דוגמא להחלטה בנושא מתי מתחיל עונש השעיה לעורך דין: הבקשה ותמצית טענות הצדדים 1. לפניי בקשה של המערער לעכב את ביצוע פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 16.10.12 בתיק בד"א 120/11 (להלן: "פסק הדין"). במסגרת פסק הדין, הוטל על המערער עונש השעיה בפועל של 14 חודשים שתחילתו מיום פסק הדין, וזאת בנוסף לעונש ההשעיה על תנאי שהטיל על המערער בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו בתיק בד"מ/פ/45/10, מיום 13.9.11 (להלן: "פסק הדין המחוזי"). 2. פסק הדין של בית הדין הארצי ניתן בערעור שהגישה המשיבה על פסק הדין המחוזי . במסגרת אותו פסק דין הורשע המערער, בדעת רוב, בעבירה של עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות בניגוד לסעיפים 40 ו-42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה") וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן "החוק"). הבסיס להרשעה הייתה קביעה כי המערער קיבל מהמתלוננת כספי פיקדון בסך 10,000 ₪ לשם הפקדתם בקופת בית המשפט אך נמנע מלהחזיר את הפיקדון תוך שהוא מתנה את השבתו בכך שהמתלוננת תחזור בה מהתלונה שהגישה במשטרה ובלשכת עורכי הדין. 3. לעומת זאת, זוכה המערער מעבירה של התחזות לעורך דין פעיל ועשיית פעולות שיוחדו לעורכי דין בניגוד לסעיפים 96, 97 ו- 61(1) לחוק, בגין הטענה שאימת תצהירים בתקופת השעייתו מן הלשכה. זאת בעיקר מן הטעם שעדי התביעה לא נשאלו ולא העידו על מועד החתימה וההחתמה על התצהירים ולפיכך לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי מספק בעניין. בנוסף, דחה בית הדין המחוזי את בקשת המשיבה להרשיע את המערער בעבירות נוספות הנוגעות לאישום השני, אשר לא נכללו בכתב הקובלנה, אך התגלו במהלך הבאת הראיות ועניינן חתימה מראש על תצהיר "על החלק", לפני שהמצהיר עצמו התייצב בפניו וחתם על התצהיר וכן מפגש עם המתלוננת לצורך מקצועי, שעה שהיה בתקופת השעיה. 3. בעקבות ההרשעה גזר בית הדין המחוזי על המערער ביום 13.9.11, 8 חודשי השעיה בפועל שירוצו בחופף לעונש השעיה אחר שאותו ריצה במועד מתן גזר הדין וכן השעיה על תנאי לתקופה של שנתיים למשך שלוש שנים מיום סיום ההשעיה בפועל, שלא יעבור עבירה הקשורה לכספים ובכללה שליחת יד בכספי לקוח. 4. המשיבה ערערה לבית הדין הארצי הן על זיכויו של המערער המעבירות שעניינן אימות תצהירים בתקופת השעיה והן לגבי הימנעות בית הדין מהרשעתו בעבירות הנוספות שהתגלו מתוך הראיות, וזאת מכח כלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962(להלן :"כללי סדרי הדין"). בנוסף, ערערה על קולת העונש שנגזר על המערער. 4. בפסק הדין שניתן בערעור, הפך כאמור בית הדין הארצי את פסק דינו של בית הדין המחוזי לעניין זיכויו של המערער המעבירות שעניינן אימות תצהירים בתקופת השעיה מן הלשכה והחליט להרשיע את המערער בעבירות אלו. יחד עם זאת , דחה את ערעורה של המשיבה על אי הרשעתו של המערער בעבירות הנוספות. בית הדין הארצי גם קיבל את ערעורה של המשיבה על קולת העונש והוסיף, כי לאור העובדה שהמערער הורשע גם בעבירות שעניינן אימות תצהירים בתקופת ההשעיה, ייגזר עליו עונש נוסף של 14 חודשי השעיה בפועל בתחולתו מיום מתן פסק הדין. 5. ערעורו של המערער לפניי, מופנה הן כנגד ההרשעה באישום הנוסף, והן כנגד העונש. בתמצית טוען המערער כי לא ניתן היה להרשיעו באישום השני בפרשת התצהירים משום שהם עצמם לא הוגשו כראיה, כפי קביעת בית הדין המחוזי וכי בניגוד לקביעת בית הדין הארצי, הוא לא הודה בחתימתו על גבי התצהירים. עוד הוא חולק על הרשעתו בעבירת עיכוב כספים וכן שליחת ידו בכספי פיקדון. עוד לטענתו, במקביל לתהליך המשמעתי, התקיים נגדו הליך פלילי שבמסגרתו זוכה מפרט אישום שעובדותיו, גניבת כספי המתלוננת, הן גם נשוא הקובלנה המשמעתית. לדבריו, בית הדין המשמעתי סרב לעכב את פסק דינו עד לקבלת הכרעת הדין במשפט הפלילי ולדבריו, אילו כך נהג, הוא היה מזוכה גם מן הקובלנה המשמעתית בעקבות התוצאה המזכה בהליך הפלילי. עוד לטענתו, בשל עונש המאסר שהוטל עליו בהליך הפלילי נמנע ממנו מלערער על פסק דינו של בית הדין המחוזי, ואילו היה מוגש ערעור מטעמו, הוא היה מתקבל. המערער טוען עוד, כי בידיו כיום ראיות הזמה היכולות להביא לביטול הרשעתו גם בסעיפי האישום בהם הורשע בהליך הפלילי ולפיכך ראוי לאפשר לו למצות את הליכי החקירה ומשפט חוזר ללא ריצוי עונש ההשעיה "על החשבון", זאת לאחר שנשא בעונש מאסר בפועל בתיק הפלילי ואף הוטל עליו קנס ופיצוי למתלוננת. 6. טענה נוספת בפי המערער הינה ,שלמעשה התנהל הליך של גישור במסגרת לשכת עורכי הדין בינו לבין המתלוננת שבשלו התעכבה החזרת הכספים וכי המשיבה, במכתב רשמי של מנכ"ל הלשכה מיום 20.6.06, אישרה כי לאחר קבלת הסכום של 10,000 ₪ שיועבר למתלוננת, תציע המשיבה למתלוננת לבטל את תלונתה כלפיו. לדבריו, לא ייתכן לזקוף את פרק הזמן של הליך זה לצורך קביעה כי מדובר בעיכוב כספים ושליחת יד בכספים. עוד לטענת המערער, הענישה שהוטלה עליו אינה מידתית ומהווה למעשה סיכון כפול. 7. המשיבה בתגובתה לבקשה, טוענת כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בניגוד לדין שכן נעשתה שלא על פי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ואף הוגשה ללא תצהיר. באשר לגוף הדברים, טוען ב"כ המשיבה, כי בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור בגלגול שלישי, ממעטת מלהתערב מקביעותיהם וממצאיהם של בתי הדין של משמעת ומצמצם התערבותו לקביעות הסוטות בצורה ברורה, מתכלית הענישה המשמעתית. לטענתו, המערער לא ערער על פסק הדין שניתן על ידי בית הדין המשמעתי בנוגע להרשעתו בעיכוב כספים ושליחת יד בכספי פיקדונות ורק לנוכח ההחמרה בעונש החליט המערער להגיש ערעור על פסק הדין כדי להתחמק מריצוי העונש שהוטל עליו על ידי בית הדין המשמעתי. לטענת ב"כ המשיבה, ריצוי עונש המאסר על ידי המערער נעדר קשר נסיבתי לעובדות הפרשה, נשוא ענייננו, ונובע מפרשיות אחרות שאינן ממן העניין. עוד נטען כי אין מקום להתערב בהרשעה הנוספת על ידי בית הדין הארצי, וכי העונש שהוטל על המערער, בהתחשב בעבירות בהן הורשע, מקל ביותר ואין כל סיבה להתערב בו. דיון המסגרת הנורמטיבית 8. ראשית ייאמר, כי בניגוד לעמדת ב"כ המשיבה, הוראת החיקוק החולשת על הגשת בקשות לעיכוב ביצוע של פסק הדין, של בתי הדין המשמעתיים, סעיף 72(א1) לחוק, קובעת כי ניתן לבקש את עיכוב ביצועו של פסק הדין המשמעתי, הן מבתי הדין למשמעת והן מערכאת הערעור, קרי בית המשפט המחוזי בירושלים. בנוסף, הכללים החלים לעניין הגשת הבקשה, אינם מעוגנים בתקנות סדר הדין האזרחי , שלהן אין כל רלוונטיות לענייננו. יצויין כי הן כללי סדרי הדין החלים בערכאות המשמעתיות והן תקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988 החלות בערכאה זו אינם כוללים הוראות לגבי אופן בקשתן של בקשות לעיכוב ביצוע, אך מאידך אינן מפנים, כברירת מחדל , לתקנות סדר הדין האזרחי. הדעת נותנת ,כי לאור הקרבה בין ההליך הפלילי לבין ההליך המשמעתי, אופן הגשתה של בקשה לעיכוב ביצוע, הן בערכאות המשמעת הן בערכאת הערעור, ככל שהבקשה אינה מושמעת בעל פה במהלך הדיון, הינו באמצעות הגשת בקשה בכתב שאין חובה לצרף אליה תצהיר. 9. באשר לכללי ההכרעה בבקשות לעיכוב ביצוע של פסקי דין של בתי הדין המשמעתיים, גם כאן דומה כי יש לגזור גזרה שווה מן הכללים החלים בהליך הפלילי, בשינויים המחויבים הנובעים ממהות ההליך בו עסקינן . כללים אלה עוגנו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 241, 259 (להלן "הלכת שוורץ"). הכלל המרכזי שהתגבש בהלכת שוורץ הינו , שברגיל יש להתחיל בריצוי מיידי של עונש מאסר בפועל שהושת על מי שהורשע בדין. לכך שלושה טעמים: אי קיומה של חזקת החפות לנידון לאחר שהורשע, החשש מפגיעה בביטחון הציבור אם ישוחרר הנידון והאינטרס הציבורי הנעוץ באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים. גם בהליך המשמעתי המועד לתחילת ריצויו עונש השעיה בפועל שנגזר על עורך הדין המורשע מתחיל ממועד קביעת אותו עונש, אלא אם קבעה הערכאה שגזרה אותו הוראה אחרת (ראו סעיף 72(א) לחוק). השיקולים לכך הם התפוגגותה של חזקת החפות בשלב זה, החשש לפגיעה בציבור אם ימשיך עורך הדין המושעה בעיסוקו והאינטרס הציבורי במיצוי ההליך המשמעתי ובהרתעת עורכי דין אחרים מלעבור עבירה דומה. יחד עם זאת, גם בהליך המשמעתי , הן הערכאות המשמעתיות והן ערכאת הערעור רשאיות לעכב את ביצועו של העונש. גם כאן יש תחולה ל"גישת האיזון" שנקבעה בהלכת שוורץ, אשר לצד הכלל הרחב בדבר ביצוע מיידי של עונש ההשעיה ,מותירה שיקול דעת רחב בידי מותב בית הדין בבתי הדין למשמעת, או בידי השופט היושב בדין בערכאת הערעור, לערוך איזון פרטני בגדריו של כל מקרה לגופו, תוך מתן משקל מיוחד לחשש לפגיעה בלתי מוצדקת בחופש העיסוק של עוה"ד הנידון ובשמו הטוב. באשר לשיקולים אותם ראוי לשקול, מבלי לקבוע רשימה ממצה, יש לבחון את מהות ההרשעה, את אורך תקופת ההשעיה שהושתה, את סיכויי הערעור, את עברו המשמעתי של עורך הדין הנידון, את נסיבותיו האישיות וכן אם מדובר בערעור גם כנגד הכרעת הדין, או שמא רק כנגד העונש שנגזר, שאז הנטייה להיעתר לבקשה תהיה פחותה. בנוסף יש לזכור ,כי ככל שמדובר בבקשה המוגשת לבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור ב"גלגול שלישי", ולנוכח מדיניות הביקורת המצומצמת המופעלת בידי ערכאה זו, אמות המידה להיעתרות לבקשה מן הסוג הנידון יהיו נוקשות ומצומצמות יותר. מן הכלל אל הפרט 10. בענייננו שני טעמים מרכזיים מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה: ראשית, ערעורו של המערער נסב ,בעיקרו ,על הרשעתו בבית הדין המשמעתי בעבירות נשוא האישום השני של הקובלנה, לאחר שזוכה מאותו אישום על ידי בית הדין המחוזי. ברגיל, הרשעה על ידי ערכאת הערעור בעבירה פלונית, לאחר שהערכאה הדיונית החליטה, פה אחד, לזכות את הנאשם מאותה עבירה, תוך קביעת ממצאי עובדה חדשים שלא נקבעו על יד הערכאה הדיונית, יש בה משום טעם טוב להיעתר לעיכוב הביצוע. טעם זה גובר כאשר אותה הרשעה, כמו בענייננו, השפיעה גם על ההחמרה בעונש ,לעומת העונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית. עוד יש לומר, מבלי לקבוע מסמרות לגבי התוצאה הסופית, כי טענותיו של המערער לגבי אותה הרשעה, אינן קלוטות מן האוויר. שנית, דומה כי ערכאת הערעור התעלמה באופן מוחלט ,לעניין העונש, מן המשקל הרב שנתן בית הדין המחוזי בגזר הדין לטענת ההגנה מן הצדק שהעלה המערער בהקשר למכתבו של מנכ"ל לשכת עורכי הדין אליו מיום 20.6.06. במכתב זה הודיע ,כזכור, מנכ"ל הלשכה למערער, שמידה ויעביר את כספי המתלוננת ללשכה, תמליץ האחרונה למתלוננת לחזור בה מתלונתה. בית הדין סבר אומנם כי אותו מכתב נכתב בחוסר סמכות, אולם קיבל את טענת המערער, כי היה בו כדי ליצור מצג בפניו, לפיו במידה ויפקיד את הכסף בידי הלשכה, הרי שייצא פטור מאימת הדין המשמעתי. ההתייחסות לטענה זו והשפעתה על מידת העונש כלל לא באו לידי ביטוי בפסק דינו של בית הדין הארצי וגם זה טעם טוב להיעתר לבקשה. זאת מבלי שאביע עמדה מחייבת לגבי קולתו או חומרתו של אותו עונש ,בהתחשב בנסיבות המקרה. 11. לאור האמור, אני מעכב בזאת את ביצוע עונש ההשעיה בפועל, עד לדיון בערעור, שיתקיים ביום 10.1.13 בשעה 8:30. 12. הצדדים יגישו לקראת הדיון עיקרי טיעון בכתב, שלא יעלו על חמישה עמודים בדף A4 וברווח וחצי. עיקרי טיעון אלה יכללו את פירוט הטענות, הפניות לאסמכתאות משפטיות, וכן מובאות מן הפרוטוקול ומן המוצגים שבדעתם לסמוך עליהם. 13. המערער יגיש את עיקרי טיעוניו, לא יאוחר מיום 10.12.12. המשיבה תגיש את עיקרי טיעוניה, לא יאוחר מיום 31.12.12. 14. הצדדים יימסרו זה לזה, במישרין, העתקים מעיקרי הטיעון המוגשים, לא יאוחר ממועד הגשתם לבית המשפט. השעיה מלשכת עורכי הדיןלשכת עורכי הדין (משמעת)שאלות משפטיותהשעיהעורך דין