דוגמא לפסק דין בנושא מלגזה שנפלה לבור: 1. התובע, יליד 1970, עותר לחייב את הנתבעות בנזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה, שהינה גם תאונת דרכים, מיום 25/08/94, בעת שנפגע כשעבד כמלגזן במפעלה של נתבעת 1 (להלן: "התאונה"). אין חולק כי המלגזה בה נהג התובע נתקלה בבור, התהפכה וכתוצאה מכך הוא נחבל. 2. לטענת התובע, כפי שנכתב בכתב התביעה, הוא נחבל בתאונה בכל חלקי גופו ובמיוחד בצוואר, בגב ובאגן. ממקום התאונה פונה התובע לבית-חולים הלל יפה בחדרה, שם אובחנה פגיעה בצוואר ובגב, ולאחר בדיקות וטיפולים, שוחרר באותו יום עם המלצה למנוחה למשך 3 ימים, אנלגטיקה לפי הצורך ומעקב רפואי. 3. התובע טוען, כי זמן קצר לאחר התאונה החל לסבול מכאבי בטן חזקים והצרויות בפי הטבעת. לאחר בדיקות וצילומים, אובחנה, לטענתו, פגיעה קשה באגן, שבעקבותיה נותח בפי הטבעת ביום 20/09/97, בבית-חולים הלל יפה. 4. הנתבעת לא חולקת על עצם התאונה, ברם לטענתה מדובר בתאונה קלה שלא הותירה נכות. לטענתה, התובע כלל לא נפגע באגן וטענתו לפגיעה זו בתאונה אינה נכונה ונולדה בדיעבד. הנכות הרפואית והתפקודית 5. התביעה הוגשה ביום 16/05/01, כ-7 שנים לאחר התאונה, ערב ההתיישנות, והתנהלה תוך עיכובים רבים וממושכים, שעיקרם נעוץ בעובדה שהתובע ביקש לראשונה למצות את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") רק ביום 30/09/01 או בסמוך לכך. תאונת הדרכים הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, ולכן הנכות המחייבת בתביעה זו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, היא כידוע זו שנקבעה במל"ל, והתובע אף ביקש, בתביעתו כאן, להסתמך על הנכות שתקבע במל"ל, דבר שגרם לעיכובים עד מיצוי ההליך במל"ל. 6. בתביעתו למל"ל עתר התובע להכיר בנכויות כתוצאה מהתאונה בתחום האורטופדי, נוירולוגי, כירורגי וגסטרואנטרולוגי. ועדה רפואית קבעה ביום 21/01/02 כי דרגת נכותו הצמיתה של המערער בתחומים הנטענים כתוצאה מהתאונה היא בשיעור 0%. 7. בהחלטה של ועדה רפואית לעררים של המל"ל מיום 16/10/02, בה ערער התובע על העניין הגסטרואנטרולוגי, בטענה כי התאונה מ-1994 גרמה לכאבי בטן שהביאו ליצירת פיסורה ועצירות ב-1997, שללה הועדה את הקשר בין המחלה בגינה נותח ב-97 לבין תאונת הדרכים, בקובעה כי הפגיעה בתאונת הדרכים לא יכלה לגרום לכאבי הבטן המאוחרים ולפגימות הגסטרואנטרולוגיות. בהתאם, נקבע בשנית ע"י ועדת ערר זו של המל"ל, כי דרגת נכותו היציבה של התובע מיום 19/09/94 עומדת על שיעור 0%. 8. התובע לא השלים עם קביעה זו והגיש ערעור לבית הדין לעבודה בתיק ב"ל 3486/02, שם עתר לבדיקתו ע"י מומחה גסטרואנטרולוג. בית הדין לעבודה דחה את הבקשה בפסק דינו מיום 26/05/08, בבססו את מסקנתו, בין היתר, על הנימוקים הבאים: הסמכות לקבוע דרגת נכות נתונה לועדה הרפואית לעררים בלבד וסמכות התערבות בית הדין היא בשאלה משפטית. לגופו, קבע בית הדין האזורי כי בנושא הגסטרואנטרולוגי מדובר בקביעה בתחום הרפואה שהיא בסמכות בלעדית של הועדה. באותו פסק-דין אף נדחו כל הטענות ביחס לנושא האורטופדי והפסיכיאטרי. 9. על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, שם הושג הסכם פשרה ביום 09/05/04, לפיו עניינו של התובע יוחזר לועדת העררים, אשר בהרכבה יֵשבו מומחים בתחום הגסטרואנטרולוגיה והפסיכיאטריה, אליה יוגש מלוא התיעוד, לרבות תיעוד מאוחר להגשת התביעה המקורית למל"ל, והועדה תבחן אם יש קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה מיום 25/08/94 לבין תלונות התובע בתחום הגסטרואנטרולוגי. 10. משהוחזר העניין לועדה הרפואית לעררים, קבעה זו בהחלטתה מיום 27/09/04, שעל מנת לאבחן את בעייתו של התובע ואת מקורה, ועל מנת לקבוע אם קיים או לא קיים קשר סיבתי לתאונה, יש לקבל חוות-דעת חיצונית של מומחה גסטרואנטרולוג, המומחה למוטיליות של מערכת העיכול, וכן יש לקבל את מלוא התיעוד הרפואי, כולל הבדיקה הראשונה שנערכה ב-97 וגיליון מעקב מלא של רופא מטפל, מלפני התאונה ולאחריה. לאחר קבלת המסמכים הנ"ל, היה על הועדה לסכם את מסקנותיה בהעדרו של המערער. מדו"ח הועדה עולה כי התובע לא נבדק מבחינה פסיכיאטרית, הואיל ושלל בפניה בעיות וצורך בטיפול כזה, דבר שייתר את הקביעה. 11. ביום 04/05/08 הגיש התובע בקשה בתיק שלפניי, למינוי מומחים רפואיים בתחום אורטופדי, נוירולוגי, פנימי וגסטרואנטרולוגי, וזאת לאור התמשכות ההליכים במל"ל. בהחלטה שנתתי ביום 03/06/08, קבעתי כי דינה של הבקשה להדחות, בשל התעלמות ממועדים שנקצבו לתובע להגשת הבקשה, אך בעיקר מהטעם שהתובע לא פנה לבדיקה גסטרואנטרולוגית, למרות דרישת הועדה במל"ל. עוד הוספתי, כי בקשת התובע למינוי מומחים לא נתמכה בתצהיר ולא ניתן כל הסבר מדוע התובע לא נבדק ולא הביא לועדה חוות-דעת, והאם ההתמהמהות היא כתוצאה ממחדל של המל"ל, שאינו תלוי בו, או שמא עסקינן במחדלו של התובע. בשים לב לאמור, קבעתי באותה החלטה כי נכותו המחייבת על פי דין של התובע לפי סעיף 6(ב) לחוק הפלת"ד, היא 0% בכל תחומי תלונותיו. בהחלטתי זו הסתמכתי על ההלכה הפסוקה, לפיה כל עוד לא שונתה קביעת הועדה הרפואית, היא מחייבת, שרירה וקיימת, אפילו אם הוגש ערר. ראה ע"א 3760/06 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל נ' דהן. 12. התובע לא השלים עם החלטה זו והגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי. כב' הש' ש.וסרקרוג שטיפלה בבקשה, הורתה לתובע להמציא תצהיר מפורט ביחס למילוי החלטת הועדה הרפואית ע"י התובע, לרבות הודעה מה עלה בגורל בדיקתו וחוות-דעת ע"י מומחה בתחום הגסטרואנטרולוגי. בהחלטתה של כב' הש' וסרקרוג מיום 10/09/08, נקבע כי עיון בתצהיר התובע מלמד שביום 29/05/05 נבדק התובע ע"י פרופ' אידלמן, מומחה בתחום הגסטרואנטרולוגי, ברם התובע לא פירט מי הורה על הבדיקה ומה תוכנה של חוות-הדעת, ואף לא פירט אם המל"ל סיכם את חוות-דעתו בהסתמך על אותה חוות-דעת, אם לאו. למרות האמור וחרף אי הבהירות שבמידע שמסר התובע לבית-המשפט, קבעה כב' הש' וסרקרוג כי יש לקבל את הערעור בכפוף להוצאות שהושתו על התובע ולהחזיר את הדיון לבית-משפט השלום לדיון מחודש בתחום הגסטרואנטרולוגי בלבד, וכי יש לדחות את בקשתו ביחס לכל שאר התחומים הרפואיים. 13. בהתאם להחלטת בית-המשפט באותה בר"ע, הוריתי בהחלטתי מיום 25/10/10 על מינוי מומחה מטעם בית-המשפט בתחום הגסטרואנטרולוגיה, ד"ר רם דיקמן. 14. למען השלמת התמונה, יובהר כי במקביל, ועל פי מה שהתברר לי במהלך ניהול ההוכחות, פרופ' אידלמן קבע בחוות-דעתו שהוגשה למל"ל, כי אין קשר סיבתי בין כאבי הבטן, העצירות והפיסורה שהתגלו ב-97 לבין התאונה. 15. המומחה מטעם בית-המשפט הגיש את חוות דעתו ביום 21/02/11. המומחה קובע בחוות-דעתו כי מבדיקות אבחנתיות עולה כי יש לתובע בעיה תפקודית, הקשורה להרפיית הסוגר החיצוני של הרקטום והיא זו שגורמת לו לעצירות ולחוסר יכולת להתרוקן. תופעה זו מכונה אניזמוס או DYSINERGIC DEFECATION. כתוצאה מתופעה זו מאמץ התובע את שרירי רצפת האגן בנסיון להתרוקן, התאמצות שמלווה בכאב ובנוסף, בשל הקושי להתרוקן, מרקם הצואה הופך קשה וגורם ללחץ על קירות הרקטום, באופן שיוצר נזק לרירית הרקטום, שמתבטא בהתכייבויות (פיסורות). המומחה הסתמך בממצאיו ומסקנותיו על מידע שנמסר לו ע"י התובע, לפיו בעת התאונה נפגע, בין השאר, באגן ומאז סובל מכאבי בטן. המומחה מסיק כי הואיל ועובר לתאונה אין כל תיעוד ביחס לעצירויות או תסמונת מעי רגיש, ישנה אפשרות שהתאונה גרמה לדחק (סטרס), שגרם בתורו לתפקוד לקוי של שרירי רצפת האגן ולפיסורה בהמשך. לפיכך, יש לדעתו לייחס את מלוא תחלואיו של התובע בתחום הגסטרואנטרולוגי לאותו סטרס שנוצר בתאונת הדרכים. המומחה העמיד את שיעור הנכות כתוצאה מהתאונה על 40% לצמיתות, מיום 25/08/94. 16. לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו, בתיעוד הרפואי המלא ובחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, מצאתי שלא לאמץ את קביעתו של המומחה. אמנם ברגיל מומחה מטעם בית-המשפט משמש ידו הארוכה ובית-המשפט לא נוטה להתערב בקביעות שבחוות-הדעת הרפואית של מומחה שמונה מטעמו, המתבססת על הידע והמומחיות של איש המקצוע, ברם יש לזכור כי ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, לרבות השאלות הרפואיות, מסורה לבית-המשפט, ובית-המשפט לא יכול להתנער מחובה זו, וישנם מקרים חריגים בהם בית-המשפט לא מקבל את מסקנות המומחה. וראה ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי פ"ד כב(2)164, 168 וע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח (ניתן ביום 24/11/05), שם נאמר ע"י כב' הש' גרוניס (כתוארו אז): "אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך (לא פורסם) פיסקה 5)...". 17. לצערי, חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט נמנית על המקרים החריגים בהם המומחה נסמך על תשתית ראייתית עובדתית לא נכונה/בלתי מהימנה, כפי שאפרט להלן, ולכן לא אוכל לאמץ את המסקנה בדבר הקשר הסיבתי, ואני קובעת שאין קשר סיבתי בין התאונה משנת 94 לבין כאבי הבטן, העצירויות והפיסורה שהופיעו לראשונה ב-97. 18. הוכח כי ממקום התאונה הובהל התובע לבית-חולים הלל יפה בחדרה. בתעודת חדר המיון (נ/8) נרשם כי נחבל בצוואר ובגב, נבדק, לאחר שלא נמצאו בעיות נוירולוגיות או אורטופדיות, ולאחר שבוצעו צילומי עמוד שדרה גבי ומותני שנמצאו תקינים, שוחרר עם המלצה למנוחה 3 ימים. ממצא זה עומד בניגוד לטענה העובדתית של התובע, לפיה נחבל באגן בעת התאונה. זאת ועוד, בניגוד לעדותו של התובע, שניתנה כ-11 שנים לאחר התאונה, לפיה החל לסבול כביכול מכאבי בטן חזקים סמוך לתאונה, אין כל תיעוד רפואי מזמן אמת התומך בטענה. מבדיקה מדוקדקת של התיק הרפואי עולה, כי הפעם הראשונה בה התלונן התובע על כאבי בטן/פיסורה/עצירויות היא בספטמבר 97, היינו 3 שנים לאחר התאונה (נ/15). 19. הוכח, כי לאחר התאונה, היה התובע באי כושר עד ליום 18/09/94, דהיינו 24 ימים (וראה גם הודאתו בעניין זה בחקירתו הנגדית - עמ' 18 לפרו' ש' 15-16). 20. עוד הוכח, כי ביום 22/07/02 נבדק התובע בענף נכות כללית במל"ל, ונקבעה לו נכות בשיעור 80% בגין אפילפסיה, שאין חולק שנכות זו איננה קשורה בכל דרך לתאונה. הואיל והמל"ל קבע כי התובע סובל מלמעלה מ-75% אי כושר בגין האפילפסיה, הרי שהוא בלתי כשיר לעבודה כלשהי, ללא קשר לכל נכות אחרת, ככל שזו קיימת, וזו אף הסיבה בפועל להפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת בשנת 2001. המל"ל, ענף נכות כללית, אף קבע נכות בשיעור 30% בגין הבעיה הגסטרואנטרולוגית, ויודגש כי מדובר בנכות כללית ולא בנכות הנובעת מתאונת עבודה כזו או אחרת, שכן כאמור על פי קביעת המל"ל, אין קשר סיבתי בין הבעיות הגסטרואנטרולוגיות לבין התאונה. 21. בהקשר זה אציין, כי חרף אינספור מסמכים מהמל"ל ומקופת-חולים בדבר התקפי אפילפסיה ואבחון מחלת האפילפסיה תוך הענקת נכות בשיעור 80% לצמיתות ותגמולים בהתאם, התעקש התובע בעדות בפניי לטעון שהוא כלל לא סובל מאפילפסיה וכי כל הבעיות וחוסר היכולת לעבוד נובע כל כולו מהבעיות הגסטרואנטרולוגיות שנוצרו בעת התאונה (ראה עדותו בעמ' 19 לפרו'). עדותו זו של התובע, לא רק שהיא בלתי אמינה בעליל, אלא שאף עומדת בסתירה לכל התיעוד הרפואי (נ/9, נ/10, נ/11, נ/23, נ/24, נ/25, נ/26, נ/27), לתעודת עובד ציבור מהמל"ל ומבטחים (נ/5, נ/12, נ/13) ולהודאת בא כוחו במהלך ניהול התיק, לפיה אין חולק שהוא סובל מאפילפסיה בשיעור 80% וחסר כושר עבודה בשל כך, ואין חולק כי החל לסבול מאפילפסיה כבר בשנת 97 כאשר הופיעו התקפים ופרכוסים כלליים, ואף הוכח כי הסיבה להפסקת עבודתו אצל הנתבעת בשנת 2001, הייתה בעיית האפילפסיה. 22. הוכח, בהתאם למסמכי המל"ל, כי עובר לתאונה השתכר התובע סך רבע שנתי של 3,710 ₪, היינו שכר חודשי נומינלי של 1,237 ₪. לאחר תקופת אי הכושר, חזר התובע לעבודתו ולא הוכחו ימי מחלה נוספים, זולת העדרות קצרה בשנת 97, בשל ניתוח הפיסורה. 23. התובע בחר לצרף לתחשיב הנזק שהגיש תלושי שכר לחודשים נבחרים, מסוימים בלבד. התלוש הראשון לאחר התאונה שהציג הינו מיולי 97, בו השתכר התובע סך 4,690 ₪, בחודש אוגוסט השתכר סך 4,713 ₪ ובחודש נובמבר 97 השתכר סך 4,433 ₪. גם מעיון בתלושי השכר של שנת 98 שצירף התובע לתחשיבו, ניכרת עלייה בשכרו של התובע. כך למשל בינואר 98 השתכר התובע סך 8,711 ₪ ובחודש פברואר 98 השתכר סך 9,309 ₪. בדו"ח רציפות ביטוח מהמל"ל, עולה כי בשנת 1994 (בה ארעה התאונה) בחודשים יוני עד דצמבר, השתכר התובע בעבודתו אצל הנתבעת סך כולל של 14,465 ₪. בשנת 1995 השתכר סך כולל של 36,496 ₪. בשנת 1996 השתכר סך 58,310 ₪. בשנת 1997 השתכר סך 55,927 ₪. בשנת 1998 השתכר סך 85,526 ₪. בשנת 1999 השתכר סך 80,771 ₪ ובשנת 2000 השתכר סך כולל של 59,570 ₪. המסקנה המתחייבת מהתלושים שצורפו, כמו גם מדו"ח הרציפות במל"ל, היא כי לאחר תקופת אי כושר קצרה מהתאונה ב-94, שב התובע לעבודתו כמלגזן והמשיך לעבוד באופן סדיר ורציף עד שנת 2001, תוך ששכרו עלה בהתמדה. ומכאן, שלא הוכחה פגיעה תפקודית שהעיבה על יכולת ההשתכרות, ובעצם כושר ההשתכרות נפגע באופן חלקי בשנת 97, בשל תחילתן של הבעיות בתחום הגסטרואנטרולוגי, והמשיך להפגע בשל התקפי האפילפסיה, שגרמו בסופו של דבר להפסקת העבודה כליל. אשר לחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, כל הממצאים בדבר פגיעה באגן בעת התאונה ובדבר סבל מכאבי בטן סמוך לאחריה, הם פרי הסתמכות עובדתית על תמונה שהציג לו התובע, ועל מסמך רפואי מאוחר משנת 2003, של ד"ר תמנע נפתלי, שאף היא כתבה שעל פי דברי התובע החלו הבעיות לאחר פגיעה באגן בתאונה מ-94. למעשה, קביעתו של המומחה, לפיה מדובר ככל הנראה בהפרעה תפקודית של הסוגר האנורקטלי בשל מצב של דחק, מושתתת על אי מציאת הסבר אחר לתופעה, ותוך הסתמכות על כך שלפני התאונה לא סבל מבעיות עצירות, להבדיל מהבעיות שהחלו מיד לאחר התאונה ומתוך המידע לפיו נפגע בתאונה באגן. דא עקא שמערכת עובדתית רפואית זו עליה הסתמך אינה נכונה. מלוא התיעוד הרפואי של התובע הוצג למומחה, ואין חולק כי אין בו ולו מסמך אחד מזמן אמת אחרי התאונה בו מתלונן התובע על כאבי רקטלים או עצירות לפני שנת 97. בעדותו בבית-המשפט ביקש התובע לטעון כי בנסיון לשמור על מקום עבודתו והעובדה שנזקק לפרנסה, נמנע מלהתלונן, ברם אני דוחה טענה זו, שכן התיעוד בתיקו הרפואי מלמד שכל אימת שהתובע סבל ממיחושים כאלה ואחרים בכל תחום שהוא, דוגמת צוואר, כאבי ראש, כניסת גוף זר לעין, צריבה במתן שתן, הוא לא היסס להתלונן ולדווח על כך לרופאים (נ/15, נ/16, נ/17, נ/18, נ/19). זאת ועוד, תלושי המשכורת והעלייה בשכר מלמדים כי התובע עבד לא רק כפי שעבד לפני התאונה, אלא אף הוסיף שעות נוספות, דבר שלא מתיישב עם טענה של חוסר יכולת תפקוד בשל בעיות גסטרואנטרולוגיות. גם ב-97, עובר לניתוח להוצאת הפיסורה, לא נרשם בשום מקום שהוא מתלונן על עצירות, אלא רק על כאבים בפי הטבעת, וגם למומחית, ד"ר תמנע נפתלי, הגיע לראשונה בשנת 2000. התלונות אודות עצירות מופיעות אחרי הניתוח. יודגש כי המומחה, שעמד על כך שהתובע סבל מעצירויות ומיחושים בבטן כבר מ-94, הודה שהסתמך רק על דיווח התובע, אך לא מצא בעצמו כל אזכורים בעניין זה בתיעוד מזמן אמת. המומחה עומת עם העובדה לפיה יתכן כי הבסיס העובדתי/רפואי שנמסר לו ע"י התובע ועליו נשען, אינו מדויק והוצע לו לשקול מסקנתו שוב נוכח האמור, אך הוא לא ניאות, למרבה הצער, לשקול מחדש את השערותיו, על סמך נתוני האמת שהוצגו לו. 25. אשר למנגנון הדחק, העיד המומחה בחקירתו כי במקרים שיש להכיר בדחק כגורם לעצירות, יש לצפות לרוב שהעצירות תופיע קרוב לארוע הדחק, היינו חודשים או שבועות, שנה מקסימום ממועד הדחק. אמירה זו לא מתיישבת, בל הכבוד, עם המשך דבריו כי בעצם גם 6 שנים אחרי הדחק זה סביר בעיניו שתתחיל עצירות (עמ' 8 לפרו' ש' 7-11). 26. המומחה נשאל אם יש חשיבות לפגיעה באגן לצורך קביעת הקשר הסיבתי, ואמר שיש קשר בעניננו בין הפגיעה באגן בתאונה לבין הופעה של תלונות שקשורות לתפקוד רצפת האגן, אך משעומת עם העובדה לפיה לא נרשמה בזמן אמת פגיעה באגן העיד בהמשך כי בעצם זה לא רלבנטי אם הייתה פגיעה באגן או לא הייתה פגיעה באגן, (עמ' 8, ש' 15-22). 27. המומחה נשאל אם יתכן שהעצירות נגרמה מסיבות אחרות זולת הדחק שלדעתו קיים מעצם התרחשות התאונה, דוגמת תזונה לא טובה, ושלל כל אפשרות כזאת, בטענה שהחסימה אצל התובע היא מסיבה תפקודית, ולפי הספרות המקובלת, הסיבה העיקרית להפרעות תפקודיות היא מצב של דחק ברוב המקרים. המומחה נשאל אם בירר את הרגלי התזונה של התובע והשיב שלא, ואף לא בירר אם התובע עבר ארועי דחק בשנים הרלבנטיות, זולת התאונה. בהקשר זה יש לציין כי המומחה נחקר והשיב כי התובע סיפר לו על מחלת האפילפסיה וההתקפים, ברם הוא לא מצא לנכון לציין עניין זה בחוות-דעתו, ואף לא נתן דעתו לשאלה אם המחלה, הפרכוסים וההתעלפויות במקומות שונים (לרבות ברכב ובעבודה) עשויה להוות מקור נוסף לדחק. מבחינת המומחה, היה ארוע דחק אחד ויחיד והוא התאונה, ואין בלתו. אני סבורה שהיה ראוי ליתן את הדעת לגורמים נוספים פוטנציאלים שנשללו ללא בחינה ושיקול נוסף. בתזת הדחק הסתמך המומחה בחוות-דעתו על מספר מאמרים, ונחקר על כל המאמרים בחקירה נגדית. המאמר הראשון אליו הפנה המומחה (נ/1) עסק בסקר שנערך לגבי 1000 יוונים שסבלו מעצירויות והתבקשו לענות מה לדעתם גרם להם לעצירות. סקר זה אינו מחקר מדעי ולא מתיימר ליתן אינדיקציה רפואית לקשר סיבתי, שכן כל שהוא מתאר זה מה אנשים/הדיוטות חושבים שהביא לעצירות. מכל מקום, עיון באותו סקר מעלה כי למעלה מ-51% השיבו שהעצירות נובעת לדעתם מהרגלי התזונה שלהם, ואילו רק הסיבה השניה בחשיבותה (30%) הייתה הדחק, ומכאן שגם סקר זה שהובא ע"י המומחה, לא תומך בטענתו לפיה גורם הדחק הוא הוא הגורם העיקרי המוכר כגורם לבעיית העצירות. המאמר השני עליו הסתמך המומחה (נ/2), הצביע על קשר בין התעללות וניצול מיני לבין בעיות במערכת העיכול, והוא מעלה שההתעללות נמצאת בקורלציה עם בעיות במערכת העיכול, בעיקר של נשים שעברו את אותה התעללות. גם מאמר זה איננו מחקר, אלא סיכום של ספרות, וגם מאמר זה איננו תומך בתזה של המומחה, שכן עסקינן בגבר שעבר תאונת דרכים שנראית על פניה לא קשה, והחל לפתח בעיות עצירות רק כ-3 שנים לאחר מכן. המאמר השלישי שצירף המומחה (נ/3) עסק במחקר שנעשה לגבי ילדים בגילאים 10-16 בסרילנקה, שחוו סטרס אקוטי במהלך ארועים טראומתיים במלחמה, ודיווחו על יותר עצירויות. לא רק שהסטרס בילדים אלה בלתי ניתן להשוואה לסטרס הגופני שבתאונה בה שוחרר התובע מחדר מיון בתום הבדיקות התקינות, אלא שמתוך חקירת המומחה, הסכים המומחה כי תופעת העצירויות הופיעה תוך 3 חודשים ממועד הארוע האקוטי של הדחק. (להבדיל מעניננו שבו הופיעה העצירות בחלוף למעלה מ-3 שנים). ניתן היה לצפות שמי שמבקש לקשור בין סטרס גופני כתוצאה ממנגנון התאונה (להבדיל מסטרס נפשי-שאין חולק שלא התקיים) לבין עצירות, יתמוך את התזה בספרות מקצועית שתאשר אותה. תאונת דרכים היא מאורע שכיח ומקובל הרבה יותר מתלונות מתועדות של ניצול מיני, ובכל זאת לא נמצא ולו מאמר או אזכור אחד התומך בקשר הסיבתי בין אותו סטרס גופני בתאונת דרכים לבין עצירות. בפועל, הוכח כאמור שהתאונה לא הצריכה אשפוז, שהתובע חזר לעבודתו זמן קצר לאחר התאונה, ושעבד באופן סדיר במשך 6 שנים מלאות עד שהפסיק עבודתו עקב האפילפסיה (לא המצב הגסטרואנטרולוגי). למומחה אף הוצע לשקול שמא בעקבות ניתוח הפיסורה שנערך ב-97 החל התובע, כתוצאה מהסטרס שבניתוח, לפתח עצירויות, אך הוא סירב להתייחס לתזה, בעודו ממשיך להחזיק בנקודת ההנחה השגויה לפיה הוא סובל מעצירות כבר משנת 94, (עמ' 14 לפרו' ש' 1-4). 28. סוף דבר, נראה כי הכשל במסקנות המומחה נבע ממערכת עובדתית מוטעית ששתל התובע אצל המומחה מטעם בית המשפט כמו המומחית ד"ר תמנע נפתלי כ-7 שנים לאחר התאונה בעת שהגיש את תביעתו כאן ובמל"ל. בסופו של יום הקשר הסיבתי בין התאונה לעצירויות שהחלו רק 3 שנים אחריה, אינו מבוסס, ומוצדקת יותר היתה קביעת המל"ל ששללה קשר כזה. 29. אני דוחה איפוא את הקשר הסיבתי בין הבעיות הגסטרואנטרולוגיות לבין התאונה, וקובעת כי לתובע לא נותרה כל נכות רפואית ותפקודית כתוצאה מהתאונה. גובה הנזק 30. כאב וסבל- הואיל ומדובר בתאונת דרכים קלה יחסית, שלא הותירה נכות, לאחריה נעדר התובע מעבודתו לתקופה של 3 שבועות בלבד, מצאתי להעמיד, בנסיבות העניין, את הסכום הראוי לפיצוי על סך 12,000 ₪. 31. הפסד השתכרות בעבר- לאור הפסד 23 ימי עבודה, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי על סך משוערך להיום של 6,000 ₪. מעבר לכך, לא הוצגו אישורי אי כושר הקשורים לתאונה, ולפי דוח הרציפות בעבודה לא היו כאלה, ואין הצדקה לכל תשלום חלקי נוסף. 32. הפסדי כושר השתכרות בעתיד- לאור העדר נכות כתוצאה מהתאונה, והואיל וממילא התובע הפסיק לעבוד כבר בשנת 2001 בשל בעיית האפילפסיה שאיננה קשורה לתאונה, אין מקום לכל פיצוי בראש נזק זה. 33. עזרת צד ג'- מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. בענייננו, התובע לא העיד דבר וחצי דבר בעניין עזרה שקיבל בשכר, ואף לא עזרה שקיבל ללא שכר בעקבות התאונה, כך שאין כל ראיה על עזרה וממילא לא על גובהה, וממילא שעה שהיה באי כושר 23 יום בלבד ספק אם הוא נזקק לעזרה מעבר למקובל בין בני משפחה בנסיבות כאלה ולכן דין הבקשה ברכיב זה להדחות. 34. הוצאות רפואיות ונסיעות- גם ראש נזק זה הוא מסוג הנזקים המיוחדים הטעונים הוכחה, ובענייננו לא הובאה כל ראיה. יצוין אף כי עסקינן בתאונת עבודה, כך שממילא כל הוצאה רפואית צריכה להיות מכוסה ע"י המל"ל (או קופת חולים בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית) ולכן, דין הבקשה ברכיב זה להדחות. 35. סך הצטברות הפיצויים כאמור בסעיפים 30, 31 עומדת על 18,000 ₪. מסך זה יש לנכות את דמי הפגיעה המשוערכים שקיבל התובע ביום 20/11/94. סך זה של 742 ₪ נומינלי עומד כשהוא משוערך ליום כתיבת פסק-הדין על 1,846 ₪. מובהר כי אין מקום לניכוי נוסף לפי חוות-הדעת האקטואריות שהוגשו, הואיל ואלו מתייחסות לניכויים בגין נכות כללית במל"ל ולא נכות כתוצאה מהתאונה. לאחר הניכוי עומד איפוא הסכום לתשלום על סך 16,154 ₪. 36. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך 16,154 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,436 ₪. בנוסף, תשפנה הנתבעות את התובע בגין אגרה ששולמה עם פתיחת התיק, ובגין שכ"ט ששילם למומחה מטעם בית-המשפט בסך 4,872 ₪, וכן תשאנה ביתרת אגרה. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזה