דוגמא לפסק דין בנושא מכירת מרפאת שיניים: הרקע להגשת התביעה 1. הנתבעים - חברה ומנהלה הפעילו מרפאת שיניים ברחוב הרצל 5 באשקלון בעוד התובע הועסק במרפאה זו כרופא שיניים משך 9 שנים עד לחודש 2/2007. 2. ביום 5.2.07 חתמו התובע מחד והנתבעים מאידך על זכרון הדברים בדבר מכירת המרפאה על הציוד בה ופעילותה לנתבע, כשעל פי זכרון דברים זה אמור התובע לשלם סך של 57,750 שקלים כמקדמה ובהמשך לכך 30 תשלומים בני 13,600 שקלים כל אחד החל מיום 1.3.07 (הסכומים יצוין כוללים מע"מ, אולם התובע קיבל אישור לתשלום המע"מ ישירות לרשוות כמשתקף מנספח א-1 לתביעתו). זכרון דברים זה צורף כנספח א' לתצהיר התובע (להלן: "זכרון הדברים"). 3. התובע מצידו החל בתשלומים על פי זכרון הדברים, אולם לטענתו נוכח בהמשך לכך בקיומו של מצג כוזב מצד הנתבעים בכל הנוגע להיקף "העבודות שבתהליך" אשר הותירו הנתבעים לטיפולו במרפאה. עסקינן בעבודות אשר התשלום בגינן הוסדר קודם לזכרון הדברים ואשר המרפאה מחוייבת במתן שירותיה כנגד תשלומים אלו ללקוחות הרלוונטיים. לטענת התובע, בעוד המצג אשר הוצג בפניו הינו כי היקף העבודות שבתהליך הינו 182,275 שקלים, הרי שבפועל נמצא כי היקפן הינו 326,651 שקלים - הפרש של 144,576 שקלים. התובע טוען כי התקשר בזכרון הדברים וקיבל על עצמו את העבודות שבתהליך תוך שהוא נסמך למעשה על הנתון הכוזב שהוצג בפניו בהקשר זה וכאשר על יסוד זאת התקשר אף בחוזה שכירות עם בעל מבנה המרפאה (חברת רייזקל בע"מ אשר ב"כ התובע הינו אחד מבעליה) ואף החל בהפעלת המרפאה. 4. במצב דברים זה ומשמחלוקת כספית זו בין הצדדים הביאה לחיכוך ולהפרעה מצד הנתבע בהפעלת המרפאה, תבע התובע כי ינתן צו מניעה האוסר על הנתבעים להפריע לו בעבודתו במרפאה, לרבות ע"י כניסת הנתבע למקום. כן תובע הוא כי סעד הצהרתי לפיו זכרון הדברים האמור תקף וכי במסגרתו על התובע לשלם לנתבעים סך של 258,870 שקלים (לפני מע"מ) בלבד בתשלומים חודשיים כמוסכם, קרי - 144,576 שקלים פחות מהמחיר המוסכם. תמצית טענות הנתבעים 5. הנתבע (בשם הנתבעים שניהם) עומד למעשה על זכותו לאכיפת זכרון הדברים כלשונו ולשיטתו אין כל בסיס חוקי לקיזוז אשר מבקש התובע לעשות מהתמורה המוסכמת בזכרון הדברים. לטענתו, חרף מסירת מפתחות המרפאה לתובע, סירב הלה להמשיך בתשלומים כמוסכם וזאת תוך שהוא מפר למעשה את תנאי זכרון הדברים. 6. טענת התובע בדבר מצג שווא שהוצג בפניו בהתייחס בעבודות שבתהליך נעדרת כל אחיזה שכן הלה ידע שהסכומים שננקבו בעניין זה אינם סופיים וכי על הצדדים לברר סכומים אלו באופן מדוייק יותר. מחמת כך, הסכים הנתבע להפחית מהתמורה המוסכמת. לדבריו אמור היה התובע להוסיף סך של 48,000 שקלים מחמת פריסת התמורה לתשלומים ושיעור זה הופחת על רקע היווכחות הצדדים כאמור באי סופיות נתון העבודות שבתהליך. למעשה, כבר ביום 4.2.07 ובסיוע בירור שעשתה מנהלת המרפאה, ידעו הצדדים כי הסכום הסופי של העבודות האמורות נע בין 250,000 שקלים ל- 300,000 שקלים. 7. הנתבע לטענתו אף איפשר לתובע לחזור בו מזכרון הדברים תוך ביצוע השבה הדדית, אלא שזה בחר להמשיך בזכרון הדברים בעוד מנגד הוא מפר אותו ולא נענה לפניות הנתבע להשלים כמחויב את התמורה המוסכמת. מהלך ברור התביעה 8. הליך זה נפתח בבקשה לצו מניעה מצד התובע שייעודו למנוע מהנתבעים הפרעה לפעילותה של המרפאה. צו כמבוקש ניתן (במסגרת בש"א 618/07) ובעקבות בקשה לביטולו מצד הנתבעים, גיבשו הצדדים הסכמה שעיקרה הותרת הצו בעינו וביצועם של תשלומים כמוסכם מנגד תוך הסתייעות בהליך גישור כמשתקף מפרוטוקול הדיון מיום 15.5.07. 9. משלא עלה בידי הצדדים לגבש הסכמות נוספות, הוגשו עדויותיהם בתצהירים: תצהיר התובע מחד ותצהירו של הנתבע מאידך, כאשר מצד התובע העידה אף מנהלת המרפאה בשעתו - הגב' אמליה משה. בהמשך לכך הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב, אחרון שבהם הוגש ביום 6.11.11. 10. במהלך ניהול התיק נותרה טעונה הכרעה אך המחלוקת הכספית ובעקבות הערות בית המשפט גיבשו ב"כ הצדדים הסכמה דיונית במהלכו של הדיון מיום 16.3.11 וכדלקמן: "נוכח הערת בית המשפט ועל פי המלצתו מוסכם כי הפלוגתא שבאשר לה תידרש הכרעת בית המשפט בתיק זה, הינה באם יש מקום אם לאו להפחית סך של 125,174 ₪ (שהינו הסך של 144,576 ₪ בניכוי המע"מ) מסכום העיסקה (שהינו 403,246 ₪) על רקע טענות התובע בעניין הטעייתו בשל "העבודות שבתהליך" כמשמעותן בכתב התביעה, כך שבשל עילה זו לבדה יש להעמיד את סכום העיסקה על ההפרש שבין 403,246 ₪ לבין 125,174 ₪ (278,072 ₪). הצדדים מבהירים ומסכימים שאין באמור כדי לפגוע בטענות הצדדים וזכויותיהם בכל הנוגע להפרתו אם לאו של ההסכם ובכל הנוגע לטענות הכספיות הנובעות מכך. כן אין בהסכמתם כדי לפגוע בטענותיהם מחד ומאידך באשר לשאלה באם פרע התובע אם לאו לעת הזו את הסך של 278,072 ₪. הצדדים מבהירים בעניין זה ומבלי להודות זה בטענתו של זה, כי לטענת התובע פרע למעשה את כל היתרה האמורה ואין עליו כל חובה כיום לשלם כספים נוספים לנתבעים לרבות בשל קיומם של עיקולים נוספים שהופנו אליו בעוד לטענת הנתבעים על התובע להמחיש טענותיו והם חולקים על הפירעון הנטען. בית המשפט מתבקש לפיכך בפסק הדין להתייחס אך לזכות התובע למתן סעד הצהרתי כמבואר ברישא להסכמתם." 11. כל שיש להכריע בו לפיכך הינו באשר לסעד ההצהרתי המבוקש ובהתאם למבואר בדברי באי כוח הצדדים לעיל. דיון והכרעה 12. ההכרעה בתיק זה מחייבת תחילה התיחסות למחלוקת אשר נסובה על מועד היוודע דבר היותו של מרכיב "העבודות שבתהליך" גבוה בשיעורו מזה אשר היה ידוע מלכתחילה, כאשר לשיטת התובע כאמור, נודע לו הדבר אך לאחר חתימת זכרון הדברים בעוד שלשיטת הנתבעים ידע על כך התובע עוד טרם חתימתו. 13. בעניינה של מחלוקת עובדתית זו העידו התובע מחד, הנתבע מאידך, וכן הגב' אמליה משה אשר מסרה תצהיר לביסוס עמדת התובע בתוקף היותה מנהלת אירגונית של רשת המרפאות "דנה דנט" ומי שהיתה מעורבת בבירור מחלוקת עובדתית זו. המסמכים הרלוונטיים בעניינה של מחלוקת זו הינם כמפורט להלן ויכונו הם בהמשך החלטתי בהתאם לסימונם: - נספח ג' לתצהיר התובע - אינדקס מטופלים אשר הופק ביום 3.2.07 על פי הנקוב בו ואשר תוצאתו הינה יתרה בשיעור של 182,275 שקלים. - נספח ג/2 לתצהיר התובע הנושא טבלה, אשר אין חולק כי היא נערכה על ידי הנתבע והגב' משה בנסיון לברר את היקף "העבודות שבתהליך" ויתרתו על פי המצוין בכתב ידו של הנתבע: 289,935 שקלים בצירוף סך של 35,000 שקלים המשקף טיפולים ששיעורם נופל מ- 500 שקלים (ראה הודאת הנתבע בעמ' 27 סיפא לפרוטוקול). - נספח ט' לתצהיר התובע - אינדקס מטופלים אשר הופק ביום 7.3.07 על פי הנקוב בו ואשר תוצאתו הינה יתרה בשיעור של 36,716 שקלים. 14. על פי גירסת התובע ובאופן נחרץ למדי, עובר לחתימת זכרון הדברים נתון היה בידו מידע לפיו היקף "העבודות שבתהליך" הינו 182,275 שקלים בלבד כמשתקף מנספח ג' אשר הומצא לידו ביום 3.2.07 והוא מצידו על בסיס מצג זה מצד הנתבע אשר נפגש עימו באותו יום, חתם ביום 5.2.07 על זכרון הדברים הנדון. רק לאחר חתימת זכרון הדברים והעברתו לגב' משה בלווית נספח ג', הסתבר ולאחר בדיקה שנעשתה על ידה בשיתוף הנתבע, כי היקף "העבודות שבתהליך" הינו למעשה 326,651 שקלים (ראה סעיפים 15.1 עד 15.4 לתצהיר). בחקירתו הנגדית עומד התובע על גירסתו זו וכדבריו בעמ' 9 שורות 4 - 7 לפרוטוקול: "כשחתמתי על זכרון הדברים הנחתי בפניה את דף זכרון הדברים ורשימת של אינדקס מטופלים החייבים לבצע עבודות בתהליך שקיבלתי אותם ממר ישראל פרידמן במוצ"ש לפני חתימת החוזה. החוזה נחתם ב - 5.2.07 ואני קיבלתי את המסמך ב -3.2.07. על פי המסמך הזה אני קיבלתי החלטה והסכמתי לבצע עיסקה. " ובהמשך בעמ' 14 שורות 22 - 28: "אחרי חתימת הזכרון דברים, כשירדנו מעו"ד ארדן הנחתי על השולחן של אמליה את הזכרון דברים ואת אינדקס מטופלים שקבלתי מישראל מוצ"ש, 3.2.07, מר ישראל פרידמן ביקש ממני את הכסף ושילמתי לו ואחרי קשה לי אפילו להגיד כמה זמן במהירות עזב את המרפאה, זה מה שקרה בתאריך 5.2.07, למחרת אנחנו שוב הלכנו לעו"ד ארדן ע"מ לבוא בדברים והוא אמר לישראל שיש כל מיני דברים שעליו להביא, כל מיני ציוד משועבד ולבדוק שאין חובות עליהם. אני אציין ואומר שאותו יום 5.2.07 אחרי שהתחלתי לעבוד הגב' אמליה התייחסה למסמך במהלך היום היא אמרה לי שזה לא כ"כ נתון מדויק." הנתבע מאידך מכחיש בתוקף קיומו של מצג שווא מצידו וטוען כי לאורך כל הדרך פעל בתום לב. הנתבע מאשר כי נפגש עם התובע במוצ"ש - ביום 3.2.07 וכי באותו מעמד מסר לידיו את נספח ג'. לטענתו, קדם לכך מו"מ במהלכו הפחית הנתבע מדרישתו הכספית והעמידה על 465,000 שקלים (בפועל ובמדויק - 465,750 שקלים כולל מע"מ ע"פ זכרון הדברים). מחמת שהנתבע נאות ליתן הסכמתו לפרוס את חלק הארי בתמורה לשלושים תשלומים, הוסיפו הצדדים לסכום העסקה סך של 48,000 שקלים. ביום א' - 4.2.07 ערב הנתבע את הגב' משה במו"מ המתנהל והציג בפניה לטענתו את נספח ג', אלא שזו הבהירה לו אז כי נספח זה משקף נתון שגוי וחלקי בלבד. בהמשך לכך - ביום 5.2.07 נפגשו הצדדים לצורך חתימה על זכרון הדברים ולתובע הודע כי הנתון שנמסר לו בדבר היקף "העבודות שבתהליך" שגוי הינו ובפועל עומד על סך של כ- 505,000 שקלים. במעמד זה נכחה אף הגב' משה וזו טענה כי אף נתון אחרון זה שגוי הינו לדעתה וכי הסכום הנכון נע בין 250,000 שקלים ל- 300,000 שקלים. על רקע מציאות זו דרש התובע הפחתה בסכום העסקה ולאחר דין ודברים סוכם על הפחתה של 48,000 שקלים והצדדים חתמו על זכרון הדברים-נספח א' המשקף את הסיכום הסופי (ראה סעיפים 6 וכן 14 עד 22 לתצהירו). כך מציין בהקשר זה הנתבע בחקירתו הנגדית: "נתוני האמת הודפסו על ידה ביום שני עבורי באותו בוקר , כשהגיע שלו מסמכי אמת, דו"ח חייבים וזכאים 550,000 שקלים היה על השולחן, את כל הדוחות האלה הדפיסה עמליה לפני ששלו הגיע למרפאה, הם שכבו על השולחן כאשר שלו חתם על ההסכם."(עמ' 27 שורות 8- 10). הנתבע מטיח מפורשות בחקירתו כי התובע והגב' משה דוברי שקר הם. 15. הגב' משה מצדדת למעשה בגירסת התובע, כך בתצהירה וכך בחקירתה הנגדית. יתרה מכך, בתצהירה מבהירה הגב' משה כי נדרשת פעולה טכנית יזומה על מנת להגיע לתוצאה לפיה מסתכמות "העבודות שבתהליך" בסך של 182,275 שקלים בלבד. הגב' משה אף מבהירה כי מעורבותה החלה אך כאשר חזרו הצדדים מעו"ד ארדן אשר טיפל בעסקה ואמור היה לערוך הסכם בין הצדדים והניחו על שולחנה את זכרון הדברים החתום בלווית רשימת "העבודות שבתהליך" נשוא נספח ג' וכלשונה: "מאחר והמסמך של 180,000 שהם שמו אצלי לא היה נראה נכון ואז החלטתי לעשות בדיקה על דעת עצמי, אם זה היה 180,000 זה היה מאוד משמח אותי אבל זה לא יכול להיות, אני בודקת את הנתונים כל יום. אני רציתי לתייק ואז נדלקה לי נורה אדומה כשראיתי את הנתון". (עמ' 22 סיפא). בשלב זה הפיקה היא לטענתה את המסמך הנכון אשר העלה יתרה של 505,000 שקלים והציגה אותו בפני הנתבע, דבר שהוביל לבירור נוסף. לטענתה, ישבה עם הנתבע משך כ- 4 שעות ביום שבת "שבסיומו של השבוע בו נחתם ההסכם" ועל חשבון זמנה הפנוי וזאת מתוך נסיון כן ותם לב לסייע בידי הצדדים ולהביא לפתרון המחלוקת. בישיבה זו העלו היא והנתבע על הכתב את ממצאיהם כמתועד בנספח ג/2. גב' משה מקפידה אף לציין כי היא נתונה ביחסים טובים עם הצדדים שניהם וכי הנתבע ניסה לא אחת בשיחות טלפוניות להביא לשינוי גירסתה בסוגיה הזו, דבר שלא צלח. 16. בחינת העדויות שהובאו בפני בסוגיה העובדתית האמורה, הביאוני למסקנה כי יש להעדיף את גירסת התובע בשאלה מקדמית ובסיסית זו. מתקשה אנוכי להתרשם כטענת הנתבע למעשה כי התובע שינה את עורו לפתע ומצא אמתלה לחמוק מיתרת התשלום הנדרש. עדותו של התובע התרשמתי כי מהימנה וכנה הינה בכל הנוגע לעומד מאחורי סירובו להוסיף ולשלם את תמורת העסקה ולנסיבות והעיתוי בהם נודע לו השינוי בהיקף "העבודות שבתהליך". יתרה מכך, לא מצאתי כל סיבה לפקפק בעדותה של הגב' משה אשר היתה מהימנה ביותר וניכר היה כי לא התיימרה להעדיף מי מהצדדים בהתערבותה. ניכר היה כי זו בקיאה היתה בנתונים הרלבנטיים בתוקף תפקידה וכי ביקשה בתום לב לסייע בפתרון המחלוקת ויעידו על כך, בין השאר, נכונותה להקדיש מזמנה הפרטי לטובת בירור הנתונים, כמו גם עצם בחירתו של הנתבע להסתייע בה לצורך בירור מעמיק יותר. בהקשר זה מוצאת אני מקום להפנות לטענות התובע באשר לאי סבירות גירסת הנתבע עת זו נבחנת בזיקה למכתבו מיום 26.2.07 של הנתבע (נספח ו' לתצהירו) ולנתונים המספריים השונים כמבואר בסעיף 4 לסיכומי התובע. 17. הנני קובעת לפיכך כי וכגירסת התובע המידע המדויק והנכון בדבר היקף "העבודות שבתהליך" הובא לידיעתו אך לאחר חתימת זכרון הדברים. 18. ההפרש בין היקף "העבודות שבתהליך" הידוע עובר לחתימת זכרון הדברים (182,275 שקלים) לבין ההיקף הנכון (326,651 שקלים), הינו למעשה 144,376 שקלים. (יצוין במאמר מוסגר כי בהסכמה הדיונית צוין בטעות סך של 144,576 שקלים ועל מנת שלא לסטות מהסכמה זו ובשים לב לקרבת הסכומים, אתייחס להלן להפרש בהתאם למוסכם). 19. השאלה הבאה הנשאלת לפיכך הינה באם ולאור המציאות העובדתית שנקבעה, זכאי הנתבע לסעד ההצהרתי המוגדר בהסכמה הדיונית הנ"ל ולמעשה - באם זכאי היה להפחית מסכום העסקה על פי זכרון הדברים (465,750 שקלים, שהם לאחר ניכוי מע"מ אשר עמד על 15.5 אחוז בשעתו - 403,246 שקלים) את הסך של 125,174 שקלים (שהינו הסך של 144,576 שקלים בניכוי המע"מ). שאלה זו, אינה פשוטה כך מסתבר ולכך מתייחסים הנתבעים בסיכומיהם, ואבהיר: התובע מתיימר למעשה לבצע פעולת הפחתה פשוטה הנובעת מהפער הכספי שנמצא נתון בין הנתונים המספריים הידועים עובר לחתימת זכרון הדברים לבין אלו אשר הסתברו בהמשך לכך, אלא שניתוח משמעותו וטיבו של הפרש זה מלמד כי קיזוז - הפחתה כדי שיעור הפרש זה, אינו נכון ואינו עולה בקנה אחד עם מטרת ההפחתה שהינה למעשה להשיב לכיסו של התובע את שהוחסר ממנו בעקבות פער זה בין הנתונים. יודגש, כי אף משיטת התובע עולה כי אין הוא מתיימר להתעשר מהפחתה זו, כי אם להעמיד עצמו במקום בו היה לו נתונים היו בפניו נתוני האמת. כאן המקום להתייחס לעומד מאחורי הגדרת "העבודות שבתהליך" ולטיבו של הנתון המספרי המשקף עבודות אלו. על פי עדות התובע בעמ' 17 שורות 16 - 30 : "שהעבודות נמצאות בתהליך, שהסכומים שולמו למוכרת ועלי להשלים את העבודות. הכסף עבר אבל אני צריך להשלים את העבודות, זה עבודות בתהליך...זה עבודה שהתחילו לבצע אותה, כוון שבטיפולי שיניים לעיתים העבודות נמשכים חודשים רבים, מה שהיה נהוג זה לגבות כסף מראש בעוד שהעבודה לא שולמה, זה סוג העבודות שאני הייתי צריך להשלים על חשבוני, זאת הייתה הבעיה, שבהמשך התברר שזה 340 ומשהו.." התובע משיב בעמ' 18 בחיוב לשאלה :"אם המרפאה מקבלת 326,000 ₪ האם צריך לבצע יותר עבודות, זה העבודות בתהליך שעליהם הוא מדבר" וכאשר נשאל בהמשך: "מה ההפרש מבחינתך בין אם שולם 182 או 326." משיב הוא: "כמות העבודה זה הפרש הסכום, ההפרש הכספי מחייב שהיקף העבודה הוא הרבה יותר". בשלב זה חידד בית המשפט את שאלת ב"כ הנתבע ושאל: "באם ההפרש שמצא התובע שישנו בנושא העבודות שבתהליך הינו לצורך הדוגמא בשיעור עשרה אחוזים מסכום המכירה המוסכם, האם לשיטתו משמעות הדבר כי עליו לעבוד בשל כך בהיקף של עשרה אחוזים יותר משסבר מלכתחילה וללא תמורה למעשה" ולזאת משיב התובע בשורות 16 - 17 : "אני לא הבנתי את השאלה, במרפאת שיניים יש את ההוצאות יש את הרווח, המספר שבא 182,000 ₪ זה מכיל גם את המע"מ, את הכל, הוצאות, רווח והכל מה שיש". וממשיך התובע בעקבות השאלות הבאות בעניין בשורות 19 עד 29 ובעמ' 19 רישא: "ההתחייבות שלי ב-182,000 ₪ היא למה התחייבתי על 182,000 ₪ כי לפי ההסכם שנחתם הייתי אמור לקבל כסף שעדין לא נגבה ממטופלים שנמצאים בתהליך עבודה ועוד לא סיימו אותו... יש שם סכום בין 40 ל- 60 שהייתי צריך לגבות ממטופלים ז"א שאת ה-182,000 זה לא ללא תמורה אלא היה שם סכום מסוים שהיתי צריך לגבות ממטופלים שעדין לא גמרו את העבודה לגביהם והם לא שלמו את הכל, פה ההפרש של 140 ומשהו אלף ₪ לא היה מאיפה לגבות ואת זה לא קבלתי לכיסי שום תגמול לזה, בנוסף הכסף הזה שאני הוצאתי על מימון העבודות האלה לא נחשב לי להוצאות בפני רשויות המס... הכוונה היא שאני הייתי צריך לבצע עבודות שהיקפן 182,000 ₪ אבל בעוד הלקוחות של הסכום הזה היו צריכים עוד לשלם בין 40-60 אלף ₪, וכאן ההפרש היה צריך לממן נטו מכיסי". תשובותיו של התובע לשאלות הנוספות המופנות אליו בהקשר זה באותו עמוד מלמדות כי סימון המינוס לצד שיעור "העבודות שבתהליך" בנספח ג', מלמד כי מדובר בעבודות שלא הסתיימו וברגע שעבודה מסויימת מסתיימת נעשה איפוס של הסכום הרלוונטי. סימון יתרה במינוס מלמד שהמרפאה חייבת עבודות- טיפולים בסכום זה. יתרה מכך, מתשובת התובע לעיל ובעמ' 20 שורה 6 ניתן ללמוד כי הסכומים הנקובים כאמור ביתרת חובה משקפים עלות טיפול בצירוף מרכיב הרווח שגובה המרפאה. 20. נראה היה כי התובע לא ירד לסוף דעתו של ב"כ הנתבעת אשר התיימר להקשות על התובע באשר לחוקיות קיזוזם של 144,576 השקלים בשים לב למרכיבי נתון "העבודות שבתהליך" כפי שנטענו על ידי התובע עצמו. עם זאת, תשובותיו של התובע באשר למרכיבים אלה אכן מצמיחים קושי במסקנה אליה הגיע עת סבר כי הוא זכאי להפחתה - קיזוז כדי הסך האמור. מטבע הדברים קביעת מחיר העסקה נעשית לאחר ניהול מו"מ ובחינת כדאיות העיסקה על רקע הנתונים הרלבנטיים השונים בהתייחס לעסקה זו. אין ספק שבכלל זאת שקל התובע מן הסתם את היקף "העבודות שבתהליך" שהינן בבחינת מעמסה כספית המוטלת על שכמו. לא הרי מעמסה שהיקפה 182,275 שקלים כמעמסה שהיקפה 326,651 שקלים. דא עקא, שהפרש הנתונים אינו משקף את ההפסד הכספי, את נזקו בפועל של התובע ואת שנגרע מכיסו בעקבות הטעייתו. אין בנמצא כל טענה לפיה מחיר העסקה הינו תוצר של פעולות אריתמטיות הכוללות הפחתה של מרכיב "העבודות שבתהליך", שאז היה מקום לציין מפורשות כי מחיר העסקה עמד על 648,025 שקלים ובניכוי המרכיב האמור (182,275 שקלים), נתקבל הסך המוסכם של 465,750 שקלים (כולל מע"מ). מרכיב "העבודות שבתהליך" אינו אלא אחד מבין מכלול נתונים רלבנטיים שהובאו בחשבון במידה זו או אחרת בקביעת מחיר העסקה ומשכך, על התובע היה למעשה להמחיש אחד משניים: מהו המשקל היחסי שנתנו הצדדים למרכיב זה בקביעת מחיר העסקה ולחילופין, מהו ההפסד הכספי שנגרם בפועל לתובע נוכח הנתון המספרי החדש שנמצא. באשר לאפשרות אחרונה זו, לא ניתן להתעלם מהעובדה שתשובות התובע ממחישות היטב שאין הוא אמור להוציא מכיסו סכום/הוצאות ששווים כסכום "העבודות שבתהליך" הנקוב. אין ספק, כי הגידול בהיקפן של העבודות משמעותו הגדלת היקף עבודתו של התובע ללא תמורה לצידה (משזו שולמה כבר למרפאה), אולם על התובע היה לכמת בנסיבות העניין את הוצאותיו והפסדיו בעקבות פער מספרי זה, דבר שלא נעשה. יתרה מכך, מתשובות התובע עולה עוד כי אף בהתייחס לנתון השגוי - 182,275 שקלים, אין מקום לומר כי הוא משקף במלואו תשלום שטרם ניתנה תמורה עבורו שכן וכאמור עתיד היה התובע לקבל בכל זאת כספים על חשבון יתרה זו כמשתקף מהציטוט המובא לעיל מעמ' 19 לפרוטוקול ועוד ומשורות 4 - 10: "ש. את העבודה שבגינה שולם 182,000 ₪ כבר נעשתה, זה כבר ישראל עשה, אתה עושה רק את העבודה שנשארה פתוחה. ת. לא זה עבודות שלא הסתיימו ה-182,000 ₪, שאני הייתי חייב לסיים אותם ולממן אותם, עבודות בתהליך, לא נעשה 182,000 ₪ אלא נעשה אנשים באו סגרו תוכניות שלמו כספים, עשו חלק קטן מהטיפולים והשאר אני הייתי צריך להשלים על חשבוני בידיעה שחלק מהכספים גם יגיעו אלי בין 40-60 אלף ₪, זה החישוב שעשיתי במוצ"ש עם אשתי וברגע שנודע לי שיש 140,000 של עבודות נוספות ללא תמורה נתתי לעצמי זכות לקזז אותם". 21. הנתבעים בסיכומיהם מקשים ובצדק על מעשה הקיזוז שעשה התובע, אולם קושי זה יכול ויטען בהתייחס לסכום הקיזוז בלבד ולא בהתייחס לעצם ביצועו של קיזוז, שכן אין מניעה להיבנות מהוראת סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 על מנת לקזז חיוב שטיבו נזק כספי (הגם שהינו ענין לאומדן) שנגרם בהקשר לאותה עסקה ובבחינת "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם". אוסיף במאמר מוסגר כי הנתבעים מצידם ממחישים כי ניסו להציע בשעתו פתרונות למחלוקת שנתגלעה וטרם הגשתה של התביעה (סעיפים 34- 40 לסיכומי הנתבעים), ובכלל זאת ביטול העסקה, אלא שהתובע לא נתן הסכמתו למי מאלו. התובע מצידו בחר באכיפתו של זכרון הדברים בו התקשרו הצדדים, אולם זאת בשינויים המתחייבים לשיטתו בעקבות זכות הקיזוז שקמה לו. סרובו להצעה לבטל את העסקה, אינו יכול לעמוד בעוכריו במצב דברים זה ובפרט כאשר מצא עצמו קשור בהסכם שכירות שנכרת על בסיס עסקה זו. בפועל הנתבעים עצמם לא עמדו לכאורה על הודעת הביטול שנשלחה ביום 6.3.07 (נספח ז' לתצהיריהם), כך משנראה כי קיבלו לידיהם את התשלום שהועבר מאוחר יותר לכאורה כמשתקף מנספח ג-1 לכתב התביעה. עוד בענין זה, אינני מוצאת ממש בהיתלות הנתבעים בסיכומיהם בהצהרתו מיום 18.2.07 של התובע לשלטונות מע"מ (נספח א-1 לתביעה). זו אמנם מציינת את סכום העסקה המלא ע"פ זכרון הדברים (403,250 שקלים ללא מע"מ), אולם בשלב זה בו טרם לובנה ומוצתה המחלוקת וטרם נמסרה כפי הנראה הודעת הקיזוז (המוצאת ביטוי בנספח י' לתצהיר התובע - מכתב מיום 6.3.07), אין לתמוה כי התובע נצמד לסכום המוסכם לכתחילה בדיווחו לרשויות. מכל מקום, אין בעצם הדיווח כדי לגרוע מזכות הקיזוז כשעילה ישנה לה. נמצא אם כן כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי היתה הצדקה ועילה להפחתה מסויימת - לקיזוז בשל מצג השווא כלפיו, אלא שהתובע לא המחיש מהו שיעור ההפחתה המוצדק בנסיבות העניין והוא נתפס לטעות לטעמי עת נתלה בהפרש בין שיעורי "העבודות שבתהליך" לצורך הפחתה זו. 22. חרף האמור, סבורתני כי אין משמעות הדבר שיש להוציא את התובע כשידיו על ראשו וללא כל סעד. על פניו, תוצאה כזו יש בה כדי לגרום עיוות דין ולהביא לעשיית עושר שלא כדין מצד הנתבעים. בית המשפט אמנם אינו יכול להפיק יש מאין אולם סבורתני כי אין מניעה כי יעשה שימוש בנתונים הפרושים בפני בית המשפט על מנת לגבש מסקנה רלוונטית וצודקת בהקשר זה. יתרה מכך, בידי בית המשפט נתון כלי האומדנא. כלי זה חריג הינו אמנם ואין מגמתו לפטור את התובע מהנטלים המוטלים על שכמו, לרבות בשאלת שיעור נזקו, אולם סבורה אנוכי כי אין לפסול אפשרות בנסיבות כגון דא לעשות שימוש בכלי זה. בסוגיה זו מציין בית המשפט בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800: "ידועים מקרים, שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במידת ודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע ? הגישה המקובלת היא, כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי-האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים" (ע"א 525/79 [6] בעמ' 285). ....... תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין. על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר (ראה: ע"א 711/72 [2], בעמ' 400; ע"א 304/68 [7], בעמ' 371)." עוד ומתוך ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6) 1: "השימוש בכלי האומדנא נועד, בין היתר, לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה" לאחר פרשת אניסימוב הנ"ל, נדרש בית המשפט העליון לאפשרות השימוש בכלי האומדנא, לצורך הוכחתו של אובדן רווחים צפויים, מעש המחייב השערות וניחושים, כך בע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ (3.4.06). כן נדרש הוא להסתייעות בכלי האומדנא לצורך הוכחת מניעתו של רווח צפוי, כך בע"א 1229/97 איי.אמ.איי שיווק והשקעות בינלאומיים בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נג(4) 657, 663 שם נקבע: "ככלל לא ניתן להביא ראיות ודאיות בדבר שיעור נזק מסוג מניעת רווחים, שעל-פי טבעו מבוסס על הערכת הצפוי. במקרים אלה, יוצא הנפגע ידי חובתו על-ידי המצאת נתונים המאפשרים לבית-המשפט לאמוד את שיעור ההפסד. עמד על כך הנשיא שמגר: .... ודי לו (לנפגע התובע - א.ח) שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...(ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ ואח' נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב (2) 793, 799-800). " 23. בזה מקרה ניתן לטעמי להסתייע בהודאת בעל דין, הוא הנתבע עצמו אשר התיימר לטעון מפורשות כי הצדדים הסכימו על הפחתה של 48,000 שקלים ממחיר העסקה על רקע פער הנתונים שנמצא במרכיב "העבודות שבתהליך" (סעיף 21 לתצהירו). נתון זה יכול לשמש את בית המשפט אם לשם הפחתה כשיעורו ואם כנתון רלוונטי לצורך אומדנא. נראה כי הצדדים שניהם התקשו וכמצופה בעריכת תחשיב מדוקדק באשר להשלכתו הכספית של ההפרש שנמצא בשיעור "העבודות שבתהליך", אשר שיעורן הנקוב כולל מרכיבים שונים כמצוין לעיל ובכלל זאת, מרכיב הרווח הנמנע מהתובע ואשר שיעורו המדוייק אינו ברור. נתון רלבנטי נוסף למחשבה הינו הודאת התובע לפיה מתוך הסך של 182,275 שקלים אמור היה הוא לקבל כספים בסך של כ- 40,000 - 60,000 שקלים, קרי - 27% לערך. באם ניישם נתון זה על הפרש העבודות שנמצא - 125,174 שקלים (הוא סכום ההפחתה הנטען), הרי שנמצא כי זה מעמיס על התובע עבודות ללא תמורה בהיקף של כ- 90,000 שקלים (73%). בסופו של דבר בהביאי בחשבון את הנתונים המספריים והנסיבות, לרבות היותו של סכום ההפחתה כולל מרכיב של רווח, ומשהאמדן הנעשה מחייב עשותו על הצד הנמוך דווקא וליתן לנתבע להנות מן הספק באין התובע ממחיש כראוי זכאותו, מצאתי מקום להעמיד את סכום ההפחתה על 55,000 שקלים בלבד, סכום שהינו בקירוב לסכום הודאת הנתבע. 24. סוף דבר, הנני קובעת כי התובע זכאי היה להפחית - לקזז מסכום העסקה (כשיעורו ללא מע"מ - 403,246 שקלים), סך של 55,000 שקלים (לא כולל מע"מ) בלבד. נוכח תוצאה זו שיש בה כדי לקבל חלקה בלבד של התביעה ובנסיבות העניין מצאתי מקום להורות על חיוב הנתבעים בהוצאות התובע כדלקמן: שליש מסכום האגרה ששולמה בתביעה זו על חלקיה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתשלומו של כל שיעור. שכ"ט עו"ד בשיעור של 6,000 שקלים. נוכח ההסכמה הדיונית באשר לטיבה של המחלוקת הטעונה הכרעה, אינני נזקקת לעניינים בלתי רלבנטיים שהועלו בכל זאת בסיכומים ובכלל זאת, דרישת הנתבעים לקביעת זהות הצד שהפר את זכרון הדברים והשתת חיוב כספי על התובע עצמו (הגם שאין תביעה מנגד). שינייםמרפאת שיניים