנון. לאחר מכן הגישה את תביעתה זו שלפנינו. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעות או מי מהן. בכפוף לתשובה שתינתן לשאלה זו ייבחנו תביעותיה של התובעת, ובהן: תשלום פיצויי פיטורים, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה ועוד. הנתבעות הגישו תביעה שכנגד, ובה תבעו פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם, ופיצוי בגין נזקים ואבדן הכנסות בשל העברת לקוחות לחברה החדשה שאליה עברה הנתבעת שכנגד, בסך של 100,000 ₪. המחלוקת העיקרית השנויה ביבן הצדדים הינה בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעות או מי מהן. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות שהוצג לפנינו: א. הנתבעת 1 - צבר אורטל תיירות נופש ואירועים בע"מ - מספקת שירותי תיירות, והיא פועלת בעיקר בירושלים ובסביבתה (להלן - צבר-אורטל). הנתבעת 2 - צבר תיירות נופש ואירועים בע"מ - הינה החברה האם של צבר אורטל (להלן - צבר). ב. התובעת החלה לעבוד לפני שהוקמה חברת צבר-אורטל כפקידת אופרציה ביום 25.7.2000. על פי האמור בתלושי השכר עבדה התובעת בחברת "צבר תיירות מרכז". התובעת היתה עובדת שכירה, וקיבלה שכר קבוע שלא התבסס על עמלות (עדות מר דנון בע' 19). התובעת עבדה במתכונת זו עד 31.12.2001. ג. בתום תקופת העסקתה זו קיבלה התובעת פיצויי פיטורים מחברת צבר (מוסכמה 5, דיון מוקדם מיום 20.2.2011, עדות התובעת בע' 8 ש' 13-14). ד. בראשית שנת 2002 הוקמה חברת צבר-אורטל (הנתבעת 2), והתובעת הפכה להיות מקדמת מכירות בחברה זו. הסכם עבודה בין הצדדים נחתם ביום 4.9.2002 (נספח ג' לתצהיר התובעת). בהסכם נקבע כי התובעת תהיה מקדמת מכירות על בסיס עמלות בלבד, וכי העמלה בגין המכירות תהיה בשיעור של 40% מהרווח על כל קבוצה ברוטו. ה. מ-3.10.2004 היתה התובעת בשמירת היריון ((נספח ה' לתצהיר התובעת), והיא ילדה ביום 18.11.2004. לתובעת שולמו דמי לידה עד ליום 9.2.2005 (נספח ו' לתצהירה). ו. בחודש ינואר 2005 קיבלה התובעת מכתב פיטורים (נספח ז' לתצהיר התובעת). בחודש 2/2005 קיבלה התובעת פיצויי פיטורים. ז. בחודשים 7/2005 ועד 9/2005 קיבלה התובעת תלושי השכר של אלישמע אטיאס (נספחי יא' לתצהיר התובעת, ראו סעיף 10 להלן). התובעת טוענת כי גם בתקופה זו המשיכה להיות עובדת של צבר-אורטל. ח. ביום 10.10.2005 נחתם הסכם התקשרות בין התובעת לבין צבר אורטל. בהסכם נקבע כי התובעת תקבל עמלות בשיעור של 40% ברוטו מרווחי העסקאות שבהן תטפל עבור צבר אורטל, כי תשלום העמלות ייעשה על ידי צבר אורטל בכל 5 בחודש, כי ניכויים עבור ביטוח לאומי, מס בריאות ומס הכנסה ינוכו מהתשלומים שישולמו לתובעת, כי ביטוח מנהלים ייעשה בתום שנת עבודה מלאה, כי התובעת תרכוש טלפוו נייד, וצבר ארוטל תשא בהוצאותיו בשיעור של 60%, כי התובעת תקבל דלקן מצבר אורטל, וכי אינה זכאית לחופשה ולהבראה. ט. בתחילת שנת 2008 פרש מר דנון מצבר אורטל והקים חברה בשם אורטל המספקת גם היא שירותי נופש ותיירות. התובעת, ועובדים נוספים של צבר אורטל עברו לחברה החדשה. צבר אורטל המשיכה לפעול כמקודם (ראו עדות התובעת ע' 12 ש' 12-16). 3. כאמור לעיל השאלה העיקרית המתעוררת בהליך זה הינה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעות. התובעת טוענת כי בכל שנות עבודתה עבדה אצל הנתבעות, כי לא היה לה עסק עצמאי, כי הועסקה ברציפות למעשה אצל שתי הנתבעות, וכי היתה עובדת לכל דבר ועניין. מנגד טוענות הנתבעות כי התובעת היתה שותפה עסקית של צבר-אורטל בחלוקה של 40-60, כי התובעת היא זו שהביאה את הלקוחות, דאגה לרווחתם, ניהלה את כל הכרוך בכך ובכלל זה ארוחות, מלונות, הסעים וכד', וכי אלה אינם יחסי עבודה. 4. האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעות או מי מהן? שאלת קיומם או היעדרם של יחסי עובד-מעביד הינה סוגייה מעורבת של עובדה וחוק, התלויה בנסיבות המקרה הספציפי (ע"א 708/69 פסטרנק - מאפיה קואופרטיבית דגן פד"י כד' (2) 824). המבחן הרווח כיום בפסיקה לבחינת יחסים אלה הוא המבחן המעורב, ובו "מבחן ההשתלבות", הוא הדומיננטי מבין מבחני המשנה. שני פנים למבחן ההשתלבות: פן חיובי, במסגרתו נבחנת השתלבותו של מבצע העבודה במפעל, כחלק אינטגראלי מהפעילות הרגילה ומן המערך הארגוני, להבדיל מגורם חיצוני אשר פעולתו אך נלווית לפעילות המפעל (דב"ע לד/9-3 עוזר אדמון נגד המדינה, פד"ע ה' 169); ופן השלילי שבו נבחנת השאלה האם האדם שבו מדובר אינו בעל עסק משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני (דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה נגד בירגר, פד"ע ג 177). בבחינת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות יש ליתן את הדעת לסימנים כגון תלות כלכלית, קשר אישי ופיקוח כסימפטום חיצוני או "כמסובב" של ההשתלבות (דב"ע לא/27-3 עירית נתניה - בירגר, פד"ע ג' 177). באשר לפן השלילי, סימן היכר חשוב לקיומו של "עסק עצמאי" הוא מבחן הסיכון הכלכלי, לפיו מייעול העבודה ומהחיסכון בהוצאות נהנה "בעל העסק" ולא המזמין, וכן, כי ההשקעות באמצעי ייצור ובהון חוזר יהיו של בעל העסק, שכן המאפיינים עסק ועצמאות עסקית הם: השקעה, יוזמה, ארגון, סיכון, רווח וסכנת הפסד (דב"ע לג/64-3 פירר הנהלת רכוש בע"מ - שטלפר, פד"ע ה' 108; דב"ע נב/112-0 שלי - מ.ל.ל. פד"ע כד' 351]. מבחני משנה נוספים במסגרת המבחן המעורב הינם אספקת הכלים והחומרים, דרך ניכוי המיסים, בלעדיות במסגרת שעות העבודה, התמשכות הקשר, סדירותו ורציפותו (ס' אדלר, "היקף תחולת משפט העבודה - מכפיפות לתכלית", ספר מנחם גולדברג (תשס"א), ע' 22, הוצאת סדן). 