דוגמא להחלטה בנושא מעצר בהליך הסגרה: 1. היועץ המשפטי לממשלה מבקש כי בית המשפט יורה על מעצרו של המשיב, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), וזאת עד להכרעה בעתירה שהוגשה מטעמו להכריז על המשיב כבר הסגרה. העתירה אשר במסגרתה מונחת בקשת המעצר שלפניי, הוגשה על יסוד בקשת ממשלת צרפת מיום 21.12.09 להסגיר לידיה את המשיב ואת אחיו מישל. בכל הנוגע למישל, הלה נעצר בשווייץ מכוח צו מעצר אירופי ביום 17.7.11, אולם עלה בידו להימלט, ועד למועד הגשת העתירה אין יודעים את מקום הימצאו. 2. כפי שיפורט להלן, המעשים בגינם מבוקשת הסגרתו של המשיב נעשו ביום 12.11.02. המשיב ואחיו מישל, שהיו משוחררים בתנאים, נמנעו מלהתייצב למשפטם, ובשנת 2006 הורשעו בהיעדרם בעבירות של הריסת נכס באמצעים מסוכנים, שתוצאתה מוות; הריסת נכס באמצעים מסוכנים הגורמים לפציעה לתקופה של שמונה ימי עבודה או יותר; קשירת קשר לביצוע פשע שתוצאתו מות אדם ופציעה של שני אנשים לתקופה של שמונה ימים או יותר; והריסת נכס שעוקל בהחלטה שיפוטית או מעילה בו (עבירות לפי סעיפים 450-1 פסקה 2; 322-6; 322-10 פסקה 1 ו- 314-6 לחוק העונשין הצרפתי). על המשיב נגזר עונש של 20 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. על פי החוק הצרפתי, ככל שיוסגר המשיב ויבקש להישפט, יבוטל פסק הדין והוא יעמוד למשפט מחדש, הפעם בנוכחותו. מישל נדון שלא בנוכחותו לעונש של שש שנות מאסר. 3. ב"כ המשיב טענו כי אין בידי המבקש ראיות המבססות כראוי את בקשת ההסגרה, וממילא אין יסוד לבקשת המעצר. לחילופין טענו, כי ניתן להסתפק בחלופה מידתית יותר, ולהורות על שחרורו של המשיב בערובה ובתנאים שיהיה בהם כדי לאיין את החשש מפני הימלטות. הראיות 4. היום אין חולק, כי ביום 12.11.02 בשעה 02:40 לפנות בוקר, בעיר מרסיי שבצרפת, הציתו המשיב וגיסו, שריף סחראווי (להלן: סחראווי), מחסן שנשכר על ידי חברה למסחר בנעליים, שבבעלות המשיב. השריפה גרמה לפיצוץ רב עוצמה, וכתוצאה ממנו קרסה הדירה הממוקמת מעל המחסן. דיירת שהתגוררה באותה דירה קיפחה את חייה, בעלה של אותה דיירת, שכן נוסף, ושני המציתים נפצעו. המשיב וסחראווי אושפזו בבית החולים לפרק זמן ממושך. יומיים לאחר ההצתה תבע מישל את חברת הביטוח, בסכום של 534,000 אירו (דמי הביטוח), בגין נזקי השריפה. תביעתו נדחתה. כפי שנראה להלן, טענת המשיב, שהופיעה לראשונה בגרסה מאוחרת שמסר, הינה כי נחטף על ידי גורמים עלומים, שאיימו על חייו והביאוהו להצית את המחסן בנסיבות של כורח. יצוין, כי סחראווי, שלא נמלט מן הדין, הורשע ונדון לעונש של שש שנות מאסר. 5. תיק החקירה מעלה, כי חברה בשם Taxx World (להלן: חברת טקס), הייתה בבעלות משותפת של שלושה מבני משפחת המשיב: אחיו מישל, ששימש כמנהלה, הוא עצמו, ואימם. החברה עסקה במסחר סיטונאי בנעליים, ולשם כך שכרה את המחסן שהוצת. על אף שמישל היה המנכ"ל, תואר המשיב על ידי כל הנשאלים כמי שהיה המוציא והמביא בחברה זו. חברת טקס נרשמה ברשם החברות באוקטובר 2001, לאחר שחברה אחרת בניהולו של המשיב, Mady Soes (להלן: חברת מדי), שעסקה במסחר קמעונאי בנעליים, נקלעה לקשיים כלכליים וסחורה שבחזקתה עוקלה. באוקטובר 2002 הוכרזה חברת מדי כחדלת פרעון והליכי הפירוק בעניינה אמורים היו להתחיל שלושה ימים לאחר ההצתה. רואה החשבון של החברות הללו העיד, כי גם מצבה הכלכלי של חברת טקס היה קשה, כי גרעונה עמד על כמיליון אירו, וכי הריבית בגין איחור בתשלומי מע"מ הגיעה לכדי 228,000 אירו. על פי רואה החשבון, כלל נכסיהן והונן של החברות הללו (וחברות משפחתיות נוספות שבבעלות המשיב ומי מבני משפחתו) לא עלו על חמישית מכלל חובותיהן. יש להוסיף עוד, כי בית הורי המשיב שועבד כבטוחה כנגד אשראי בנקאי שקיבלה חברת טקס. האשראי הוארך, לבקשת המשיב, עד לדצמבר 2002. 6. מעדות סוכנת הביטוח של החברה הנ"ל עולה, כי ביום 11.9.02, היינו כחודשיים לפני אירוע ההצתה, ביקש המשיב להרחיב את סכום הביטוח למקרה של שריפה בלבד, ל- 534,000 אירו. מעבר להגדלת הסכום, חל הביטוח, על פי הרחבה זו, על כל ימות השנה, בעוד שהרחבה קודמת של הביטוח הבסיסי הגדילה את סכום הביטוח ל- 465,000 אירו, אולם הגבילה את תחולתו לתקופה שבין 1 לאפריל לבין 30 בספטמבר של כל שנה, היות שבתקופה זו המלאי היה גדול יותר (ההצתה, כזכור, הייתה בחודש נובמבר, ועל פי הסכם הביטוח הקודם, שריפה שהייתה פורצת במועד זה לא הייתה מכוסה בכל מקרה). המשיב לא סיפק לסוכנת כל הסבר לשינויים שערך בחוזה הביטוח. כאן המקום להתייחס לטענת המשיב, לפיה במחסן המדובר היו נעליים בשווי של כמיליון אירו, ולכן לא היה כל היגיון מצידו להצית מרצונו את המחסן ולאבד את הסחורה שהכיסוי הביטוחי שלה עמד על כדי מחציתה, ואשר פדיון מכירתה עשוי היה להביא לידי כיסוי חובותיה של החברה. טענה זו נטענה על ידו כטענה בעלמא, מבלי שהיה בידו להציג אסמכתא כלשהי לעניין שווי הסחורה שהייתה במחסן, אם בכלל. יתרה מזאת, סחראווי אישר בחקירתו, כי מספר ימים לפני השריפה הוציא מן המחסן נעליים, בהוראת המשיב (עמ' 143, נספח ג' לבקשת ההסגרה). חומר החקירה מעלה אינדיקציות נוספות להוצאת סחורה מן המחסן בימים שלפני ההצתה. כך, למשל, מסמכים שנמסרו על ידי החברה לרואה החשבון מתעדים מכירת נעליים לאחר השריפה, היינו, שלא כל המלאי עלה באש. 7. אשר לנסיבות האירוע עצמו, ניתן ללמוד מתיק החקירה כי בגדיהם של המשיב ושל סחראווי, שאושפזו, כאמור, בבית החולים, היו ספוגים בדלק מן הסוג שפוזר בכמויות גדולות במחסן. בשלב ראשון, לא ניתן היה לחקור את השניים בשל פציעתם הקשה, אולם הוריו של המשיב טענו בפני החוקרים כי לפני שהתמוטט ואיבד את הכרתו, הספיק לומר להם כי מערכת האזעקה של המחסן הופעלה ולכן ניגש למקום, וכשפתח את דלת המחסן ארעה ההתפוצצות. מובן, שגרסה זו אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם הממצא האובייקטיבי בדבר הדלק בו היו ספוגים בגדי המשיב וסחראווי. יתרה מזאת, מחקרי תקשורת העלו כי לא נתקבלה שיחת טלפון אוטומטית למכשירי הטלפון הניידים של המשיב ושל אחיו מישל עובר לאירוע, כפי שצפוי היה שתתקבל לו אכן הופעלה מערכת האזעקה כנטען. כאמור, היום אין חולק, כי המדובר בשקר במפגיע, שכן המשיב מודה כי הצית את המחסן, אלא שלטענתו עשה זאת תחת איומים. 8. משהוטב מצבו של סחראווי הוא נחקר. על פי דבריו, הינו חבר של המשיב והיה מודע לבעיותיו הכספיות. לדבריו, בליל האירוע בילה במועדון לילה, בעת שקיבל שיחת טלפון מן המשיב ובה ביקש ממנו הלה להגיע בהקדם למחסן. הוא נסע למקום ברכבו, רנו 21, ואולם מכאן ואילך אין הוא זוכר דבר על שאירע. רכבו של סחראווי נמצא במרחק של 900 מ' מן המחסן. המשיב לא מסר דבר לחוקריו בעת שהתעורר מתרדמת בה היה נתון במשך שבועות ארוכים, וטען כי אינו זוכר פרט כלשהו מן האירוע. חודשים מאוחר יותר, ביוני 2002, טען המשיב כי זכרונו שב אליו, ולדבריו, בליל האירוע, בעת שישב בבית הוריו וצפה בטלוויזיה, שמע צלצול בדלת. בפתח עמד סחראווי, ובאותו רגע הוא נחטף בידי שלושה אנשים, שאחד מהם נשא נשק. החוטפים לא חדלו מלאיים שעליו "לשלם". הם הסיעו אותו ואת סחראווי למחסן, והורו לו לנטרל את האזעקה. כמו כן הורו לו למסור לידיהם את הכסף המזומן שהיה במקום, ולשפוך דלק לכל עבר. אחד מן השלושה גרם להצתה על ידי כך שהשליך לעברו של המשיב קופסת גפרורים בוערת. המשיב טען כי אינו יכול להוסיף דבר על המפורט לעיל, וכי אין הוא מסוגל לתת תיאור של מי מן החוטפים. על מנת לסבר את האוזן הודה המשיב כי יש לו חובות (שאם לא כן אין להבין מדוע דרשו ממנו החוטפים "לשלם"), אולם בה בעת עמד על טענתו לפיה מצבו הכלכלי טוב - טענה שחברו סחראווי סותר, ואשר נסתרת גם בעדות רואה החשבון. 9. גרסה זו, על פניה, מעוררת תמיהה רבה בלשון המעטה, הן לגופה והן באשר לשלב המאוחר עד מועד בו נמסרה. יתר בני המשפחה כלל לא מסרו אותה בעת שנחקרו (וכפי שראינו לעיל, טענתם הייתה כי המשיב נסע למחסן בשל כך שהאזעקה הופעלה - טענה שאינה מתיישבת עם המציאות האובייקטיבית). 10. עוד יש להוסיף, כי מחומר החקירה עולה, שעל אף פציעתו החמורה של המשיב, שהצליח להגיע ברגל לבית הוריו, לא מיהרו הם להזמין אמבולנס על מנת לפנותו לבית החולים, והמתינו להגעתו של אחיו מישל, והוא אשר החליט בסופו של דבר על פינויו לבית החולים. כך גם, הן מישל והן אח נוסף של המשיב טענו כי אין הם יודעים מיהו האיש שנמצא מוטל מחוסר הכרה סמוך למחסן, על אף שהיה זה סחראווי, גיסו של המשיב (אחיה של בת זוגו), שאף עבד בחברה. 11. לסיכום: למשיב היה מניע להצית את המחסן על מנת לקבל את דמי הביטוח, שכן החברות שבבעלותו ובבעלות בני משפחתו היו על סף קריסה, ובית הוריו שימש בטוחה לחובות. המשיב הגדיל את סכום הביטוח חודשיים לפני מעשה ההצתה, ייחד אותו רק לנזקי שריפה, והרחיב אותו לכל ימות השנה ולא רק לימים בהם צפוי היה להיות מלאי גדול במחסן. לא ניתן הסבר לכך. היום אין חולק כי המשיב וסחראווי הגיעו יחדיו למחסן, וכי גרסת האזעקה הייתה גרסה שקרית. התנהלותו של המשיב כמו גם של יתר בני המשפחה, אשר ביקשו לטשטש את העובדות ביחס למצבן הכלכלי של החברות שבבעלות המשפחה, שביקשו להתנער מהיכרותם את סחראווי, ושלא מיהרו לפנות את המשיב לבית החולים - מלמדת כי למעשה אין הסבר אחר לנוכחותם של השניים בזירת העבירה, מלבד ההסבר הטבעי והמתבקש, והוא שהשניים חברו יחדיו על מנת להצית את המקום ולזכות בדמי הביטוח. לנוכח הצטברותן של הנסיבות המתוארות, סיפור החטיפה, שצץ רק בעבור כשישה חודשים מן האירוע, אין בו כדי לעורר ספק, ולו בשלב זה של בחינת הראיות. ניתן אפוא לומר, כי בנפול גרסת החטיפה הכבושה, עומדת - לכאורה - הודאתו של המשיב במעשה ההצתה, הודאה המתיישבת הן עם קיומו של מניע מובהק והן עם הצטברות הראיות הנסיבתיות המפלילות, המפורטות לעיל. 12. על פי הפסיקה, הרף הראייתי הנדרש לשם הכרזה על אדם כבר הסגרה הינו "אם יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של המערער; אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום המיוחס למערער..." (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 337, בעמ' 348, וראו גם ע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 16.1.11). אני סבורה, כי לנוכח המתואר לעיל, גם על פי פן מחמיר יותר, של ראיות לכאורה, עמד המבקש בחובתו לבסס את בקשת המעצר, שכן בנסיבות העניין אין בגרסת החטיפה הכבושה כדי לפגוע לכאורה בתשתית הראייתית לפיה הגיעו המשיב וסחראווי, על פי תכנית, למחסן, והציתו אותו. 13. אתייחס עוד במילים ספורות לטענת ב"כ המשיב, לפיה אין בראיות כדי לבסס את האישומים החמורים המיוחסים למשיב בקשר עם מות הדיירת שהתגוררה בדירה שמעל המחסן. טענה זו אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. המשיב הודה בחקירתו כי היה מודע לכך שבני אדם התגוררו מעל למחסן (עמ' 135 לנספח ג' לבקשה). כך גם עולה מן הראיות שהיה מודע לכך שהוא עומד להצית מחסן באישון לילה, בעזרת חומר דליק, בסמיכות לבתי מגורים שתושביהם נמים את שנתם ואינם יכולים כלל להיות מודעים למתרחש ולנוס על נפשם מבעוד מועד (ככל שהזמן עשוי היה להספיק לכך). בצדק טען ב"כ המבקש, כי על פי הדין הישראלי ניתן היה לייחס למשיב עבירה של רצח אגב ביצוע עבירה אחרת (סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). עילת מעצר 14. המשיב נמלט מן הדין והגיע לישראל, בעודו משוחרר בתנאים מגבילים בצרפת. התנהלות זו, כשלעצמה, מקימה חשש הימלטות ממשי ביותר. בני משפחתו הגיעו אף הם לישראל, ואין זה סביר להניח כי ניתן לתת בהם אמון על מנת שישמשו ערבים להתייצבותו למשפט בצרפת, היה ויוכרז כבר הסגרה. לכך יש להוסיף את התנהלותם עם רשויות החקירה בצרפת, התנהלות שאינה מעוררת אמון ואינה משקפת רצון לשתף פעולה עם רשויות האכיפה, בלשון המעטה. עוד יש לומר בהקשר זה, כי מאפיין מובהק של העבירות המיוחסות למשיב, כמו גם התנהלותו ביחס לחברות שבבעלותו, הינו מאפיין של מרמה, וגם עובדה זו חותרת תחת האפשרות ליתן בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר. 15. כך גם אין לבטל את החשש מפני מסוכנותו של המשיב, אשר הוכיח כי בתנאי לחץ הוא מסוגל - לכאורה - לבצע מעשים קיצוניים בחומרתם. 16. ועל כל אלה יש להוסיף את המאפיין הייחודי להליכי הסגרה, היינו, העניין המיוחד שיש לישראל להבטיח את קיומן של התחייבויותיה הבינלאומיות, וכלשון בית המשפט העליון: "... יש למעצר בהליך הסגרה מאפיינים מיוחדים, המבדילים בינו ובין מעצר בהליך פלילי ישראלי. מאפיינים אלה הנוגעים למחויבותה הבינלאומית של ישראל כלפי המדינה המבקשת את ביצוע ההסגרה, משפיעים על המשקל שיש ליתן לעילת המעצר בהליך הסגרה, במסגרת איזון שעורך בית המשפט בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין" (בש"פ 1496/09 יצחק אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 10.3.09, וראו גם בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיר אברג'יל, מיום 30.1.09). מסקנתי הינה, אפוא, כי לא ניתן לשקול חלופת מעצר בעניינו של המשיב, ודינו להיעצר עד להחלטה בעתירה להורות על הכרזתו כבר הסגרה. כך אני מורה. הסגרהמעצר