משקל משאית לא נכון ברישיון הרכב

דוגמא לפסק דין בנושא משקל משאית לא נכון ברישיון הרכב: בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 96,395 ₪. העובדות וטענות הצדדים: התובעת, בעלת עסק קרטינג, רכשה ביום 13.5.08 מהנתבעת 1 רכב מסוג משאית איסוזו שנת ייצור 2008 מספר רישוי 8811062 ( להלן:"משאית") (זיכרון הדברים צורף לכתב התביעה המתוקן וסומן נספח א'). התובעת שילמה עבור המשאית סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן מסרה לנתבעת 1 רכב מסוג פורד קוניקט (מסחרי) שנת ייצור 2006 אשר שוויו ביום חתימת זיכרון הדברים עמד על 89,000 ₪. ובסך הכל המשאית עלתה סך של 243,395 ₪ (כולל מע"מ). התובעת טענה כי בטרם רכשה את המשאית היא עיינה ברישיון הרכב (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן) וממנו למדה כי מדובר במשאית שמשקלה הכולל 7,500 ק"ג כך גם היה מצויין על התווית החיצונית שהודבקה על הרכב ואשר היא למדה ממנה בנוסף כי, משקל המטען המורשה עומד של 3090 ק"ג. בשל כך, ראתה כי המשאית עונה על דרישותיה ומתאימה לצרכיה (שיווק ומכירת מוצרי אוכל כגון קובה, סיגרים וכיו"ב) והחליטה לרכוש אותה. התובעת טענה כי לאחר רכישת המשאית פנתה למוסך כדי לתקן תקלה שהתגלתה במשאית או אז גילתה כי מדובר במשאית עם משקל כולל של 6,200 ק"ג ולא כפי שצוין ברישיון. התובעת טוענת כי פנתה לנתבעת 1 על מנת לפתור את העניין אך משהדברים לא עלו יפה, החליטה למכור את המשאית וביום 8.12.08 ( 7 חודשים אחרי הרכישה) מכרה את המשאית לצד ג' כנגד סך של 205,000 ₪ (כולל מע"מ). התובעת טוענת כי הנתבעת 1 לא גילתה לה את העובדה כי מדובר במשאית עם משקל כולל 6,200 ק"ג וכי אם היתה יודעת זאת לא היתה רוכשת אותה זאת מאחר וצרכי העסק שלה דרשו תא מטען של 3090 ק"ג ולא 1565 ק"ג כפי שבפועל היה. אי הגילוי גרם להטעייתה ומכאן היא דורשת פיצויה בסכום הנזק הישיר שנגרם לה (הפרש המחיר בין סכום הקנייה לסכום המכירה) וכן פיצוי עבור נזקים עקיפים כמו אובדן רווח צפוי ועוגמת נפש. התובעת טוענת כי נתבע 2 (אשר אחראי על רישום נתוני הרכב ברישיון) התרשל עת לא רשם את נתוני הרכב האמיתיים ובכך גרם להאמין כי מדובר ברכב בעל משקל כולל של 7,500 ק"ג ומכאן עליו לשאת ביחד עם נתבעת 1 בנזק שנגרם לה. נתבעת 1 טענה כי היא הביאה לידיעת התובעת כי מדובר במשאית במשקל 6200 ולא 7200 ק"ג כפי שרשום ברישיון וכי הרישום נבע מטעות טכנית ואף הראתה לתובעת תעודת ביטוח החובה של המשאית אשר בה מצויין המשקל הנכון, תעודה אשר הועברה לתובעת ושימשה אותה עד סיום תקופת הביטוח, על כן יש לדחות טענת התובעת כי לא ידעה אודות המשקל. נתבעת 1 טוענת כי ברישיון הרכב בסעיף תנאים ומגבלות רשום במפורש כי משקל המטען המותר הינו 1565 ק"ג ועל כן התובעת מנועה מלטעון כי לא ידעה עת היא מודה כי עיינה ברישיון המשאית בטרם הקניה. נתבעת 1 טוענת כי לתובעת לא נגרמו נזקים כלשהם, אין הפרש מחיר בין סכום הקניה למכירה, הקניה היתה בסכום של 241,395 (כולל מע"מ) כאשר בסכום המע"מ היא מזדכה. ואילו המכירה היתה במחיר של 205,000 ₪ דהיינו לאחר שתזדכה במע"מ ובהתחשב בבלאי הטבעי יוצא כי לא הפסידה מאומה. בנוסף, לא הוכיחה רווח צפוי ועל כן לא הוכיחה את ההפסד רווח. דיון והכרעה; ניתן להגדיר "טעות" כפער בין דימויה של המציאות לעומת המציאות כמות שהיא. עמדה על-כך פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים- החלק הכללי (תשס"ה- 2005 ) 277 (להלן: "שלו"): "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות. ראובן סבור שהוא קונה משמעון תמונה מקורית, בעוד שהתמונה איננה מקורית. פער זה בין המצב העובדתי, כפי שמדמה אותו ראובן לבין המצב לאשורו היא טעות". הטעות מהווה פגם תודעתי ברצון, באשר קיומה אצל אדם - לגבי הנתונים שבקיומם הוא מאמין ושעל יסודם הוא מחליט לנקוט פעולה מסוימת - פוגעת ברצון שגרם לפעולה (ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשנ"ג, כרך ב') 668. להלן: "פרידמן וכהן"). קיומה של טעות מהווה יסוד קונסטיטוטיבי לא רק לעילת הביטול לפי סעיף 14 לחוק החוזים, אלא גם לזו שבסעיף 15, שכן ההטעיה נוצרת על-ידי טעות של צד אחד לחוזה, שנגרמה על-ידי משנהו . הווי-אומר: "מי שלא טעה לא יכול להיות מוטעה" (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 541 מול א'-ב'). זאת ועוד, סעיף 14(א) לחוק - המעניק ברירת ביטול אם צד יודע או חייב לדעת על טעות יסודית של הצד האחר שגרמה לו להתקשר בחוזה - מטיל, למעשה, על הצד היודע על הטעות חובה על-פי דין לגלותה לצד השני, ומהווה, אפוא, מקרה פרטי הנכלל בגדר ההוראה הכללית שבסעיף 15 לחוק (פרידמן וכהן, 672; 814-815). עם זאת, בין סעיפים 14(א) ו-15 לחוק החוזים קיים הבדל בכל הנוגע לטיבה ולמהותה של הטעות הנדרשת לצורך כינונה של זכות הביטול: טעות המקימה עילת ביטול לפי סעיף 14 לחוק היא "טעות יסודית", שאלמלא היא לא היה הטועה מתקשר בחוזה. לעומת זאת, הטעות העומדת ביסוד עילת ההטעיה אינה צריכה להיות יסודית, אך עליה להיגרם כאמור על-ידי הצד השני. הטעיה מורכבת בעיקרה משתי קטגוריות חלופיות, שהן הטעיה אקטיבית ופאסיבית. הראשונה נגרמת עקב מצג-שווא, כאשר, למשל, צד ניאות להתקשר בחוזה עקב נתונים לא נכונים, שאותם מסר לו הצד השני. השנייה מקורה באי גילוי, עת צד בחר להתקשר בחוזה על יסוד טעות, בשל הימנעותו של הצד שכנגד לגלות נתונים הידועים לו ואשר ביכולתם להשפיע על החלטת הראשון אם להתקשר בחוזה אם לאו (ד' פרידמן "טעות, הטעיה ותנאים מכללא מכוח הדין" המשפט א' (תשנ"ג) 161, 162; פרידמן וכהן, 787). הקטגוריה השנייה מעוגנת בסיפא של סעיף 15 לחוק החוזים המרחיב את יסוד ההטעיה גם למצבים של שתיקת הצד השני נוכח חובת גילוי (ע"א 11/84 רבינוביץ הנ"ל, פ"ד מ(4) 539 מול ה'221). בין הקטגוריה של "מצג-שווא" לזו של "אי גילוי" קיים הבדל מהותי, הנעוץ בכך שהדין הישראלי מטיל חובה כללית לומר אמת על כל מי שמוסר לזולתו אינפורמציה, שתכליתה לשכנעו להתקשר עמו בחוזה. הפרת חובה זו, גם אם נעשית בתום לב, מקנה לצד המוטעה ברירה לבטל את החוזה (בכפוף לקיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות). מנגד לכך, המשפט הישראלי טרם הכיר בחובת גילוי כללית. במילים אחרות: חובת גילוי כללית אינה קיימת ועל צד מוטל לגלות למשנהו רק פרטים אשר לפי הדין, הנוהג או הנסיבות יש לגלותם (לדיון בנושא זה, ראו: (פרידמן במאמרו הנ"ל, 162-163; פרידמן וכהן, 784, 787, 810-811). עם זאת, כאמור, פרטים שנמסרו מצד אחד למשנהו, בין אם קיימת חובה קונקרטית למוסרם ובין אם נמסרו בלא חובה מוגדרת, חייבים להיות נכונים ואמיתיים. אי גילוי יהווה הטעיה רק אם קיימת חובה לגלות את האינפורמציה שלא נמסרה. אף-על-פי-כן, תיתכן השקה מסוימת בין הקטגוריות, לנוכח האפשרות שבנסיבות מסוימות יכולה שתיקה להיחשב כמצג פוזיטיבי. כך, למשל, כאשר צד בחר לגלות במשא-ומתן רק "חצי אמת" והעסקה בוצעה בעטיה (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231 או כאשר מדובר ב"מצג נמשך", דהיינו, מקרה שבו מצג שהיה נכון בשעתו אינו משקף עוד את המציאות לאשורה, בשל שינוי נתונים שחל לאחר עשייתו, אף שהדבר נודע לעושה המצג - בכוח או בפועל - טרם כריתת החוזה (ע"א 44/66 לקי דרייב נ' הרץ אמריקן אקספרס אינטרנשיונל לימיטד, פ"ד כא(1) 576; פרידמן וכהן, 794). לבסוף יצוין לעניין זה, כי התהוותה של הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים אינה מחייבת "כוונה להטעות" מצד המטעה. די בכך שהלה נהג בפזיזות או ברשלנות . האם חלה טעות אצל התובעת? חוסר התאמה בין פרטי הרכב הנרכש על ידי התובעת לבין המצב בפועל היא טעות. אי גילוי עובדה מהותית כגון אי התאמת הרישום ברישיון למצב האמיתי של המשאית מהווה הטעיה כהגדרת סעיף 15 לעיל, מהווה הפרה לחובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים ומזכה את התובעת בביטול החוזה. לאחר שמיעת העדויות בתיק ובדיקת המסמכים שהוגשו החלטתי לבכר את גרסתה של נתבעת 1, לפיה היא גילתה לתובעת אודות הטעות ברישיון הנהיגה לעניין המשקל הכולל וכי בעת כריתת הסכם ידעה התובעת וגם ידעה אודות חוסר ההתאמה; ראשית, התובעת העידה (סעיף 9 לת/1 ) כי החליטה: "לרכוש את הרכב כי ברישיון הרכב אושר על ידי משרד התחבורה וכי הרכב תואם את המפרט לרבות משקל הכולל המצויין ברישיון הרכב 7,500 ק"ג". בכך היא מודה כי המסמכים הונחו בפניה ועיינה בהם עיון רב או אז החליטה לרכוש על יסוד הנתונים במסמכים! תמוה בעיני אם זו גרסתה הכיצד לא ראתה כי רשום ברישיון משקל מורשה של 1565 ק"ג (עמ' 6, שורה 8); תמיהה זו מוכפלת לאחר שהעידה כי ראתה קיום שעבוד על הרכב אך לא את רישום המשקל המורשה. עיון ברישיון מראה כי שני נתונים אלו רשומים אחד אחרי השני תחת הכותרת "תנאים ומגבלות", איך ייתכן כי קראה שורה אחת ושורה שניה לא! זאת ועוד פרק ההגבלות ברישיון הוא דוקר את העיין יותר מאשר פרטים אחרים וכיצד שמה לב לפרט בתוך המשבצות הקיימות ברישיון ואת פרק האזהרות שברישיון " תנאים ומגבלות" לא שמה לב לתוכן האזהרות. על כך נאמר בהקשר אחר אך הדברים יפי בשינויים המחיובים כאן: ".... ככלל, אין אני מוכן לאמץ טענה, כי רוב בני האדם הם "בחזקת חרש, שוטה וקטן", עד שיוכח היפוכם של דברים. חזקה על אדם בר דעת שהוא יודע קרוא וכתוב ומבין ויודע על מה הוא חותם. בית המשפט לא ימנה את עצמו לאפוטרופוס לכל בוגר" ( כב' השופט ש' פינקלמן ת"א (מחוזי-חיפה) 1046/91 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אלי מרגליות ואח', פ"מ תשנ"ו (3) 415, 419 (1996)) . שנית, התובעת העידה כי היא ראתה את תעודת הביטוח של המשאית ואישרה כי השתמשה בה עד שתקופת הביטוח נגמרה, היא אף העידה כי עיינה בתעודת הביטוח (עמ' 6 שורה 19), אך לא ראתה כי רשום בה משקל כולל של 6,200 ק"ג, גם אמרה זו תמוהה בעיניי ואיני נותן בה אמון. התובעת אינה יכולה לטעון כי קנתה את הרכב בהסתמך על מסמכים שראתה וכאשר מוצגים מסמכים המראים נתון של 6,200 ק"ג ,להתכחש לגרסה זו ולטעון "לא ראיתי " ראו תשובתה בפרוטוקול מיום 31/1/12 שורות 13 ו-21. אין בידי לקבל את הטיעון לפיו בתעודת הביטוח לא נרשם מס רישוי של הרכב ועל כן לא ניתן ללמוד מהתעודה כלום, מאחר וסוכן הביטוח מר נסיר סמעאן העיד בפניי כי הוא נדרש לעשות ביטוח חובה למשאית עוד בטרם שניתן לה מס' רישוי, כאשר היא היתה בתהליך של הרכבת תא קירור ועל כן נרשם מס שילדה בלבד מאחר ולא ניתן לנסוע במשאית ממקום למקום בתקופת הביניים ללא ביטוח חובה. דבריו של הסוכן חוזקו בעדותו של מר מוכליס סליבא אשר ביצע את תהליך הרכבת תא הקירור באומרו כי המשאית מקבלת מספר רישוי רק אחרי הרכבת תא הקירור והגשת הטפסים למשרד הרישוי. שלישית, גרסת התובעת לפיה גמלה בלבה ההחלטה לרכוש את הרכב על יסוד המסמכים, שכן הצדדים ידרשו לנהל מו"מ לעניין עלות הרכב והתמורה המוסכמת. היעלה על הדעת שבאותה עת הצדדים קבעו מחיר מבלי ששניהם דיברו ביחס לסוג הרכב בשל הפער במחיר בין רכב במשקל מירבי של 7,500 ק"ג לבין רכב במשקל מירבי של 6,200 ק"ג. מן הסתם הצדדים בדקו מחירון או אז עלה בידי הצדדים לדון במשקל הכולל של הרכב. דבר זה מחזק את גרסת הנתבעת כי אכן ידעה התובעת על הטעות שברישום. ריביעית, התובעת לא הביאה את בנה מרואן, אשר נכח בעסקה, למרות שעדותו היתה יכולה לחזק את גרסתה והדבר פועל לרעתה ומוכח אם היה מובא לעדות הוא היה מפריך את גרסתה. לגבי בנה שהיה נוכח בכל שלבי הרכישה והמכירה ואף לשיטת הנתבעת הוא זה שניהל את המו"מ. עדותו הכרחית וחשובה והעדר התייצבות מטעמו מכרסם ממשקל עדות התובעת. יש לציין, בניגוד למה שהתובעת טענה, אין מדובר בהעברת נטל הבאת הראיות לשכמה של הנתבעת 1, מאחר ואין בפניי טענת הודאה והדחה. הטענה העיקרית של התובעת היתה כי לא גילו לה שמדובר ברכב עם מטען מורשה 1565 ק"ג והנתבעת טענה כי היא גילתה לה, על כן נטל הבאת הראיות נותר מוטל על שכמה של התובעת. חמשית , עדותו של מר מאלק לפיה הוא מסר את המידע הדרוש בעניין הטעות לתובעית ובנה. עדות זו אמינה בעניין ומשתלבת היטב עם מכלול הראיות שהובאו בפני. נסיבות העניין ויתר העדויות תומכות בגרסת הנתבעת, זאת מהסיבות המצטברות הבאות; המטען המורשה שרשום ברישיון אותו ראתה התובעת מסיר כל אי בהירות לעניין המשקל המורשה. עדות התובעת לפיה לא ראתה רישום זה אינה עולה בקנה אחד עם עדותה לפיה היא ראתה יתר הפרטים הסמוכים לרישום זה כגון קיום שעבוד על הרכב אשר כתוב בשורה מתחת לרישום אודות המטען המורשה כך שעדותה בנקודה זו, כאמור, תמוהה ואינה מתקבלת על הדעת. אין חולק כי בתעודת ביטוח החובה אשר התובעת קיבלה אותה והשתמשה בה היה רשום במפורש כי מדובר במשאית במשקל כולל של 6,200 ק"ג ולא 7,500 ק"ג. ג. התובעת שילמה סך של 241,395 ₪ (כולל מע"מ) בעוד מחירון של משאית עם תא קירור במשקל של 7500 ק"ג מגיע ל- 313,541 ₪ מחיר הנמוך בהרבה מהמחירון שהיה במועד הרלוונטי, עובדה אשר מחזקת את עדותו של מאלק כי התובעת ידעה כי מדובר ברכב 6,200 ק"ג ובהתאם שילמה מחיר נמוך יותר ממה שהיה נדרש ממנה אילו היה מדובר ברכב של 7500 ק"ג. התובעת לא הוכיחה מתי ידעה על עובדת אי ההתאמה ברישיון הנהיגה, אותו בוחן במוסך שגילה את אי ההתאמה "זמן מה" אחרי רכישת המשאית לא הובא לעדות ולא הומצאו בעניין זה מסמכים כלשהם, מה שמשאיר בספק טענת התובעת כי ידעה על אי ההתאמה מאוחר יותר. סביר כי אדם אשר מוסך מוסר לו מידע כה קריטי ידרוש מסמכים כלשהם. בעת ניהול המו"מ בעניין המחיר מן הסתם עלה סוג הרכב על מנת לעמדו על סוג הרכב ובפרט כאשר המחיר המוסכם היה פחות בהרבה ממחירון הרכב של 6,200 ק"ג. המחיר כלשעצמו וניהול המו"מ סביב המחירון מחזקים גרסת הנתבעת. מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התובעת ידעה אודות עובדת הטעות ברישיון המשאית. אך גם אם טעיתי במסקנתי לעיל והתובעת לא ידעה, ועל אף שמדובר בפרט מהותי בעסקה, לא הוכח כי אי גילויו היה מונע ממנה לבצע את הרכישה; ראשית, התובעת העידה כי כל מה שחיפשה זה משאית עם תא קירור שתכיל את הסחורה שברצונה לשווק. וכך היא העידה (עמ' 6, שורה 4) "שאני צריכה משאית קירור שאוכל להעביר את הבצקים שלי". ובמצב זה היה עליה לבדוק את הפרטים לאשרם לעניין תא הקירור והמטען המורשה מאחר וזה מה שחשוב לה ולדאוג לבקש רישום פרטים אלו בזיכרון הדברים. שנית, התובעת מבינה את ההבדל בין משקל כולל לבין משקל מורשה וכשהיא נשאלה מזה משקל כולל היא ענתה כי זהו המשאית כולה פלוס הסחורה (עמ' 6 שורות 30-32) ולאור עובדה זו היא לא יכולה לטעון כי החליטה לרכוש את המשאית על סמך משקלה הכולל הרשום ברישיון מבלי לברר משקל מורשה. שלישית, התובעת היתה מודעת לעובדה כי נתון חשוב בנוסף למשקל הוא נפח תא הקירור, הרי בצקים תופסים מקום (עדותה עמ' 9 שורה 13), ומשהעידה כי בחנה את המשאית והסתובבה סביבה (עמ' 6) הרי סביר כי העריכה כי הנפח הקיים מספיק לה, וכי גם היו מגלים כי מדובר במטען מורה 1565 ק"ג ולא 3090 ק"ג היא היתה מסכימה לרכוש את המשאית. רביעית, התובעת העידה כי השתמשה במשאית בחלק מהתקופה, וכי אם לא היתה מגלה עניין הטעות ברישום היא היתה ממשיכה לנסוע במשאית (עמ' 8, שורות 14-15): "ש. אילו לו היית יודעת, היית ממשיכה להשתמש ברכב? ת. כן". מה שמעיד כי מבחינה מעשית המשאית שימשה אותה וענתה על צרכיה על אף היותה במשקל קטן יותר ממה שרשום ברישיון. חמישית, התובעת העידה כי היא תכננה להגדיל את ההזמנות ל- 100 קופסאות כאשר כל קופסא שוקלת ק"ג (עמ' 4- 5). דהיינו מדובר סך הכל בגידול במשקל של 100 ק"ג , בנוסף העידה כי היתה אמורה לקבל הזמנות לאולמי אירועי כאשר כל אירוע שכולל 400-500 איש מצריך הכנה של 500 יחידות שמשקלן 100 ק"ג. על כן אם מדובר בחיפוש אחרי משקל הרי משאית בעלת משקל מורשה 1565 ק"ג בוודאי ובוודאי מספיקה לה, ואם מדובר על שקלול של משקל + נפח הרי התובעת העידה כי בחנה את המשאית וראתה אותה מבחינה חיצונית וכנראה שהנפח התאים לה, מכיוון שהיא זו בעלת הידע המקצועי לגבי נפח הכמות שהיא מייצרת. גם אם נניח לצורך הדיון כי התובעת רצתה להגיע להובלה של 3 טון הרי מגבלת נפח המשאית, אותה ראתה התובעת, ואשר לא השתנתה בין מצבה ביום הקנייה לבין מצבה בעת גילוי הטעות, תמנע זאת. כאמור, התובעת אישרה בעדותה כי סוג הסחורה שהיא משווקת תופס נפח על כן המגבלה לא היתה משקל מורשה. מכל המורם ניתן להסיק כי התובעת לא חיפשה משאית במשקל מסויים אלא חיפשה משאית שתתאים לצרכיה, היא בחנה אותה ויזואלית ומצאה כי היא מתאימה לה ובפועל השתמשה בה לאורך תקופה ללא כל בעיה, הדבר מוכיח כי גם אם היה מגולה לה כי מדובר במטען מורשה של 1565 ק"ג, עדיין היתה מחליטה לקנות את המשאית ומתקנת את הרישום במשרד הרישוי. הנזק: משהגעתי לנקודה זו אין מקום לדון בשאלת הנזק, אך למעלה מן הצורך ואף אם טעיתי במסקנתי לעיל, הרי דין התביעה להידחות גם מהסיבה כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק בשל אי גילוי המטען המורשה הנכון של המשאית. נזק ישיר: התובעת שילמה עבור המשאית סך של 241,395 ₪ (כולל מע"מ) כאשר ע"פ עדותה היא הזדכתה במע"מ עבור הקנייה. התובעת העידה כי מכרה את המשאית בסכום של 205,000 ₪. דהיינו אם מורידים את המע"מ שהזדכתה בו התובעת מרשויות המס ומורידים בלאי טבעי של הרכב במשך התקופה בה החזיקה במשאית יוצא כי לא היה לתובעת כל נזק ישיר עקב רכישת המשאית. אובדן רווח צפוי: התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה הפסד רווח כתוצאה מקניית המשאית "הלא מתאימה". ראשית, הרכב היה בבעלותה 7 שחודשים ועם זאת לא המציאה דוח כלשהו על הגדלת הכנסותיה, בתקופה זו, למרות שהעידה כי השתמשה ברכב בחלק מהתקופה עד שגילתה את עניין הטעות (עמ' 8), וכי התחילה והגיעה למצב שהיא יכולה לייצר כמויות גדלות וכי קיבלה אישורים למיניהם כמו אישור משרד הבריאות (עמ' 11) אך לא המציאה שום מסמך שתומך בטענתה זו, על כן התובעת לא הוכיחה מגמה של עליה בהכנסותיה ואם כך, איזה נזק נגרם לה. שנית, התובעת לא המציאה ולו הזמנה אחת מרוכשים פוטנציאליים למוצריה, היא העידה שביקרה בכמה מקומות פוטנציאליים אך לא קיבלו הזמנות (עמ' 5 שורה 14). אם כך, על פי עדותה בעצמה הסיבה לאי הגדלת העסק הינו אי קבלת הזמנות מאותם בתי עסק ולא המשאית שלא עמדה בלחץ ההזמנות בשל משקלה. שלישית, גם אם התובעת היתה מוכיחה כי היו בתי עסק שרצו את שירותיה, הרי יכלה לספק להם את המצרים במשאית במספר הובלות ולא הובלה אחת ובכך היא מקטינה את נזקיה. מה שלא הוכח כי נעשה. רביעית, התובעת תיקנה את הרישום במשרד הרישוי ומכרה את המשאית אך לא רכשה משאית חדשה (עמ' 9), אם באמת היו מזמינים פוטנציאליים, התובעת לא היתה ממהרת למכור את המשאית במיוחד לאחר תיקון הרישום אלא ממשיכה או לפחות היתה ממהרת לרכוש אחת חדשה על מנת שתספק את הסחורה הנדרשת. התנהגותה מעידה כי בפועל לא היו מזמינים ולא היה לה צורך במשאית וזו הסיבה שמכרה את המשאית. מכל האמור, לא הוכח כי נגרם לתובעת הפסד רווח כלשהו. אחריות משרד הרישוי; לא ארחיב בנושא חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על משרד הרישוי בהיותו גוף ציבורי אשר מנהל רישומים אודות כלי תחבורה בישראל מכוח סמכות שניתנה לו בדין, כאשר הרישום במשרד הרישוי מהווה כלי ייחודי שהציבור הרחב משתמש בה לעניין בדיקת נתונים אודות כלי תחבורה, ובהיותו המקור היחיד לבדיקת נתונים אלו הרי מוטלת עליו חובת זהירות מושגית וכן קונקרטית לעניין רישום לא נכון של נתוני כלי תחבורה. לא הוכח בפני כי מקור הטעות הוא משרד הרישוי ולא מי שהתקין תא הקירור והיה אחראי לשינוי זהות הרכב לרכב עם תא קירור. הנתבעת לא תבעה את המוסך שביצע את השינוי ואשר הגיש את התוכניות ואב הטיפוס למשרד השריוי שמא הטעות נפלה בחלקו ועקב מעשיו. לא הוכח כי הטעות אינה ביבואן או ממקור אחר ועל כן לא הוכח דבר כלפי משרד הרישוי. על מנת שהתובעת תזכה בתביעתה נגד משרד הרישוי עליה להוכיח קיום ההתרשלות וכי נגרם לה נזק כתוצאה מהמעשה /ואו המחדל וכן להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין מעשי ו/או מחדלי משרד הרישוי לבין הנזק שנגרם. כפי שראינו לעיל, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו. וגם אם נגרם לה נזק כלשהו הרי לא הוכחה כי הוא נבע מאי רישום משקל כולל נכון בעוד המטען המורשה רשום במפורש על גבי רישיון הנהיגה. התוצאה; התביעה נדחית. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים סך 3,000 ₪ הוצאות. משפט תעבורהרישיון רכבמשאית