5. המסכת העובדתית מעדויות הצדדים לפנינו עולה כי התובעת התקבלה לעבודה ביום 25.7.2000, כפקידת אופרציה, והיתה עובדת לכל דבר ועניין, התובעת קיבלה שכר קבוע. מן המסמך הנושא את הכותרת "כרטיס אישי לעובד" (נספח אחרון בנספחי י' לתצהיר התובעת) עולה כי המעביד של התובעת באותה עת היה "צבר תיירות מרכז". מר דנון, שהיה מנכ"ל צבר אורטל, והבעלים של 50% ממניות החברה, פירט בעדותו את תפקידיה של התובעת באותה עת (ע' 19). מדבריו עולה כי התובעת לא היתה מקדמת מכירות בתקופה זו. התובעת עבדה כפקידת אופרציה עד ליום 31.12.2001, ואין מחלוקת בין הצדדים כי בתקופה זו היתה התובעת במעמד של "עובדת". בתחילת שנת 2002 חל שינוי במתכונת עבודתה של התובעת הן משום שהוקמה חברת צבר-אורטל, והן משום שהתובעת הפכה למקדמת מכירות. יש להצטער על כך שהתובעת הציגה את כל תקופת עבודתה כמקשה אחת (סעיף 10 לסיכומיה), ואף טענה כי לא היה שינוי בין תקופת עבודתה הראשונה, שבה היתה במעמד של "עובדת", לבין התקופה שלאחר מכן. מכל מקום, בתום תקופת עבודתה הראשונה קיבלה התובעת פיצויי פיטורים (סעיף 2.ג לעיל). תביעותיה של התובעת ביחס לתקופה זו התיישנו זה מכבר. המחלוקת בשאלה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעות הינה, אם כן, ביחס לתקופה שמשנת 2002 ואילך. 6. בכתב התביעה, בתצהיריה ובסיכומיה מדגישה התובעת כי עבדה במקום עבודה אחד במשך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים. כך אכן עולה מחומר הראיות שהוצג לפנינו. במקום זה עמדו לרשות התובעת עזרים שונים כגון: מחשב וציוד משרדי (עדות חשב הנתבעות מר שי בונין בע' 47 ש' 14-16) עם זאת, על פי האמור בהסכם ההתקשרות שנחתם ביום 10.10.2005 התובעת רכשה את מכשיר הטלפון הנייד שלה בעצמה, וצבר אורטל השתתפה בהוצאות בשיעור של 60%. כאמור לעיל לתובעת שולמו עמלות בשיעור של 40% מהרווח על כל קבוצה ברוטו במשך כל תקופת עבודתה. התובעת קיבלה תלושי שכר מידי חודש בחודשו (נספחי יא' לתצהירה). מר דנון אמר בעדותו כי התובעת קיבלה תשלום קבוע, ובסוף כל רבעון היו מתחשבנים איתה (ע' 20 ש' 20-21). התובעת לא הנפיקה חשבוניות לצבר אורטל. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי לתובעת לא היו שעות עבודה קבועות, ולא היה פיקוח על שעות עבודתה. התובעת לא טענה כי עבדה בשעות מסויימות. בסעיפים בתצהירה שבהם פורטה התביעה לתשלום גמול עבור עבודה בשעות הנוספות לא פירטה התובעת את שעות עבודתה (סעיפים 36-38). גם בכתב התביעה המתוקן לא צויינו שעות עבודתה של התובעת. עד הנתבעות מר שי בונין אמר בעדותו את הדברים הבאים: "אין לנתבעת שום יכולת או כוונה או רצון או ניסיון לעקוב אחרי התובעת ואחרי עבודתה, לבדוק את שעות נוכחותה, איפה היתה ומתי, היתה לה אפשרות לעשות ככל העולה על רוחה, ולכן היא קיבלה שכר שהוא נגזרת מעבודתה, יכלה לעבוד שעה ביום ולהביא מחזור של מיליון שקל, וזה היה טוב מבחינתו" (ע' 39 ש' 12-15). גם מר דנון אישר כי לא היה כל מעקב אחר שעות עבודתה של התובעת (ע' 20 ש' 18-19). יש לקבל את גרסתם זו במלואה. העדים עשו עלינו רושם מהימן, ולא הוצגה גרסה שונה על ידי התובעת. אמנם בהסכם בין הצדדים מיום 16.5.2004 נכתב כי: "החברה תשלם שעות נוספות רק בחודשים יוני-יולי-אוגוסט עד שעתיים בכל יום ובכפוף