נטישת הליכי בוררות

תובע שמפסיק את תביעתו בבוררות - האם ניתן לומר שניתן לראותו כנוטש את הבוררות ובכך גורם לפקיעת הסכם הבוררות? בפסק הדין הראשון שניתן בנושא זה קיבל ביהמ"ש את טענת הנטישה, בהצדיקו זאת בכך שהמבקשים- "קפאו על שמריהם, ובמשך תקופה ארוכה, שנמשכה שנים רבות עד ליום הגשת הבקשה הנדונה כאן, נמנעו מלפנות לבית המשפט בתביעה כלשהי, אם להארכת מועד הבוררות, אם למינוי בורר חלופי ואם לדיון לגופו של עניין בתביעתם".

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נטישת הליכי בוררות:



מונחות לפניי שתי בקשות: האחת לביטול פסק בורר, אשר הגיש מר X (להלן: "המבקש") (הפ"ב 17045-03-12), והשנייה – בקשה לאישור פסק הבורר, אשר הגיש מר יצחק איפרגן (להלן: "המשיב") (הפ"ב 30390-04-12).
פסק הבוררות, אשר לפי כותרתו הוגדר "כפסק דין חלקי", ניתן ביום 30.01.12 על ידי הרכב של שלושה דיינים ב"בית דין צדק ובית הוראה לדיני ממונות הישר והטוב" - הרב מנדל שפרן, הרב אהרן שטיינברג והרב אברהם דרברמדיקר.
המשיב הינו יהודי צרפתי, אשר היה מעוניין להשקיע בנדל"ן בארץ. המבקש הציג עצמו בפני המשיב כמי שעוסק בתחום זה וכמי שיכול להביא למשיב הצעות בנדל"ן. המבקש נעשה שלוחו של המשיב: קרי, דרך המבקש שילם המשיב את התשלומים למוכרי הדירות, חתם על חוזים, וסידר את כל הליכי רכישת הנכסים או מכירתם.
באחת מיני עסקאות הרבות שנעשו בין הצדדים, הנוגעת לקניית דירה ברח' מטודלה 10 בירושלים (הידועה כגוש 30025, חלקה 0099, תת חלקה 012), התגלעה ביניהם מחלוקת. עם קניית הנכס, רשם אותו המבקש על שם אחיינו, מר יעקב סבח, זאת בהסכמת הצדדים, לצורכי מיסוי, תוך שנרשמה הערת אזהרה לטובת המשיב. ברם, למרות שהמשיב שילם למבקש 240,000$ כפי המוסכם בחוזה, המבקש סירב להעביר את הדירה על שם המשיב, שכן לטענת המבקש, מחיר הדירה עמד על 360,000$, ומשכך, חב לו המשיב 120,000$ נוספים שטרם שילם עבור הדירה. עקב עמדתו של המבקש האמורה, הדירה לא הועברה למשיב, והמבקש אף נתן לאחותו להתגורר בה, בלא לשלם דמי שכירות למשיב.
לאחר שהפצרות המשיב במבקש להעביר את הדירה על שמו לא הועילו, תבע המשיב את המבקש בבית הדין הרבני לממונות בירושלים. מכוח הכלל לפיו "התובע הולך אחרי הנתבע", בחר המבקש, הוא הנתבע, שהתביעה נגדו תתנהל ב"בית דין צדק ובית הוראה לדיני ממונות הישר והטוב" (להלן: "בית הדין").
בין הצדדים נחתם הסכם בוררות בבית דין האמור ביום 07.07.2009, בו מינו את הרבנים שפרן, שטיינברג ודרברמדיקר כבוררים.
בין החודשים ינואר 2010 למרץ 2010, התקיימו ארבעה דיונים בעניינם של הצדדים, בהם שמעו הדיינים את הצדדים. ביום ו' בשבט התשע"ב, 30.01.12, ניתן "פסק דין חלקי" על ידי הבוררים, ובו נקבע כדלהלן:
אין ויכוח בין הצדדים שהדירה ברח' מטודלה ... הרשומה על שם אחיינו של הנתבע (הוא המבקש בענייננו, ב.ג.) היא של התובע, ומטעמו של הנתבע מתגוררת בדירה אחותו של הנתבע כבר תקופה ארוכה בלי לשלם שכירות.
העברת הדירה בלשכת רישום מקרקעין: א. הנתבע אחראי להעברת הדירה הנ"ל משמו של אחיינו מר יעקב סבח.. לשמו של התובע וזאת ע"י נתינת הוראות לאחיינו להעביר את הדירה על שמו של התובע. ב. במקרה ואחיינו יסרב להעביר, יהיה הנתבע אחראי על כל הנזקים שיהיו לתובע..ואם יסרב האחיין להופיע לדי"ת יישא הנתבע בהוצאות של התביעות המשפטיות שיהיו לתובע נגד האחיין.
פינוי הדירה ושכירות: א. מאחר ומדובר בפינוי דייר- שאמנם גר עד היום ללא תשלום- הננו מזמינים את האחות המתגוררת בדירה להופיע בפני ביה"ד, כדי לקבוע כל הפרטים.. ב. הנתבע אחראי לכל אשר יוחלט בנוגע לפינוי הדירה.
תביעת הנתבע על סך 120,000$ נוספים שלדבריו עלתה לו הדירה יידון ביחד עם כל התביעות ההדדיות האחרות. ואין לנתבע כל זכות לעכב את ההעברה עד שיוחלט על תביעה זו.
ביה"ד שוב מורה לצדדים לקבוע תאריך להשלמת הטענות והחקירות. במקרה והנתבע ימשיך להשתמט מלקיים דיונים, נחליט על סמך מה שכבר נטען ועל פי החומר שימסרו בכתב לביה"ד ולצדדים.
לטענת המשיב, הוא פנה אל המבקש בבקשה שימלא אחר פסק הביניים האמור, ואילו האחרון דחה את המשיב ב"לך ושוב" והתחמק ממנו, עד שהמשיב נואש מכך שהמבקש ימלא אחר הפסק. משכך, פנה המשיב אל הבוררים לקבלת רשות לפנות אל בית המשפט על מנת לאשר את פסק הבוררות, ועל מנת לפעול כנגד האחיין והאחות של המבקש. לאחר שקיבל את אישורם של הבוררים, פנה אל בית המשפט לאשר את הפסק. מנגד, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה לבטל את הפסק.

