דוגמא לפסק דין בנושא נזק למשטחי אבן: פס"ד ניתן רק עתה היות וסיכומי הנתבע 2 הוגשו רק ביום 13.2.13. א. העובדות הצריכות לענין: בפני תביעה כספית על סך 17,200 ₪. התובע היה בזמנים הרלוונטיים לכתב תביעה זה, הבעלים של ארבעה משטחי אבן ירושלמי ומשטח זוויות אבן מעובדים ומוגמרים ועוקב מים, אשר הניח את רכושו זה בשטח סמוך לביתו והשייך לווקף. הנתבעת 1 הינה מועצה מקומית אשר התקשרה עם הנתבע 2 לצורך ביצוע עבודות לשם פילוס דרך גישה למכולה השייכת למועצה על מנת לפנותה למקום אחר. הנתבע 2 הינו קבלן עבודות אשר היה אמור לבצע את העבודות האמורות לעיל עבור הנתבעת 1. בכתב התביעה הראשון טען התובע כי ביום 2.9.09 ביצע הנתבע 2, בהנחייה ובאישור הנתבעת 1, עבודות עפר בעזרת טרקטור לצורך יצירת שביל גישה למכולה הנמצאת בשטח בי"ס בישוב ג'ת הגלילית על מנת לאפשר לרכב גרר לפנותה מהשטח ולהעבירה לשטח אחר. העבודות התבצעו בסמוך לביתו של התובע. תוך כדי ביצוע העבודות הנ"ל הרס ו/או פגע ו/או שבר הנתבע 2 משטחי אבן ירושלמי, משטח זוויות אבן מעובדים ומוגמרים ועוקב מים, אשר היו שייכים לתובע ואשר אוחסנו בשטח האמור. לנוכח האמור תבע סך של 17,200 ₪, המהווים נזקיו הכספיים על פי חוות דעת שמאי מטעמו. יצוין כי כתב התביעה בתחילה הוגש כנגד נתבעת 1 בלבד והנתבע 2 צורף לתביעה ביום 15.7.12. בכתב ההגנה טענה הנתבעת 1 כי המועצה החזיקה בשטח בית הספר והציבה בשטח הנטען מכולה לאחסון כלים ואמצעי לימוד. בית התובע נמצא במרחק של כ- 600 מטר מבית הספר. הנתבעת פינתה חפצים העלולים להוות סכנה משטח בית הספר במסגרת תהליך של מסירת השטח לאנשי הווקף בכפר, להם שייכת האדמה. לטענת הנתבעת התובע החליט על דעת עצמו לאחסן רכושו בשטח שאינו שייך לו וללא הסכמה מהמחזיקים ו/או הבעלים של השטח. בנוסף, התובע לא טרח להודיע כי אחסן רכושו בשטח ולא סימן את הרכוש, אשר נמצא בתוך סבך שיחים ולא נראה לעין. עוד נטען כי למעשה מדובר בפסולת שהונחה ע"י התובע בשטח זה ולא ברכוש שווי ערך. עוד טענה כי התובע התרשל באחסון ושמירת רכושו. לפיכך ביקשה לדחות תביעתו. ב. ההתדיינות המשפטית ביום 6.10.11 התקיים דיון בהיעדר הנתבעת אשר הוזמנה כדין ולא התייצבה וניתן פס"ד כנגדה. הנתבעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין ולאחר עיון בבקשה ובתגובה ניתנה החלטתי מיום 15.11.11 המורה על ביטול פס"ד בכפוף לתשלום הוצאות לטובת התובע בסך 800 ₪. ביום 19.12.11, לאחר תשלום ההוצאות בוטל פס"ד מיום 6.10.11. ביום 14.2.12 התקיים דיון בנוכחות הצדדים בו נדונה הסוגייה האם התובע הניח את הציוד שבבעלותו על אדמות הוואקף באישור ובהסכמת נציגות הוואקף. בדיון ניתנה החלטה לפיה התובע ימציא תצהיר של שלושת נציגי הוואקף בכפר ג'ת המאשר את מתן ההסכמה לתובע להשתמש בשטח שבבעלות הוואקף ולהניח בו את הרכוש שלטענתו ניזוק. ביום 21.2.12 הוגשה הודעה מאת התובע על הגשת תצהירים מטעם חברי וועדת הוואקף בכפר ג'ת. בדיון שהתקיים ביום 14.6.12 ניתנה החלטה כי על התובע לתקן את כתב תביעתו ולהוסיף את נהג הטרקטור אשר נשלח מטעם הנתבעת 1 לבצע את העבודות בשטח כנתבע נוסף בתיק. כן הומלץ לתובע לפנות לייעוץ משפטי ולצדדים כולם הומלץ להיפגש ולנסות לגבש הסכם לסיום התיק. ביום 10.7.12 הוגשה הודעה מטעם הנתבעת 1 על כשלון המו"מ וביום 12.7.12 הופנו הצדדים למגשר בכדי לנסות ולסיים המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. ביום 15.7.12 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן וצירף את נהג הטרקטור כנתבע מס' 2. הנתבע 2בחר שלא להגיש כתב הגנה מטעמו. ביום 10.9.12 הודיעה הנתבעת 1 על כשלון הליך הגישור והתיק נקבע לישיבת הוכחות ליום 18.10.12. בדיון שהתקיים ביום 18.10.12 הופנו הצדדים למגשרת נוספת בניסיון לסיום התיק בפשרה ואולם באותו היום הודיעה המגשרת על כך שהליך הגישור לא צלח. בעקבות הודעת המגשרת נקבע התיק לישיבת הוכחות ליום 28.10.12. הנתבעים לא התייצבו לדיון שנקבע ליום 28.10.12 והתיק נדחה לדיון נוסף ליום 11.11.12. עד מומחה מטעם התובע, השמאי אלדרי חן, העיד בדיון שהתקיים ביום 11.11.12 כדלקמן: העד מסר את חוות דעתו שסומנה ת/1. העד הבהיר כי נסיבות המקרה נמסרו לו ע"י התובע ולאחר מכן הוא בדק את הנתונים וקבע שומה בשטח. במקרה זה הנזק נגרם לאבן גלילת מסוג טובזי בעובי 4-5 ס"מ. נציג הנתבעת 1 הציג לעד "מאגר מחירים לענף הבנייה", הוגש וסומן נ/1(1) והעד השיב כי מאגר מחירים זה מתייחס לאבן מעובדת מסוג טובזי בעובי 8 ס"מ אולם קיימת גם אבן טובזי בעובי 4 ס"מ. העד נשאל אם הוא יכול להעריך את גובה המשטח עליו הוערמו האבנים הגליליות והשיב כי להערכתו גובה המשטר כמטר - מטר ועשרים. העד נשאל באשר לגובה הצמחייה בשטח והעיד כי אינו יודע מה היה גובה הצמחייה ביום האירוע, שכן הוא ביקר בשטח כשנתיים לאחר קרות המקרה מושא התביעה. לפיכך, אין הוא יכול להשיב גם לשאלה האם ניתן היה לראות את משטחי האבן מבעד לעשבים שגדלו בשטח. העד הסביר בחקירתו כי מזמין חוו"ד, התובע, סיפר לו כי איחסן האבנים ב- 4 משטחים, בערך 15 מ"ר כל משטח ועל סמך מידע זה, הבדיקה המדגמית שביצע בשטח היתה כדלקמן: העד לקח מידה של האבן, עשה תחשיב ממוצע של כמה מ"ר שטח האבנים יכולות לכסות. הממוצע היה של כ- 8 אבנים מכסות את השטח. מדובר בכ- 450 עד 600 אבנים. רוב האבנים היו שבורות או סדוקות כתוצאה מהטראומה ולכן לא ניתן להעריכם במדויק. לדבריו, בהתאם לממצאים שראה בשטח, הכמות הנטענת של האבנים סבירה. העד סבר כי הבדיקות שעשה והאומדן אליו הגיע סבירים בנסיבות המקרה. העד נשאל לפי מה קבע את מחיר האבן והשיב כי הוא שמאי מזה כ- 17 שנה ובמסגרת עבודתו יש לו קשר לעובדי שיפוץ וקבלני אבנים ועל כן ידוע לו שמחיר אבן כ- 220 ₪ למ"ר ואף האבנים יכולים להימכר ב- 250-260 ₪. לאחר מכן נשאל העד האם סביר , להערכתו, שהמשטחים ייפגעו בצורה קשה ממחפר הפוגע באבן גלילית קשה? תשובתו היתה כי תשובתו בעניין כללית וכי להערכתו אם נהג המחפר היה מזהה את המשטחים מיד, הוא היה נמנע מלהתקרב אליהם והם לא היו ניזוקים. אולם אם יש משטחים גדולים, העשבים גבוהים ונהג המחפר לא הבחין במשטחים, יכול ויגרם נזק כבד. העד הבהיר כי הוא יכול