לנוהל שעות נוספות" ומר בונין אף התייחס לכך בעדותו (ע' 39). למרות זאת, ובהתחשב בדברים ששמענו מפי עדי הנתבעות, ובכך שהתובעת לא ציינה כי עבדה בשעות מסוימות, נראה כי בפועל לא פעלו התובעת והנתבעות על פי נהלים בעניין זה. כמו כן אמרה התובעת בעדותה כי כאשר נעדרה מעבודתה היה עליה להודיע על כך למנהלת התפעול (ע' 7 ש' 26-32, ע' 8 ש' 1-2). דבריה אלה לא נסתרו. אין בכך כדי לסתור את מסקנתנו כי לא היה כלל פיקוח על שעות עבודתה של התובעת, וכי לא היו לה שעות עבודה קבועות. 7. לתובעת לא היה עסק משלה, ואולם במסגרת תפקידה אצל בצבר אורטל היו גם היו לה סיכויי רווח וסיכוני הפסד. כך השיב מר דנון כאשר נשאל האם מקדם המכירות יכול לקבוע את הרווח לפי רמת ההוצאות והכנסות: "בד"כ מקבל הנחייה מהנהלת החברה, עם מי ההנהלה מעדיפה לעבוד. אבל יש לו זכות לקבל החלטות להביא תיק לרווחיות יותר גבוהה אם הוא מוצא ספק אחר. הוא יכול לקבל המלצה תעבוד עם רשת מלונות כזו כי לחברה זה משתלם או תעבוד עם חברת אוטובוסים כזו. אבל בסופו של דבר הוא מקבל את ההחלטות לפי הרווחיות בתיק, כי הוא צריך להביא רווח ממוצע כלשהו" (ע' 20 ש' 24-27, ההדגשה הוספה ד.פ.). התובעת אישרה את דבריו אלה של מר דנון, ואף הוסיפה כי היא זו שהביאה את הלקוחות, וכי "גלגלה" סכומים של כמיליון וחצי שקל (ע' 16 ש' 31, ע' 17). 8. לאחר שבחנו היטב את כל העובדות שפורטו לעיל הגענו למסקנה כי התובעת לא היתה במעמד של "עובדת" וכי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבעות. מסקנתנו זו מבוססת על שלושה סממנים עיקריים, ואלו הם: סיכוני רווח וסיכויי הפסד, היות התובעת בעלת לקוחות משלה, והעדר פיקוח על שעות עבודתה. כעולה מדבריו של מר דנון, המפורטים בסעיף 7 לעיל, לתובעת היה שיקול דעת נרחב ביותר בנוגע לבחירות הנעשות ביחס לחברות האוטובוסים, בתי המלון וכד'. אין מדובר בדבר של מה בכך, אלא בהחלטות שיש להן השפעה משמעותית על סיכויי הרווח וההפסד של התובעת. בעניינים אלה לא היתה התובעת כפופה לצבר אורטל, ואף כי זו נתנה את המלצתה, לא הוטלה על התובעת חובה לאמץ את ההמלצה. יתר על כן, נראה כי התובעת מילאה את תפקידה כמקדמת מכירות על הצד הטוב ביותר, וניתנה לה יד חופשית לפעול על פי הבנתה. מכאן, שהיוזמה ושיקול הדעת שניתנו לתובעת היו רחבים בהרבה מאלה הניתנים ל"עובד". התובעת אמנם היתה כפופה לנהלים שונים של צבר אורטל, אולם נהלים כלליים אינם מנת חלקם של עובדים בלבד. כך למשל גם בעלי זיכיון של רשת חנויות, למשל, כפופים לנהלי הרשת, ואין הם במעמד של העובדים. לתובעת היו גם לקוחות משלה ובעדותה הבהירה התובעת כי לקוחות אלה הובאו עמה לצבר אורטל, ונשארו בטיפולה גם כאשר עברה לעבוד בחברה החדשה בראשותו של מר אלי דנון. לדברי התובעת מדובר בלקוחות נאמנים (ע' 15 ש' 27-32, ע' 16 ש' 1-4). בעניין העדר פיקוח על שעות העבודה כבר פירטנו לעיל, ונוסיף כי לו היה זה סממן יחיד המעיד על העדרם של יחסי עובד-מעביד, ייתכן שלא ניתן היה להסתמך עליו. אולם בענייננו יש בו כדי לחזק את הסממנים האחרים, שהינם רבי משמעות, והם המכריעים לצורך קביעת מעמדה של התובעת. 9. אכן, כפי שטען ב"כ התובעת, במסמכים השונים שהוצגו לפנינו נעשה שימוש במילים "עבודה" "עובדת" וכד'. כך למשל בהסכם מיום 10.10.2005 נכתב כי: "אין באמור לעיל כדי לגרוע מכל זכות המוקנית לעובד מכוח כל דין" (נספח י' לתצהיר התובעת). ואולם כבר נפסק לא אחת כי הכינוי שנתנו הצדדים להתקשרות ביניהם אין בה כדי לברוא יש מאין, ולהגדיר את מעמדו של המתקשר (ע"ע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל, פד"ע לו 625). מעמד זה נקבע לאחר בחינת מכלול העובדות שהוצגו לפני בית הדין לאור מבחן ההשתלבות והמבחן המעורב, תוך מתן משקל יחסי לכל סממן, ואיזון בין הסממנים השונים (בג"צ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נ(4) 628, 646, 650). משכך, אין די במילים שבהן השתמשו הצדדים כדי לקבוע מהו מעמדה של התובעת. התובעת אף קיבלה מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים בראשית שנת 2005 (סעיף 2.ו לעיל), ואולם גם בכך אין די כדי להגדיר את מעמדה, בעיקר לנוכח טענת הנתבעות הינה כי המכתב ניתן לתובעת לבקשתה. התובעת הכחישה זאת מכל וכל, ואולם בחקירה הנגדית לא עמדה התובעת על טענתה כי אכן פוטרה. כך אמרה התובעת בעניין זה: ש. אז לא פוטרת מצבר אורטל ת. פוטרתי, לא יודעת להסביר את זה. ש. אף אחד לא אמר שאת מפוטרת ת. לא יודעת להגיד לך" (ע' 9 ש' 20-24). תגובה מעין זו אינה אופיינית כלל ועיקר לעובד המפוטר מעבודתו, שהרי אקט הפיטורים הינו חד משמעי, והוא מעיד על כוונת המעביד לפטר את העובד. בענייננו על אף שניתן לתובעת מכתב פיטורים, אישרה התובעת כי אין מדובר באקט המסיים את יחסי העבודה בין הצדדים, ואף טענה כי בתקופה שלאחר מכן שהתה בחופשה ללא תשלום. לא ברור כיצד מתיישבות שתי גרסאותיה אלה זו עם זו. מכל מקום, מכתב הפיטורים, בנסיבותיו של עניין זה שלפנינו, איננו מצביע על היותה של התובעת במעמד של "עובדת". 10. לכך יש להוסיף כי בחודשים 7/2005 ועד 9/2005 קיבלה התובעת תלושי השכר של המעביד אלישמע אטיאס (נספחי יא' לתצהיר התובעת, סעיף 2.ז לעיל), והנתבעות טוענות כי בתקופה זו לא היתה כל התקשרות בינן לבין התובעת. למרות זאת, התובעת טוענת כי גם בתקופה זו המשיכה להיות עובדת של צבר-אורטל. לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה זו, בראש ובראשונה בשל האמור בתלושי השכר. אם אמנם היה מר אטיאס חלק בלתי נפרד מצבר אורטל, מדוע הנפיק לתובעת תלושי שכר על שמו? התובעת לא נתנה לכך כל הסבר. יתר על כן, מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי מר אטיאס פרש מצבר אורטל והקים עסק עצמאי (סעיפים 4-5 לתצהירו). התובעת עצמה אישרה בעדותה כי ניהלה עם מר אטיאס משא ומתן על תנאי העסקתה, זאת כאשר מר אלי דנון כיהן כמנכ"ל של חברת צבר אורטל. אמנם התקיימו קשרים עסקיים בין מר אטיאס לבין צבר אורטל, ומשרדו היה בתוך משרדיה של צבר אורטל, אולם אין בהם כדי לאיין את העובדה שמר אטיאס פתח עסק עצמאי שלו. בתצהירו הצהיר מר אטיאס פעל כלפי רשויות המס כעוסק מורשה (סעיף 4), וגם בכך יש כדי לבסס את הטענה כי עסקו לא היה חלק מעסקה של צבר אורטל. נראה כי ההתקשרות עם מר אטיאס לא עלתה יפה, וכעבור כ-3 חודשים שבה התובעת והתקשרה עם צבר אורטל, ונחתם ביניהם הסכם התקשרות (נספח י' לתצהיר התובעת). ניידותה של התובעת בין החברות השונות מעידה אף היא על היותה במעמד של עצמאית ולא של עובדת, והיא מערערת את טענת התובעת בדבר רצף העסקה. יש לקבל בעניין זה את טענת הנתבעות כי למעשה הופסקה ההתקשרות בין התובעת לנתבעת למשך תקופה ארוכה. מסקנתנו הינה, איפוא, כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעות או מי מהן שנת 22002 ועד לסיום ההתקשרות ביניהן. 11. למעלה מהצריך לענייננו נוסיף כי גם אילו היה נקבע כי התובעת הינה "עובדת", וכאמור לא זו מסקנתנו, גם אז לא היתה התובעת זכאית לחלק הארי של הסעדים הנתבעים. כפי שכבר הבהרנו לעיל מקובלת עלינו טענת הנתבעות כי מכתב הפיטורים שניתן לתובעת בראשית שנת 2005 ניתן לה לבקשתה (ראו עדות מר שי בונין בע' 42-43 ו-48), שהרי גם לגרסת התובעת עצמה ההתקשרות בין הצדדים לא הסתיימה בעקבות מכתב זה, ולטענתה בתקופה שלאחר מכן היא שהתה בחופשה ללא תשלום (חל"ת). אכן, מעביד הנותן מכתב פיטורים לעובד לבקשתו, אף כי לא פוטר, עלול לשאת בתוצאות מעשהו זה, אשר נועד להונות את המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, בנסיבות העניין שלפנינו, אין בו כדי לתמוך במסקנה כי התובעת פוטרה. באשר לטענת התובעת כי הנתבעות הן שיזמו את המהלך להעברתה לחברה החדשה של אלי דנון (סעיף 21 לתצהירה) - לטענה זו לא נמצאה אף לא ראשית ראיה בחומר הראיות שהוצג לפנינו, ומר דנון העיד כי התובעת עברה מרצונה (ע' 22 ש' 6-9). מכאן שהתובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים מכוח החוק. טענת הנתבעות כי אפשרו לפנים משורת הדין למי שעברו לחברה החדשה לשחרר את פיצויי הפיטורים שהצטברו בקופות ביטוח המנהלים לא נסתרה. על כן, לכל היותר היתה התובעת זכאית לפיצוי בגין אי הפרשה לביטוח מנהלים בגובה הניכויים. תביעת התובעת לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות מוטלת בספק לנוכח העדר פיקוח על שעות עבודתה בפועל. לכל אלה יש להוסיף כי חל נתק משמעותי בתקופת ההתקשרות בין הצדדים (ראו סעיף 10 לעיל). 12. התביעה שכנגד משנקבע כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעות נעדר בית דין זה סמכות לדון בתביעה שכנגד. סוף דבר - תביעת התובעת נדחית בשל העדר קיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבעות. התביעה שכנגד נדחית בשל העדר סמכות עניינית. התובעת תשלם הוצאות הנתבעות בסך של 4,000 ₪. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. יחסי עובד מעביד