דוגמא לפסק דין בנושא נפילת סלע על עובד: מבוא 1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (להלן: "התובע"),יליד 1967, כתוצאה מפגיעתו בתאונת עבודה שארעה ביום 5.8.04 (להלן: "התאונה"). בעת אירוע התאונה, עבד התובע בשירות הנתבעת מס'1, סולל בונה פיתוח וכבישים בע"מ (להלן: "נתבעת 1" או "סולל בונה"). הנתבעת מס' 2, ביטחה את אחריותה של סולל בונה, בביטוח אחריות מעבידים. 2. התביעה הוגשה בתחילה לבית משפט השלום בכפר-סבא. לאחר שמונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, הוגשו תחשיבי נזק וניתנה הצעת פשרה על ידי בית המשפט, ביקש התובע להעביר את הדיון בתביעה, לבית המשפט המחוזי. לאחר העברת התובענה לבית משפט זה, תוקן כתב התביעה על דרך של צירוף הנתבעת מס' 3, רשות הנמלים והרכבות בע"מ (להלן: "נתבעת 3" או "רשות הנמלים והרכבות"), אשר הזמינה את ביצוע עבודות חפירת המנהרה, במהלכן ארעה התאונה. 3. הנתבעות הגישו הודעות לצדדים שלישיים, בין היתר, בטענות כפל ביטוח. 4. בישיבת יום 23.5.12, הוגשה על ידי הנתבעות והצדדים השלישיים, הודעה בדבר הסכמה דיונית על פיה בכל חיוב שיושת על מי מהנתבעות, כלפי התובע, תשאנה המבטחות בנטל הפיצוי כמפורט בסעיף 2 להודעה. ההודעה אושרה וניתן לה תוקף של החלטה ופסק דין חלקי במסגרת ההודעות לצד ג'. 5. עוד יצויין כי המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל"), הגיש תביעת שיפוי בגין גמלאות נכות מעבודה המשולמות לתובע. תביעה זו נדונה במסגרת ת"א 20328-06-11, אשר הדיון בו אוחד עם הדיון בתביעת התובע. ביום 23.5.12, הוגשה הודעה על הסדר פשרה בתביעת המל"ל, במ/1, ההסדר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין. הדיון נמשך על כן בתביעת התובע בלבד. נסיבות אירוע התאונה 6. התובע וחברו לעבודה, מר פנקר (להלן: "פנקר"), העידו על נסיבות התרחשות התאונה ולמעשה אין מחלוקת שהתאונה ארעה כמתואר בעדותם. התובע ופנקר העידו כי התאונה ארעה בעת ביצוע עבודות חפירת מנהרה, בתחנת הרכבת במודיעין. במהלך העבודה, ארעה תקלה במכונת הכרסום המשמשת לחציבת המנהרה והתובע ופנקר, התבקשו לתקנה. לצורך כך, נכנסו התובע ופנקר למנהרה על מנת לפרק את צינור הלחץ הפגום ממכונת הכרסום ולהביאו לתיקון במוסך. לאחר תיקון הצינור, שבו התובע ופנקר לתוך המנהרה על מנת להרכיב את צינור הלחץ החדש. מכונת הכרסום עמדה במקום בו תקרת המנהרה לא היתה מבוטנת. לפתע, תוך כדי תיקון המכונה, ניתק סלע מתקרת המנהרה ונפל על התובע ועל פנקר. שאלת האחריות 7. ב"כ סולל בונה, לא חלק בסיכומיו על אחריות מרשתו, כמעסיקתו של התובע, לארוע התאונה. המחלוקת בשאלת האחריות מתמקדת בשאלת אחריותה של הנתבעת 3 - רשות הנמלים והרכבות, לארוע התאונה ובשאלת רשלנותו התורמת של התובע - אם בכלל. אדון בשאלות אלה, על פי סידרן כאשר נקודת המוצא הינה כי על סולל בונה, כמעבידתו של התובע, מוטלת אחריות בנזיקין, כלפי התובע, בגין ארוע התאונה. עוד יצויין כי נוכח ההסדר שהושג בין הנתבעות לצדדי ג', במ/2, בדבר חלוקת נטל התשלום לגבי כל חיוב ופיצוי שיפסק לזכות התובע, בין המבטחות השונות (בין היתר בהתאם ליחסי כפל הביטוח), הנפקות היחידה שיש לשאלת אחריותה של רשות הנמלים והרכבות ושיעור אחריותה, אם תמצא כזו, ביחסים שבינה לבין סולל בונה , הינה למקרה בו יקבע כי סכום הפיצויים לו זכאי התובע, "נבלע" בתגמולי המל"ל . במקרה זה יהא מקום לדון בשאלת זכאותו של התובע לפיצוי בשיעור של 25% מסכום הפיצויים, מצד ג' - דהיינו ממזיק שאינו בגדר מעביד, בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי"). אחריות הנתבעת 3 8. בפתח הדיון יצויין כי לא הובאו ראיות ישירות בשאלת אחריותה של רשות הנמלים והרכבות, כיזם וכמזמינת העבודה של כריית המנהרה, לארוע התאונה. התובע ופנקר העידו כי קיבלו הוראות בטיחות וכן הוראות בדבר שיטת ודרך ביצוע העבודה, מהממונים עליהם מטעם סולל בונה ולא ידעו למסור פרטים כלשהם בעניין מידת מעורבותה של רשות הנמלים והרכבות, בניהול אתר העבודה או בפיקוח על הנעשה בו (עדותו של פנקר בעמ' 8 לפרוטוקול ועדות התובע בעמ' 16 לפרוטוקול). זאת ועוד, פנקר העיד כי הוא והתובע עבדו במוסך שהוקם באתר העבודה ונשלחו למנהרה, לתקן את התקלה שהתגלתה במכונת הכרסום, על ידי מנהל המוסך שהיה עובד של סולל בונה. פנקר אף אישר כי המוסך היה מעין אוטונומיה של סולל בונה, וכלשונו: "נכון. שם אין לאף אחד מה לעשות מלבד סולל בונה" (עמ' 11 לפרוטוקול). 9. טענת ב"כ התובע בסיכומיו כי רשות הנמלים והרכבות, כמזמינת העבודה, התרשלה בבחירת הקבלן המבצע, אינה נשענת על תשתית ראייתית כלשהי. התובע לא הגיש תביעה כנגד רמט בע"מ (צד ג' מס' 3) ומערכת היחסים בין הנתבעת 3, כמזמינת העבודה לבין רמט ובין רמט לסולל בונה, לא הובהרה. כן לא הוכח שסולל בונה לא היתה בבחינת קבלן סביר, מקצועי ומיומן, לצורך ביצוע עבודות כריית המנהרה. 10. הראיה היחידה ממנה ניתן ללמוד על מערכת היחסים בין רשות הנמלים והרכבות לבין סולל בונה הינה נספח א' לחוזה מס' 7083 שבין רכבת ישראל לסולל בונה (מוצג 1 לתיק המוצגים מטעם הנתבעות 1 ו-2). מהנספח האמור, המהווה ככל הנראה, חלק מהסכם כולל, ניתן ללמוד כי רשות הנמלים והרכבות, הותירה בידה מידה מסויימת של פיקוח המתבטא בקביעה כי העסקת קבלני משנה וספקים, מחייבת אישור בכתב ומראש וכי קבלני המשנה יעמדו בדרישות של מקצועיות וניסיון מוכח בביצוע עבודות מסוג אלה הנכללות בהסכם (סעיפים 7-9 לחוזה). כן נקבע כי "מהנדס הביצוע ומנהל העבודה של הקבלן לביצוע המבנה, יהיו כל אחד לחוד, בעלי ניסיון מתאים של לפחות 5 שנים ובעלי ותק של לפחות שנה אחת כעובדים של הקבלן ובכל מקרה בהתאם לדרישות על פי כל דין" (סעיף 10 לחוזה). מעדותם של התובע ופנקר עולה כי אכן הועסק על ידי סולל בונה, מהנדס בטיחות ומנהל עבודה, אשר הם שנתנו לעובדי סולל בונה ובכללם התובע, הוראות באשר לביצוע העבודה (עמ' 7 לפרוטוקול). 11. בנסיבות אלה, כאשר רשות הנמלים והרכבות, כמזמינת העבודה, הותירה בידה סמכויות ניהול וקיימה מנגנון פיקוח מקצועי, מוטלת עליה אחריות לארוע התאונה שנגרמה כתוצאה מביצוע עבודות בחלק של המנהרה בו התקרה לא היתה מבוטנת, מה שיצר סיכון של נפילת סלעים מתקרת המנהרה וחשף את העובדים בה לסיכון בלתי סביר. 12. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שאחריותן של רשות הנמלים והרכבות, כמזמינת העבודה ושל סולל בונה, כקבלן המבצע וכמעסיקתו של התובע, הינה אחריות של מעוולות במשותף ועל כן, אחריותן כלפי התובע הינה, ביחד ולחוד. יחד עם זאת, וכפי שנאמר בתחילה, בנסיבות העניין יש חשיבות לקביעת חלוקת האחריות בין הנתבעות. 13. חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף, מתבססת על מידת האשם הרובץ לפתחו של כל אחד מהם. סוגיית חלוקת האחריות בין סולל בונה ורשות הנמלים והרכבות לא הובהרה עד תום. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, סבורה אני כי מירב האחריות מוטל על סולל בונה הן בשל היותה מעבידתו של התובע ומי שחבה כלפיו חובת זהירות מוגברת, לרבות חובה לקביעת נהלי עבודה והוראות בטיחות וזהירות והן בשל כך שהתובע ופנקר נשלחו לבצע עבודה, בתוך המנהרה, על ידי מנהל המוסך שהיה עובד של סולל בונה, מבלי שניתנו להם כל הוראות זהירות מיוחדות הנובעות מהעובדה שמכונת הכרסום אותה נדרשו לתקן, עמדה בחלק של המנהרה בו התקרה לא היתה מבוטנת. לאור הדברים האמורים, ראיתי לחלק את האחריות בין הנתבעות באופן שעל סולל בונה תוטל אחריות בשיעור של 75% ועל רשות נמלים והרכבות, תוטל אחריות בשיעור של 25%. רשלנות תורמת 14. הנתבעות טענו לתרומת רשלנות של התובע, המתבטאת לטענתן בכך שהתובע לא התריע בפני הממונים עליו כי מכונת הכרסום מצויה במקום בו התקרה אינה מבוטנת ולא פעל להזזת המכונה למקום בטוח. 15. נטייתו של בית המשפט הינה שלא להחמיר ולהקפיד עם עובד שתוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל, בחוסר תשומת לב או בטעות, כפי שנאמר בע"א 655/80 קרור בצפון בע"מ נ. מרציאנו ואח', פ"ד לו (2) 596 בעמ' 603 ,604 (1982): "במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דוקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיה בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו...עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה וענין עפ"י נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה". זאת ועוד, כשמדובר בעובד, נשקלת במכלול השיקולים העובדה כי פעל לצורך ביצוע העבודה ולמען המעביד, כפי שנפסק בע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 1 (2003): "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים". 16. בענייננו, הן התובע והן פנקר העידו כי הדרכות הבטיחות שניתנו להם כללו הוראות לשימוש בכובעי מגן , כפפות, אפודים וכו' וכי בעת ארוע התאונה, חבשו שניהם, כובעי מגן (עדות פנקר בעמ' 8 לפרוטוקול ועדות התובע בעמ' 17 לפרוטוקול). פנקר העיד כי לא ניתנה לעובדים כל הדרכה או הוראות והנחיות בנוגע לסיכון הטמון בעבודה במנהרה, במקום בו התקרה אינה מבוטנת (עמ' 14 לפרוטוקול). התובע העיד כי לא בדק את מצב התקרה, במקום בו עמדה מכונת הכרסום אותה נשלח לתקן ולא שם לב אם התקרה במקום מבוטנת אם לאו. התובע נשאל מדוע לא הזיזו את המכונה והשיב:" ..איך תזיז אותו הוא נוסע מטר לשעה , להוציא את המכונה זה יקח שעתיים" (עמ' 17 לפרוטוקול). התובע הודה אמנם ששמע על מקרים של נפילת אבנים במנהרה וכשנשאל אם פנה למהנדס הבטיחות ושאל מה עושים כדי להתגונן מפני סיכון זה, השיב: "לא. אומרים אם לא מתאים לך הביתה. רוצה משכורת תעבוד" (עמ' 18 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, כאשר לא ניתנה לתובע כל הוראה בדבר הצורך להימנע מעבודה במקום בו תקרת המנהרה, אינה מבוטנת ואף ניתנה לו הוראה מפורשת, לתקן את מכונת הכרסום, במקום עמידתה בתוך המנהרה, כאשר מנהל המוסך או מהנדס הבטיחות, שהורו לו לעשות כן, אמורים היו לדעת כי המכונה נמצאת במקום בו התקרה אינה מבוטנת והתובע לא היה בעל עמדה או מעמד לפקפק או לסטות מההוראות שניתנו לו על ידי הממונים עליו, אין מקום להטיל על התובע אשם תורם כלשהו. מהות הפגיעה והנכות הרפואית 17. התובע סבל פגיעת ראש וכן מחבלה באגן ובגפיים. התובע פונה לחדר מיון בבית חולים שיבא, שם אובחן כסובל משברים בגולגולת ובעצם הזיגומה משמאל, שברים בשוק רגל שמאל ונקיעה של מפרק הירך משמאל. 18. נוכח פערים בין חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, מונו על ידי בית משפט השלום מומחים מטעם בית המשפט, בתחומי א.א.ג, נוירולוגיה, אורטופדיה ורפואה תעסוקתית. 19. ד"ר יורם רפפורט, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, בתחום א.א.ג, קבע כי התובע סובל מנכות בשיעור של 10%, בגין טינטון תמידי באוזן ימין. כן נקבעו 10% נכות, בגין פגיעה בעצב המוח השביעי ו-10% נכות בגין הפחתה בתחושה, כתוצאה מפגיעה בעצב המוח החמישי. 20. פרופ' אלדד מלמד, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, בתחום הנוירולוגי, קבע 10% נכות בגין תסמונת נוירוטית פוסט-טראומטית המתבטאת בעצבנות, דיכאון, הפרעות בריכוז וקשיי שינה. כן נקבעה נכות בשיעור של 10%, בגין פגיעה בעצב החמישי עם הפרעת תחושה במחצית הפנים, ו- 20% נכות, בשל פציאליס פריפרית משמאל, כתוצאה מפגיעה בעצב השביעי, בדרגת חומרה בינונית - קשה. 21. ד"ר רפפורט, המומחה בתחום א.א.ג, אישר בתשובה לשאלת הבהרה כי התייחס בחוות דעתו לפגיעה בעצבי הפנים וכי בגין אותן פגיעות, נקבעו נכויות גם בחוות דעתו של המומחה בתחום הנוירולוגי, פרופ' מלמד. מדובר על כן בנכויות חופפות. היות ומדובר בפגיעה עצבית, המצויה בתחום המומחיות בנוירולוגיה, ראיתי להעדיף את קביעתו של פרופ' מלמד כי הפגיעה בעצב השביעי, הינה בדרגת חומרה בינונית - קשה, המקנה 20% נכות. 22. ד"ר משה פרי, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, בתחום האורטופדי, קבע נכות בשיעור של 5%, בגין פריקת ירך שמאל עם נזק סחוסי קל אשר עלול לגרום, מידי פעם, לכאבים. כן נקבעה נכות בשיעור של 10%, בגין מצב לאחר שבר בשוק שמאל ונכות בשיעור של 10%, בגין צלקות. 23. ניתן על כן לסכם ולקבוע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, הינה בשיעור של 57% ומורכבת מהנכויות הבאות: 10% נכות בגין טינטון. 10% נכות בגין תסמונת פוסט- טראומטית. 10% נכות בגין פגיעה בעצב השביעי והפחתת תחושה במחצית הפנים. 20% נכות בגין פציאליס, כתוצאה מפגיעה בעצב השביעי, בדרגת חומרה בינונית- קשה. 5% נכות בגין פגיעה באגן. 10% נכות בגין פגיעה בשוק שמאל. 10% נכות בגין צלקות. הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות 24. לעניין הבחנה בין המושגים; "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו"שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות", אין לי אלא לשוב ולהפנות לע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792 (1995), שם נפסק מפי כב' השופט (כתוארו אז), אור כי המושג "נכות תפקודית", בא לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, כתוצאה מהנכות הרפואית, וכדבריו: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכות התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות... רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (שם בעמ' 799 - 800). שאלת השפעת הנכות, על תפקודו וכושר השתכרותו של התובע תידון, על כן, בהתחשב במכלול הראיות והעדויות, בנוגע לעבודתו והשתכרותו. 25. התובע, עבד בסולל בונה, כרתך - מסגר וגם כעוזר מכונאי (עמ' 14 לפרוטוקול). התובע עלה לארץ בגיל 27, והינו בעל הכשרה מקצועית, בתחום הרתכות (עמ' 14-15 לפרוטוקול ותעודות בדבר הכשרה מקצועית שצורפו לתצהיר התובע). התובע השתכר מעבודתו בסולל בונה, סך ממוצע של כ- 10,000 ₪ לחודש, המסתכמים בהצמדה להיום, בסך של כ - 12,000 ₪ לחודש. 26. התובע העיד כי מאז פגיעתו בתאונה אינו עובד שכן: "אני יש לי כאבים בראש. יש לי טראומה. תמיד כואב לי. גם ברגל כואב לי " (עמ' 15 לפרוטוקול). התובע טוען כי איבד לחלוטין את כושרו לעבוד ולהשתכר וכי יש לפצותו בגין הפסד השתכרות מלא, מאז התאונה ועד הגיעו לגיל פרישה. 27. הנתבעות טוענות מנגד כי הנכויות שנקבעו בגין חולשה ואבדן תחושה בפנים ובגין צלקות, אינן בעלות השלכה תפקודית ועותרות להעריך את הנכות התפקודית, בשיעור של כ- 23%. הנתבעות מסתמכות בטענתן זו על חוות דעתו של פרופ' יוסף ריבק, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, בתחום הרפואה התעסוקתית וציין בחוות דעתו כי "התובע לא איבד למעלה מ - 75% מכושרו לעבודה. אני סבור כי הוא מסוגל לעבודה לפי כישוריו (עבודות שליחות עם רכב ללא הליכה ממושכת או הרמת משאות חריגים, קופאי בחניון, עבודות אריזה וכדומה). יש גם מקום להכשרתו בשיקום מקצועי למקצוע כגון תיקון מכשירי חשמל קטנים במעבדה. מכיוון שיש מקום להפחתת לחץ בעבודה ולאפשר לו תהליך הסתגלות לאחר תקופה ממושכת בה לא עבד, אני סבור כי עבודה בהיקף 66% משרה תהיה הולמת למצבו". 28. הלכה היא כי הערכת שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, מסורה לבית המשפט. אמנם בתיק זה מונה מומחה מטעם בית המשפט, בתחום הרפואה התעסוקתית אלא שנראה כי המומחה השתמש בחוות דעתו, בטרמינולוגיה הלקוחה מתחום פוליסות ביטוח לאבדן כושר עבודה, הקובעות, בדרך כלל, כתנאי לזכאות לתגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה, איבוד של לפחות מ- 75% מכושר העבודה. בתביעה זו עסקינן בפסיקת פיצויים בגין נזקי גוף, על פי דיני הנזיקין ולא בתביעה על פי פוליסה. לפיכך, סבורה אני כי ניתן להסתמך על חוות הדעת, בכל הנוגע להגבלות המוטלות על כושר העבודה של התובע ובחינת כושרו והתאמתו לעבודה, אך לא ניתן לאמץ את ההתייחסות להיקף המשרה לה כשיר התובע, כמדד לבחינת הנכות הרפואית והפגיעה בכושר ההשתכרות שכן אלה נבחנים, לאור מכלול שיקולים ופרמטרים נוספים. 29. אשר לנכות התפקודית - סבורה אני כי לפגיעה בעצבי הפנים, היוצרת עווית ברורה וניכרת בפניו של התובע, במיוחד כאשר הוא מדבר, יש השלכה תפקודית מסויימת ויש בה כדי לגרוע מכושר השתכרותו של התובע. כן סבורה אני כי בהערכת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, יש ליתן משקל לכך שמדובר בצירוף נכויות בתחומי הנוירולוגיה, א.א.ג ואורטופדיה וגם אם הנכות בגין צלקות, אינה בעלת השפעה תפקודית והנכות בגין הפגיעה העצבית והפחתת התחושה בפנים, אינה תפקודית במלואה הרי שצירוף הנכויות בתחומים השונים, מעצים את ההשלכה התפקודית. כן יש להתחשב בכך שמדובר בתובע שעבד בעבודות פיזיות קשות וכיום, גם על פי חוות דעתו של המומחה בתחום הרפואה התעסוקתית, אינו כשיר לעבודה הדורשת הליכה ממושכת או הרמת משאות כבדים. עוד ראיתי להביא בחשבון כי הפגיעה הנוירולוגית, הכוללת הפרעה פוסט-טראומטית והעובדה שהתובע אינו שולט בשפה העברית על בוריה ועל פי עדותו, אינו קורא עברית, מקשים על יכולתו של התובע להשתקם. בנוסף ראיתי להתחשב בכך שהשכר המשולם עבור עבודות מסוג העבודות שהמומחה בתחום הרפואה התעסוקתית מצא כמתאימות לתובע בנכותו - וגם זאת בהיקף של שני שליש משרה, נמוך מהשכר הגבוה שהתובע השתכר בעבודתו כמסגר -רתך. יחד עם זאת, איני סבורה כי התובע איבד לחלוטין את כושרו לעבודה ונראה כי לא עשה די על מנת להשתקם ולהשתלב בעבודה לרבות על דרך של פניה לשיקום מקצועי במסגרת המל"ל. 30. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים ובהתחשב בחומרת הפגיעה והתקופה שנדרשה לשיקום מקצועי והשתלבות בעבודה, ראיתי להכיר באובדן כושר השתכרות מלא, משך חמש שנים, לאחר התאונה. אשר לתקופה שמיום 1.8.09 ולעתיד, יחושב הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות, בהתחשב בנכות הרפואית, למעט בגין הצלקות ובהתחשב בכך שהתובע לא יוכל לחזור לבצע עבודות פיזיות קשות. בהתחשב בשיקולים האמורים ובשכרו של התובע עובר לתאונה, בסך משוערך של כ- 12,000 ₪ לחודש, יחושב הפיצוי בגין הפסד השתכרות, על בסיס הפסד של 6,500 ₪ לחודש (הפסד בשיעור של כ-55% מבסיס השכר). הפסדי השתכרות 31. על בסיס העקרונות שנקבעו לעיל, מסתכם הפיצוי בגין הפסדי השתכרות כדלקמן: א - פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא, משך חמש שנים מיום התאונה, סך של 720,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את השכר החלקי ששולם לתובע בחודשים אוגוסט-אוקטובר 2004, בסך כולל של 14,058 ₪ המסתכמים בשיערוך בסך של כ- 16,870 ₪. הפיצוי בגין תקופה זו, מסתכם בסך של 703,130 ₪ ובצרוף ריבית מאמצע התקופה (1.2.06) סך של 836,886 ₪. ב- פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, מיום 1.8.09, משך 36 חדשים, על בסיס הפסד בשיעור של 6,500 ₪ לחודש, סך של 234,000 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (1.2.11), סך של 240,041 ₪. ג- הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד, עד הגיעו של התובע לגיל 67, מסתכם בסך של 1,254,949 ש"ח (6,500*193.0691). ד- הפיצוי בגין הפסדי השתכרות, בעבר ובעתיד, מסתכם בסך של 2,331,876 ₪. הפסד פנסיה 32. אשר להפסדי פנסיה, בנסיבות העניין לא הוכח שיעור אחוזי הפנסיה שנצברו לזכות התובע עובר לתאונה ומה היה שיעור הפנסיה לו היה זכאי, במידה והיה ממשיך לעבוד עד גיל 67. בנסיבות אלה, ראיתי לפסוק את הפיצוי בגין הפסד הפרשה לפנסיה ולרכישת תנאים סוציאליים, על דרך הערכה גלובלית, בסך של 250,000 ₪. כאב וסבל 33. בהתחשב במהות הפגיעה, תקופת החלמה שנדרשה לאחריה והנכות הרפואית הצמיתה בשיעור של 57%, ראיתי להעריך הפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 450,000 ₪. עזרת הזולת 34. התובע עתר לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, בסך של 1,000 ₪ לחודש. מקובל וסביר בעיני כי התובע נזקק לעזרה יתרה, בתקופת ההחלמה שלאחר התאונה וכי עזרה זו ניתנה לו על ידי בני משפחתו. יחד עם זאת, התובע לא ציין דבר בעניין זה בתצהירו ולא הוכיח, בין בעדותו ובין בעדות בני משפחתו, מה היקף העזרה שניתנה לו ולאיזו תקופה. מקל וחומר, לא הוכח כי התובע הוציא, מאז התאונה ועד היום, הוצאה כלשהי בגין הצורך בהעסקת עזרה או כי למי מבני משפחתו נגרמו נזקים או הוצאות, בגין הצורך לעזור ולסייע לתובע, בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה. התובע אף לא הוכיח כי נזקק לעזרה כלשהי, מעבר לתקופת ההחלמה בסמוך לאחר התאונה ולא פרט בתצהירו כי הינו נזקק לעזרה ולצורך אילו פעולות. יתרה מכך, הגם שהנכויות שנקבעו לתובע, פוגעות בכושר העבודה, איני סבורה כי התובע נזקק בגין מגבלותיו, לעזרה