שאלת סף : "פסק דין חלקי" של הבוררים - פסק ביניים או החלטת ביניים


בפסק הדין החלקי נשוא הבקשות שלפניי הכריע בית הדין שהדירה שייכת למשיב, וכי על המבקש להעביר את רישום הדירה על שמו של המשיב, ויחד עם זאת נקבע כי התביעה הכספית תידון בנפרד. על מנת שבית המשפט יוכל להתייחס לבקשות שהוגשו, לאישור/ביטול של הפסק, יש להכריע האם מדובר בפסק ביניים או בהחלטת ביניים, שכן להכרעה בשאלה זו השלכות שונות.
כפי שכותבת פרופ' אוטולנגי בספרה, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת (2005) (להלן: אוטולנגי), בעמ' 759- 766:

חוק הבוררות מכיר באפשרות של מתן פסק ביניים: 'פסק בוררות' מוגדר בס' 1 לחוק כ'פסק שניתן ע"י בורר, לרבות פסק ביניים'. גם התוספת לחוק הבוררות מזכירה במפורש את פסק הביניים ומסמיכה את הבורר לתיתו, בהגדירה אותו כפסק 'המכריע בנושא הבוררות חלקים חלקים' ...
יש להבחין בין 'פסק ביניים', שבמהותו הוא מכריע באחת הסוגיות שבמחלוקת, לבין 'החלטת ביניים'...[כ]שמדובר בהחלטת ביניים...אין לדון בעילות הביטול של ס' 24, שנועדו לפסק - לרבות פסק ביניים - בלבד...ואין אפשרות להתנגד לאישור פסק ביניים בכל דרך אחרת... לא ניתן להגיש בקשה לביטול החלטת ביניים של בורר. המועד המוקדם ביותר להתייחסות בית המשפט להחלטת ביניים של בורר הוא רק בעת דיון בבקשה לביטול הפסק.


לאור ההבדלים האמורים, ראוי כי תיבחן מהות החלטת בית הדין במקרה דנן, על מנת לקבוע האם מדובר בהחלטת ביניים - שאז לא ניתן לבקש את ביטולה במסגרת ס' 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), או שהמדובר בפסק ביניים, שאז יכול המבקש לפנות לבית משפט זה בבקשה לביטולו מכוח ס' 24 לחוק.
בענייננו, פסק הביניים של הבוררים כולל הוראות למבקש לדאוג להעברת רישום הדירה על שמו של המשיב, הוראה לזמן את אחות המבקש להופיע בפני בית הדין, והוראה כי תביעת המבקש בסך 120,000$ נוספים, תידון בנפרד עם יתר התביעות. ככל שפסק ביניים מטרתו "להכריע באופן סופי וחד משמעי בחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נושא הבוררות על רגליו שלו", סבורני כי בית הדין אכן הכריע וקבע "באופן סופי וחד משמעי", כי הדירה ברח' מטודלה 10 שייכת למשיב, ומשכך, על המבקש לדאוג להעברת הדירה על שמו של המשיב, ללא קשר לתביעה הכספית של המבקש לסכום כסף נוסף. בהתאמה קבע בית הדין כי תוזמן אחות המבקש להופיע בפני בית הדין, כיוון שפסק הבוררים גורר באופן מיידי את פינוייה של הדיירת, ברם אין בכך כדי להסיק כי המדובר בהחלטת ביניים גרידא, מאחר שפסק הבוררות אכן הכריע סופית בדבר הבעלות בדירה.
אי לכך, הגעתי לכלל מסקנה כי המדובר ב"פסק ביניים" ולא ב"החלטת ביניים", ומכוח כך רשאי המשיב לבקש את אישורו, וכן רשאי המבקש לתקוף את הפסק כבר עתה, לפי העילות הקבועות בס' 24 לחוק.

טענות המבקש


לטענת המבקש, יש לבטל את פסק הבוררות על בסיס העילה שבסעיף 24(3) לחוק ("הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות"), וזאת משום שפסק הביניים מופנה בין היתר לצדדים שלישיים, קרי, אחותו ואחיינו של המבקש, אשר אינם צד להסכם הבוררות. כמו כן, סבור המבקש כי בית הדין פגע בעיקרון הצדק הטבעי עת מנע מהמבקש להשמיע את טענותיו, ועדיו לא נשמעו; ואשר על כן, קמה עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(4) לחוק ("לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו").
עוד טוען המבקש כי המשיב נטש את ההליכים משך שנתיים בהם לא התייצב לדיונים, ובכך יש בכדי להפסיקם, מה גם שפסק הבוררות ניתן במפתיע, וללא כל התראה. לסברתו, המשיב הפסיק את ההליכים עקב חששו לאחר שזומן לחקירה במס הכנסה בעקבות העסקאות שערכו הצדדים.
לבסוף סבור המבקש, כי פסק הבוררות צריך היה להינתן תוך שלושה חודשים מיום תחילת הדיונים, ומשלא כך נעשה, דין הפסק להיבטל לפי הוראות סעיף 24(8) לחוק ("הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו"), וזאת בהסתמכו על פיסקה טו' לתוספת לחוק הבוררות, לפיה על הבורר לתת את פסק דינו תוך שלושה חדשים מהיום בו התחיל לדון בסכסוך.

טענות המשיב


לטענת המשיב, יש לאשר את פסק הבוררות. המדובר בפסק ביניים, אשר דן בשאלה אחת בלבד מבין שאלות רבות שבמחלוקת, ושניתן לאחר קיומן של ארבע ישיבות בוררות בעניינם של הצדדים. אותו פסק ניתן לאחר שהמשיב ביקש מן הבוררים לקבל פסק כאמור כבר מהישיבה הראשונה, מכוח הודאתו של המבקש בזכויותיו של המשיב בדירה (טענה שהמבקש חולק עליה). ממשיך המשיב וטוען כי מעולם לא "נטש את ההליכים", וכי הסיבה לאי קיומם של דיונים משך שנתיים איננה חקירתו במס הכנסה, שהתקיימה לדידו כבר במקביל לדיון הראשון בבית הדין, אלא בקשות לדחיית דיונים שהוגשו לא אחת, לא על ידו אלא על ידי המבקש; שכן מאז התקיימה ישיבת הבוררים האחרונה במרץ 2010, בה נכח המבקש, נמנע המבקש מלציית להזמנות לדין שנשלחו אליו ממזכירות בתי הדין.
עוד סבור המשיב כי אין שחר לטענת המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו, שכן הבוררים שמעו את כלל טענותיו, וכן את טענותיו בתביעה שכנגד, וחרף זאת החליטו כי על המבקש לדאוג להעברת הדירה על שמו של המשיב, וכן כי התביעה הכספית על סך 120,000$ "תידון ביחד עם כל התביעות ההדדיות האחרות", בהליך נפרד. מוסיף המשיב וטוען כי אילו סבור המבקש כי טענותיו לא נשמעו, היה עליו, בטרם יפנה לבית המשפט, לפנות לבורר בבקשה לביטול הפסק שניתן בהעדר, וזאת מכוח ס' 15(ב) לחוק הבוררות, לפיו ניתן לבקש מן הבורר לבטל פסק דין שניתן בהעדר התייצבות וללא שתישמענה טענות או עדויות עובר למתן פסק הבוררות.
עוד טוען המשיב כי מגבלת שלושת החודשים אליה מתייחס המבקש, אינה קיימת במקרה דנן, שכן בשטר הבוררות נקבע כי "תוקף ההסכם הוא לזמן בלתי מוגבל". לבסוף טוען, כי אין כל פגם בהחלטת בית הדין לתת פסק ביניים לאחר שמיעת הצדדים משך ארבעה דיונים, שכן הדבר נעשה מכוח סמכותם, ומשכך יש לאשר את הפסק.

דיון והכרעה
חריגה מסמכות


כאמור, טוען המבקש, בהתבססו על ס' 24(3) לחוק הבוררות, כי פסק הדין החלקי ניתן תוך חריגה מסמכות, שכן הוא מורה למבקש להורות לאחיינו להעביר את הדירה על שמו של המשיב, וכן משית על המבקש סנקציות באם אחיינו יסרב לעשות כן. שנית, בפסק הדין החלקי מזמין בית הדין את אחות המבקש להופיע בפניו על מנת שיוכל להכריע בסוגיות כגון: מה יהיה חיוב השכירות שיושת עליה, איך ומתי תתפנה, וכיוצא באלו. לדידו של המבקש, הן אחיינו והן אחותו הינם בבחינת צדדים שלישיים, כיוון שאינם צד להסכם הבוררות, ומשכך, בית הדין נעדר סמכות להחליט כל החלטה הנוגעת אליהם. עוד בהקשר לחוסר הסמכות טוען המבקש כי לא ייתכן שבית הדין יחייבו לשנות את הרישום בלשכת המקרקעין בעוד שהדירה נשוא הסכסוך כלל אינה רשומה על שמו, ואינה בבעלותו או בחזקתו.
הפרשנות הנטענת של החלטת בית הדין, כאילו היא מכוונת כלפי צדדים שלישיים, אינה מקובלת עלי. בהקשר לאחיינו של המבקש, ברי כי הוראות בית הדין כוונו למבקש עצמו, ולא לאחיינו. משהחליטו הצדדים, תוך הסכמה משותפת, כי בשלב ראשון תירשם הדירה על שם האחיין, ומתוקף העובדה כי המבקש היה אחראי אף בעסקאות קודמות להעברת הדירה על שם המשיב, אף כאן הייתה זו אחריותו של המבקש לדאוג כי אחיינו יעביר את הדירה על שמו של המשיב. כמו כן, העובדה כי הדירה אינה רשומה על שמו של המבקש, ואינה נמצאת בבעלותו או בחזקתו, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן האחריות עודנה עליו לביצוע ההעברה. כך עולה מפורשות מפסק הביניים, בו נקבע, בסעיף ב(א), כדלהלן (ראו גם, סעיף 7 לעיל): "הנתבע אחראי להעברת הדירה הנ"ל משמו של אחיינו...לשמו של התובע וזאת על ידי נתינת הוראות לאחיינו להעביר את הדירה על שמו של התובע"; וכן, סעיף ב(ב) לפסק הביניים: "במקרה ואחיינו יסרב להעביר יהיה הנתבע אחראי על כל הנזקים ..." (ההדגשות שלי – ב.ג.).
מכל האמור עולה בברור כי הוראת בית הדין הינה בגדר של חיוב אישי המוטל על המבקש, ועליו בלבד, לדאוג להעברת הדירה, והוא אשר חויב לנקוט בכל הצעדים הדרושים לשם כך.
כן גם באשר לאחותו של המבקש: בית הדין לא חייב את האחות עצמה במאומה, שכן היא אכן אינה צד להסכם הבוררות. בית הדין אך ביקש לזמנה להופיע בפני בית הדין, כמתבקש לאור העובדה כי היא מתגוררת בדירה מבלי לשלם שכר דירה ועומדת בפני פינוי. מסקנה זו מתבקשת אף היא מעיון בנוסח הפסק, לפיו, לאחר זימונה של האחות בסעיף ג(א) לפסק, נקבע מפורשות בסעיף ג(ב): "הנתבע אחראי לכל אשר יוחלט בנוגע לפינוי הדירה" (ההדגשה שלי – ב.ג.).
ויוער: בית הדין רשאי לזמן עדים לצורך בירור המחלוקת, כשהמטרה להכריע האם לחייב את המבקש – ולא את אחותו – בחיובים כלשהם הקשורים להחזקת הדירה על ידי האחות; וכל עוד שלא החליט לחייב אותה בחיובים כלשהם, אין המדובר בחריגה מסמכות, כי אם להיפך. סמכות הבורר לזמן עדים, מעוגנת בסעיף 13(א) לחוק הבוררות, וזו לשונו:

לבורר נתונה בבוררות אותה סמכות להזמין עדים למתן עדות או להמצאת מסמכים כפי שהיא נתונה לבית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו, והוא רשאי לפסוק להם שכר והוצאות.


כמו כן, יכול היה בית הדין לזמן את האחות על מנת להציע לה להצטרף כצד להליך הבוררות, על מנת שניתן יהיה להחיל את סמכותו של בית הדין גם עליה; ובעצם הזימון לשם כך, גם אם זו הייתה הכוונה, אין כל פסול.
על בסיס האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי בית הדין לא חרג מסמכותו, ודין טענה זו להידחות.

שמיעת הטענות


כאמור, טוען המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו, וכן כי עדיו לא נשמעו, ומשכך, קמה לו עילה לביטול הפסק לפי ס' 24(4) לחוק ("לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו"). בקשר לעילת ביטול זו מעירה אוטולנגי:

עילת ביטול זו מבטאת את אחד מכללי הצדק הטבעי, שהוא שמיעת הצד השני... יש לתת לכל אחד מהצדדים את האפשרות להעלות את טענותיו ולהוכיחן, ולהשמיע את הערותיו לגבי כל עניין היכול להוות נושא להחלטה מצד הבורר.
לטענת ב"כ המבקש, הבוררים לא עמדו בחובה זו. בס' 10-11 לבקשה לביטול הפסק, כותב ב"כ המבקש כך:
ונבהיר, בדיון האחרון נשמע עד תביעה, אך טרם נשמעו כל עדיו, משום שאחד מעדי התביעה - דניאל עובדיה (הוא אשר קישר בין המבקש למשיב, לצורך ביצוע עסקאות הנדל"ן, ב.ג.) - חשש לבוא ולהעיד עקב החקירה הנ"ל. הדיינים התקשרו אליו בטלפון בשעה 22:00 במהלך הדיון, אך המבקש לא הצליח לחקור אותו. ממילא עדי ההגנה לא נשמעו. (ההדגשה אינה במקור, ב.ג.)
בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי הפסק ניתן בטרם ניתנה לו ההזדמנות להגיש את סיכומיו, וחרף זאת מציין בית הדין במכתב ששלח לצדדים רק לאחר מתן הפסק, ביום 19.02.12, כי הצדדים יוכלו להגיש סיכומים אם יבקשו לעשות כן:
אם יש לאחד מכם עניין בישיבה נוספת או אם אתם מעוניינים להגיש סיכומים בכתב עליכם להודיע לבית הדין עד 7 ימים מקבלת מכתב זה. אם לא נקבל תגובה נוציא פס"ד על פי הטענות שהוצגו בישיבות עד היום.


לאחר שעניינתי בטיעוני הצדדים בסוגיה זו ובחומר הרלוונטי שהוגש, לא מצאתי כי המבקש הוכיח כי אכן קמה לו עילת ביטול של אי-שמיעת טענותיו, וברי כי עליו הנטל לעשות כן.

