מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מענק לעובדי חברת חשמל: א. בפנינו ארבעה ערעורים שהדיון בהם אוחד. ב. ע.א. 1270-03-12 הינו ערעורה של חברת החשמל בישראל בע"מ ושל כ.פ.י., החברה הישראלית לניהול זכויות הפנסיה של עובדי חברת החשמל בישראל בע"מ, כנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ו"אבנר", על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ס. הנשיא א. סלאמה), מיום 19.1.12, ב-ת.א. 5606/07, לפיו נתקבלה תביעת המערערת מס' 2 לשיבוב סך של 351,991 ₪ מן המשיבות, ואילו יתרת התביעה נדחתה. לטעמן של חברת החשמל ו-כ.פ.י., היה על בית משפט קמא לחייב את חברת הביטוח מגדל ו"אבנר" לשלם להן את סכום המענק בסך 518,588 ₪, בנוסף לסכום הפנסיה הבסיסית בסך 351,993 ₪, ובנוסף גם משכורת י"ג, הבראה, מענק ובסה"כ : 582,464 ₪. ג. ביחס לאותו פסק דין הוגש גם ע.א. 9974-03-12 שהוא ערעורם של מגדל חברה לביטוח בע"מ ו"אבנר" כנגד חברת החשמל ו-כ.פ.י. כנגד חיובם בסכום השיבוב הנ"ל של 351,991 ₪ כשלטעמם היה על בית משפט קמא לקבוע כי נזקי המנוח ושאריו סולקו במלואם (ואף מעבר לכך), על ידי המזיק באמצעות גימלאות הביטוח הלאומי. ד. ע.א. 26373-05-12 הינו ערעורם של מגדל חברה לביטוח בע"מ ו"אבנר" כנגד חברת החשמל ו-כ.פ.י. על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א. פריאל) מיום 29.3.12, בת.א. 23688/06, לפיו הם חוייבו לשלם לחברת החשמל את הסכום של 32,225 ₪ נכון למועד הגשת התובענה (13.12.06), וכן חוייבו לשלם לקרן הפנסיה (המשיבה מס' 2) את הסכום של 143,100 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. ה. ע.א. 43070-05-12 הינו ערעורן של חברת החשמל ו-כ.פ.י. כנגד פסק הדין הנ"ל של כב' השופטת א. פריאל על כך שנדחתה יתרת התביעה. לפי הנטען בערעור, היה מקום לחייב את חברת הביטוח מגדל ואת "אבנר" לשלם סכום כולל של 980,000 ₪. ו. הנסיבות הצריכות לענין בנוגע למנוח יוסף לובל ז"ל הינן בתמצית אלה: בת.א. 5606/07 של בית משפט השלום בחיפה, התבררה בפני ס. הנשיא השופט א. סלאמה תביעת חברת החשמל ו-כ.פ.י. כנגד חברת הביטוח מגדל ו"אבנר" עקב פטירתו של המנוח יוסף לובל ז"ל (להלן: "המנוח") בתאונת דרכים מיום 27.3.00. התביעה היא בגין החזר כספים שהתובעות (חברת החשמל ו-כ.פ.י.) שילמו לאלמנתו של המנוח. התביעה מתבססת על החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964. לא היתה מחלוקת לגבי החבות המוטלת על חברת הביטוח מגדל ועל "אבנר", בגין כך שהמנוח, יליד 2.1.1940, נהרג בתאונת דרכים והניח אחריו את אלמנתו. הוסכם גם שאלמלא התאונה היה המנוח פורש לפנסיה בגיל 65 ו-8 חודשים, וכי המיטיבות (חברת החשמל וקרן הפנסיה) נכנסות בנעלי המנוח. ז. הוסכם, שתביעת עזבון המנוח יוסף לובל ז"ל ותלוייו גודרת ומתחמת את כלל נזקי המנוח ומיטיביו, שהמנוח השתכר מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק, וכי לאלמנה משתלמות קיצבאות תלויים על ידי המוסד לביטוח לאומי בסכום חודשי של 17,321 ₪ לחודש, ושסך הגימלאות לעבר ולעתיד מסתכם ב-4,817,198 ₪, וסכום זה "בולע" את נזקי האלמנה והעזבון בכללותם. מוסכם גם, שאין לאלמנה ולעזבון זכאות ל-25% בהיות התאונה תאונה בשירות המעביד. ח. בנוגע למענק ששולם לאלמנת המנוח יוסף לובל ז"ל כתשלום חד-פעמי בגין "מוות מתאונה" (36 משכורות), קבע בית משפט קמא שאין המענק בבחינת הוצאה ו/או דמי תמיכה סבירים בהתאם לחוק להטבת נזקי גוף, הואיל ויש חוסר פרופורציה קיצוני בין משכורתו של המנוח לבין גובה המענק ששולם באופן חד-פעמי. ט. בנוגע לתשלומי הפנסיה ששולמו לאלמנת המנוח החל משנת 2000, קבע בית משפט קמא כי ההטבה של כספי הפנסיה נגרעת מסך כל הפיצויים המגיעים לאלמנה, משמע, שתקבולי המוסד לביטוח לאומי (אותם יש לנכות מסך כל הפיצויים המגיעים), אינם "בולעים" הטבה זו, אותה יש להחזיר למשיבה מס' 2 (כ.פ.י.). לענין זה הסתמך בית משפט קמא על דבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור, בעניין מזאווי ב-ע.א. 163/99 פ"ד נ"ד (5) 854. י. על יסוד האמור לעיל קבע בית משפט קמא שאין לראות במענק משום הטבת נזק כמשמעותה בחוק להטבת נזקי גוף, ולענין זה התביעה לא נתקבלה. ואילו לגבי תשלומי הפנסיה, נתקבלה התביעה במובן זה שמגדל ו"אבנר" חוייבו לשלם ל-כ.פ.י. את הסכום של 351,991 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.03 יא. הנסיבות הצריכות לענין בנוגע לעובד - הנפגע שאול מנשה הינן בתמצית אלה: ב-ת.א. 23688/06 של בית משפט השלום בחיפה, התבררה בפני כב' השופטת א. פריאל תביעת חברת החשמל ו-כ.פ.י. כנגד חברת הביטוח מגדל ו"אבנר", וזאת עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 16.12.99 בה נפגע עובד חברת החשמל שאול מנשה (יליד 1956), שעה שנהג ברכב המעביד. חברת החשמל, כמיטיבה, תבעה לקבל ממגדל ו"אבנר" את הסכום של 635,090 ₪ בגין משכורת ששילמה לאותו עובד עד פרישתו ביום 30.6.03, פדיון ימי מחלה, הפרש פיצויי פיטורין, שווי שימוש בחשמל עד יום הגשת התובענה, וכן שווי שימוש בחשמל עד גיל הפרישה החוקי שלו. קרן הפנסיה (כ.פ.י.) תבעה סך של 1,088,434 ₪ שהוא סכום הגימלאות ששולמו לאותו עובד מאז פרישתו לגימלאות ועד מועד הגשת התובענה, וכן תבעה את הערך המהוון של הגימלאות העתידיות עד שיגיע לגיל הפרישה החוקי. יב. בתביעה זו הגיעו בעלי הדין להסכמה דיונית בפני בית משפט קמא כדלקמן: 1. תביעתו של הנפגע ומיטיביו גודרת ותוחמת את נזקיו של הנפגע וכל מיטיביו. 2. מומחה רפואי שהתמנה מטעם בית משפט השלום בתל אביב, שם התבררה תביעת הנזיקין של אותו עובד, קבע כי נכותו בגין הפגיעה בגב היא בשיעור של 20% כשהמומחה מייחס לתאונה נשוא הדיון נכות רפואיות בשיעור של 10%. 3. לאחר שנקבעה נכותו של העובד על ידי המומחה הרפואי כאמור לעיל, קבע המוסד לביטוח לאומי את נכותו של העובד, במסגרת ענף נפגעי עבודה, בגין תאונה זו בשיעור של 30% תוך הפעלת תקנה 15, כך שנכותו הכוללת של העובד היא 45%. 4. הגימלאות והקצבאות שקיבל ויקבל העובד-הנפגע מן המוסד לביטוח לאומי, מסתכמות, נכון ליום 19.1.11, בסכום כולל של 1,286,053 ₪, לא כולל דמי פגיעה בסך 29,599 ₪ והצמדה בסך 37,178 ₪, ששולמו למעשה לעובד באמצעות מעבידו. 5. הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט, ולפיה ככל שייקבע כי הנכות המחייבת לצורך התביעה נשוא הדיון היא הנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, בשיעור של 30% (ולפי הנטען, נכותו הפונקציונלית אף עולה על כך כפי שקבע המוסד לביטוח לאומי בהפעילו את תקנה 15), הרי נזקיו הכוללים של הנפגע ומיטיביו, לפני ניכויים, מסתכמים בסכום כולל של 980,000 ₪. יחד עם זאת, הוסכם שככל שתתקבל טענת מגדל ו"אבנר" שלפיה תביעת חברת החשמל ו-כ.פ.י. היא תביעה סוברוגטיבית, הנגזרת מתביעת העובד עצמו, ומשום כך, הנכות שנקבעה בתביעת הנזיקין של העובד על ידי המומחה הרפואי בשיעור של 10% מחייבת גם בתביעה נשוא הדיון כאן, יהא שוויים של נזקי הנפגע ומיטיביו, לפני ניכויים, בסכום כולל של 330,000 ₪. 6. הוסכם, כי בין אם יקבע בית המשפט שהנכות המחייבת בתיק זה היא הנכות שקבע המומחה הרפואי, ובין אם יקבע בית המשפט כי הנכות המחייבת היא זו שנקבעה על ידי המוסדר לביטוח לאומי, כך או כך, מוסכם כי תקבולי המוסד לביטוח לאומי "בולעים" את נזקי העובד בכללותם, כמפורט לעיל, ואין לעובד הנפגע זכאות ל-25% בהיות התאונה "תאונה בשירות המעביד". 7. לכן, הסכימו הצדדים כי בית משפט קמא יכריע בשאלות הבאות: א) מהי הנכות המחייבת בתביעה זו, האם הנכות שקבע המומחה הרפואי בתביעתו של הנפגע (10%) או שמא הנכות בשיעור של 30% (כפי שקבע המוסד לביטוח לאומי) ובהתאמה לכך, שיעור נזקיו של העובד - הנפגע ומיטיביו, כפי שצויין בפיסקה 5 דלעיל. ב) האם הסכומים, כולם או חלקם, ששילמו חברת החשמל או כ.פ.י. או מי מהם לעובד הנפגע, הינם בגדר "הטבה" כמשמעות המונח בחוק ובפסיקה. ג) ככל שיגיע בית המשפט למסקנה כי הסכומים (כולם או חלקם) ששולמו ומשולמים על ידי חברת החשמל וכ.פ.י. לנפגע הינם בגדר "הטבה" כי אז יתבקש בית המשפט להכריע בשאלת "קדימות הניכויים", דהיינו, האם זכאיות חברת החשמל וכ.פ.י. לשיבוב בגין סכומים אלה, בשים לב לכך שתקבולי הביטוח הלאומי ששולמו ומשולמים לעובד - הנפגע עולים בהיקפם על סכום הנזקים הכולל, כאמור לעיל. עד כאן ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בת.א. 23688/06 של בית משפט קמא. יג. באשר לשאלה מהי הנכות המחייבת, הגיעה כב' השופטת א. פריאל למסקנה כי דרגת הנכות המחייבת בהליך היא בשיעור של 30% לצמיתות, כפי שנקבע על ידי הועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי, ומכאן שבהתאם להסכמה הדיונית, נזקו של העובד - הנפגע מסתכם בסכום של 980,000 ₪, משמע, סכום אשר נמוך מגימלאות המוסד לביטוח לאומי. יד. באשר למעמדה של קרן הפנסיה, קבעה כב' השופטת א. פריאל שקרן הפנסיה איננה בבחינת הסדר ביטוחי ובכפוף לקיום קשר סיבתי בין יציאתו של העובד לגימלאות לבין התאונה נשוא הדיון, רשאית הקרן - המיטיבה לתבוע את הסכומים ששילמה לעובד. טו. באשר לקשר הסיבתי בין ההטבה לבין הנזק שגרמו המבטחים - המזיקים קבע בית משפט קמא שיש לחייב את המבטחים בהשבת 30% משכר העבודה של העובד (שאול מנשה) בתקופת היעדרותו מן העבודה. תרומת מעשה העוולה להחמרת מצבו של הניזוק מסתכמת, לפי קביעת בית משפט קמא, ב-30% מן ההטבה. טז. באשר לסכומים השונים שעל המבטחים להשיב לחברת החשמל, קבע בית משפט קמא כי חברת החשמל זכאית להשבה בסכום של 32,225 ₪ נכון למועד הגשת תביעתה. באשר לקרן הפנסיה, קבע בית משפט קמא שהיא זכאית להשבה של החלק היחסי מתשלומי הגימלה ששולמו לעובד עד סוף שנת 2011, לפי נכות בשיעור של 30% מתוך סכום של 477,000 ₪, משמע, 143,100 ₪ למועד הגשת התביעה, ואולם, אין הקרן זכאית להשבת סכומים שהיא טרם שילמה לעובד. יז. בסוגיית קדימות ההשבה הגיע בית משפט קמא למסקנה לפיה נהנים המבטחים מפרי השקעתה של חברת החשמל בביטוחו של העובד - הנפגע במוסד לביטוח לאומי, ובשל כך מנוע הביטוח הלאומי מלחזור אליהם בתביעת השבה. לדעת כב' השופטת א. פריאל, תוצאה שלפיה יופטרו המבטחים כליל מחובת השבה למיטיבות רק משום שגימלאות הביטוח הלאומי "בולעות" את נזקי העובד - הנפגע אינה מתיישבת עם כללי הצדק, ולכן אינה יכולה להתקבל. יח. לפיכך, הוסיף בית משפט קמא וציין, כי לפי דרגת הנכות הצמיתה בשיעור של 30%, כפי שנקבעה על ידי הועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, מסתכם נזקו של העובד - הנפגע בסכום של 980,000 ₪, ונזק זה עולה על סכום ההטבה שאותו שילמו המיטיבות. משכך, החליט בית משפט קמא לחייב את המבטחים מגדל ו"אבנר" לשלם לחברת החשמל את שווי ההטבה של חברת החשמל, בסכום של 32,225 ₪ למועד הגשת התביעה (13.12.06), וכן לחייב את המבטחים לשלם לקרן הפנסיה (כ.פ.י.) את הסכום של 143,100 ₪, נכון ליום הגשת התביעה, ובתוספת שכר טרחת עו"ד. יט. על כל אחד משני פסקי הדין הנ"ל הוגשו בפנינו ערעורים הן על ידי חברת החשמל ו-כ.פ.י. מחד גיסא, והן על ידי מגדל ו"אבנר" מאידך גיסא. ארבעת הערעורים נדונו בפנינו במאוחד. באשר לפסק דינו של ס. הנשיא א. סלאמה בענין המנוח יוסף לובל ז"ל, טענו חברת החשמל ו-כ.פ.י. בערעורן כי שגה בית משפט קמא משלא ראה במענק עקב "מוות מתאונה" ששולם לאלמנה (36 משכורות) משום דמי תמיכה סבירים בהתאם לחוק להטבת נזקי גוף. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בכך שניכה מסכומי הפנסיה את התוספות, משכורת י"ג, הבראה ומענקים. לטענת המערערות, דין תשלום פנסיה כדין שכר עבודה, ולכן, הן דורשות בערעורן לחייב את "אבנר" ומגדל לשלם בנוסף לסכום שנפסק את סכום המענק (518,588 ₪) וכן את התוספות שניכה בית משפט קמא מן הפנסיה בסך 63,876 ₪. כ. לעומת זאת טוענים המבטחים בערעורם, כי בית משפט קמא שגה בכך שנמנע מלקבוע כי נזקי המנוח ושאריו סולקו במלואם (ואף מעבר לכך) על ידי המזיק, באמצעות גימלאות הביטוח הלאומי. לטענת המבטחים שגה בית משפט קמא משקבע כי "קיצבת הפנסיה" היא בגדר "הטבה" לפי החוק, וכי אינה בבחינת תשלום על פי חוזה. לטעמם, שגה בית משפט קמא משהתבסס על הילכת מזאווי ז"ל (ע.א. 163/99 פ"ד נ"ד (5) 854) מבלי שדן בהשגות שהעלו המבטחים בטיעוניהם, ובבקשתם ל"לעיון חוזר" בעצם תקפותה של הילכת מזאווי בכלל, ויישומה והחלתה על המקרה הנדון כשמדובר בתאונה ב"שירות המעביד". כא. לחלופין בלבד, נטען בערעורם של המבטחים שהיה על בית משפט קמא לקבוע שיש לזכות את כל אחד מן המיטיבים (הביטוח הלאומי ו- כ.פ.י.) באופן חלקי ויחסי כפי שנעשה בע.א. 542/88 החברה להגנת הטבע נגד המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מ"ו (1) 133. כב. בערעורן של חברת החשמל ו-כ.פ.י. (ע.א. 43070-05-12) על פסק דינה של כב' השופטת א. פריאל, נטען כי בית משפט קמא התעלם מסעיף (5) בהסכמה הדיונית בין הצדדים, דהיינו, שככל שייקבע כי הנכות המחייבת היא הנכות שנקבעה על ידי הביטוח הלאומי בשיעור של 30% (ולטענת חברת החשמל ו-כ.פ.י. הנכות הפונקציונלית אף עולה על כך כפי שגם קבע המל"ל בהפעילו את תקנה 15), כי אז מסתכמים נזקיו הכוללים של הנפגע ומיטיביו לפני ניכויים, ב-980,000 ₪. לדעת חברת החשמל ו-כ.פ.י., לנוכח הסכם זה גוברת הנכות שקבע הביטוח הלאומי על זו שקבע המומחה הרפואי בתביעת הנזיקין של הנפגע. משקבעה כב' השופטת קמא שלמעביד - המיטיב זכות קדימה על פני הביטוח הלאומי, מן הראוי היה, לדעת חברת החשמל ו-כ.פ.י., לפסוק לזכותן את מלוא הסכום של 980,000 ₪. לטעמן, היה בית משפט קמא מנוע מלהיכנס לחישובים שעשה בסעיף 59 לפסק דינו, וזאת נוכח האמור בשאלות שבהן התבקש בית משפט קמא להכריע על פי ההסכמה הדיונית, שאותה יש לכבד במלואה. כג. כמו כן סבורות חברת החשמל וכ.פ.י., ששגה בית משפט קמא בסעיף 60 לפסק דינו בקביעתו ש-כ.פ.י. אינה זכאית להשבת סכומים שטרם שילמה לעובד - הנפגע. לענין זה, מתבססות חברת החשמל וכ.פ.י. על ע.א. 331/75 מבטחים נגד פלאצ'י, פ"ד ל"ב (1) 63. חברת החשמל וכ.פ.י. הגישו בקשה לתיקון כתב התביעה בשלב הערעור, וביקשו כי סעיף 10 סיפא לתביעתן יתוקן על ידי כך שייאמר בו כי בית המשפט מתבקש להצהיר שזכותן של התובעות או מי מהן, להחזר כל תשלום שביצעו או תבצענה מיום הגשת התביעה (13.12.06) עד לתאריך שבו היה העובד מגיע לגיל פרישה, משמע, 30.6.23. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משהפחית מנזקי חברת החשמל 101,745 ₪ ששולמו לעובד עבור שנתיים שלא עבד בהן לאחר התאונה עד מועד יציאתו לגימלאות. כד. בערעורם של מגדל ו"אבנר" (ע.א. 26373-05-12) על פסק דינה של כב' השופטת א. פריאל נטען, כי שגה בית משפט קמא משנמנע מלקבוע כי נזקי העובד - הנפגע סולקו במלואם (ואף מעבר לכך) על ידי המזיק באמצעות גימלאות הביטוח הלאומי. כמו כן, לטענתם, שגה בית משפט קמא משקבע כי הנכות המחייבת היא בשיעור של 30% כקביעת הביטוח הלאומי, ולא בשיעור של 10% כפי שקבע המומחה הרפואי בתביעת הנזיקין של הנפגע. כה. לטעמם, גם שגה בית משפט קמא בקובעו שקיצבת הפנסיה היא בגדר הטבה לפי החוק, ואינה בבחינת תשלום לפי חוזה ביטוח. כמו כן, שגה לדעתם בית משפט קמא, משקבע כי זכותה של כ.פ.י. לשיבוב קודמת לזכות השיבוב המוקנית למוסד לביטוח לאומי, לפי חוק, מקום שבו מדובר בתאונה "בשירות המעביד". העתירה של המבטחים בערעורם היא לקבוע כי הנכות המחייבת לצורך התדיינות זו היא הנכות שנקבעה לנפגע על ידי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, בתביעת הנזיקין של הנפגע, בשיעור של 10%, לבטל את חיוביהם, ולדחות את התביעה כנגדם (למעט זכאותה של חברת החשמל לשיפוי בגין 9 ימי דמי הפגיעה הראשונים, בניכוי מס, בסך של 1,701 ₪, שלגביו לא חלקו המבטחים). כו. דיון: לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בארבעת הערעורים, אנו סבורים כי דין הערעורים של חברת הביטוח מגדל ו"אבנר" - להתקבל. נקודת המוצא לכל דיון בענייננו היא שהמזיק לא יחוייב לשלם יותר מאשר חלקו בנזק (ראו: ע.א. 586/11 א. ארנסון ואח' נגד עז' המנוח גנדי לק ז"ל ואח' (מיום 4.12.12). כלל זה הינו כלל יסודי ומושרש היטב בדיני הנזיקין בישראל. התוצאה בשני פסקי הדין נשוא הערעורים שבפנינו אינה מתיישבת עם כלל זה שכן המזיק (חברות הביטוח) בשני המקרים חוייב לשלם יותר מחלקו בנזק, תוצאה זו אינה מתיישבת, כאמור כבר לעיל, עם עקרונות יסוד בדיני הנזיקין, ועל כן יש לבטלה. כ"ז. בחיובו של המזיק קיימים שני מרכיבים, האחד: שיעורו הכולל של הנזק, השני: למי אמור הסכום להיות משולם. באשר לסכום הכולל של החיוב, ברי שאין לחייב את המזיק מעבר לסכום הנזק שנגרם, בין אם קביעת שיעור הנזק לפי פסיקת בית המשפט, ובין אם שיעור הנזק נקבע בהסכמה בין הצדדים. רק לאחר שנקבע סכום הנזק (שהוא הרף העליון שמעבר אליו אין לחייב את המזיק), יש לעבור ולבחון את המרכיב השני, דהיינו, למי על המזיק לשלם את הסכום אשר נקבע בשלב הראשון שבו נבחן סך כל שיעורו של הנזק. יכול ומלוא הסכום ישולם ישירות לניזוק; יכול וחלקו ישולם ישירות למיטיבים, כגון: הביטוח הלאומי, קרנות הפנסיה, קופת החולים, או מי שהעניקו לנפגע עזרת צד ג', ועוד. ודוק: לא יכולה להיות מחלוקת על כך שסך כל התשלומים שישולמו לנפגע עצמו, ולרבות לכל המיטיבים או מי מהם, לא יעלה על שיעורו של הנזק הכולל אשר נקבע בשלב שבו נבחן המרכיב הראשון (שיעורו הכולל של הנזק). כח. נדגיש, כי יש להבדיל בין קביעת שיעורו הכולל של הנזק לבין סכום הפיצוי אשר נפסק ישירות לנפגע. סכום הפיצוי לנפגע יכול ויהיה נמוך משיעורו של הנזק, כגון במקרים בהם בית המשפט מחייב את המזיק לשלם ישירות למיטיב חלק משיעורו של הנזק, כמו לדוגמא, במקרה שבו בית המשפט מחייב את המזיק לשלם ישירות לקרן הפנסיה, או למי שהעניק עזרה וסיעוד לנפגע (עיינו: ע.א. 163/99 עזבון מזאווי ז"ל נגד א. דורי ואח', פ"ד נ"ד (5) 854). כט. לענייננו, משקיימת הסכמה (כפי שנקבע ב-ת.א. 5606/07 המנוח יוסף לובל ז"ל) שגימלאות הביטוח הלאומי, לעבר ולעתיד, המסתכמות בסכום כולל של 4,817,198 ₪, עולות ו"בולעות" את נזקי האלמנה והעזבון בכללותם (כמצויין בעמ' 2 רישא לפסק הדין של בית משפט קמא), ממילא לא ניתן עוד לחייב את המזיק לשאת בתשלום כלשהו שעולה על סכום הנזק ש"נבלע" על ידי גימלאות הביטוח לאומי. ל'. ראוי להפנות בסוגיה זו לדבריו של המלומד ד. קציר ז"ל, בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" כרך ב', מהדורה חמישית (2003), בעמ' 1351: "מעיקרה נשמרה ההלכה עתיקת היומין שאין המזיק חייב לשלם יותר מכפי הנזק שגרם, בשל קיומו של צד שלישי שהיטיב את נזקו של הנפגע, כולו או מקצתו". וכן, שם, בעמ' 1354: "וכלל הפיצויים שהמזיק יתחייב בהם לא יעלה על סכום הפיצויים שהיה מתחייב בהם אלמלא ההטבה". עוד מסביר המלומד ד. קציר ז"ל, שם, בעמ' 1352: "והיה וסכום הפיצויים, שהיו מגיעים לנפגע, עולה על סכום ההטבה, ייפסק סכום ההטבה למיטיב. והיה וסכום ההטבה, עולה על סכום הפיצויים, לא יפסוק למיטיב אלא סכום השווה לסכום הפיצויים, שהיו מגיעים לניזוק". וכמו כן, שם, בעמ' 1353: "המזיק חסין, אפוא, מפני תשלום פיצויים, בשיעור העולה על מה שהיה מתחייב בו אילולא ההטבה". אנו מפנים גם לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ת. אור ב-ע.א. 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד אבינועם כהן ואח' (מיום 5.2.95), בפיסקה 13: "....סכום כולל זה נמוך [הכוונה סכום הנזק הכולל שנגרם לנפגע] מסכום הגימלאות שקיבל ויקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי. יוצא, שלא רק שדין תביעת התובע להידחות, אלא שתביעות אגד והקרן צריכות להידחות אף הן.....". לא. במקרה של המנוח יוסף לובל ז"ל, שווי ההטבה עולה בהרבה על הנזק שנגרם, ואשר "נבלע" בשלמותו על ידי גימלאות המוסד לביטוח לאומי, כפי שנקבע מפורשות בעמ' 2 רישא לפסק דינו של ס. הנשיא א. סלאמה, ומכאן שלא נותר הפרש שניתן יהא לחייב בו את המזיק - המבטח. בכל הנוגע לפסק דינו של ס. הנשיא א. סלאמה בענין המנוח יוסף לובל ז"ל, סבורים אנו שאין להחיל את הילכת מזאווי (ע.א. 163/99 פ"ד נ"ד (5) 854), על ענייננו. בהילכת מזאווי נקבע אמנם, שמן הכספים שנפסקו לטובת המיטיב לא ינוכו גימלאות הביטוח הלאומי, אך אין בכך כדי להוות סימוכין לכך שעל המזיק לשלם יותר מאשר חלקו בנזק (ואנו מפנים שוב לע.א. 586/11 ארנסון בע"מ ואח' נגד עזבון המנוח גנדי לק ז"ל (מיום 4.12.12), וכן ע.א. 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד אבינועם כהן ואח' (מיום 5.2.95), שכבר הזכרנו לעיל), כל זאת כמובן למעט מקרה בו קיימת תחולה להוראת סעיף 330 של חוק הביטוח הלאומי, ואין מחלוקת שלא אלה המקרים שבפנינו. לב. בכל הנוגע לפסק דינה של כב' השופטת א. פריאל, בעניינו של העובד - הנפגע מנשה שאול, נקבע בהסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, שגם אם ייקבע כי הנכות בשיעור של 30% שקבע המוסד לביטוח לאומי (ובנוסף גם הופעלה תקנה 15), היא הנכות המחייבת לצורך התביעה שהתנהלה בפני בית משפט קמא, כי אז מסתכמים נזקיו הכוללים של הנפגע ומיטיביו (לפני ניכויים) בסכום כולל של 980,000 ₪. לג. אין מחלוקת כי הגימלאות שקיבל ויקבל העובד-הנפגע, שאול מנשה, מן המוסד לביטוח לאומי מסתכמות לפי חוות דעת מיום 19.1.11, בסכום כולל של 1,286,053 ₪, וברי שנזקיו של הנפגע "נבלעו" על ידי גימלאות הביטוח הלאומי. נדגיש, כי בהסדר הדיוני שהושג בין הצדדים שב-ת.א. 23688/06 נקבע מפורשות, כאמור בסעיף 15(א) לפסק דינו של בית משפט קמא: "מוסכם בין הצדדים כי בכל מקרה תביעת הנפגע ומיטיביו גודרת ותוחמת את נזקיו של הנפגע וכל מיטיביו" (ההדגשה שלנו). האמור בסעיף הנ"ל של ההסדר הדיוני אשר בין הצדדים מדבר בעד עצמו, ופשיטא שבנסיבות אלה, לא ניתן לחייב את המזיק-המבטח בתשלום העולה על סך כל הנזק אשר "נבלע" על ידי גימלאות המוסד לביטוח לאומי. וכאמור גם בספרו של המלומד ד. קציר, שם, בעמ' 1354: "וכלל הפיצויים שהמזיק יתחייב בהם לא יעלה על סכום הפיצויים שהיה מתחייב בהם אלמלא ההטבה". מכאן, וגם בשים לב לכל הנימוקים כפי שכבר פירטנו לעיל בענין המנוח יוסף לובל ז"ל, אין מקום לחייב את המבטחים מגדל ו"אבנר" בתשלום כלשהו העולה על הנזק אשר "נבלע" (למעט המגיע בגין 9 ימים ראשונים של דמי פגיעה, כשעל כך לא היתה מחלוקת). לד. נעיר, למעלה מן הצורך, שאיננו תמימי דעים עם בית משפט קמא אשר קבע שיש לפסוק לנפגע פיצוי לפי שיעור הנכות של 30% כפי שנקבע בועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, ולא לפי 10% הנכות שקבע המומחה הרפואי בתביעת הנזיקין שהגיש הנפגע שאול מנשה בבית משפט השלום בתל אביב. אנו סבורים, כי משעה שבהליך בין הנפגע לבין המזיק נתמנה מומחה רפואי מטעמו של בית המשפט על מנת לקבוע את נכותו של הנפגע, מחייבת קביעה זו את כל הנוגעים בדבר גם אם נמחקה תביעתו של הנפגע. לדעתנו, ראוי היה להעמיד את סכום הפיצוי המוסכם בהתאמה לשיעור נכות של 10%, משמע, 330,000 ₪. ואולם, נעיר שוב, כי הערתנו זו באה למעלה מן הצורך, כפי שכבר קבענו לעיל. לה. שני הצדדים העלו בארבעת הערעורים שבפנינו סוגיות משפטיות נוספות, ואולם, לאור התוצאה שאליה אנו מגיעים, אין מקום להיזקק לסוגיות אלה הואיל ומשמסקנתנו היא שבהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, אין לחייב את המזיק (ו/או המבטח) בתשלום שיעלה מעבר לשיעורו של הנזק, והואיל ובכל אחד משני המקרים נשואי הדיון "נבלע" הנזק על-ידי גימלאות המוסד לביטוח לאומי, ממילא התוצאה הבלתי נמנעת היא שיש לקבל את הערעורים של חברת הביטוח מגדל ו"אבנר", לדחות את התביעות של חברת החשמל ו-כ.פ.י., וכן לדחות את הערעורים שהגישו חברת החשמל ו-כ.פ.י. לו. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: 1. אנו דוחים את הערעורים של חברת החשמל ו-כ.פ.י. בע.א. 1270-03-12, וכן בע.א. 43070-05-12. 2. אנו מקבלים את הערעורים של חברת הביטוח מגדל ו"אבנר" בע.א. 9974-03-12 וכן בע.א. 26373-05-12, מבטלים את פסקי הדין של בית משפט קמא בת.א. 5606/07, וכן בת.א. 23688/06, ומורים על דחיית התביעות של חברת החשמל ו-כ.פ.י. בשני התיקים הנ"ל. 3. למרות האמור בסעיף 2 דלעיל, יישאר בעינו חיובם של מגדל ו"אבנר" בת.א. 23688/06, לשלם לחברת החשמל את הסכום של 1,701 ₪ לשיפוי בגין תשעת הימים הראשונים של דמי הפגיעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.12.06 ועד התשלום בפועל. 4. אנו מחייבים את חברת החשמל ו-כ.פ.י., ביחד ולחוד, לשלם לחברת הביטוח מגדל ו"אבנר" שכר טרחת עו"ד, לגבי שני הערעורים ביחד, בסכום כולל של 15,000 ₪. 5. מתוך הפקדונות שהפקידו חברת החשמל ו-כ.פ.י. בשני הערעורים ע.א. 43070-05-12 ו-ע.א. 1270-03-12 תעביר מזכירות בית המשפט סכום של 15,000 ₪ לידי ב"כ חברת הביטוח מגדל ו"אבנר", עו"ד א. אמסלם, עבור מרשיו, ואילו יתרת הסכום ככל שתישאר מתוך הפקדונות הנ"ל תוחזר לידי ב"כ חברת החשמל וכ.פ.י. עו"ד עופר רון. עובדי חברת חשמלחשמלמענק