ליתן אבחנה אם נגרם נזק לאבנים, האם כמות האבנים הנטענת סבירה ולא על בנסיבות העובדתיות של המקרה. לסיום העיד כי האבנים היו שבורות באותה הצורה פחות או יותר וכי הבחין בקטע מדרגת בטון שהיה שבור אף הוא. עד מטעם הנתבעת, מר ברכאת תאופיק, העיד בדיון כדלקמן: העד הינו קב"ט של המועצה. מהנדס המועצה ביקש שיפנה למחפר שעובד עם המועצה כקבלן בכדי לפנות מכולה מבית ספר ישן. העד פנה לנתבע 2 והראה לו היכן המכולה שיש להעביר ומהיכן עליו להיכנס לשטח. העד סיפר כי ערך סיור עם נתבע 2 בשטח, הראה לו את המכולה וכי זכור לו שצמחה עשבייה גבוהה בשטח. בשעות אחה"צ, התקשר אליו נתבע 2 והודיע לו כי הפסיק את העבודה לאחר שהתובע הגיע למקום ועצר את עבודתו בשל אבנים שנמצאו בשטח. העד הדגיש כי הוא לא סייר עם הנתבע 2 בשטח אלא הראה לו מגבול החלקה את המכולה. העד עמד באותו הזמן על שביל עפר והוא לא הבחין במשטחי האבנים ממקום עומדו. למיטב זכרונו גובה העשבים היה כמטר. לשאלת התובע העיד העד כי ככל הידוע לו האדמה היתה בשימוש הוואקף באותה עת. עד מטעם הנתבעת, מר ברכאת תאופיק, העיד בדיון כדלקמן: העד הינו מהנדס המועצה. העד העיד כי נזקקו למחפר בכדי לפלס את הדרך על מנת שמשאית תעבור בשטח, תעמיס את המכולה ותפנה אותה מבית הספר הישן. העד סיפר כי ערך ביקור בשטח כחודש ימים לפני פינוי המכולה ולא ראה משטחי אבנים, יכול להיות שהעשבים הסתירו אותם. העד לא סייר רגלית בשטח אלא עמד וצפה על המכולה מרחוק. באותו האירוע המכולה לא פונתה מהמקום. העד נשאל ע"י התובע מדוע הפינוי של המכולה לא נעשה דרך שער הכניסה של בית הספר. העד השיב כי הווקף השכיר את השטח של בית הספר לאדם בשם סעיד עבאס בכדי שישמש אולם שמחות. באותה העת התבצעו עבודות עפר במקום וחסמו את השער של בית הספר ולכן היה צורך לפלס דרך גישה אחרת. התובע העיד בדיון כדלקמן: התובע העיד כי כשנה שנתיים עובר לקרות האירוע הניח 4 משטחי אבנים אחד ליד השני ומשטח נוסף מעליהם של אבני זווית מסוג טובזה באדמה השייכת לווקף בהסכמת ניציגי הווקף. גובה המשטחים כ- 2 מ'. את המשטחים ניתן היה לראות ממרפסת ביתו. ביום האירוע התובע שהה בביתו כאשר שמע קול של טרקטור עובד. התובע הפנה מבטו החוצה וראה כי הטרקטור פילס דרך ונכנס לשטח כ- 10 מ'. התובע יצא מיד מביתו והורה לנהג הטרקטור לעצור אולם הנהג כבר פגע במשטחים. התובע שאל אותו מי שלח אותו והנהג השיב שהמועצה. לשאלת נציג הנתבעת ענה התובע כי רכש את האבנים בשנת 2006, האבנים שימשו לצורך חיפוי ביתו ואת האבנים העודפות שמר לבנו ואיחסן בשטח הסמוך לביתו. את עוקב המים איחסן בשטח לאחר שאיפסן בו את האבנים. לאחר מכן חסם את השביל ע"י סלע ע"מ שלא יהיה מעבר לשטח בו אוחסנו האבנים. עוד השיב לשאלת נציג הנתבעת 1 כי השטח היה מגודר, לא ניתן היה להיכנס אליו עם רכב אולם האבנים לא סומנו בשום דרך אפילו לא בסרט אדום. התובע שב והעיד כי מיד לאחר ששמע את עבודת הטרקטור הוא יצא את ביתו כדי לעצור את הטרקטור מלהמשיך לעבוד אולם הטרקטור כבר החל לפלס את הדרך ושבר את האבן הגלילית הקשה עת הרים את האבנים וזרק אותם לתהום. נתבע מס' 2, נהג הטרקטור, העיד בדיון כדלקמן: הנתבע העיד כי קב"ט המועצה הראה לו את השטח. המדובר היה בשטח נטוש, מיוער ומחוץ לגדר. הקב"ט הורה לו לפלס דרך גישה למשאית ע"מ שתוכל לפנות מכולה. הנתבע הגיע לשטח ועבד כ- 3-4 דקות עד אשר התובע עצר את עבודתו. העד הודה כי ניצב סלע בכניסה לשטח והוא הזיז אותו. עוד העיד כי לא הבחין באבנים בשל העשבים שהיו בשטח בגובה של 1.5 מ'. עם הגעת התובע, הנתבע עצר את עבודתו והתקשר לקב"ט המועצה והודיע לו כי התובע עצר את עבודתו וכי הוא יוצא מהשטח. בדיון ניתנה החלטה לפיה התובעים יגישו סיכומים בכתב תוך 21 יום והנתבעת תוך 30 יום מיום קבלת סיכומי התובע. ביום 25.11.12 הגיש התובע סיכומים מטעמו בהם פירט השתלשלות האירועים וההליכים המשפטיים בין הצדדים. עיקר טענותיו הינן כדלקמן: עדי הנתבעת 1 לא בחנו את השטח בהתאם להוראות הבטיחות והנהלים כמתחייב ולא סיירו בשטח עם הקבלן ע"מ למנוע נזק לרכוש או לגוף. נהג הטרקטור הבחין בסלע החוסם את הגישה לשטח אולם בחר שלא לבדוק פשר העניין אלא הזיז הסלע ועוקב המים שנקרו בדרכו והחל לפלס דרך ללא הבחנה ברכוש הנקרה בדרכו ובניגוד להנחיות הבטיחות למפעלי מחפרון לפיהם עליו לבצע בדיקת סיור בשטח העבודה לשם איתור מפגעים ו/או רכוש ו/או בעלי חיים. אדם סביר היה עוצר את הפינוי וממזער את הנזק מיד עם הבחנתו באבנים אולם במקרה דנא הנהג לא עשה כן. הנתבעים התרשלו ביחד ולחוד במעשיהם ולכן נגרם לתובע הנזק. הנתבעים לא הביאו חוות דעת נגדית לסתירת גובה הנזק הנטען. לנוכח כל האמור יש לקבל את תביעת התובע ולחייב הנתבעים ביחד ולחוד מכוח סעיפים 13 ו-1 4 לפקודת הנזיקין כאשר הנתבע 2 הינו שלוח של הנתבעת 1. לנוכח האמור תבע התובע פיצוי בסך 22,460 ₪ הכולל את הנזק הנטען לאבנים ולעוקב המים, ש,ט שמאי, הוצאות עו"ד, הוצאות משפט ועוגמת נפש. ביום 12.12.12 הגישה הנתבעת 1 סיכומים מטעמה. להלן תמצית טענותיה: טענת התובע כי קיבל אישור מוועדת הווקף מופרכת מיסודה ואינה מתקבלת על הדעת. התובע צירף אישורים ע"י חברי וועד הווקף שאינם רלוונטיים ובית המשפט מתבקש להתעלם מהם. התובע השתמש בשטח כשטח פרטי, הכניס, אחסן, חסם ומנע גישה ללא אישור ומבלי שסימן את המשטחים. התנהלות זו של התובע מהווה רשלנות חמורה מצדו , בעת שאיחסן הרכוש ללא גידור, ללא שילוט וללא סימון. הנתבעת טענה כי התובע במעמד של פולש לקרקע ציבורית שהיא של הרשות המקומית לפי פרק לד לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א - 1981. התובע לא נקט בהליך חוקי המחייב מכוח חוק התכנון והבנייה להנפקת אישור לאחסון רכוש וציוד במגרש ציבורי. המועצה שכרה את שירותיו של הנתבע 2 במטרה לבצע עבודות פינוי ופילוס ובינו ובין המועצה קיים חוזה התקשרות לעבודות מסוג זה והוא נותן שירותים אלה עפ"י הנוהל. חוות הדעת שהוגשה ע"י התובע מבוססת על דברי התובע בלבד. מבנה בית הספר עבר שינוי ייעוד לאולם שמחות ונעשו בו שיפוצים והתאמות. חלק ניכר מחומרי הבנייה ופסולת שיפוצים הושלכו אל מחוץ לגדר. לטענת המועצה שברי האבנים שראה השמאי שייכים לפסולת השיפוץ ולא לתובע. אין זה סביר שנתבע 2 שהינו מנוסה ומקצועי, יבחין ב- 5 המשטחים וימשיך לעבוד. לפי עדות התובע ונתבע 2 העבודה נעצרה 3-4 דקות לאחר שהחלו עבודות הנתבע 2 בשטח. בפרק זמן זה לא ניתן לגרום לנזק הנטען. לפי עדויות השמאי גובה משטח שעליו מוערמות אבנים הינו כ- 1,2 מטר. התובע העיד כי הניח 2 משטחים אחד על השני וכי הגובה היה כ- 2 מטר. לא יתכן שהקב"ט, מהנדס המועצה ווהנתבע 2 לא הבחינו בהם ולכן ספק אם האבנים היו מסודרות כנטען. התובע לא הוכיח כי האבנים שהונחו על המשטפחים היו שלמות ולא חלקי אבנים. מחירי השמאי בחוות דעתו מוגזמים ומופרכים ביחס למחירון דקל. לנוכח כל האמור הנתבעת 1 טענה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו. לא הוכיח רשלנות המועצה ו/או גרימת הנזק והיקפו. בנוסף היתה רשלנות חמורה ותורמת מצידו. לפיכך, יש לדחות את תביעתו. ביום 13.2.13 הגיש הנתבע 2 סיכומים מטעמו. להלן תמצית טענותיו: הנתבע 2 הודה כי ביום 2.9.09 הזמינה הנתבעת 1 עבודה אצל הנתבע 2 שכללה ביצוע עבודת ניקוי וסלילת דרך גישה שתוביל למכולה שהוצבה בשטח בית ספר ישן. לאחר שהנתבע 2 קיבל ההנחייה מאת הנתבעת 1, הוא החל בביצוע העבודה. כעבור 3-4 דקות מתחילתה, הופיע התובע ועצר את עבודתו. הנתבע 2 התקשר עם מזכיר המועצה והוא הורה לו מפורשות להפסיק העבודה ולצאת מהשטח ואכן כך עשה. לטענתו, אם הונחו משטחי האבנים בשטח, טענה המוכחשת על ידו, הוא לא הבחין בהם לאור העשבים הגבוהים. כמו כן, אבן חסמה את הכניסה לשטח ובפרק הזמן הקצר בו עבד הוא עסק בניסיון להזיז האבן ממקומה וכלל לא הספיק לפגוע במשטחים שספק אם היו מונחים שם. יתרה מכך, לא סביר כי פגע בפרק זמן קצר זה ב- 5 משטחים. עוד טען הנתבע 2 כי השמאי מטעם התובע לא התייחס לעוקב המים והתובע לא הציג חשבוניות לתיקון העוקב כך שאין לפסוק לו פיצויים בגין נזק נטען זה. טענה נוספת הנה שהתובע השתמש בשטח כשטח פרטי, הכניס, אחסן , חסם ומנע כניסה לשטח ציבורי מבלי שקיבל אישור. כמו-כן, ישנה רשלנות תורמת מצד התובע אשר הניח את רכושו ללא גידור, ללא סימון וללא שילוט אזהרה תוך חסימת גישה חיונית. הנתבע 2 הצטרף בסיכומיו לטענות המועצה באשר לקיומם של האבנים וחזר על טענותיה במלואן - סעיף 10 לסיכומיו. לסיכום טען הנתבע 2 כי התובע לא הוכיח תביעתו וכי ישנה רשלנות תורמת וחמורה מצידו. בית המשפט התבקש לדחות התביעה ולחייב התובע בהוצאות משפט תוך התחשבות בכך שהנתבע 2 חויב לשלם לתובע 800 ₪ והתייצב לדיון פעמיים. המסגרת הנורמטיבית: חבותו של שולח על מעשי ו/או מחדלי השלוח קבוע בסעיף 14 לפקודת הנזיקין כדלקמן: "לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם". בענייננו, אין חולק כי הנתבע 2 הינו שלוח של הנתבעת 1, אשר התקשרה עם הנתבע 2 לצורך ביצוע עבודות של פילוס דרך גישה למשאית שתפנה מכולה השייכת לנתבעת 1 ועל כן חבה היא על כל מעשה שיעשה השלוח, הנתבע 2. סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין מגדירים מהי רשלנות וקובעים כדלקמן: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". על פי הפסיקה בשאלת האחריות בעוולת הרשלנות יש לבחון קיומה של חובת הזהירות המושגית ולאחריה של חובת הזהירות הקונקרטית. פסק הדין המנחה, שעניינו בשיקולי יסוד שעה שעל בית המשפט לדון בשאלת קיומה של חובת הזהירות, הינו ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113: אשר לחובת הזהירות המושגית, קבע בפסק דין זה כב' השופט א. ברק (כתוארו אז), כדלקמן: "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה"... לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו, צריך לצפותו... הצפיות הנורמטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה... שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכב והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות. זוהי, ללא ספק, חקיקה שיפוטית בדרגתה הטהורה ביותר" [שם, בעמ' 123]. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נאמר שם כדלקמן: "הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית... במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני. כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השניה היא נורמטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש". חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון". דיון והכרעה: אחריות הנתבעת 1 מן הראיות והעדויות שהוצגו בפני עולה כי הן קב"ט המועצה והן מהנדס המועצה לא ערכו סיור בשטח בטרם הורו לנתבע 2 לבצע את עבודות פילוס הדרך בקרקע: כך העיד הקב"ט בדיון שהתקיים ביום 11.11.12: "...אני לא צעדתי בשטח אלא הראיתי לו ממרחק של 20 מ' מהקונטיינר, היה שביל עפר ועמדתי על השביל..." (עמ' 16, שורות 22-23). אף מהנדס המועצה העיד כי לא בדק את השטח באופן יסודי : "אני לא הלכתי בשטח אלא עמדתי בחוץ וראיתי את הקונטיינר מרחוק וכך הצבעתי לקב"ט על המקום" (עמ' 17, שורות 23-24). מכאן שהנתבעת לא בחנה וסיירה בשטח עובר להתקשרות עם נתבע 2 ולא בדקה כי ביצוע העבודה אפשרי וכי השטח פנוי ממכשולים אשר יש בהם כדי למנוע הוצאת עבודת הפינוי אל הפועל. יש לצפות ממועצה מקומית כי תוודא טרם יצירת ההתקשרות עם קבלן לעבודות פינוי ופילוס דרך גישה , שהשטח פנוי ונקי ממכשולים. לו סיירו עובדי הנתבעת בשטח היו נתקלים במשטחי האבנים מבעוד מועד ומתריעים בפני נתבע 2 כי קיימים משטחי אבנים בשטח אשר בעת ביצוע עבודות הפינוי יש להימנע מלפגוע בהם. משלא עשו כן והסתפקו בבחינה כללית, מרחוק, של השטח, אזי יש בדבר משום רשלנות מצידם המקימה אחריות לנתבעת לנזק הנטען. במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת לא פנתה לוועדת הוואקף בבקשה כי יאשרו לה לסלול דרך גישה למכולה וזאת בניגוד לנוהג המתואר בתצהירי חברי וועדת הווקף (ת/3) מהם עולה כי השימוש המותר ע"י הווקף הינו "מבלי לשנות את תווי האדמה באופן מוחלט, שהיינו ללא פריצת כבישים ו/או גידור ו/או בנייה ו/או שימוש חריג הפוגע באדמה ואשר משנה את צורתה ו/או המבנה הטיפוגרפי כלל" (סע' 4 לתצהירים). בענייננו הנתבעת התכוונה לסלול דרך גישה למכולה דהיינו לעשות שימוש בקרקע השייכת לווקף, אשר יש בו כדי לשנות את המבנה הטיפוגרפי של השטח מבלי שקיבלה אישור לכך מוועדת הווקף. התנהלות זו של הנתבעת הינה בניגוד לנהוג ולא כשם שרשות מנהלית סבירה היתה נוהגת בנסיבות העניין. אחריות הנתבע 2 הנתבע מס' 2 העיד בדיון שהתקיים ביום 11.11.12 כדלקמן: "קב"ט המועצה אמר לי לנסוע לשטח. נסענו ביחד לשטח והוא הראה לי את השטח ואמר לי מה לעשות. אנחנו עמדנו על הכביש מחוץ לשטח, כשהקב"ט מצביע על השטח. זהו שטח נטוש. אני מפעיל טרקטור משנת 2000. זהו שטח כמו יער ומחוץ לגדר..." (עמ' 19, שורות 29-31). בהמשך העיד כי "ולא ראיתי אבנים והיתה שם עשביה בגובה 1.5 מ'..." (עמ' 20, שורה 3). מעדותו עולה כי לא ביצע סריקה של השטח בטרם החל לבצע את עבודות פינוי ופילוס דרך הגישה. נהג טרקטור סביר היה סוקר את השטח היטב בטרם היה מתחיל בעבודות הפינוי ופילוס הדרך בכדי לאתר מכשולים הנקרים בדרכו. במיוחד לנוכח העבודה כי המדובר בשטח עם עשבים שוטים בגובה כ- 1.5 מטר ועל כן וודאי וודאי שהיה עליו לבדוק השטח ולאתר מפגעים בטרם התחלת ביצוע העבודה. המדובר בנקיטת פעולה פשוטה אשר אינה דורשת מאמצים ו/או משאבים רבים אשר היה בביצועה משום מניעת הנזק, שכן לו ביצע עבודות ההכנה בטרם התחלת ביצוע עבודת פילוס הדרך היה מבחין במשטחי האבן ונזהר מלפגוע בהם. משלא נהג כך אזי מוטלת עליו אחריות לנזק אשר נגרם לתובע. יתרה מכך הנתבע 2 העיד בעדותו כי את הכניסה לשטח חסם סלע גדול אותו היה עליו להסיר בטרם התחיל לבצע את עבודת פילוס הדרך. פרט זה היה אמור להוות תמרור אזהרה בפני הנתבע שמה שטח זה אינו "שטח נטוש" כהגדרת נתבע 2 בעדותו ולפיכך היה עליו לנקוט בזהירות ולבדוק מדוע הוצב הסלע בכניסה. הנתבע 2 התרשל בכך שבחר להתעלם מהמחסום שהוצב בפניו במקום לבדוק פשר העניין. כאן המקום לציין כי משמצאתי שנתבע 2 התרשל אזי ומכוח דיני השליחות והאמור בסעיף 14 לפק' הנזיקין שהובא לעיל, נמצאת אף הנתבעת 1 אחראית למעשיי הנתבע 2. רשלנות תורמת מצד התובע מן הראיות והעדויות עולה כי התובע לא סימן בשום דרך את משטחי האבן ובלשונו של התובע: "לא סימנתי בשום דרך את הערמות ולא בסרט אדום את המקום" (עמ' 19, שורות 10-11). עוד עולה כי בשטח צמחו עשבים בגובה מעל מטר: כך העיד קב"ט המועצה בדיון שהתקיים ביום 11.11.12: "...היתה עשבייה גדולה בשטח...גובה העשבייה היה בערך 1 מ'..." (עמ' 16, שורות 19 ו- 23). מהנדס המועצה העיד בדיון שהתקיים ביום 11.11.12 : "אני לא ראיתי את האבנים, יכול להיות שהיו שם אך בשל העשבייה לא ראיתי אותם". הנתבע 2 העיד בעניין זה בדיון ביום 11.11.12: "ולא ראיתי את האבנים והיתה שם עשביה בגובה 1.5 מ'". (עמ' 20, שורה 3). כן עולה כי האבנים הונחו בשטח משך זמן רב כשנה, שנה וחצי מבלי שהתובע עשה בהם שימוש. ממכלול נסיבות אלו אני קובעת כי קיימת רשלנות תורמת מצד התובע בכך שלא סימן את משטחי האבן ו/או לא גידר את האזור בו אחסן את המשטחים ו/או הציב שלטי אזהרה בסמוך לאזור ו/או לא כיסה את משטחי האבן בברזנט לשם שימורם. כמו כן, הוכח כי האבנים הונחו בשטח זמן רב מבלי שהתובע יעשה בהם שימוש וכי בתקופה הזו צמח עשב גבוה אשר הסתיר את משטחי האבן. התובע לא דאג להסיר העשבים ואף בכך תרם לכך שיהיה קושי בזיהוי האבנים מבעוד מועד והימנעות מפגיעה ברכושו. יתרה מכך יש לתת את הדעת לכך שהתובע בחר לאחסן את רכושו על אדמת צד ג' (ווקף) ולא בשטח ביתו הפרטי, בכך הגדיל הסיכוי שייגרם נזק לרכושו. לנוכח האמור אני מוצאת כי יש לפסוק רשלנות תורמת לתובע בשיעור 30%. הסכמת הווקף לאחסון רכוש התובע על אדמתו ביום 21.2.12 הגיש התובע תצהירים מטעם חברי וועדת הווקף (ת/3). עיון בתצהירים מעלה כי בתצהיריהם מתארים חברי וועדת הווקף בכלליות את השימוש הנהוג באדמות הווקף ע"י התושבים בכפר ג'ת הגלילית. עפ"י הנוהג התושב מבקש אישור מחברי וועדת הווקף לעשות שימוש באדמות הווקף למטרת אחסון והנחת ציוד. השימוש הנ"ל נועד למטרות עזרה לתושב. אין בתצהירים אלו בכדי להעיד כי לתובע היה אישור לאחסן הרכוש על אדמת הווקף ואולם אין בכך בכדי להסיר האחריות מהנתבעות כלפי התובע ורכושו. כעולה מהתצהירים הנוהג הקיים הינו שתושבי הכפר משתמשים באדמות הווקף ומאחסנים בהן את רכושם וציודם. הוכח כי הנתבעת 1 ידעה כי השטח שייך לווקף - ר' עדות קב"ט המועצה בדיון ביום 11.11.12: "השטח לא מעובד, מדובר בשטח שלא שייך לאף אחד, זהו שטח וואקף...." (עמ' 17, שורות 6-7). אף הנתבעת עשתה שימוש באדמת הווקף לצרכיה (אחסון המכולה על שטח השייך לווקף). מכאן שהנתבעת היתה מודעת לנוהג הקיים ואף נהגה על פיו. לפיכך בנסיבות העניין קמה חובת זהירות לנתבעת 1 העושה שימוש באדמת הווקף כלפי המשתמשים האחרים באדמה ובכלל זה התובע. הנזק: התובע צירף חוות דעת שמאי מטעמו (ת/1) אשר העריך את הנזק בסך כולל של 15,700 ₪. הנתבעים בחרו שלא להגיש חוות דעת נגדית וטענו כי הנזקים הנטענים מוגזמים ומפורכים. הנתבעים הסתפקו בכך שצירפו מחירון דקל - מאגר מחירים לענף הבנייה (נ/1). ביום 11.11.12 העיד השמאי כי ביקר בשטח כשנתיים לאחר המקרה. בעדותו פירט והסביר ארוכות כיצד ביצע את הבדיקה המדגמית לפיה העריך את הנזק, על סמך מה קבע את מחיר האבן והאם עפ"י הנסיבות המתוארות יכול וייגרם הנזק הנטען לכמות האבנים הנטענת ובהיקף הנטען. תשובתו היתה כי נסיבות המקרה יכול ויגרמו לנזק הנטען לאבנים. מצאתי את עדותו של השמאי ואת חוות דעתו אמינה עליי. השמאי נתן הסבר מפורט ומלא לדרך בה הוא העריך את הנזק ולא מצאתי כי נפל פגם בדרך אומדן זו. בהיעדר כל הוכחה בעניין עוקב המים, אינני פוסקת כל סכום בגין הנזק הנטען ע"י התובע בעניין זה. לנוכח האמור אני מאמצת את חוות דעתו וקובעת כי לתובע נגרם נזק בגובה 15,700 ₪ מסכום זה יש לנכות 30% רשלנו תורמת כך שסך הכל על הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד סך של 10,990 ש"ח. כן אני פוסקת כי על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע שכ"ט שמאי בסך 1160 ₪ (בהתאם לחשבונית שהוצגה בפני) וסך של 1,000 ₪ הוצאות משפט. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין וישאו הפרשי הצמדה וריבית מתום התקופה שנקצבה לביצוע התשלום. מרצפות