מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סיווג ארנונה משרדים שירותים ומסחר: עניינו של ערעור זה בהחלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שלידי עיריית חולון (להלן: "ועדת הערר") מיום 23.6.10, בנוגע לנכס בבעלותו של המערער. א. רקע המערער מחזיק בנכס ברחוב החורטים 9 בחולון, הידוע כחלקה 6 גוש 6777, והינו בעליו של 67.6% משטחו הבנוי (להלן: "הנכס"). במועדים הרלוונטיים לענייננו, שימשו חלק מהיחידות בנכס את המערער לצרכיו במסגרת פעילותו לייבוא ושיווק מוצרי הלבשה תחתונה, בעוד שיתר היחידות הושכרו לשוכרים שונים. בין המערער למשיבה (להלן: "העירייה") התגלו מחלוקות עובדתיות ומשפטיות בכל הנוגע לחיובי ארנונה בגין הנכס. בגין מחלוקות אלה הוגשו על ידי המערער חמישה עררים, אשר מספרם 8/05, 10/06, 80/07, 4/08 וכן 53/08 (להלן: "העררים"). ביום 7.7.09 התקיים דיון מאוחד בעררים האמורים בפני ועדת הערר. ביום 23.6.10 ניתנה החלטתה של ועדת הערר, אשר דחתה את העררים. על החלטה זו הוגש הערעור דנן. ב. עיקר טענות המערער כפי שיפורט להלן, בערעורו מתמקד המערער בהחלטות ועדת הערר בנוגע לשלושה עררים. עניינו של ערר מספר 8/05 בהחלטת העירייה לסווג שתי יחידות המצויות בקומה השנייה בנכס (יחידות מספר 2300 ו-2400) כ"משרדים שירותים ומסחר", כמו גם בהחלטתה שלא לסווג את החדר בו מצויות מערכות לכיבוי אש (יחידה מספר 2600) כ"חדר עזר", זאת בהתאם לקבוע בצו הארנונה לשנים הרלוונטיות. ועדת הערר הותירה על כנן החלטות אלה. סיווג יחידות מספר 2300 ו-2400 כיחידות המיועדות ל"משרדים, שירותים ומסחר" המערער טוען, כי ועדת הערר שגתה עת קבעה, כי יש לסווג את יחידות 2300 ו-2400 ככאלו ששימשו לצרכי "מסחר" (סעיף 2.1 לצו הארנונה לשנת 2005). המערער סבור, כי העירייה לא הביאה ראיות לכך שהשימוש אשר נעשה ביחידות אלה, בשנים הרלוונטיות לתקופת הערר, הינו לצרכי מסחר. לשיטת המערער, מהתמונות שהוצגו על ידו בפני ועדת הערר עולה, כי מדובר בחדרי מלאכה באופיים ולפיכך ויש לסווגם כ"תעשייה ומלאכה" (סעיף 4 לצו הארנונה לשנת 2005). אופיין של היחידות האמורות נלמד, לטענתו, מכך שהקירות חסרים טיח וצבע; מכך שהצינורות חשופים לעין; ומשכך שניתן לראות את הארגזים מהם נפרקת הסחורה לצורך ביצוע תיקונים, כביסה, תפירת תוויות וכיוצא בזה - פעילות אשר לטענת המערער יש להגדירה כ"מלאכה". עוד מבסס המערער את עמדתו על הטענה, כי נסיבות המקרה דנא זהות (או לכל הפחות, דומות מאד), לעובדות שעמדו ביסוד פסק הדין בעע"מ 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד בע"מ ( 1.9.05, להלן: "הלכת בונדד"). המערער טוען, כי בית המשפט העליון קבע בהלכת בונדד (ובפרט בפסקאות 3 ו-15), כי גם פעילות שמטרתה להפוך את המוצר לנגיש לציבור הישראלי, הינה פעילות משלימה לייצור התעשייתי, המשליכה על ערך המוצר, ועל כן יש לסווגה כפעילות יצרנית. לטענתו, לפי מבחן "הטיפול המשלים במוצר" אשר נקבע בהלכת בונדד, יש לסווג את היחידות כבית מלאכה. משעה שבנכס מתבצעת פעילות הכוללת הדבקת תוויות בעברית על מוצרים ומיתוג המוצר באמצעות הדבקת תווית רלוונטית, כמו גם ביצוע תיקונים בסחורה ואריזתה, מתחייבת המסקנה, כי השימוש שנעשה בנכס הינו לצורכי "מלאכה", שכן "ללא תפירת התגיות עם הוראות השימוש בעברית, לא ניתן לשווק את הסחורה בישראל". כמו כן, התייחס המערער למבחנים הנוספים שנקבעו בהלכה הפסוקה בנוגע לסיווג נכס בדיני ארנונה, אליהם הפנתה הועדה בהחלטתה. המערער טען, כי גם לפי כל המבחנים הללו, יש לסווג את השימוש שנעשה על ידו בנכס כ"מלאכה". כך, התייחס המערער למבחן "יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר" וטען, כי לא מדובר בענייננו ב"מוצרים מוגמרים" ומשכך אין מקום לסיווג הנכס כ"עסק". ביחס למבחן "טיבו של תהליך הייצור וטיבן של מכונות המפעל", טען המערער, כי קביעותיה של ועדת הערר מלאכותיות והמכשירים בהם הוא עושה שימוש הינם בגדר "מכונות". לטענתו, הפעילות אשר מתבצעת בנכס עומדת גם בתנאי מבחן "השבחת המוצר". על כך הוסיף המערער, כי היחידות האמורות אינן משמשות לצורך פעילותו העסקית שכן לקוחותיו אינם ניגשים אליהן, ומשכך, גם לפי מבחן "ליבת הפעילות" יש לקבוע, כי מדובר ב"מלאכה". ההחלטה שלא לסווג את יחידה מספר 2600 כ"חדר עזר" על פי הגדרת צו הארנונה לשנים הרלוונטיות, המונח "חדר עזר לתעשייה" כמו גם "חדר עזר למסחר" הוגדר ככולל "חדרי שירותים, מקלחות, מלתחות, חדרי אוכל, מטבחים, שטח לגנרטור לשעת חירום". ועדת הערר קבעה, כי הגדרת "חדר עזר" הינה רשימה סגורה שנקבעה בהתאם לשיקול דעתה של הרשות המקומית, ומשכך לא ניתן להתערב בה ולסווג חדר המשמש לאחסון מערכת ייעודית לכיבוי אש כ- "חדר עזר", כפי שדרש המערער. עוד קבעה הועדה, כי גם לגוף העניין, קיים הבדל בין גנרטור לשעת חירום (המוגדר, כאמור, כ"חדר עזר"), לבין מערכת כיבוי אש לשעת חירום. זאת, בין היתר, משום שמערכת כיבוי האש במהותה הינה מערכת עיקרית וראשית, בעוד שגנרטור לשעת חירום הינו מערכת חלופית ומשנית למערכת החשמל. לטענת המערער, מדובר בקביעה שגויה, שכן יש לפרש את המונח "חדר עזר" באופן תכליתי, ככזה הכולל גם מתקנים נוספים מעבר לאלה המפורטים בצו הארנונה. המערער טוען, כי תכליתו של צו הארנונה בהקשר זה הינה להקל במס על נישום ביחס לנכסים שאין מתבצעת בהם פעילות עסקית של ממש, כך שהנישום אינו יכול לנצל את השטח באופן שוטף. המערער סבור, כי קביעת ועדת הערר אינה עולה בקנה אחד עם רציונאל זה, שכן חדר המכיל מערכת לכיבוי אש, כמו חדר בו מצוי גנרטור, אינו יכול לשמש לצרכים אחרים כגון מלאכה, אחסנה או מסחר ומשכך יש להכיר ביחידה בנכס כ"חדר עזר", על אף שבהגדרת המונח בצו הארנונה לא מופיע השימוש ב"מערכת כיבוי אש". עוד טען המערער, כי גם לגוף העניין, בניגוד לפרשנות ועדת הערר, ניתן להתייחס למערכת כיבוי האש כמערכת חלופית (ולא עיקרית) - למטפי כיבוי האש ולזרנוקי המים המותקנים בנכס וכמערכת משנית (ולא ראשית) - שכן בניגוד למערכת החשמל, השימוש בה נעשה רק במקרי חירום של פריצת דליקה. לאור כך, סבור המערער, כי הרשות המקומית, אשר כללי המשפט המנהלי חלים עליה, הייתה מנועה מלקבוע, כי מתקן כגון מערכת כיבוי האש, אינו נכלל ברשימה האמורה. לטענתו, קביעה זו הינה שרירותית ונעדרת סבירות, ועל בית המשפט להתערב בה ולהצהיר, כי ההגדרה בצו הארנונה הינה "רשימה פתוחה" אשר חלה גם בנסיבות דנא. עניינם של עררים 80/07 ו-4/08 בטענותיו של המערער לכפל חיוב. המערער לא הצביע על שטח קונקרטי המחויב בכפל, ואך טען, כי לפי הודעות חיוב שנשלחו אליו, חל שינוי בשטח הכולל בגינו חויב בארנונה. לטענתו, מכך שחל שינוי בשטח הכולל בגינו הוא מחויב בארנונה, אנו למדים שנגבים ממנו כספים ביתר, שכן שינוי זה יכול להיות מוסבר רק בכך שהעירייה, אשר מבצעת שינוי תדיר של מספרי היחידות בנכס, באופן חד צדדי - ממשיכה לחייב את אותה יחידה תחת שני מספרים שונים. ועדת הערר דחתה טענה זו של המערער, משום שהוא לא העלה טענות קונקרטיות ביחס ליחידה כזו או אחרת; לא ביצע מעקב מסודר ושיטתי אחר מספרי היחידות השונות; ואף לא הרים את נטל הראיה להראות שאכן קיים חשש שהעירייה גבתה ממנו ארנונה ביתר. עוד הבהירה הועדה, כי השינוי בשטח הכולל נובע מהשינוי בשטחי היחידות המושכרות על ידי המערער לצדדים שלישיים. לטענת המערער, אין מקום לקביעה זו של הועדה, שכן הסיבה לכך שאין ביכולתו להוכיח את טענותיו, נובעת מכך שהעירייה לא סיפקה לו מידע אודות שינוי מספרי היחידות בנכס. על כך מוסיף המערער וטוען, כי טענת ועדת הערר לפיה השינוי בשטח הנכס בכללותו נובע מהשינוי בשטחי היחידות שמשכיר המערער לצדדים שלישיים, בטעות יסודה. זאת משום שלטענתו, אף אם בוצע שינוי פנימי בשטחי היחידות בנכס לאור השכרתן לצדדים שלישיים, השטח בכללותו אינו יכול להשתנות, ומשכך מתבקשת המסקנה, כי הוא אכן חויב בכפל. אפנה כעת לתאר את טענותיה של העירייה. ג. תגובת העירייה לטענת העירייה, ההלכה הפסוקה היא, כי בית המשפט לא יתערב בהחלטת ועדת ערר, אלא אם זו חרגה ממתחם הסבירות, ובנסיבות דנא, לא הצביע המערער על חריגה כזו. על כך הוסיפה העירייה, כי יסודן של קביעות ועדת הערר בהתרשמות מממצאים עובדתיים, ואף מטעם זה, אין להתערב בהן. בנוגע לקביעת ועדת הערר בערר 8/05, לפיה יחידות מספר 2300 ו-2400 יסווגו כיחידות המיועדות ל"מסחר", טענה העירייה, כי יש להותיר קביעה זו על כנה, ואין מקום לסווג את היחידות האמורות כמיועדות ל"מלאכה". העירייה הבהירה, כי ועדת הערר קבעה, לאחר שעיינה בראיות שהוצגו על ידי המערער, שהנכס משמש כעסק לייבוא והפצה של מוצרי הלבשה תחתונה (עובדה עליה אין מחלוקת), וכי היחידות הרלוונטיות הינן אולמות רחבי ידיים המשמשים לאחסון מוצרי ההלבשה התחתונה אותם משווק ומוכר העותר. מהעובדות שהוצגו בפניה הסיקה הועדה, כי הפן הדומינאנטי של השימוש בנכס הוא מסחרי, שכן אחסון סחורה אינו מהווה פעילות תעשייתית. לטענה העירייה, זוהי קביעה עובדתית, שאין להתערב בה. עוד קבעה ועדת הערר, כי אף אם נעשות בנכס פעולות ספוראדיות כגון גיהוץ ובדיקת טיב הסחורה, כטענת המערער, שימושים אלה אינם מהווים פעילות בעלת אופי תעשייתי-ייצורי, אלא פעילות עסקית לכל דבר ועניין. העירייה ציינה, כי לפי ההלכה, נכס יסווג לפי המהות העיקרית של השימוש בו, ואין לקבוע סיווגים שונים לחלקיו. כמו כן, התייחסה העירייה למבחנים השונים שנקבעו בפסיקה לזיהוי פעילות ייצור (כפי שנסקרו בהחלטת ועדת הערר), וטענה, כי כפי שקבעה ועדת הערר, יישום מבחנים אלה על הנסיבות מוביל למסקנה שאכן מדובר בפעילות עסקית-מסחרית במהותה. עוד ציינה העירייה שיש לאבחן את נסיבות המקרה מהלכת בונדד. העירייה ביקשה להתחקות אחר העובדות בהלכת בונדד, וטענה, כי מדובר היה בשימושים שונים מהמקרה דנא. לטענתה, הלכה זו התייחסה לשימושים העולים כדי "פעילות נרחבת בתחום המשלים ייצור תעשייתי", וזהו אינו המצב בענייננו, בו השימוש העיקרי בנכס הינו שיווק המוצרים על ידי המערער. בנוגע לקביעת ועדת הערר בערר 8/05, כי אין לסווג את יחידה מספר 2600 כ"חדר עזר", טענה העירייה שיש לדחות את טענות המערער, בהיעדר סמכות עניינית. זאת לאור העובדה, שועדת הערר מוסמכת לדון ולהידרש רק לעניינים טכניים במהותם וסמכות זו גודרת גם את סמכות בית המשפט. לטענתה, אין הצדקה להתערבות בשיקול דעת הרשות המקומית שבחרה, מטעמיה, לקבוע רשימה סגורה של עילות בעניין זה. לגופו של עניין נטען שגם פרשנות תכליתית לא תסייע למערער, שכן אין לקבל את ניסיונו להשוות בין גנרטור לשעת חירום לבין מערכת כיבוש אש, משום שכפי שקבעה ועדת הערר, זו האחרונה הינה מערכת ראשית וייעודית, ועל כן יש הצדקה שלא להגדירה כ"חדר עזר". בנוגע לקביעת ועדת הערר בעררים 80/07 ו-4/08, לפיה אין בסיס לטענות המערער בדבר חיוב בכפל, נטען על ידי העירייה, כי בהחלטה קודמת של ועדת הערר הובהר למערער שמחובתו לנהל רישום מסודר של מצב ההחזקה ביחידות הנכס. בנסיבות אלה, כאשר חלף קיום חובתו, בחר המערער להפנות טענות כלפי העירייה בהתבסס על תדפיסים שונים, אין מקום להתערב בהחלטתה של ועדת הערר. על כך הוסיפה העירייה, כי התדפיסים, כמו גם הטבלה עליה התבסס המערער, אינם יכולים לסייע לו, משום שתדפיסים אלה מציגים שטח לחיוב להבדיל משטח מדוד. העירייה הבהירה שהטבלה אותה הציג המערער מרכזת נתונים של שטחים מבונים ביחד עם שטחי הקרקע, ולפיכך לא ניתן לעמוד מכוחה על היקף השינוי בחיוב השטח המבונה בלבד, שהוא נשוא טענתו של המערער. בנוסף, הפנתה העירייה להלכה הקובעת, כי נטל הראיה מוטל על הטוען כנגד כשרות הטלת המס על ידי הרשות. העירייה סברה, כי אף מטעם זה אין לקבל את טענות המערער, אשר לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו. לבסוף, סיכמה העירייה, כי משעה שועדת הערר לא השתכנעה מטיעוני המערער ומהראיות שהוצגו על ידו, לא ישים בית המשפט את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה. על בית המשפט לבחון האם נפלו בהליך קבלת ההחלטה פגמים מהותיים או שמא ההחלטה אינה נופלת בגדרי מתחם הסבירות, וזהו אינו המקרה בענייננו. ד. המסגרת הנורמטיבית הארנונה היא מס מוניציפאלי אשר מוטל על האזרח כחלק מהתשלומים השונים לרשויות השלטון המקומי, והוא נועד, בין היתר, לאפשר לרשות המקומית לממן את פעולותיה (רע"א 10643/02חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה, ( 14.5.06), להלן: "עניין חבס"). הטלת ארנונה מתבצעת מכוח חקיקת משנה, בצו שניתן על ידי הרשות המקומית, מתוקף סמכותה המוקנית לה בדין. בשנת 1993 בוצעה רפורמה כללית בהסדר הנורמטיבי להטלת ארנונה. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק ההסדרים"), שנכנס לתוקפו באותה שנה, ביטל את סעיפי ההסמכה בפקודת העיריות [נוסח חדש], וקבע כללים חדשים בנושא (ראו גם עת"מ (ת"א) 321/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל ארנונה של עיריית ת"א ( 20.7.10)). הסמכות להטיל ארנונה כללית הוקנתה למועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות בסעיף 8 לחוק ההסדרים. מכוחו של סעיף זה מותקנות כמעט בכל שנה תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות). אף צווי הארנונה בענייננו, נחקקו מכוח סעיף זה (כמו גם בהתאם לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג - 2005). מתחם שיקול הדעת של הרשות המקומית בקביעת שיעורי הארנונה רחב, ובית המשפט ימעט להתערב בו. נקודת המוצא הינה, כי הרשות המקומית מיטיבה להכיר את צרכי העיר ויודעת כיצד יהיה נכון ויעיל לחלק את נטל הארנונה בין התושבים המחזיקים בנכסים. בהתאם, גם התערבות בהחלטות ועדת ערר תיעשה במשורה (ראו עניין חבס). על רקע זה, אפנה לבחינת טענות המערער בנוגע לפגמים שנפלו, כביכול, בהחלטת ועדת הערר. ה. דיון והכרעה אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות, ולהלן יפורטו הנימוקים לכך. אין בידי לקבל את טענת המערער, כי ועדת הערר שגתה עת קבעה, כי יחידות 2300 ו-2400 שימשו את המערער בתקופות הרלוונטיות לצורכי "מסחר" ולא לצורך "מלאכה". החלטתה של ועדת הערר לסווג את השימוש ביחידות הרלוונטיות כ"מסחר" התקבלה לאחר שזו עיינה בראיות שהוצגו על ידי המערער וסברה שמהן עולה, כי מדובר "באולמות רחבי ידיים המשמשים לאחסון מוצרי ההלבשה התחתונה שהעורר משווק ומוכר בישראל. אחסון סחורה, לכשעצמו, אינו מהווה פעילות תעשייתי, בוודאי בשעה שמדובר במעין "תחנת המתנה" טרם המכירה" (סעיף 39 להחלטה). לפיכך, הגיעה ועדת הערר למסקנה, כי הפן הדומינאנטי של השימוש בנכס הוא מסחרי, והפעילות אותה מבקש המערער לסווג כ"פעילות ייצור", הינה פעילות נלווית שאינה מקנה לשימוש בנכס צביון של "בית מלאכה". מקובלת עלי טענת העירייה, כי זוהי קביעה עובדתית, אשר בית המשפט לא ימהר להתערב בה. ויתרה מכך; פתרון שאלת סיווגו הנכון של הנכס מצוי בפרשנות הדין, בהתאם לכללים שהותוו בפסיקתו של בית המשפט העליון. אני סבור, כי הצדק עם העירייה, והחלת המבחנים השונים שנקבעו בפסיקה לזיהוי פעילות "ייצור" (במובחן מפעילות "עסקית") ובפרט המבחן שנקבע בהלכת בונדד על המקרה דנא, מובילה למסקנה שאכן מדובר בפעילות עסקית באופייה. ביחס למבחן "יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר", אין ממש בטענת העותר, כי ניתן לראות בפעילות מקרית של גיהוץ, בדיקת טיב הסחורה, אריזתה או מיתוגה, כפעילות היוצרת מוצר חדש. פעילות זו אינה פעילות יצרנית במהותה, והיא נדרשת לעיתים גם כאשר מוצר טקסטיל נשלח לבית העסק בו מתבצעת מכירתו ללקוח. לא יכולה להיות מחלוקת, כי העובדה שמוכר בבית העסק, לצורך העניין, יפרוק סחורה מהאריזה ויסדרה על מדפים, או יצמיד תג מחיר לסחורה, לא תוביל לכך שבית העסק יסווג כ"בית מלאכה". אין ממש גם בטענת המערער, כי מכונות כביסה או גיהוץ, ואף חוט ומחט, יוכלו להיחשב כ"מכונות" בהתאם למבחן "טיבו של תהליך הייצור וטיבן של המכונות במפעל". מכשירים אלה אינם משמשים לפעילות "יצרנית", כי אם למתן שירותים. כאמור, כיבוס, גיהוץ או תיקון פגם במוצר טקסטיל אינם "יוצרים" מוצר חדש. משכך, גם לפי מבחן זה, לא מדובר בשימוש לצרכי "מלאכה". יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין (כתוארו דאז) בע"א 1960/90 פקיד השומה תל-אביב 5 נ' חברת רעיונות בע"מ פ"ד מח(1) 200, אשר הדגיש את חשיבות ההבחנה בין פעילות שהיא "ייצורית" באופייה, לבין פעילות שנועדה למתן שירותים: "ולבסוף, מבחן על דרך ההנגדה: המחוקק בא ליתן הטבות ל"פעילות ייצורית", וזו, על-פי עצם טיבה, מנוגדת היא לפעילות של מתן שירותים (ראה, למשל, פרשת חברת ניקוב [2], בעמ' 165 ואילך, מפי השופט ד' לוין). יש לשאול אפוא בכל עניין ועניין, אם הפעילות שבה מדברים אנו נמשכת אל מרכז הגראוויטאציה של "פעילות ייצורית" או אל זה של "מתן שירותים". עוד התייחסה ועדת הערר בהחלטתה למבחן "השבחת המוצרים". המערער ביקש לטעון, כי הפעילות המתבצעת בנכס עומדת במבחן זה שכן "הפיכת מוצר שמגיע בקונטיינר, לעיתים עם כתבים צהובים ופרימות, מקומט וללא תוויות שימוש בשפת המדינה... למוצר נקי, מגוהץ, נושא תווית בשפת המדינה עם הוראות שימוש ותחת שם מותג מוכר, באריזה פרטנית ומעוצבת - משביחה אותו" (סעיף 18 לעיקרי הטיעון מטעמו). אלא שטענה זו מתעלמת מכך שאף לשיטתו של המערער, שעיקר הפעילות המתבצעת במוצר היא פעילות למיתוגו. מקובלת עלי קביעת הועדה, כי פעולת המיתוג אינה יכולה להיחשב השבחה, שהרי היא אינה משנה את מהות המוצר, אשר מגיע לנכס כמוצר מוגמר, אלא אך מובילה לזיהוי שלו עם הגורם המשווק אותו. מבחן נוסף שאוזכר היה מבחן "ליבת הפעילות". המערער טען שעיקר השימוש ביחידות אלה אינה לצורכי שיווק, שהיא פעילותו העסקית, משום שלקוחותיו אינם נוכחים בהן. ברם, ועדת הערר קבעה שיחידות אלה משמשות בעיקרן לאחסון מוצרי הלבשה והן "תחנת המתנה" לשיווק ולמכירה, ומשכך, בניגוד לטענת המערער, ליבת הפעילות ביחידות אלה הינה אכן עסקית. היעדר לקוחות המערער מיחידות אלה כלל אינה רלוונטית לקביעה זו, שהינה קביעה עובדתית, אשר המערער לא הצביע על טעם להתערבות בה. אף לפי מבחן "הטיפול התעשייתי המשלים במוצר" לא מתקיימת ביחידות פעילות יצרנית. הפעילות שנעשית במוצר, כגון תפירת תגיות, הינה בעלת אופי שיווקי - ולא תעשייתי. לעניין זה, כפי שיפורט להלן, יש להבחין בין המקרה דנא לבין שנקבע בהלכת בונדד. כאמור, עיקר טיעוניו של המערער מתבסס על שנקבע בהלכת בונדד בנוגע לסיווג נכס לצורכי ארנונה. המערער טען, כי בהתאם להלכה זו (ובפרט פסקאות 3 ו-15 לפסק הדין), הפעילות אותה הוא מבצע בנכס תחשב כ"פעילות תעשייתית". דעתי היא, כי דווקא פרשנותה של העירייה להלכת בונדד היא הפרשנות הנכונה. ראשית, כפי שהובהר בהלכת בונדד, מבחן "הטיפול המשלים" הוא מבחן אחד מני רבים, "וההכרעה, בסופו של יום, אינה צריכה ואינה יכולה, להיעשות בהתאם לכל המבחנים הללו אלא על בית המשפט לבחון ולקבוע האם מבחנים אלה מצביעים בעיניו, במקרה המסוים שבפניו, על היותה של הפעילות המתבצעת אצל הנישום לצרכי ארנונה, פעילות תעשייתית" (פסקה 14). כמתואר לעיל, בענייננו בחינת המבחנים השונים מובילה למסקנה, כי אין לסווג את הנכס ככזה המשמש לצרכי "מלאכה", ומשכך, מבחן הטיפול המשלים לבדו לא יוכל לסייע למערער. זאת ועוד; גם בחינת תחולת המבחן שנקבע בהלכת בונדד על העובדות דנא, תלמד, כי בטענות המערער אין ממש. אכן, בתיאור טענות הצדדים בפסק הדין מופיעה, בין היתר, העובדה שהפעילות בנכס כללה "הדבקת תוויות בעברית על מוצרים, תפירת תגיות לבגדים, החלפת כבלי חשמל ועוד" (פסקה 3 להלכת בונדד). אלא שכפי שציינה נכונה העירייה בהודעה המשלימה מטעמה, עובדה זו אינה יכולה, לכשעצמה, להוות אסמכתא לקביעה שהפעילות שהתבצעה בנכסו של המערער מהווה "פעילות המשלימה ייצור תעשייתי". המערער מפנה לפסקה נוספת בפסק הדין (פסקה 15), בה נקבע כי "המוצרים בהם מבצעת המשיבה את אותו טיפול משלים מגיעים לידיה כשהם כבר בגדר מוצר מוכן והמשיבה עצמה אינה מכניסה כל שינוי במוצר עצמו. יחד עם זאת, אותו טיפול משלים שנעשה אצל המשיבה הינו טיפול הנחוץ על מנת שניתן יהיה לשווק המוצר בישראל. במילים אחרות, הפעילות המתבצעת בנכס מהווה חוליה אחרונה של הטיפול במוצר. פעילות זו יש בה להשפיע על ערך המוצר, ההופך נגיש לציבור הישראלי", ומבקש ללמוד מכך שבענייננו היה על ועדת הערר לסווג את השימוש בנכס כמיועד ל"מלאכה". ברם, המערער מתעלם מכך שקביעה זו של בית המשפט העליון התבססה על העובדות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי באותו עניין, עובדות השונות מהמקרה שבפניי. אבהיר, כי אין צורך בהתחקות אחר אופייה המדויק של הפעילות הרלוונטית בהלכת בונדד, בשלה סווג הנכס כמשמש לצורכי תעשייה (כפי שביקשה העירייה לעשות). די לנו בכך, שמעיון בפסק הדין עולה, כי הפעילות המשלימה באותו עניין היתה פעילות נרחבת לעומת הפעילות המסחרית באופייה; ובכך שבאותו מקרה נעשו בנכס שימושים שונים מעבר למיתוג המוצר, כגון, למשל, "החלפת כבלי חשמל". כפי שקבעה ועדת הערר, עובדות אלה אינן מתקיימות בעניינו. במקרה דנא, הפעילות המשלימה היא פעילות מצומצמת בהיקפה והנלווית לפעילות העיקרית המסחרית. כמו כן, בניגוד להלכת בונדד, בענייננו לא נעשתה כל פעילות הדומה ל"החלפת כבלי חשמל", פעילות אשר באופן מובהק נדרשת על מנת לאפשר את השימוש במוצר בישראל. אכן, צודק המערער בטענתו, כי לקוח לא ימהר לקנות מוצר הלבשה תחתונה פגום, שאינו מגוהץ, ושאינו נושא הוראות בשפת המקום. אלא שבכך אין די בכדי לקבוע שהפעולות המבוצעות על ידי המערער הינן פעולות "יצרניות" באופיין. כאמור, גם בבית עסק ייתכן שיידרש גיהוץ מוצרים או תיקון פגמים; וכאשר מדובר במוצר טקסטיל להלבשה תחתונה, לא ניתן לקבוע, כי הכיתוב בשפת המקום "נחוץ" לשיווקו או הכרחי לעשיית שימוש בו (קביעה העשויה להיות רלוונטית, במקרים מסוימים, למוצר חשמל למשל). אף מיתוג המוצרים אינו יכול להיחשב כ"טיפול הנחוץ על מנת שניתן יהיה לשווק המוצר בישראל", והוא נובע מצורך שיווקי של המערער. אסכם, כי לאור כל האמור לעיל, יש להותיר על כנה את החלטת ועדת הערר לסווג את הנכס כמשמש לצורכי "מסחר". כאמור, טענתו הנוספת של המערער בעניין הופנתה כנגד ההחלטה שלא לסווג את יחידה 2600 כ"חדר עזר" כהגדרתו בצו הארנונה. אף דינה של טענה זו להידחות. סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), מגביל את סמכות הועדה לעניינים טכניים ועובדתיים המפורטים בו, ובלשונו: "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או שימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. סעיף 3(ב) לחוק הערר אף מבהיר כדלקמן: "אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)". בענייננו, צו הארנונה מגדיר מפורשות, אילו שימושים בנכס יובילו לסיווגו כ"חדר עזר". השימוש שנעשה על ידי המערער - מערכת לכיבוי אש - אינו מוזכר ברשימה זו. משכך, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הערר, ועדת הערר אכן לא היתה מוסמכת לדון בטענה, כי שיקול דעתה של המועצה שבחרה שלא לכלול שימוש זה כ"חדר עזר", היה מוטעה. ככל שלמערער ישנן השגות על אופן ניסוחו של צו הארנונה, קיימות דרכים לתקיפת חוקיותו של הצו בדין. לא ניתן לעשות זאת בעקיפין, תוך ערעור על החלטת ועדת הערר (וראו את שנקבע על ידי כב' השופט גרוניס (כתוארו דאז) בעע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש ואח', ( 5.9.05)). למעלה מן הצורך יצוין, כי אף לגוף העניין, פרשנות ועדת הערר, לפיה מבחינה תכליתית ניתן לאבחן בין גרנטור לשעת חירום (אשר יסווג כ"חדר עזר") לבין מערכת לכיבוי אש, הינה פרשנות שאינה חורגת ממתחם הסבירות, ומשכך אין עילה להתערבות בה. לבסוף, אין בידי לקבל את טענות המערער בדבר חיוב בכפל (טענות אשר כאמור לעיל, נטענו בעלמא, מבלי שהמערער הצביע על יחידת נכס ספציפית לגביה חויב בכפל). ועדת הערר בחנה את הראיות שהוצגו על ידי המערער, וקבעה, כי על אף שלמערער עומדת אפשרות לבסס את טענותיו בעניין זה, זאת באמצעות תיעוד ומעקב אחר הצדדים השלישיים השוכרים ממנו יחידות ושטחים בנכס, הוא בחר שלא לעשות כן, ומשכך, כדבריה: "העורר לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו כנישום הטוען לחיוב כפול לכאורה. כל שעשה העורר - במסגרת הודעה שהגיש ביום 26.8.2009 - הוא לרכז דרישות תשלום שנשלחו אליו לכדי טבלה שלגביה נטען - ללא כל ביסוס והנמקה - כי המשיבה גבתה ממנו חיובים ביתר. כפי המוסבר לעיל, על מנת להראות חיוב ביתר שהושת על העורר היה עליו לפעול לפי המתווה המפורט לעיל - ולא היא" (סעיף 75 להחלטה). כפי שהבהירה העירייה, התדפיסים עליהם מבסס המערער את טענותיו אינם יכולים לסייע לו, שכן מהם לא ניתן ללמוד על שינוי בגודלו הפיזי של המבנה, משום שהם מציגים שטח לחיוב בשונה משטח מדוד. אציין בהקשר זה את הדוגמא אותה הציגה העירייה, לפיה ייתכן ששטח מדוד של 600 מ"ר - אשר מתוכו 100 מ"ר הינה שטח בנוי ו-500 מ"ר הינם חצר - יוצג בנקודת זמן מסוימת כשטח לחיוב של 100 מ"ר בלבד (כגון בנסיבות בהן החצר הינה באחזקה משותפת והיא פטורה בשל כך מארנונה), ובנקודת זמן אחרת כשטח לחיוב של 200 מ"ר (כגון בנסיבות בהן מתוך החצר 100 מ"ר הוצמדו לאחד משוכרי היחידות כחניה פרטית, כך שבעוד ש-400 מ"ר נותרו פטורים, ו-100 המ"ר אשר הוצמדו לשוכר, ייחשבו כשטח לחיוב). בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנת ועדת הערר שהמערער לא הרים את הנטל הראייתי המוטל עליו, שכן מהראיות אותן הציג, לא ניתן להסיק, כי אכן יש חשש לחיובו בכפל חיוב. ה. סוף דבר החלטת ועדת הערר הינה החלטה מנומקת ומפורטת, המצויה בוודאי במתחם הסבירות. לאור כל האמור לעיל, אני סבור שאין להתערב בה, ואני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבה את הוצאות הדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ארנונה (סיווג)ארנונהמשרדים (ארנונה)