ראשית אומר, כי מעדותו של המבקש אני למד כי ככל שלא שמעו הדיינים את טיעוניו של המבקש, אם אכן נכונה הדבר כנטען, היה זה המבקש עצמו שלא השמיע את טענותיו, ואין לייחס לבית הדין עצמו כל אשמה לכך. לדוגמא, בתשובה לשאלה, "למה לא ביקשת מהם לשמוע אותך"? ענה המבקש: "אני חיכיתי. אני יודע שלדיינים יש הרבה על הראש. הם נתנו לנו חצי שעה פעם בחודש חודשיים. אבל הם בעצמם, לא היה להם לוח זמנים שמאפשר להם לפגוש אותנו" (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 14.06.2012). חרף לוח הזמנים העמוס של הדיינים, לא השתכנעתי כי לדיינים לא היה זמן לשמוע את טיעוניו של המבקש, וכי לא היו נותנים לו את מלוא ההזדמנות להשמיע את טיעוניו אילו היה מבקש זאת; ואם אכן היה מבקש, והיה מקבל סירוב, או אז – ורק אז – ניתן היה להעלות את טענת הביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק.
מסקנתי אף מתחדדת לאור העובדה כי בית הדין הזמין את המבקש להתייצב לדיונים, והלה נמנע מעשות כן, לא פעם ולא פעמיים, עד שהתייאשו והוציאו את פסק הביניים ללא דיונים נוספים; ואם כך, נשאלת השאלה, אם קבעו הדיינים מועדים לדיונים, והמבקש לא התייצב אליהם, כיצד יכול לטעון כי "לא היה להם לוח זמנים שמאפשר להם לפגוש אותנו"?
שנית, בהקשר לטענת המבקש כי לא ניתנה לו ההזדמנות להגיש סיכומים: אמנם, אי- קיומם של סדרי דין בבית הדין יש בו כדי לפגוע בכללי הצדק הטבעי. ואולם, בהקשר לטענתו הספציפית הזו של המבקש, הרי שגם אם רצוי הדבר, אין כל דין המחייב את הבוררים להזמין סיכומים עובר למתן פסק דינם.
בנוגע לסדרי הדין בהליכי בוררות כותבת אוטולנגי, בעמ' 632:
לא זו בלבד שהבורר אינו כפוף לסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט - אלא אם כן הצדדים כפפו אותו להם במפורש - אלא שהבורר אף מוסמך להוציא פסקי ביניים. לכן יכול הבורר להחליט לשמוע תחילה את הטיעונים ולקבל את הראיות בתביעה הראשית, לתת פסק ביניים לגביה, ורק לאחר מכן לשמוע את הטיעונים והראיות הקשורים בתביעה הנגדית. כאשר מדובר במוסד בוררות, בדרך כלל התגבשו אצלו סדרי דין משלו, בין אם מכוח נוהג ובין אם מכוח כללי הבוררות של אותו מוסד עצמו.
פירושו של דבר, כי הבוררים מוסמכים לקבוע את סדרי הדין של דיוניהם, ואין עליהם כל חובה להעתיק להליכיהם את כללי סדר הדין הקבועים בבתי המשפט ובתקנות סדרי הדין למיניהם. המבחן לתקינות ההליכים בפני הבוררים הינו מהותי ולא פורמאלי, כשמטרת ביקורתו של בית המשפט בהליך המוגש לביטול פסק בורר הינה האם במהותו של הליך הבוררות כפי שהתקיים נשמרו זכויותיהם הדיוניות המהותיות כפי שבאות לידי ביטוי בעילות הביטול שבסעיף 24 לחוק. אי לכך, במקרה דנן, לא שאלת עצם הגשת סיכומים לבוררים היא הרלוונטית, אלא השאלה האם ניתנה לצדדים הזדמנות נאותה לפרוס בפני הבוררים את מלוא טענותיהם ועדויותיהם באופן שניתן יהיה לבוררים לקבל החלטות מבוססות וצודקות.
בנסיבות המקרה בו עסקינן, חרף העובדה כי לא הוגשו סיכומים עובר למתן פסק דין החלקי, למבקש נתנו מספר הזדמנויות להעלות את טענותיו ולהשמיע את עדויותיו בפני הבוררים, בארבעת הדיונים שקדמו למתן פסק הביניים, בהם יכול היה גם לסכם את גרסתו בפני הדיינים, אלא שהמבקש לא התייצב לדיונים; ואי לכך, אין בעובדה כי לא הוגשו סיכומים כדי להקים קול צעקה על אי שמיעת הטענות. ואם אכן הציעו הדיינים לצדדים לאחר מתן פסק הביניים להגיש סיכומים, הרי שאלה התייחסו לבירור יתר המחלוקות בין הצדדים שנשארו להכרעה לאחר מתן פסק הביניים; ומתן אפשרות זו בשלב מאוחר יותר של ההליכים אינו משליך על השלב הקודם כאילו שנפגם מכך שלא הוזמנו סיכומים במפורש בשלבים המוקדמים למתן הפסק החלקי.


יפים לעניין זה דבריו של ממלא מקום הנשיא כב' השופט מ' שמגר (כתוארו אז) בע"א 785/82 איתמר גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ, פ"ד לז (3) 292:

ביטולו של פסק של בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד-משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך, שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות של המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל...
יפים לענייננו גם הדברים, אותם מביאה ד"ר ס' אוטולנגי במאמרה 'על העילות לביטול פסק בורר', עיוני משפט ב (תשל"ב-ל"ג) 71, 86 מדברי השופט י' חריש בת"א (ת"א) 1730/71:
'אין עילת ביטול קמה לבעל דין אלא מקום שהיה מצד הבורר מיאון שלא כדין ליתן את ההזדמנות, ולא כבענייננו, שההזדמנות הייתה נתונה ורק צריך היה ליטול אותה, והטוען לא נטלה מתוך שיקוליו שלו, בין שקולים ובין שאינם שקולים. כאשר הטוען מעצמו נמנע מהבאת ראיה ומהשמעת טענה, והוא מניח לדברים להתגבש כדרך שהוצגו על ידי הצד שכנגד, אין לדבר כלל על הזדמנות שלא ניתנה, כלשון החוק, ואפילו לא על הזדמנות שלא הייתה, אלא על הזדמנות שהוחמצה.' " (בעמ' 298-299).


מכל האמור, מסקנתי היא כי נתינת הפסק, מבלי שנשמעו, כביכול, טענותיו של המבקש, אינה מקימה עילה לפי סעיף 24(4) לחוק, בשל העובדה כי לא הוכח בפניי אי מתן הזדמנות לטעון.

התמשכות ההליכים


טוען המבקש כי הסיבה לאי התקיימות הדיונים במשך שנתיים נעוצה ב"חקירות שהתנהלו נגד המשיב, אשר לא רצה בעקבותן לנהל את התיק". משכך, הניח המבקש כי המשיב נטש את ההליכים, ועל כן מצטט בבקשתו את אוטולנגי, בעמ' 234 לספרה הנ"ל:

תובע שמפסיק את תביעתו בבוררות - האם ניתן לומר שניתן לראותו כנוטש את הבוררות ובכך גורם לפקיעת הסכם הבוררות? בפסק הדין הראשון שניתן בנושא זה קיבל ביהמ"ש את טענת הנטישה, בהצדיקו זאת בכך שהמבקשים- "קפאו על שמריהם, ובמשך תקופה ארוכה, שנמשכה שנים רבות עד ליום הגשת הבקשה הנדונה כאן, נמנעו מלפנות לבית המשפט בתביעה כלשהי, אם להארכת מועד הבוררות, אם למינוי בורר חלופי ואם לדיון לגופו של עניין בתביעתם".


אכן, מסוף שנת 2010 ועד סוף שנת 2012 לא התקיים אף דיון בעניינם של הצדדים. חרף זאת, טוען המשיב – ולדעתי, בצדק - כי אין להתעלם מן הסיבה בגינם התמשכו ההליכים, והיא הימנעות המבקש מלהגיע לדיונים. בה"פ (ת"א) 1020/05 יוסף גורזאד ואח' נ' פרויז יעקובי (30.07.2007), נדחתה בקשה לבטל את פסק הבוררות עקב הימשכות ההליכים, מזו הסיבה:

ואולם, טענה זו אינה במקומה (טענה לביטול הפסק בגין הימשכות ההליכים, ב.ג.), בלשון המעטה, ואין לשעות לה לנוכח התנהגות המבקשים ... כאשר התארכות הבוררות ככל שהייתה נבעה אך ורק מניסיונם להשהות את ההליך ולסכלו, דבר שגרם לדחיית הדיונים בעטיים של המבקשים על מנת ליתן להם הזדמנות והזדמנות חוזרת להגיב לדברים ולהופיע לדיונים, אף שהם בחרו שלא לעשות כן. במצב דברים זה, אין המבקשים יכולים לעשות את התנהלותם- הימנעותם מלהופיע לישיבות הבוררות- משום קרדום לחפור בו.


בנסיבות המקרה דנן, עולה ממכלול החומר שלפניי כי מי שאחראי להתמשכות ההליכים, הוא לא אחר מאשר המבקש עצמו, ועל כן, לא יוכל לעשות מהימנעותו מלהופיע לישיבות הבוררות "משום קרדום לחפור בו". בהקשר זה, ולמעלה מן הצורך, אומר כי לא השתכנעתי כי היות שהמבקש הינו תושב ישראל ללא אזרחות ישראלית, עליו היה לעזוב את הארץ ולהיכנס בחזרה אליה כל שלושה חודשים, וכי מסיבה זו נמנע ממנו מלהתייצב לדיונים. לא סביר בעיניי שמשך שנתיים תמימים לא נמצא תאריך בו שהה המבקש בארץ ואשר בו ניתן היה לקיים דיון.
עוד אציין, כי טענת המבקש כאילו נטש המשיב את ההליכים בגין חששו ממס הכנסה, אין לה בסיס, שכן הוכח כי חקירות המשיב במס הכנסה נערכו במקביל כבר לדיון הראשון - מתוך ארבעה - שנערכו בעניין הצדדים, כפי שגם עולה מן החקירה הנגדית של המבקש (בפרוטוקול מיום 14.06.2012):

ש. בישיבה השנייה של הבוררות מציינים הדיינים את העובדה שיש חקירה של מס הכנסה, כלומר זה היה על השולחן מההתחלה, אז איך אתה יכול לטעון שהחקירה של מס הכנסה זו הסיבה שהוא נטש את התביעה, זה לא הגיוני. הוא ידע על מס הכנסה ובכל זאת ניהל אותו (את ההליך, ב.ג.)
ת. לפי הבנתי, מס הכנסה לפי מה שהוא אמר, מחכים לתוצאות של הבוררות.
ש. אז למה להמשיך לבוא לישיבות אח"כ אם זה כבר היה מההתחלה כבר ככה?
ת. יכול להיות שהוא שקל את התוצאות. אני לא יודע.
אשר על כן, איני רואה לנכון לקבל את טענות המבקש כי המשיב הוא שנטש את ההליכים.
אי נתינת הפסק תוך שלושה חודשים


בנוסף לכל האמור טוען המבקש כי דין הפסק להתבטל, בשל העובדה כי לא ניתן תוך שלושה חודשים מיום תחילת הדיונים, וזאת בהסתמכו על פסקה טו' לתוספת לחוק הבוררות, לפיה:

על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חדשים נוספים.


ברם, בנסיבות העניין, סבורני כי דין טענת המבקש להידחות, וזאת משום שהתנהגות המבקש והעלאת טענה זו עולה כדי חוסר תום לב. בהקשר זה, כותבת אוטולנגי (בעמ' 1152), כך:

כלל אחר הוא שצד לבוררות אשר במו ידיו יצר עובדה מסוימת, לא יורשה להביא אותה עובדה עצמה כבסיס לטענת ביטול פסק הבורר.
כאמור לעיל, הוכח כי הסיבה העיקרית להתמשכות ההליכים, הינה הבקשות הרבות לדחיית מועד דיון שהוגשו על ידי המבקש. משכך, טענה בדבר חובת בית הדין לתת פסק דין תוך שלושה חודשים מיום שהחלו לדון בסכסוך, לא יכולה להוות עילה לביטול הפסק, כשבית הדין חורג מן המועד המתחייב למתן פסק דינו רק עקב ניסיונותיו הרבים לקיים דיון אשר אליו יתייצב המבקש. משכך, אין אלא להסיק כי המבקש מושתק מלהעלות טענה זו.


זאת ועוד. לפי הוראות סעיף 15(ב) לחוק הבוררות, מאחר שפסק הבוררים ניתן בהעדר התייצבות, עמדה למבקש האפשרות – לאחר מתן פסק הבוררים - להגיש לבוררים בקשה לדיון מחדש, דרכו ניתן היה לרפות את הפגם שבהעדר התייצבות; וכך לשון החוק:

פסק בוררות שניתן אחרי דיון שהתנהל בהעדר בעל-דין או בהעדר טענותיו, רשאי הבורר, על פי פניית בעל-דין שהובאה לפניו תוך שלושים יום מהיום שנמסר לו העתק הפסק, לבטלו ולחדש את הדיון, אם שוכנע שבעל-הדין נעדר או לא טען טענותיו מסיבה מוצדקת.
והנה, אף כלי חשוב זה שבאמתחתו של המבקש לפי החוק לא נוצל על ידו, וקיים ספק של ממש האם ניתן להעלות בבית המשפט טענה כלשהי כעילת ביטול, הנוגעת למתן פסק הבוררות בהעדר התייצבות, אם לא ניסה המבקש לנצל את ההליך שבסעיף 15(ב) לחוק בפני הבוררים עצמם.
נתינת הפסק ללא התראה


בסעיף ט' לתוספת לחוק נקבע כדלהלן: "ציווה הבורר על בעל-דין דבר הכרוך בניהול הבוררות, וללא סיבה מוצדקת לא מילא בעל-הדין אחרי הצו, רשאי הבורר, לאחר שהתרה בבעל-הדין, לדחות את התביעה..". הכלל הינו, אפוא, כי על הבוררים להתרות בבעל הדין עובר למתן פסק הדין, שאם לא יציית להוראה דיונית כלשהי, לרבות התייצבות לדיון, יינתן פסק דין בהעדרו; ועל אף שניתן לקיים דיון בהעדר בעל הדין מכוח סעיף 15(א) לחוק הבוררות אף ללא התראה כאמור, אסור לו לבורר לתת פסק דין בהעדר אם לא התרה על כך מראש.

על בסיס האמור טוען המבקש: "..מתן פסק דין חלקי, במפתיע, בחלוף שנתיים מהדיון האחרון, וללא הודעה ו/או התרעה (הטעות במקור, ב.ג.), מהוה 'מחטף' ועילה לביטול פסק הבוררות".


גם דינה של טענה זו להידחות. הטענה מתבססת, כאמור, על הוראות סעיף ט' לתוספת לחוק, בו נקבע חובת ההתראה. דא עקא, לפי סעיף 2 לחוק, "רואים הסכם בוררות כמכיל את ההוראות שבתוספת הראשונה ככל שהן נוגעות לעניין, והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". הוי אומר, כי הוראות סעיפי התוספת לחוק הבוררות הינן דיספוזיטיביות, והן מחייבות רק כשאין הוראה אחרת בהסכם הבוררות. והנה, בהסכם הבוררות שבין הצדדים, נקבע מפורשות כדלהלן: "ואם אחד מאיתנו, הח"מ, ישתמט מלבוא לפני בי"ד הנ"ל לטעון או לכל מה שיידרש ממנו ע"פ הרבנים, הרשות ביד בית הדין הנ"ל להוציא פסק דין כפי ראות עיניהם וליתנו לבע"ד השני". אין ספק, אפוא, כי יש לראות בסעיף זה שבהסכם וויתור מפורש על חובת ההתראה.
זאת ועוד. בפועל, אכן התרה בית הדין במבקש כי באם לא יאשר את התאריכים שנקבעו לדיונים הבאים, יאלצו לפסוק בהיעדרו, באומרם כך:

ביה"ד קבע ב' תאריכים להמשך דיון בתביעת..מר יצחק איפרגן שיחי'. עד יום זה עדיין לא קיבלנו אישור על התאריכים שנקבעו. ע"פ הוראת הגר"ם שפרן שליט"א- אב"ד, באי התייצבות לדיון (ואישורם) ישקול ביה"ד בנידון.
באין הוראה משתמעת אחרת מדברי הבוררים, סבור אני כי יש בדברים אלו משום התראה למבקש כי באם יימנע מהתייצבות, יינתן פסק דין בהיעדרו.
משכך, טענת המבקש כאילו פסק הביניים ניתן במפתיע וללא התראה, דינה להידחות.
סעיף 26 לחוק הבוררות


ס' 26 לחוק הבוררות, מורה כך:

בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין.
למונח "עיוות דין" לא נמצאה הגדרה מפורשת בחוק הבוררות. לדברי אוטולנגי (בעמ' 1166-1167):
שאלת עיוות דין מתייחסת בדרך כלל להליך הבוררות עצמו. צד שהופיע, טען והביא ראיותיו, הנטייה היא לקבוע, שלא נגרם לו עיוות דין, אפילו יש בידו עילת ביטול מוכרת. אך עיוות דין יכול גם להתייחס לתוצאת הבוררות.. היעדר עיוות דין מתייחס איפוא לא רק להליך עצמו אלא גם לתוצאתו.


במקרה דנן, איני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין אשר יצדיק את ביטול פסק הבוררות, שכן, כמפורט לעיל, למבקש ניתנה הזדמנות נאותה לשטוח טענותיו בפני בית הדין, ואולם הלה ביקש לדחות את הדיון מספר בלתי מבוטל של פעמים. משכך, לא יוכל להחזיק את החבל משתי קצותיו ולטעון כי דרך התנהלות הליך הבוררות גרמה לעיוות דין דיוני.
באשר לעיוות דין בנוגע לתוצאת ההליך, לאור קביעת הצדדים בהסכם שביניהם כי המבקש ירכוש את הנכס עבור המשיב בתמורה ל-240,000$, ותמורה זו שולמה במלואה על ידי המשיב, הרי שתוצאת פסק הבוררים אינה גורמת כל עיוות דין, ובפרט לאחר שבית הדין קבע שימשיך לדון בטענת המבקש לחוב נוסף של 120,000$. ודוק: במצב הנוכחי, המבקש מחזיק באמתחתו סכום של 240,000 $, אחיינו רשום כבעלים של הנכס, אחותו מתגוררת בו, ואילו המשיב משולל זכויות בדירה. משכך, קבלת תוצאת הליך הבוררות, שתוכנה אינו אלא מתן הוראות למבקש להסדיר את רישום הדירה על שמו של המשיב, אין בה כל עיוות דין.

סיכום


לאור כל האמור, לא מצאתי כי קיימת כל עילה לביטול פסק הדין החלקי שניתן על ידי בית הדין, ומשום כך, אני דוחה את הבקשה לביטול הפסק, והיא נדחית בזאת.
כתוצאה מן האמור, אני מאשר בזה את פסק הבוררים מיום ו' שבט תשע"א כמבוקש בהפ"ב 30390-04-12.
הוצאות משפט שכ"ט עו"ד על המבקש בסך 10,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק בוררות

  2. תקנות הבוררות

  3. ערעור בוררות

  4. תניית בוררות

  5. מוסד הבוררות

  6. הסכם בוררות

  7. הארכת בוררות

  8. הליך בוררות

  9. ביטול הליכי בוררות

  10. עורך דין בוררות

  11. הסכם - בוררות

  12. מה זה אבעיה ?

  13. בוררות - חובת הנמקה ?

  14. אישור פסק בוררות

  15. תיקון פסק בוררות

  16. פרשנות פסק בוררות

  17. בוררות בין שכנים

  18. סיכול פניה לבוררות

  19. בוררות בנושא ליקויי בניה

  20. עיקול זמני בוררות

  21. סעיף 23 לחוק הבוררות

  22. נטישת הליכי בוררות

  23. ערעור בעניין בוררות

  24. סעיף בוררות חוקת ההסתדרות

  25. איגוד ערים - בוררות

  26. סעיף 29 חוק הבוררות

  27. סעיף 5 לחוק הבוררות

  28. סעיף 29 לחוק הבוררות

  29. בוררות בין עורכי דין

  30. סעיף 24 לחוק הבוררות

  31. פרוייקט בניה - בוררות

  32. טעות גלויה בפסק בוררות

  33. חובת בוררות - צו מניעה

  34. הסכם בוררות לאחר סכסוך

  35. אישור פסק בוררות רבנים

  36. תיקון טעות בפסק בוררות

  37. בקשה לאישור פסק בוררות

  38. בקשה למתן הנחיות בהליך בוררות

  39. סעיף 24(4) לחוק הבוררות

  40. הפרת זכות סירוב ראשונה

  41. שימוש במקרקעין - בוררות

  42. עיקולים לפי חוק הבוררות

  43. ביקורת שיפוטית - בוררות

  44. ערובה לביצוע פסק בוררות

  45. הסכם בוררות בית דין רבני

  46. סעיף 24 (10) לחוק הבוררות

  47. הפרה מתמשכת של התחייבות

  48. בקשה לאשר פסק בוררות חלקי מוטעה

  49. סעיף בוררות בהסכם מייסדים

  50. חקירה נגדית בהליך בוררות

  51. פיצויי פיטורים מוגדלים - בוררות

  52. תניית בוררות בית דין רבני

  53. חלוקת רכוש משפחתי - בוררות

  54. קניית דירה בשוויץ - בוררות

  55. פרשנות תניית בוררות בהסכם

  56. התנגדות הסתדרות פיטורים - בוררות

  57. טופס בקשה להזמנת עד לבוררות

  58. פסק דין הצהרתי – ביטול הסכם בוררות

  59. העברת תיק בוררות בחזרה אל בית משפט

  60. פסק בוררות מנוגד לתקנת הציבור

  61. תנאי הסכם על בוררות בעניין שכר טרחה

  62. טענות בנוגע לאופן ניהול בוררות

  63. ההבדל בין פסק ביניים לבין החלטה

  64. בית דין רבני בוררות - דיני עבודה

  65. סעיף 24(3) לחוק הבוררות - חריגה מסמכות

  66. בקשה לאישור פסק בוררות ובקשה לביטול הפסק

  67. החלטת ביניים - סעיף 23 לחוק הבוררות

  68. טופס הודעה על בקשה לאישור פסק בוררות

  69. תיקון פסק בוררות לאחר אישור ע"י בית משפט

  70. בקשה לאשר עיקול זמני במסגרת בקשה לאישור פסק בוררות

  71. עיכוב הליכי בוררות למרות פגמים בהתנהלות המבקש

  72. בקשה לאישור הסדר בוררות - סעיף 350 ו 351 חוק החברות

  73. תביעת השבה של סכום ששולם ביתר במסגרת הליכי בוררות

  74. חלפו מעל 45 יום בין מתן פסק הבוררות לבין הגשת הבקשה לביטולו

  75. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון