דוגמא לפסק דין בנושא מקלט מדיני לאתיופים: א. לפניי עתירה מנהלית שעניינה דחיית בקשת העותר, מר Yusif Abraham Hagos (להלן: "העותר") להעניק לו מקלט מדיני בישראל. בעתירה מבקש העותר להכריז עליו כעל פליט לאחר שלטענתו משרד הפנים (להלן: "המשיב") התעלם מן העובדה שקיים חשש כבד לחייו אם לא יעתר לבקשתו, והוא יאלץ לחזור לאתיופיה. כמו כן טוען העותר כי יש להתייחס אליו כאל מי שזכאי להגנה קולקטיבית כאזרח אריתריאה וכי נפלו פגמים מהותיים בהליך השימוע שנערך לו. ב. העותר הגיש בקשה להארכת מועד להגשת עתירתו וביום 5.7.2012 ניתנה החלטתי שלפיה הוארך המועד להגשת העתירה. ג. העובדות הצריכות לעניינו הן כדלהלן: העותר נעצר על ידי כוחות הביטחון בגבול שבין ישראל למצרים, לאחר שהסתנן לישראל ביום 29.11.2009. בעת שנתפס, טען העותר כי נולד באריתריאה ולאחר מות אימו, בהיותו כבן שנתיים, אביו לקח אותו לאתיופיה. העותר הצהיר כי למד שש שנים בבית ספר באתיופיה, וכי הסתנן לישראל כדי למצוא עבודה, על מנת לפרנס את משפחתו ולשפר את תנאי מחייתו. ביום 8.12.2009, עבר העותר שימוע מטעם רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול. השימוע נערך במתקן קציעות והוא סוכם במסמך "פרוטוקול שמיעת טענות שוהים בלתי חוקיים" (נספח 4 לתגובת המשיב). בשימוע, פירט העותר את קורות חייו. בין השאר ציין, כאמור, כי נולד באריתריאה, ולאחר מות אימו, כשהיה כבן שנתיים, עבר להתגורר באתיופיה עם אביו. עוד ציין העותר כי הגיע לישראל, כלשונו "כדי למצוא עבודה, לפרנס את משפחתי ולשפר את תנאי מחייתי" (נספח 4 לתגובת המשיב). כמו כן תיאר העותר את דרכו לארץ מאתיופיה, דרך סודן ומצרים. באותו שימוע, על אף דבריו, זוהה העותר באופן רשמי כיליד אתיופיה ואזרח אתיופיה והומלץ להוציא כנגדו צו הרחקה וצו משמורת (נספח 5 לתגובת המשיב). לאחר השמתו במשמורת, הובא העותר אחת ל-30 יום בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: "בית הדין"). ביום 14.4.2010 התקיים דיון בבית הדין והוחלט לאשר את צו המשמורת ללא שינויים. (נספח 6 לתגובת המשיב). ביום 8.7.2010 פנה למשיב ב"כ העותר דאז, עו"ד עבדאללה סלימאן, לכאורה בשמו של העותר, בבקשה לקבל העתקי הפרוטוקולים של תשאול העותר, צווי ההרחקה וצווי המשמורת (נספח 7 לתגובת המשיב). ביום 22.7.2010 התקיים דיון נוסף בבית הדין למשמורת. בין השאר עסק בית הדין בשאלת ייצוגו של העותר, וזאת לאחר שהעותר טען כי איננו מיוצג, למרות ששני עורכי דין טענו כי מייצגים אותו. בהקשר זה קבע בית הדין כי: "הכריז המוחזק כי אין לו עורך דין ולא ברור האם נתן את הסכמתו לכך כי עורך דין סלימאן ייצגו ויפעל לשחרורו מן המשמורת [...] למסקנה, המוחזק אינו מיוצג בשלב זה - המוחזק אינו מיוצג ע"י עו"ד איתמר מן ואילו ייצוגו של עו"ד סלימאן טעון בירור נוסף" (נספח 8 לתגובת המשיב). ביום 14.10.2010 העביר העותר לידי יחידת תשאול וזיהוי מסתננים של רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "יחידת המסתננים") העתק של תעודת לידה, אשר לפיה העותר הוא יליד אריתריאה. העותר עתר לשחרורו ממתקן המשמורת, וזאת על מנת להמשיך את הליך הזיהוי מחוץ למשמורת (נספח 9 לתגובת המשיב). בדיון שהתקיים ביום 17.10.2010 קבע בית הדין כי העותר יובא לפניו פעם נוספת ביום 17.11.2010, ועד למועד זה תבחן יחידת המסתננים את זהות העותר ותמסור קביעתה בעניין (נספח 9 לתגובת המשיב). ביום 20.10.2010 נערך לעותר ראיון זיהוי על ידי יח' המסתננים, העותר סיפר כי עזב את אתיופיה כי השלטונות מנעו ממנו לחיות באתיופיה בשל היותו אריתראי. כשנשאל העותר האם יכול להוציא תעודת זהות אריתראית השיב בשלילה. בסיומו של הראיון הגיעה יחידת המסתננים למסקנה כי "לא ניתן לזהות את הנ"ל כנתין אריתריאה, והנ"ל זוהה כנתין אתיופי" (נספח 10 לתגובת המשיב). ביום 21.11.10, התקיים דיון נוסף, בעניינו של העותר בבית הדין, העותר חזר על טענותיו לפיהן הוא נתין אריתריאה (נספח 11 א' לתגובה), אולם בית הדין קבע כי לאור מסקנת יחידת המסתננים, העותר אינו משתף פעולה עם הליך הרחקתו ויש לאשר את צו המשמורת (נספח 11 א' לתגובת המשיב). גם בדיונים מאוחרים יותר, החליט בית הדין לאשר את צו המשמורת (נספחים 11-12 לתגובת המשיב). בדיון שהתקיים ביום 27.1.11 טען העותר כי הוא יכול להמציא דרכון משגרירות אריתריאה. בית הדין קבע כי העותר אינו משתף פעולה עם הרחקתו ואישר את צו המשמורת. בדיון בבית הדין למשמורת ביום 30.3.2011 אישר בית הדין את צו המשמורת, ואולם קבע כי תעודת הלידה המקורית, לכאורה, שהציג העותר, תועבר לידי שגריר אריתריאה בישראל על מנת שימציא את עמדת מדינתו בשאלה האם העותר הוא נתין אריתראי (נספח 13 לתגובת המשיב). ביום 5.4.2011 חזר בית הדין על החלטתו האמורה, וקבע כי באם תעודת הלידה של העותר לא תועבר לשגרירות ישוחרר העותר על מנת "שיעשה פעולה זו בעצמו", בלשון בית הדין (נספח 14א לתגובת המשיב). ביום 14.4.2011, משהתקבלה בבית הדין תשובת המשיב, שלפיה לא ניתן להעביר את תעודת הלידה לשלטונות אריתריאה, הורה בית הדין על שחרור העותר על מנת שהלה יתייצב בשגרירות אריתריאה בישראל ויציג את תעודת הלידה, וכן קבע כי העותר יעדכן את בית הדין בתוך 30 יום אודות הפעולות שביצע בשגרירות (נספח 14 לתגובת המשיב). ביום 8.5.2011 התייצב העותר ביחידת המסתננים והצהיר כי ביקר בשגרירות, שם נאמר לו כי עלות הוצאת דרכון היא 1500 דולר, ובשל כך החליט שלא להוציא דרכון. (נספח 16 לתגובה המקדמית). ביום 17.5.2011 נערך לעותר ראיון זיהוי נוסף ובחינה מקדמית על ידי יחידת המסתננים. לטענת המשיב, בראיון האמור, סתר העותר את דבריו, וכן לא ידע באיזו עיר באריתריאה הונפקה תעודת הלידה שלו. כמו כן, בשלב מסוים, העותר ברח מיחידת המסתננים, ולאחר שהובא למשרדו של מנהל יחידת המסתננים, התוודה העותר, לטענת המשיב, כי הוא אתיופי וכי שיקר לגבי מוצאו. (נספח 3 לתגובה המקדמית). לטענת המשיב בתום הראיון האמור נמסרה לעותר החלטה הדוחה את בקשתו למקלט. ביום 18.5.2011 התקיים דיון בבית הדין בעניינו של העותר. בתום הדיון החליט בית הדין, בין השאר כי "מסקנת נציג יחידת המסתננים לפיה המוחזק אינו נתין אריתריאה, כנטען על ידיו, אלא נתין אתיופיה, מבוססת וסבירה. [...] במישור המהותי חובת תום הלב אינה פועלת רק כלפי הרשות המבצעת אלא גם כלפי המוחזק. במקרה הנדון השתכנעתי, כעולה מדברי המוחזק עצמו, כי אין בכוונתו לכבד את החלטת מדינת ישראל לפיה קבעה הרשות המוסמכת כי הוא נתין אתיופי ולא אריתראי כנטען על ידיו, הינה תולדה של ראיון יסודי. שנית, המוחזק ניסה לברוח מיחידת המסתננים וזאת חרף העובדה כי נאמר לו להמתין לקבלת ההחלטה לידיו. קביעה עובדתית זו נתמכת בתוכן דברי המוחזק בפרוטוקול השב"ח. התנהגות המוחזק, קרי ניסיון הבריחה, מלמדת על חוסר תום לב מצד המוחזק ונזקפת לחובתו". ביום 15.8.2011 פנתה ב"כ העותר בבקשה לערוך לעותר ראיון נוסף שבו יהיה מיוצג (נספח ע/6 לעתירה). בקשה זו נדחתה ביום 16.8.2011 על ידי המשיב בנימוק כי העותר תושאל פעמיים וזוהה כנתין אתיופי, ואף הודה כי שיקר לרשויות המדינה (נספח ע/7 לעתירה). ביום 26.10.2011 הוגשה העתירה שלפניי. ד. טענות הצדדים לטענת העותר, חרף העובדה שתעודת הלידה המצויה בידי המשיבים מעידה על היותו אזרח אריתריאה , המשיבים קבעו כי העותר הנו אזרח אתיופיה. לטענתו, קיים חשש כבד כי אם יגורש לאתיופיה, מדינה אשר איננה מדינת אזרחותו, הוא יגורש ממנה לאריתריאה. לטענת העותר, עם פרוץ המלחמה בין אתיופיה לאריתריאה גרשה אתיופיה את אזרחי אריתריאה אשר התגוררו בשטחה, וכן שללה את אזרחותם של אזרחי אתיופיה ממוצא אריתראי. לטענתו, במהלך תקופה זו נדרש אף הוא, כאזרח אריתראי, לשוב למולדתו, אולם העותר סירב שכן גדל מרבית חייו באתיופיה ולא הכיר איש באריתריאה. משכך, טוען העותר כי נאסר לתקופה ארוכה, במהלכה עבר עינויים והתעללות קשה. לאחר שחרורו טוען העותר כי נמלט מאתיופיה והגיע לישראל דרך סודאן. לטענתו, על אף החקיקה החדשה והצווים המאפשרים לאריתראים 'רכישה' מחודשת של אזרחותם האתיופית, בפועל הדבר אינו מיושם ומדובר באפשרות תיאורטית בלבד והאריתראים אינם זוכים לזכויות השוות לזכויותיהם של אזרחים אתיופיים. לטענת העותר, במהלך כל ההליכים טען כי הוא אזרח אריתראי והוא מכחיש את טענת המשיב לפיה טען כי הוא אתיופי. כמו כן, לטענתו, תעודת הלידה שהציג היא תעודה מקורית. לטענת העותר, אין לגרש את העותר למקום בו נשקפת סכנה לחייו ומדינת ישראל חתמה ואשררה את האמנה הבינלאומית משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים. לטענתו, מדינת ישראל פועלת בהתאם לעקרון זו ואינה מחזירה את אזרחי אריתריאה למדינתם, ואף מספקת להם אישורי עבודה. לטענתו, לא ניתן לגרשו לאריתריאה בשל סכנת החיים הנשקפת לו. כמו כן, לא ניתן לגרשו לאתיופיה, שכן ניתן לגרש אדם רק למדינה בה נעשו הסדרים לקבלתו וכי אין סכנה כי יגורש מאותה מדינה. לטענת העותר, בנסיבות בהן אין מסמך רשמי המעיד כי לא נשקפת סכנה כי יגורש מאתיופיה לאריתריאה, וכי נעשו כל ההסדרים לקלוט אותו באתיופיה בבטחה, לא ניתן לגרשו. לטענת העותר, זכאי הוא להגנה הקולקטיבית אשר מעניק המשיב לאזרחי אריתריאה, ומשכך אין להרחיקו מגבולות המדינה. עוד לטענתו, פעולות הרשויות הנמנעות מגירוש אזרחי אריתריאה, מהווה גם הבטחה מנהלית לאזרחי אריתריאה השוהים בישראל, לפיה לא יגורשו לאריתריאה כל עוד אין שינוי במדינתם. לטענת העותר, הנטל להוכיח את אזרחותו האתיופית עבר למשיב, שכן העותר הציג תעודת לידה מקורית, אשר נשלחה על ידי דודו והמעידה, לטענתו, על אזרחותו האריתראית. העותר, בהציגו את התעודה, כאמור, הרים את הנטל הראשוני להוכחת אזרחותו האריתראית. לאחר הרמת הנטל הראשוני, טוען העותר, כי נטל ההפרכה מוטל על כתפי המדינה. לטענת העותר, הוא עומד בתנאים הקבועים באמנת הפליטים ועל כן זכאי "להגנה זמנית קבוצתית". העותר זוהה כאתיופי מאחר שלטענת המשיב אינו יודע מאום אודות אריתריאה, וכי הוא מסר גרסאות סותרות אודות אירועים בחייו. לטענת העותר לא די במקרה זה באי דיוקים או בסתירות. העותר נאסר באתיופיה ועבר בה עינויים קשים וזאת בהיותו אריתראי החשוד בשיתוף פעולה עם אריתריאה. לאור אירועים קשים אלו ברח לישראל. כמו כן, לטענת העותר, זכאי הוא לקבל את המסמכים בעניינו על מנת לממש את זכות הטיעון המוקנית לו כדין. טוען העותר, כי אי מסירת כלל המסמכים בעניינו הקשה עליו לתקוף את ההחלטה שלא להכיר בו כפליט ואף הקשתה על הגשת העתירה. כמו כן, העובדה כי העותר הוזמן לראיון לו התייצב ללא ליווי עורך דין, על אף שהיה מיוצג, בעייתית אף היא. העותר לא הבין כי באפשרותו לדחות את מועד הראיון ולא הבין את משמעות הויתור על זכות הייצוג. לטענת המשיב, התנהלות העותר ממועד כניסתו לישראל מעידה על חוסר ניקיון כפיים, מול הרשויות כמו גם בהצגת הדברים בבית המשפט, ועל כן יש לדחות את העתירה על הסף. לטענת המשיב, לעיתים, כעניין של החלטת מדיניות, מקבלת מדינת ישראל החלטה כללית שלא להרחיק נתיני מדינות מסוימות, בתקופה מסוימת, ובהתקיים נסיבות ספציפיות. מדינת ישראל אינה מחויבת לקבל המלצות האו"ם והדבר נתון להחלטתה הריבונית. המדיניות הנהוגה בישראל כיום לגבי מסתננים מאריתריאה היא "מדיניות אי הרחקה" לאריתריאה. אף על פי שאריתריאה אינה מוכרת כ"מדינת משבר" על ידי האו"ם. השמועה אודות מדיניות מדינת ישראל ביחס לאריתראים נפוצה בקרב מסתננים שמוצאם ממדינות שונות באפריקה, וכן במצרים ובמדינות המעבר, ומסתננים רבים מגיעים לישראל בטענה כי הם אריתראים. משכך, נדרשים ראיונות זיהוי על ידי מראיינים מקצועיים אשר הוסמכו ועברו הכשרה מקיפה. לטענת המשיב, מדינת יעד לגירוש, מטבע הדברים, תהא מדינת האזרחות או מקום מגוריו הקבוע של המבקש או המדינה החייבת לקלוט את המגורש בתחומה, או מדינה המסכימה לקלוט אותו וזאת בכפוף לכך שאינו נחשף לסכנת חיים, במדינת היעד להרחקה. לטענת המשיב, אין חובה על המדינה להרחיק מסתנן או שוהה שלא כחוק, דווקא למדינת הנתינות. עוד לטענתו, העותר מעולם לא טען כי צפויה לו סכנה אם יורחק לאתיופיה. לטענת המשיב, גם אם יתקבלו טענות העותר בדבר היותו אריתראי, אזי, משמעותה של מדיניות אי ההרחקה הזמנית למדינת משבר, היא לכל היותר מתן חסינות מפני הרחקה לאותה מדינת משבר, ואין היא מקנה חסינות מפני הרחקה למדינה שלישית. לטענת המשיב, גם אם העותר יוכיח כי תעודת הלידה שבידיו אותנטית מאריתראה, אין בכך להביא לשינוי צו ההרחקה כנגדו ואין בכך למנוע הרחקתו לאתיופיה, המוכנה לקבלו לשטחה בעיקר משחי שם במשך כעשרים שנה. ה. דיון אין לו לזר זכות קנויה להיכנס לישראל. כל מדינה רשאית לקבוע אילו זרים יבואו בשעריה, אילו מהם ישהו בתחומה, ומוסמכת היא להרחיק מתחומיה זרים שאינם רצויים לה. סמכות זו נגזרת במישרין מריבונות המדינה, ומתחם שיקול הדעת המסור לה בכגון דא רחב ביותר. לפיכך, ההלכה הנוהגת היא, כי בית המשפט לא ימהר להתערב בהחלטות הנוגעות לכניסה למדינה אלא בהתקיים טעמים מיוחדים לכך (ראו בשינויים המחויבים בג"צ 482/71 קלארק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז (1) 113, בג"צ 7277/94 פלוני נ' המושל הצבאי לחבל עזה, פורסם באתר נבו, ניתן ביום 22.6.95, בג"צ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא (1) 15, עע"מ 4332 איגור ספרו נ' משרד הפנים, פורסם באתר נבו, ניתן ביום /בג"צ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא (1) 15 (השופט גולדברג); עע"מ 4332/06 איגור ספרו נ' משרד הפנים, פורסם באתר נבו, ניתן ביום 25.9.06. מדינת ישראל חתומה על אמנת ז'נבה משנת 1951 בדבר מעמדם של פליטים. כמו גם על פרוטוקול ההשלמה משנת 1967, אשר הסיר את מגבלת המועד שהייתה קבועה באמנה (ההתייחסות לפליט בעקבות מאורעות שאירעו לפני 1.1.1951) (להלן ביחד: "האמנה" "אמנת הפליטים"). על אף שהאמנה לא נקלטה באמצעות חקיקה פנימית, מדינת ישראל מחויבת להוראות האמנה ומכבדת את המחויבויות המוטלת עליה מכוח אמנה זו (עמ' 1 לנוהל החדש וכן סעיף 7 לנוהל הישן - 'נוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל'). במסמך (נספח ב') שצורף לכתב התשובה לעתירה ׁׁׁ"התייחסות הועדה המייעצת לענייני פליטים לשר הפנים לשאלה האם נתיני אתיופיה ממוצא אריתראי יהיו צפויים לרדיפה באתיופיה אם יורחקו לשם" צוין בעמ' 6: "כמצוין בחוות הדעת (חווה"ד מיום 19.3.12 שנערכה ע"י רע"נ מחקר, דני הס, מיחידת הטיפול במבקשי מקלט - י.ש) החלטת האו"ם משנת 1952 קבעה כי אריתריאה תהיה שותפה בפדרציה עם אתיופיה. בחלוף 10 שנים משנת 1952 הכריז הקיסר האתיופי על אריתריאה בעל מחוז של אתיופיה וכל התושבים בטריטוריה של אריתריאה הוכרו כנתינים אתיופיים. בשנת 1993 קיבלה אריתריאה את עצמאותה. המלחמה שנמשכה עד לשנת 2001 הסתיימה ונחתם הסכם שלום בין שתי המדינות. בהתאם לחוות הדעת בתקופות המאבק בין אתיופיה לאריתריאה, במשך השנים, אכן אזרחים אתיופים ממוצא אריתריאי נרדפו באתיופיה. במהלך המלחמה גורשו כ-75,000 אתיופים ממוצא אריתראי לאריתריאה. ואולם מדיניות הרחקה זו פסקה". פליט מוגדר בסעיף א(ב) לסימן א' לאמנה כמי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו "בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור; או הנמצא עקב המאורעות האמורים מחוץ לארץ שבה היה קודם לכן מקום מגוריו הקובע, והוא חסר אזרחות ואינו יכול לחזור לאותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". בהתאם להוראות סעיף 1 לסימן לג' לאמנה "שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר (“Refouler”) פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסויים או להשקפה מדינית מסויימת". בנוסף לאמור, יש להדגיש כי ההגנה הניתנת לפליט מכוח האמנה היא הגנה זמנית, החלה כל עוד מתקיימות הנסיבות בגינן ניתן למבקש מעמד של פליט. עניין זה מוצא ביטויו הן בגדרי סעיף 1(ג)(5) לאמנה והן בסעיף 115 לספר העזר לאמנה. בהתאם להוראות האמורות, ההגנה הבינלאומית אינה מוצדקת עוד אם חלו שינויים בארץ המוצא ה"גורמים לכך שהסיבות למעמד הפליט אינן קיימות יותר". עוד יש להוסיף, על פי דברי כב' הנשיא ברק בבג"צ 4702/94 קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד מט(3) 843 (1995), כי גם מי שאינו בא בגדרי הגדרת 'פליט', כנוסחה באמנה, לא יגורש מהארץ, אם צפויה סכנה לחייו או לחירותו במדינה אליה יגורש, ובמקרה דנן יש, לכאורה, למצוא מדינה אחרת שתקלוט את המגורש בלא שיהא חשוף לסכנת חיים שם. בנוהל החדש מ-2/1/11 (שיפורט בהמשך) צוין בחלק הכללי כי "אין בנוהל זה כדי לגרוע מההלכה הפסוקה, לפיה אין לגרש אדם למקום שבו צפויה לו סכנת נפשות על פי עקרון Non Refoulment", דהיינו גם לפי שיטת המדינה בנוהל החדש בהתאם להלכה הפסוקה אין לגרש אדם למקום שבו צפויה לו סכנת נפשות. (ראו גם עת"מ 33796-01-11 צ'אנדרום נ' משרד הפנים (מאגר נבו, 2011), פסקאות 12-12). בברמ 1662/11 גברמדהין דסלאם בירהה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 1.9.2011) - נדון מקרה דומה בעובדותיו, כב' השופט מלצר קבע שם, בפסקה 35 בפסק הדין: "...אין לשלול גם את הפרקטיקה של רשויות ההגירה, אשר במסגרת קביעת נתינות של מסתנן - הן מתייחסות אל המדינה כלפיה מגלה המסתנן את מירב הזיקות ולא לשאלה המשפטית התיאורטית באילו מדינות יכול היה המסתנן בתנאים מסוימים לקבל אזרחות, או שהוא נחשב כאזרח. עם זאת במקרים "אפורים", בהם הזיקה הדומיננטית למדינה מסוימת איננה ברורה על פניה - מוטב כי הגורמים המוסמכים יעמיקו את התישאול וכי הם יסתייעו לצורך זה בחוקרים מיחידת ה-RSD המומחים לכך - עובר לקביעת נתינותו של המסתנן". בענייננו, כאמור, לאחר הראיון הבסיסי שנערך לעותר, התקיימו מספר דיונים בבית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין והוחלט להאריך את צו המשמורת. ביום 17.5.11 ניתנה החלטת משרד הפנים, רשות האוכולוסין ההגירה ומעברי גבול, הדוחה את בקשתו של העותר. בשל דחייה זו הוגשה העתירה שלפני. בתשאול שנערך לעותר בעקבות בקשתו למקלט מדיני מיום 29.11.09, טען כי הגיע לישראל על מנת למצוא עבודה (נספח ע' 3 לעתירה). כמו כן, בראיון הבסיסי - רישום וזיהוי שנערך לעותר, הוא נשאל האם הוא מעוניין להתראיין ללא נוכחות עורך דין והעותר הסכים לכך. בנוסף, שינה את גרסתו תחילה אמר כי הסיבה שנכלא באתיופיה הייתה האשמות שהועלו כנגדו לפיהן היה פעיל במפלגת ה"אורומו" באתיופיה ומאחר שלא עזב את אתיופיה, ומנגד בתשאול שנערך לו ביום 20.10.10 טען כי הסיבה לכליאתו הייתה העובדה שאביו עזר לאריתראים והוא הואשם בשיתוף פעולה. כמו כן, בראיון שנערך לעותר מיום 17.5.11 נשאל היכן הונפקה תעודת הלידה שלו, והוא לא ידע להשיב באיזו עיר. במהלך אותו ראיון ניסה העותר לברוח מהמקום (נספח 3 לתגובה המקדמית לעתירה) ולאחר שנתפס אמר : "אני אתיופי, אני שיקרתי כי אמרו לי שככה אני לא אמצא עבודה" (נספח 3 לתגובה המקדמית לעתירה). כמו כן, העותר נדרש לפנות לשגרירות אריתראה על מנת לקבל דרכון. ביום 8.5.11 התייצב העותר ביחידת המסתננים עם החלטת בית הדין לפיו עליו להתייצב בשגרירות אריתראה. העותר הצהיר כי מאחר שנמסר לו כי הוצאת דרכון כרוכה בעלות של 1,500 דולר החליט שלא לעשות כן. (נספח 16 לתגובה המקדמית לעתירה). בעתירה זו מבוקשת התערבות ביהמ"ש בהחלטת המשיב לדחות את בקשת העותר למקלט. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט המנהלי איננו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת בשיקול דעתו שלו. אין בית המשפט נדרש להחליט, כפי שהיה רואה להחליט לו היה בעל הסמכות, אלא תפקידו לבקר את החלטת הרשות ולברר אם החלטתה סבירה. רק במקרים בהם חוסר הסבירות בהחלטת הרשות יורד לשורשו של עניין, יתערב בית המשפט בשיקול דעת הרשות ובהחלטתה. בהתאם להוראות האמנה, על המבקש מקלט מדיני להוכיח קיומם של מספר תנאים: עליו להוכיח פחד מבוסס להיותו נרדף; להראות כי סיבת הרדיפה היא מאלו המנויות ברשימה שבאמנה (גזע, דת, אזרחות, קבוצה חברתית, השקפה מדינית); וכן על מבקש המקלט להראות אי יכולת או אי רצון להיזקק להגנת מדינת אזרחותו בשל הפחד האמור (ראו גם עת"מ (מרכז) 3415-05-10 ג'ון פאבר קינטרו הרננדז נ' משרד הפנים (מאגר נבו, 2011)). בעניינו, השאלה שעומדת לדיון, היא האם נשקפת לעותר סכנת חיים או רדיפה באתיופיה כנתין ממוצא אריתראי וזאת כחלק מהתנאים להכרה בו כפליט, על פי האמנה. גם אם אקבל את כל טענותיו העובדתיות של העותר, נראה כי התשובה לכך היא שלילית. העותר חי מרבית חייו באתיופיה והגיע לישראל כמסתנן. נערכו לעותר מספר ראיונות על ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, העותר ציין במרבית הדיונים כי אינו רוצה לחזור לאתיופיה וכי הינו נתין אריתראה. במהלך הראיונות ציין העותר כי התעללו בו בכלא באתיופיה. המונח 'פחד מבוסס' מרדיפה משלב הן אלמנט סובייקטיבי והן אלמנט אובייקטיבי. כלומר אין די בכך שמבקש המקלט חש פחד וסבור שהוא נרדף, אלא נדרש להראות כי הערכתו זו מגובה בנתונים אובייקטיבים (סעיפים 42-37 לספר העזר לאו"ם; עת"מ (י-ם) 31600-03-11 צ'יקה קווין אוקפור נ' משרד הפנים (מאגר נבו, 2011)). אין חולק כי לא ברור מה יהיה מצבו של העותר עם כניסתו לאתיופיה. על פי עמדת המשיב, אתיופיה מוכנה לספק לעותר תעודת מעבר ונראה, על פניו, כי לא צפויה כל סכנה לחייו של העותר. המשיב הגיש לתיק בית המשפט את עמדתו של רע"ן מחקר יחידת הטיפול במבקשי מקלט, דני הס, אשר כתב בחוות דעתו את הדברים הבאים (נספח ב' 1 לתגובה לעתירה): "לא נמצאו דיווחים על רדיפה שיטתית המהווה סכנת חיים של אתיופים ממוצא אריתראי. באתיופיה ו/או כי צפויה לאתיופים ממוצא אריתראי סכנת חיים באתיופיה". באשר לסכנת הגירוש נכתב בחוות הדעת: "אנשים ממוצא אריתראי החוזרים לאתיופיה אינם עומדים בפני סכנה ממשית של גירוש מאתיופיה לאריתריאה". במסגרת כתב התשובה מטעמו הגיש המשיב אף את עמדת משרד החוץ מיום 6.6.12 ממנה עולה כי: משרד החוץ אישר את חוות הדעת של רען מחקר לפיה החל מחודש אוגוסט 2010 אימצה אתיופיה מדיניות של יציאה מן המחנות, המאפשרת לפליטים אריתראים לצאת מהמחנות ולחיות חיים רגילים במדינה, אם הם יכולים לכלכל את עצמם. עוד נאמר נראה כי מדיניות היציאה מן המחנות הופעלה באופן מצומצם ולא ידוע על מספר רב של פליטים אריתראים שהורשו לחיות חיים רגילים במדינה מחוץ למחנה. עולה כי לא נמצאו דיווחים שאנשים אלה יסבלו מרדיפה ולפי המידע הקיים הם יורשו לחיות חיים רגילים באתיופיה. בנוסף, נכתב בעמדת משרד החוץ כי : "עדיין אין בחוות הדעת, כל קביעה פוזיטיבית או אפילו על דרך השלילה כי אתיופים ממוצא אריתראי שיחזרו לאתיופיה יהיו צפויים לרדיפה". ד"ר ג'ון קמפבל, מרצה בכיר בתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה מאוניברסיטת SOAS בלונדון, אשר מסמך מטעמו הוגש על ידי המשיב מציין (נספח ב' 4 לתגובה לעתירה): "בכל הנוגע למצב הסוציו פוליטי של אריתראים המתגוררים וחיים כיום באתיופיה - סובלים מאפליה ויחס מתעלל מצד פקידי הממשלה והחברה האתיופית. הם לא נהנים משוויון זכויות. על פי הממצאים של בית הדין העליון להגירה ופליטות בבריטניה אין לכפות על ילידים אתיופים ממוצא אריתראי אשר גרים מחוץ למדינת המקור לחזור לאתיופיה וזאת מכיוון שיהיו נתונים לרדיפה לפי אמנת הפליטים. אין ספק כי כאזרחים אריתראים הם לא יהנו משוויון זכויות אולם הם יוכלו, אחרי ארבע שנות מגורים רציפות להגיש בקשה לקבלת אזרחות אתיופית". נראה איפוא, כי נתיני אתיופיה ממוצא אריתראי השבים לאתיופיה אינם צפויים לסכנת חיים והעותר לא הצליח להוכיח כי קיים חשש של ממש כי יסבול מרדיפה, אפליה ויחס מתעלל מצד פקידי הממשלה והחברה האתיופית. כמו גם, אני מוצאת לנכון להביא את דברי חברי, כב' השופט י' מרזל בעת"מ 49412-11-11 אברהם סלומון נ' משרד הפנים, ניתן ביום 29.4.12: " נותרת השאלה הכללית יותר, המנותקת מנסיבותיו הקונקרטיות של העותר כביכול, היא שאלת מעמדם של אתיופים ממוצא אריתראי באתיופיה בעת הזו, וכפועל יוצא מכך השאלה, אם מצב זה מצדיק מתן הכרה בפרטים מעין אלה כפליטים לפי האמנה, או, לחלופין, בהימנעות מהרחקתם לפי עיקרון "אי ההחזרה". בעניין אחרון זה, היפנו באי-כוח העותר בעתירה (סעיף 11) לחוות-דעת שניתנה על-ידי רשות ההגירה בקנדה ולפיהן אריתראים שחיים באתיופיה שוהים שם ללא מעמד חוקי והם מופלים ומנודים מזכויותיהם הבסיסיות. המשיב, בכתב התשובה מטעמו, הפנה לדו"ח שפורסם באתר האו"ם ולפיו מאז שנת 2001 הפסיקו שלטונות אתיופיה להרחיק נתינים ממוצא אריתראי; מאז 2004 הוסדר מעמדם של אריתראים הנמצאים באתיופיה ומאז 2010 גולים אריתראים המתגוררים באתיופיה "יהפכו לתושבי קבע חוקיים עם גישה מלאה לשירותים ציבוריים". אלא שמבלי צורך להכריע במכלול הסוגיה העקרונית שבנדון, הרי שבנסיבות המקרה שלפניי, לא מצאתי בנתונים שצירף ב"כ העותר כדי להקים חשש אובייקטיבי לרדיפה על-ידי שלטונות אתיופיה. אציין תחילה כאמור, שבמישור הקונקרטי הספציפי הקשור לעותר עצמו, לא בוסס חשש שכזה ואין לפניי למעשה כל אינדיקציה לקושי כלשהו שהעותר צפוי לו עם חזרתו לאתיופיה. כך דבר, לא בהיבט הסובייקטיבי ולא בהיבט האובייקטיבי. תעיד העובדה, שהעותר קיבל תעודת מעבר משלטונות אתיופיה, כשהיא מצטרפת ליתר הנתונים שלעיל. נתונים אלה גם מראים כאמור שהעותר לא ביסס חשש להיות נרדף ושהגעתו לישראל באה לשם השגת עבודה". לסיכום נראה כי אין חולק שהעותר שהה באתיופיה מאז ינקותו, איננו קשור בקשר כלשהו לאריתריאה ואינו דובר את השפה האריתראית. אין ספק כי מירב הזיקות בגינו של העותר הן לאתיופיה וכאמור, לא הוכיח העותר, כלל ועיקר, כי חזרתו לאתיופיה כרוכה בסכנת חיים או סכנת רדיפה, בשל מוצאו האריתראי. ו. סוף דבר העתירה נדחית. אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. משרד הפניםמבקשי מקלט מדיניהעליה האתיופית