דוגמא להחלטה בנושא מי משלם אגרה לפי הסכם פשרה: רקע וטענות הצדדים בפני תביעה עפ"י פוליסה שבסופו של דבר הצדדים הגיעו בה לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 11.4.11. לפי הפשרה שולם לתובע סכום של 330,000 ₪ עבור התקופה מיום 1.1.02 ועד ליום 30.5.11 וכן סוכם על תשלומים עתידיים חודשיים. הצדדים חלוקים בקשר לנושא תשלום אגרת המשפט בסך כ- 16,000 ₪ נכון להיום. ביום 28.11.11 הגיש המבקש בקשה להורות למשיבה לשאת בחיוב אגרת המשפט. ב"כ המבקש המלומד, טען בבקשתו כי הופתע לגלות כי במרכז לגביית קנסות נותר לחובתו חוב פתוח על סך של 15,844 ₪ בגין אגרת משפט בתיק זה. הלה פנה לנתבעת וזו סירבה לשלם את החוב למרות שהסכם הפשרה הצדיק לטענתו את תביעתו וקבע כי על הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח מסוג אובדן כושר הן בגין העבר וההווה והן בגין העתיד. המבקש עוד טוען, כי לולא היה תובע את המשיבה, לא היה זוכה בתשלומים אלו ולכן יש לראותו כאילו זכה בתיק. כמוכן טוען המבקש כי הוא חולה במחלה קשה ואין ידו משגת לממן את תשלום אגרת המשפט בגין תיקון כתב התביעה. בנוסף ציין המבקש בנימוקיו כי אלמלא הסדר הפשרה, סביר בהחלט כי תשלום האגרה היה נדחה עד לגמר ההתדיינות או לחילופין, המשיבה הייתה מחויבת לשאת בתשלום האגרה בגין תיקון התביעה וזאת מאחר שהאגרה מהווה חלק בלתי נפרד מהוצאות המשפט. הוריתי למשיבה להגיש תגובתה תוך 7 ימים וביום 9.12.11 הוגשה תגובתה של המשיבה ע"י ב"כ עו"ד מיטל ירון. ב"כ המשיבה המלומדת טענה שמקור החוב באגרה הוא תיקון כתב התביעה המקורי לסך של 1,500,000 ₪ עליו ביקש המבקש פטור מתשלום אגרה ולא נענה על ידי בימ"ש. המבקש ידע כי בימ"ש לא נתן החלטה בבקשתו והעדיף לטמון ראשו בחול ועל כן לא ברורה הפתעתו. כמוכן טענה המשיבה כי בימ"ש נתן תוקף להסדר הפשרה ביום 11.4.11 וההסדר מטרתו היה לסילוק מלוא טענותיו של המבקש כלפי המשיבה, כולל שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. כמוכן, דוחה ב"כ המשיבה את טענת המבקש לגבי כך שתביעתו התקבלה במסגרת הסדר הפשרה בציינה כי בסופו של דבר על תביעה בסך של 1,500,000 ₪ הסכם הפשרה שהושג קבע תשלום רק של 330,000 ₪. כמוכן ב"כ המשיבה דוחה את הטענה כאילו המשיבה לא חפצה בהגעה להסדר פשרה לאורך כל הדרך והעובדות מצביעות על כך שהייתה מוכנה לדון גם בתביעתו לתשלום תגמולי ביטוח עד תום תקופת הביטוח, חרף העובדה כי תביעתו המקורית הייתה מוגבלת לסך של 369,000 ₪. בנוסף דחתה ב"כ המשיבה את טענת התובע כי לולא הגיש את כתב התביעה המתוקן, המשיבה לא הייתה משלמת למשיב את הסכומים שישלמו לו בעתיד. ב"כ המשיבה מוסיפה עוד כי היא סוברת כי לאור הכנסותיו של המבקש כפי שמשתקפות ממסמכי ההכנסה שצורפו לתיק המוצגים מטעם המשיבה, לא היה המבקש זכאי לפטור מאגרה. הוריתי לתובע להשיב לתגובת המשיבה ואכן המבקש השיב ביום 20.12.11 שתיקון סכום התביעה התחייב הן לנוכח הזמן הרב שחלף ממועד פתיחת התובענה והן כיוון שהמשיבה שילמה למבקש תשלום חד פעמי לעבר ותשלומים לעתיד. כמוכן המבקש הוסיף, כי לא יתכן מצב בו המשיבה תכיר בתביעה המתוקנת ובתוך כך תסכים לשלם למבקש פיצוי חודשי לכל ימי חייו, ותחמוק בדלת האחורית מתשלום אגרת המשפט החלה בגין תיקון התביעה שגרמה בסופו של דבר לחיוב המשיבה לעשות כך. הוריתי לצדדים לנסות ולהגיע ביניהם להסדר דיוני בקשר לעניין, אך כיוון שהם לא הצליחו בכך ולא הודיעו דבר לביהמ"ש הבקשה נמחקה מחוסר מעש עוד ביום 11.6.12. ביום 14.10.12 הוגשה בקשה מוסכמת לביטול המחיקה מחוסר מעש ולקביעת מועד לדיון. קיבלתי את בקשת הצדדים וקבעתי את הבקשה לדיון. הדיון התקיים ביום 21.11.12 ובו חזרו ב"כ הצדדים על עיקר טענותיהם והוסיפו הבהרות לבית המשפט. במהלך הדיון הצעתי לצדדים להגיע להסדר ולפיו כל לצד ישלם מחצית מהאגרה. הצעתי לא התקבלה, ולכן אין מנוס מלהכריע בסוגיה עפ"י הדין. דיון והכרעה כיוון שמדובר בפרשנות שיש ליתן להסכם הפשרה עליו הגיעו הצדדים, מן הראוי לצטט אותו במלואו: "1.    הנתבעת תשלם לתובע, לסילוק מלא, סופי ומוחלט, של כל תביעותיו בגין ו/או בקשר לפוליסות ביטוח חיים - נספחי אובדן כושר העבודה אצל הנתבעת, לתקופה שמיום 01/01/02 ועד ל- 30/04/11 (להלן: "תקופת העבר") סך כולל של 330,000 ₪. 2.     עם ביצוע התשלום הנ"ל, אין ולא תהיינה לתובע תביעות כלשהן נוספות בגין נספחי אובדן כושר העבודה בפוליסות שלו אצל הנתבעת בגין תקופת העבר. 3.      כן מתחייבת הנתבעת לשלם לתובע מדי חודש בחודש, החל מחודש מאי 2011 ועד תום תקופת הביטוח הקבועה בפוליסה, את סכום הפיצוי החודשי המלא בגין אובדן מוחלט של כושר העבודה, בצירוף הפרשי הצמדה בהתאם לתנאי הפוליסה, וכן לשחרר אותו מתשלום פרמיות על פי הפוליסות וזאת בכפוף להמצאת "הוכחת חיים" אחת לשנה. יובהר, כי אישור על פטור מלא ו/או חלקי מניכוי מס במקור ייחשב כאישור הוכחת חיים. 4.      הנתבעת מתחייבת שלא לזמן את התובע לבדיקות רפואיות ולהמשיך ולשלם לו את התגמולים החודשיים, ללא יוצא מהכלל עד תום תקופת הביטוח והנתבעת מוותרת על כל טענה של עיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, השכלתו, הכשרתו של התובע ולא תהיה לנתבעת כל טענה באשר להיותו בעלים של עסק מכל סוג. 5.   אין ולא תהיינה לתובע תביעות כלשהן נוספות ו/או אחרות נגד מי מעובדי הנתבעת ו/או מנהליה". עינינו רואות שההסכם כלל לא התייחס לשאלת אגרת המשפט ולא קבע מי ישלם אותה. משכך אין מנוס מלהשתמש בכלים פרשניים המקובלים בכדי ליתן תשובה לשאלה זו. סעיף 25(א) לחוק החוזים מורה, כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". במהלך השנים נתפסה הוראה זו כמשקפת הליך פרשני דו-שלבי, שלפיו אין נדרשים לפירוש על-פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו. כך, מצא עצמו הפרשן בוחן בדקדקנות את נוסח החוזה ולשונו, ורק אם אותה "בחינה פנימית" של החוזה לא הובילה למסקנות חד-משמעיות, פנה הפרשן ל"בחינה החיצונית" של הרקע, התכלית ומטרות החוזה. התורה הפרשנית כיום גורסת, כי על הפרשן להיחשף לכל המקורות העומדים לרשותו על-מנת לעמוד על אומד-דעת הצדדים. וכבר נפסק בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, בעמ' 322[] : "אמת נכון הדבר, בסיס זה אינו קיים כאשר מדובר באומד הדעת של צדדים לחוזה. להפך, משנקבע אומד-הדעת לאשורו יש ככלל לנהוג על פיו, אפילו הוא נוח רק לאחד הצדדים. אולם, כאשר קשה לעמוד על אומד הדעת, או בעת שתרים אחריו, מותר ואף צריך להיעזר בכללי הגינות המקובלים על הבריות". בע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ' The Harper Group סיכם הנשיא ברק בקצרה את ההלכה לעניין דרכי פרשנות חוזה. לדבריו מקום שבו הדברים אמורים בטקסט בעל משמעויות לשוניות שונות, אזי "ההכרעה בדבר המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תיעשה לפי תכלית החוזה". מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש ובראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים. במקום שבו אין לנו נתונים של ממש על אומד-דעת הצדדים נקבע ש "אין מנוס מפנייה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ) . בהיעדר אפשרות "לבחון כליות ולב" ולבדוק מה הוא אומד-דעת הצדדים הסובייקטיבי, הבחינה היא בעיקרה אובייקטיבית. השאלה אינה מה הייתה כוונתם של הצדדים בחוזה הספציפי; השאלה היא מהי "כוונתם" של צדדים סבירים. תכלית זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה בסוגו תוך התחשבות בערכים (כגון - צדק, סבירות, שוויון) של שיטת המשפט שלנו. בגדרי התכלית האובייקטיבית אנו יוצאים מתוך ההנחה, כי חזקה שהצדדים מבקשים להגשים תכלית שהיא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית. בת"א (י-ם) 12507/01 אלוניאל בע"מ נ' אמות השקעות בע"מ נקבע: "בקרבנו עצמנו אל פירושו של חוזה על נושא עסקי, נשים בכלינו שכל ישר של אנשים סבירים והגונים, ועל דרך זה נהפוך בו בחוזה בנסותנו להתחקות אחרי כוונותיהם של הצדדים". ולדידי, אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו ולבו נכון עמו, נוכח נסיבות העניין. במקרה שבפנינו, ולאחר שעיינתי בהסכם ובכדי להשיג את התכלית הראויה בתיק זה, אני קובע שעל הנתבעת לשאת באגרת המשפט. התכלית הסבירה, ההוגנת והצודקת של תביעות נזקי גוף היא להעביר את נטל האגרה לפתחו של המזיק/המבטח. אומנם כאן עסקינן בתביעה לתגמולי ביטוח על פי פוליסת הפסד השתכרות, אך אותה תכלית חלה גם כאן ובאופן מהותי התביעה מתנהלת כתביעת נזקי גוף לכל דבר ועניין, כולל בעניין מינוי מומחים רפואיים (וכתנא דמסייע לכך ניתן לציין שתביעות אלו מסווגות כתביעות נזקי גוף ומועברות לטיפול "צוות נזקי גוף" ולא ל"צוות חוזים" בבית המשפט שלנו). יתירה מזו, צודק ב"כ התובע המלומד, על כי בעצם תביעתו התקבלה ונכונות הנתבעת לשלם לו את התגמולים (לרבות תגמולי עתיד) מראה שתביעתו הייתה צודקת וראויה. אני גם משוכנע שאם "טרדן מתערב" היה פונה אל הצדדים בעת המשא ומתן ומציג בפניהם את הבעיה, אשר לא זכתה למענה מפורש בהסכם, תשובתם היתה שהאגרה תחול על המבטחת כפי שהדבר מקובל בכל ההסכמים בתיקי נזקי גוף. בנסיבות אלו אני סבור שאם הנתבעת הייתה רוצה לפטור עצמה מתשלום האגרה, הייתה צריכה לציין זאת בהסכם ב"רחל ביתך הקטנה" (מתוך פרשת השבוע - ויצא, שנקרא אותה, בע"ה בשבת הקרובה בבתי כנסת, כפי שצוין בפתח החלטה זו) ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. חוזהשאלות משפטיותאגרההסכם פשרהפשרה