וסיוע בביצוע פעולות היום - יום. בנסיבות אלה, בהתחשב בחומרת הפגיעה ובעזרת בני משפחה שסביר כי נדרשה בתקופת ההחלמה שלאחר התאונה מחד ומאידך בהתחשב בכך שהתובע לא הוכיח כי נגרמו הוצאות כלשהן, בגין העסקת עזרה בעבר ובהתחשב בכך שיתכן והתובע יזקק לעזרה מסוימת בעתיד, במיוחד בגיל מבוגר, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 100,000 ₪, בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד. הוצאות 35. התובע לא הוכיח ואף לא עתר בתחשיב הנזק שהוגש במסגרת סיכומיו, לפסיקת פיצוי בגין הוצאות מעבר לחוות הדעת הרפואיות. הוצאות אלה, הינן בגדר הוצאות משפט אליהן אתייחס בסיום פסק הדין. ניכוי גמלאות המל"ל 36. מסכום הפיצויים, כפי שנפסק לזכות התובע, יש לנכות את גמלאות המל"ל המשולמת לתובע בגין נכות מעבודה. אין לקבל טענת ב"כ התובע כי יש לנכות 75% מגמלאות המל"ל בלבד. הלכה היא כי כשמדובר בתביעת נזיקין, בגין תאונת עבודה, יש לנכות מסכום הפיצויים את כלל הגמלאות אותן מקבל הנפגע מהמל"ל, בגין אותה פגיעה בעבודה ויצויין כי פסק הדין עליו הסתמך ב"כ התובע בטיעוניו עוסק בניכוי גמלאות נכות כללית. 37. על פי חוות דעתה של האקטוארית, ענת ספיר, מיום 28.5.12, גמלאות הנכות מעבודה המשולמת לתובע, בניכוי קצבת זקנה, מסתכמות בסך של 2,501,577 ₪. בתוספת ריבית על תשלומי העבר, על פי הלכת ע"א 6129/04 טרטמן נ' "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.12.05), מסתכמות גמלאות המל"ל, בסך של 2,569,850 ₪ (2,501,577+68,273). אין לנכות את דמי הפגיעה, אשר שולמו, כמצוין בחוות הדעת, למעביד. סיכום 38. סכום הפיצויים כפי שנפסק לעיל מסתכם בסך של 3,131,876 ₪. מסכום הפיצויים האמור, יש לנכות את גמלאות המל"ל, המסתכמות בסך של 2,569,850 ₪. סכום הפיצויים, לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, מסתכם בסך של 562,026 ₪. סכום הפיצויים, לו זכאי התובע, לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, גבוה מזכאותו ל- 25% מהנזק, על פי חלקה של רשות הנמלים והרכבות באחריות (25% מרבע מסכום הפיצויים, ראה לעניין זה ע"א 435/99 שרפמן נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, פ"ד נה(3) 193 (2001) וע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 15.12.10) שם נקבע כי זכאותו של הנפגע ל- 25% מהפיצויים על פי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, מצד ג' שאינו המעביד מוגבלת ל- 25% מחלקו היחסי של "הצד השלישי" באחריות לנזק). לפיכך, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, סך של 562,026 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% והחזר הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בהתאם להסכמה הדיונית בין הנתבעות לצדדי ג', במ/2, אשר אושרה וניתן לה תוקף של החלטה ופסק דין חלקי, תשאנה המבטחות בחיובי פסק הדין, על פי החלוקה הבאה: הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - 10%. אריה חברה לביטוח בע"מ באמצעות כלל חברה לביטוח בע"מ - 35.83%. איילון חברה לביטוח בע"מ - 54.17%. אשר ליתרת אגרה - משסכום פסק הדין נמוך מ 60% מתחום סמכותו של בית משפט זה, תחול הוראת סעיף 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז - 2007, על פיה הנתבעות תחויבנה באגרה בשיעור בבית משפט השלום והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי. נפילה