דוגמא לפסק דין בנושא מה עושים עם אגרת שמירה: פתח דבר עניינה של תובענה זו הינו אופן השימוש של הנתבעת בכספים שנגבו על ידה כאגרת שמירה. על פי הנטען על ידי התובעים, הוצאות השמירה שלשמן נגבתה אגרת השמירה היו קטנות מההכנסות של הנתבעת מגביית אגרת השמירה, כאשר בעודף נעשה שימוש להוצאות אחרות של הנתבעת. זאת הן ביחס לשנת התקציב 2009 והן ביחס לשנת התקציב 2010. לעומת זאת הנתבעת טענה כי הכנסותיה מגביית אגרת השמירה לא הספיקו לכיסוי כל הוצאות השמירה, וכך נדרשה להשלים כיסוי הוצאות אלה באמצעות הכנסותיה ממקורות אחרים. אין מחלוקת בין הצדדים, שכספים הנגבים כאגרת שמירה על ידי רשות מקומית, ובכלל זאת הנתבעת, צריכים להיות מנוצלים אך ורק לכיסוי הוצאות השמירה, שלשמן נגבתה האגרה. מה שהתברר כמוסכם בין הצדדים היה בבחינת החריג שאינו מעיד על הכלל. שכן, בבירורה (העובדתי והמשפטי) של תובענה זו נמצאו הם חלוקים במספר לא מועט של סוגיות, כאשר חלק מסוגיות אלה אף לא מצריכות הכרעה לצורך בירורה האמיתי של התובענה. להלן אתייחס אחת לאחת לסוגיות הנדרשות הכרעה לבירורה האמיתי של התובענה. מהות ההליך התובענה מכוונת כנגד מעשים שלטונים אשר נעשו על ידי הנתבעת במסגרת תפקידה כרשות מקומית באיו"ש. בכך התובענה נדרשת לבירור הפעלת שיקול הדעת השלטוני של רשות מנהלית. כל זאת כאשר נדרשים, ולו בין היתר, צווי עשה ולא תעשה ביחס לאותה רשות. משכך, ברור כי מהותית עניין לנו בעתירה מנהלית. בית משפט זה לא הוסמך לדון באופן גורף בעתירות מנהליות ביחס לרשויות ישראליות באיו"ש, אלא בשורה של נושאים שחלק מהם מחייבים בירור כעתירה מנהלית. משכך, לא נקבעו במסגרת החקיקתית להפעלת בית משפט זה, הוא התקנון בדבר מועצות מקומיות באיו"ש, כל הוראות של סדרי דין לעתירות שכאלה. משכך, התובעים לא יכלו באופן פורמלי לכנות עצמם "עותרים" ולכנות את הנתבעת "משיבה". משלא נהגו כך, אין פירושו של דבר שהתובענה הפכה לתביעה אזרחית, כטענת הנתבעת. הנתבעת אף מצביעה על כך שבתובענה נדרש גם סעד של השבת כספים, וכן שנשמעו בבירורה עדים, כאינדיקציות לכך שמדובר בתביעה אזרחית. אולם מאפיינים אלה אפשריים גם בעתירות מנהליות, גם אם לא כבשגרה. משכך, גם נוכח מאפיינים אלה, עדיין עניין לנו בעתירה מנהלית. הנה כי כן, על אף טענות הנתבעת, עניין לנו בתובענה שהינה בגדר עתירה מנהלית. לאחר שמהות ההליך הובהרה, נתחיל בבחינת הסוגיה הספציפית שבפניינו. המסגרת הנורמטיבית אגרת שמירה מוטלת על ידי הנתבעת מכוח חוק העזר לבית אריה (שירותי שמירה), תשנ"ח-1998 (להלן- חוק העזר). חוק עזר זה חוקק מכוח ההסמכה שהסמיך המפקד הצבאי באיו"ש את הנתבעת באמצעות הצו בדבר הסדרת השמירה ביישובים (שמירה בשכר) (בית אריה) משנת 1995 (להלן- צו השמירה בשכר). צו זה הוצא נוכח הסמכת המפקד הצבאי לעשות כן, כקבוע בס' 2א לצו בדבר הסדרת השמירה ביישובים (יהודה והשומרון), מס' 432, תשל"א-1971 (להלן- צו הסדרת השמירה). לטענת הנתבעת, כדי לתחום את הוצאות השמירה שלשמן יועדה אגרת השמירה, יש מקום להיזקק להגדרה הרחבה של שמירה בצו הסדרת השמירה. זאת נוכח קשר ההסמכות שהוצג לעיל, בין חוק העזר לבין צו השמירה בשכר לבין צו הסדרת השמירה. אכן, כדי לעמוד על כלל היבטי השמירה ביישוב באיו"ש, יש להיזקק להגדרה הרחבה בצו הסדרת השמירה. צודקת הנתבעת כי כלל היבטים אלה אינם מתמצים בשירות הניתן על ידי חברת השמירה הפרטית, שהינה הביטוי המעשי של השמירה בשכר, חלף שמירה של תושבי היישוב שקדמה לה היסטורית. משמע, אף לאחר המעבר משמירה על ידי תושבי היישוב לשמירה על ידי שומרים בשכר, עדיין נותרו היבטי שמירה שלא נמסרו לידי אותם שומרים בשכר; על כן לא ניתן לעמוד על כלל פעולות השמירה המבוצעות ביישוב בית אריה באמצעות הגדרת השמירה המצומצמת יותר שבחוק העזר. אולם, השאלה בענייננו אינה הגדרת כלל פעולות השמירה המתבצעות ביישוב בית אריה, אלא הגדרת פעולות השמירה ביישוב זה שלשמן יועדה אגרת השמירה. משכך, לעניין זה דווקא כן יש מקום להידרש לחוק העזר, שהוא החיקוק המסמיך את הנתבעת לקבוע את אגרת השמירה. אגרה בחוק העזר מוגדרת כ"אגרת שרותי שמירה". שרותי שמירה בחוק העזר מוגדרת כ"שכירתם על ידי המועצה של שירותי שמירה ואבטחה מגוף העוסק בתחומים אלה". כך, ולא הגדרה כגון "שרותי שמירה כהגדרתם בצו הסדרת השמירה". במצב דברים זה, ברור כי אגרת השמירה, שנקבעה מכוח חוק העזר, לא נועדה לכסות את ההוצאות הנדרשות לכלל היבטי השמירה ביישוב בית אריה, אלא רק את ההוצאות המתבטאות בתשלומים עבור שירותי השמירה בשכר. הדברים אף עולים בקנה אחד עם השינוי ההיסטורי שהביאו עימם צו השמירה בשכר וחוק העזר, המלמדים על תכליתם החקיקתית. טרם באו לעולם שני חיקוקים אלה, ביישוב בית אריה לא היתה שמירה בשכר, וגם לא היתה אגרת שמירה. רק לאחר שבאו לעולם שני החיקוקים, חלו ביישוב בית אריה הן שמירה בשכר והן אגרת שמירה. במילים אחרות, דווקא הקצאת חלק, ולא כל, פעולות השמירה ביישוב בית אריה לשומרים בשכר, לוותה באגרת השמירה, כאשר בתקופה שכל פעולות השמירה לא היו בשכר, לא היתה כלל אגרת שמירה. הנה כי כן, אגרת השמירה נועדה לממן את הוצאות השמירה בשכר, ולא את הוצאות השמירה האחרות. הדברים אף עולים בקנה אחד עם לשונו של הצו שבעקבותיו הוצא חוק העזר. שמו של צו זה כולל את המילים "שמירה בשכר". אין מחוקק, ובכלל זה המפקד הצבאי שהוא הריבון באיו"ש, משחית מילותיו לריק, ומשכך לא בכדי הוספו מילים אלה. הלשון שנבחרה אף חוזרת על עצמה בתוכן הקצר של הצו, הוא הסמכת הנתבעת להעסיק שומרים בשכר. אף אותו סעיף 2א לצו הסדרת השמירה, שמכוח הוצא צו השמירה בשכר, מדבר, מטבע הדברים, בלשון של שמירה בשכר. אמנם בשם חוק העזר עצמו לא נאמרה המילה שכר, אך כאמור סעיף ההגדרות שלו מבהיר כי מדובר בשירותי שמירה בשכר. העולה מן המקובץ הינו שהן על פי הגדרת האגרה בחוק העזר שקבע אותה, הן על פי תכליתה הנלמדת מהרקע ההיסטורי לה, והן על פי הלשון של הצו שבעקבותיו הוצא חוק העזר ושל הסעיף (בצו הסדרת השמירה) המסמיך הוצאת צו זה, בוודאי על פי השילוב של כל אלה, האגרה נועדה למימון הוצאות השמירה בשכר. לצד זאת, נשוב ונזכיר שאין מחלוקת, ולא יכולה להיות מחלוקת, שאגרה המשולמת על ידי אזרח, בין ברצונו, ובין בכפייה (כפי שבענייננו, או אז טרמינולוגית נכון יותר לראות זאת כהיטל), הינה מוכוונת באופן בלעדי כלפי שירות מסויים. שילוב כל האמור מביא למסקנה כי אגרת השמירה ביישוב בית אריה נועדה למימון הוצאות השמירה בשכר, ואותן בלבד. אין חולק כי היישוב נדרש להוצאות שמירה נוספות, כעולה מההגדרה הרחבה שבצו הסדרת השמירה מחד, ונוכח הדינמיות במצב הביטחוני ובהתפתחות הטכנולוגית מאידך, ובכך אין להקל ראש. אך על פי סקירת הדין שתוארה, מימון הוצאות שמירה נוספות אלה לא אמור להיות באמצעות אגרת השמירה, אלא ממקורות תקציביים אחרים. האגרה נועדה אך ורק למה שכינה ב"כ הנתבעת בסיכומיו "קנה לך שומר". אם הנתבעת סבורה כי בכך אין מענה להוצאות השמירה הכוללות שלה, תתכבד ותיזום שינוי חיקוק שיאפשר הגדרה רחבה יותר של האגרה. לעת זו, לא כך הם פני הדברים. במאמר מוסגר ייאמר כי המסקנה האמורה הינה ביחס ליישוב בית אריה בלבד. נוסחיהם של חוקי עזר וצווים הרלבנטים ליישובים אחרים לא הובאו בפניי, שהרי ממילא העתירה התמקדה בתחום היישוב בית אריה בלבד. נוכח משמעויות רוחביות אפשריות להחלטתי בתיק זה (לא מבחינת מעשה בית דין או תקדים מחייב כמובן, אלא לכל היותר כאומד דעת בית המשפט לעתירות פוטנציאליות בעניין ישובים נוספים), אפשרתי ליועץ המשפטי לממשלה להביע עמדתו בסוגיות שעלו בו על פי כתבי הטענות. עמדה זו ניתנה, אך לא בשאלה הפרשנית שנדונה כעת. תהא אשר תהא הסיבה לכך (וייתכן שהדבר נבע מכך שהשאלה הפרשנית לא עלתה בצורה חדה דיה מכתבי הטענות), הרי ככל שעתירה דומה, אך בעניין יישוב אחר באיו"ש, תוגש לבית המשפט, ניתן יהיה להשלים את החסר בבירור לגופו של עתירה פוטנציאלית שכזו. עתה, לאחר שנקבעה המסגרת הנורמטיבית בדבר ניצול כספי אגרת השמירה ביישוב בית אריה, נבחן כיצד נוצלו כספים אלה. ניצול כספי אגרת השמירה כאשר מדובר על ניצול הכספים, המדובר הן בתכנון הניצול, כפי שנקבע בתקציב לכל שנה (כאן לשנים 2009 ו-2010), והן בניצול בפועל, משמע במאזן החשבונאי של ההכנסות מגביית אגרת השמירה אל מול הוצאות השמירה בשכר. במהלך עדותו (לרבות תצהירו) של העד היחיד מטעם הנתבעת, הגזבר גיל ליטוב, התברר לא אחת כי לדבריו הוצאות השמירה, במובן הרחב, היו גבוהות מאגרת השמירה. זאת ביחס לכל אחת מהשנתיים נשוא עתירה זו, הן בהיבט התכנון התקציבי והן בהיבט של ההכנסות אל מול ההוצאות בפועל. אולם מפירוט הוצאות אלה הסתבר לא אחת כי אלה לא התמצו בהוצאות השמירה בשכר, משמע התשלום לחברת השמירה. העד הדגיש כי חלפו זה מכבר הימים שבהם שמירה התבטאה בשומר על גבעה עליה קיים יישוב קטן. האיומים הבטחוניים (לרבות רכושיים שאין מחלוקת שעשויים להתפתח בקלות לבטחוניים) גברו. היישוב גדל, הן היישוב המקורי בית אריה ובוודאי כאשר תחת סמכות הנתבעת בא אף היישוב עופרים, שאינו ברצף טריטוריאלי ליישוב המקורי בית אריה. הטכנולוגיה ההגנתית התפתחה, הן בכלל והן מתוך מענה לאיומים ולגידול המוניציפלי בפרט. משכך, הוצאות שמירה רבות נדרשו מעבר לתשלום לחברת השמירה. העד ליטוב אף ציין כי חלק מהוצאות נוספות אלה באו לידי ביטוי תחת נושאים בתקציב שעל פי הגדרתם אינם בגדר הוצאות לשמירה. שכן, גם לנושאים אלה היה פן של הוצאות מסוג זה, לצד פנים אחרים של הוצאות. בתקציב לא היה פירוט משנה של הפנים השונים של ההוצאות בנושאים אלה, והובאו ההוצאות הכוללות שלהם. משכך, קוראי התקציב לא היו מסוגלים לאתר את כל הוצאות השמירה שבפועל נכללו בתקציב. האמור לעיל אינו סותר את טענת התובעים שכספי אגרת השמירה נוצלו גם למימון הוצאות שאינן תשלום לחברת השמירה בשכר. להיפך, הוא מאושש טענה זו, אך בד בבד מסביר שהעודף נוצל לצרכי שמירה במובן הרחב, וצרכים אלה דרשו אף מימון ממקורות נוספים על פני אגרת השמירה. כאמור, בפן הנורמטיבי כספי אגרת השמירה ביישוב בית אריה מיועדים רק להוצאות השמירה שהן בגדר הוצאות שמירה בשכר, משמע תשלום לחברת השמירה בשכר, כאשר את יתר הוצאות השמירה יש למממן ממקורות אחרים. משהסתבר שהכספים של האגרה מימנו הוצאות שמירה אחרות, הרי שבכך הפרה הנתבעת את חובתה על פי דין ביחס לניצול כספי אגרת השמירה. בשולי דברים אלה ייאמר כי התובעים אף יצאו חוצצים כנגד טענת הנתבעת לפיה העודף בגביית אגרת השמירה נוצל לצרכי הוצאות שמירה נוספות, וניסו להראות כי גם השוואת ההכנסות מהאגרה להוצאות השמירה במובן הרחב, עדיין מצביעה על עודף מסויים, שמן הסתם נוצל לדברים אחרים. ייאמר כי לעניין זה התרשמתי שהעד היחיד מטעם התובעים, הוא התובע 1, לא היה בקיא דיו בהיבטי התקציב וניצולו בפועל (ולו מחמת בעיית שקיפות לה טען) ועדותו היתה יותר מסקנות והשערות מאשר עובדות. לעומתו, מר ליטוב, הוא עד ההגנה היחיד, דווקא עורר רושם של בקיא היטב בהיבטים אלה, וסיפק תשובות מקצועיות, ענייניות ומהימנות לכל אשר נשאל. משכך, לעניין ניצול העודף, מקבל אני את דברי הנתבעת, אם כי עדיין המדובר בעודף שלא היה מקום לנצלו לכל צורך אחר מאשר הוצאות השמירה בשכר. טרם אתייחס למשמעות הפרת חובתה על פי דין של הנתבעת באשר לניצול כספי אגרת השמירה, אתייחס לשני נושאים נוספים שעלו בהקשר של חובות הנתבעת, גם אם לאור מסקנותיי עד עתה, הפכו אלה לשוליים יחסית. אופן החזקת הכספים בשולי התביעה, ועל אף שהתובעים הבהירו כי הם לא עותרים לסעד בעניין זה, התובעים התייחסו לאופן שבו יש להחזיק את כספי אגרת השמירה. לדבריהם, גם אם הם לא עותרים להחזקתם בחשבון בנק נפרד, עדיין יש מקום להחזקה נפרדת, כאשר נראה שכוונתם ל"קופת אבטחה" שתהא בהחזקת הנתבעת. בד בבד הפנו הנתבעים לחוזר מנכ"ל משרד הפנים 10/04, לפיו תנאי לאישור משרד הפנים לחוק עזר המטיל אגרת שמירה, הינו חיוב החזקת כספי אגרת השמירה בחשבון בנק נפרד. אולם, כפי שהבהירה הנתבעת, וביתר שאת נציג היועץ המשפטי לממשלה בעמדתו, חוזר זה מתייחס לחוקי עזר שבאו לעולם לפני הוצאתו של החוזר בשנת 2004. משכך הוא לא חל על אגרת השמירה ביישוב בית אריה, שנקבעה בחוק עזר משנת 1998. על פי עמדת היועמ"ש, לכל היותר, ייתכן שבעתיד ישתנו הדברים, כך שתבוא הנחיה (על ידי משרד הפנים לגבי היישובים בשטחה הריבוני של ישראל, ועל ידי הממונה על היישובים הישראלים באיו"ש לגבי היישובים האחרונים) להחזקת כספי האגרה בחשבון בנק נפרד. הנה כי כן, אין כל חובה המוטלת על הנתבעת להחזיק את הכספים בחשבון בנק נפרד. הדרישה להחזקה בקופת אבטחה נפרדת, או כיוצא בזה, אינה מבוססת על כל הוראת דין, ומיניה וביה נראה שנועדה לעקוף את אי תחולת החוזר האמור על הנתבעת, משמע לחייבה בניואנס מעט שונה במה שלפחות בעת הזו הוחלט שלא לחייבה. בד בבד, וכפי שציין נציג היועץ המשפטי לממשלה, העדר חובה פורמלית להחזיק הכספים בנפרד (בחשבון בנק או באמצעי אחר) אין בו בכדי להפחית כהוא זה מהחובה המהותית של הנתבעת לנצל את כספי אגרת השמירה אך ורק למטרותיה של אגרה זו. שקיפות ובהירות התקציב אי הבהירות, עד כדי העדר שקיפות כפי הנטען, לא התגלו ביחס להוצאות השמירה בשכר, המתבטאות בתשלום לחברת השמירה, שהרי אלה ניתנות לאיתור בנקל בתקציב. לאור קבלתי את עמדת התובעים כי רק למימון הוצאות אלה יש מקום לנצל את כספי אגרת השמירה, הרי שאין כל צורך במתן הוראה לשנות את אופן הצגת הנתונים בתקציב בכדי שיאפשר לתובעים, או בעלי עניין אחרים, לעקוב אחרי מימוש הקביעה העקרונית לעיל בדבר ניצול כספי האגרה. עם זאת, בשל חשיבות הסוגיה, יש מקום להתייחס אליה בקצרה, גם אם הדברים לא יביאו לסעד אופרטיבי. כפי שכבר נאמר, מעדותו של הגזבר ליטוב עלה כי נושאים שונים בתקציב כללו מרכיבים של הוצאות שמירה במובן הרחב אך זאת כחלק מתחשיב כולל של הוצאות לנושאים אלה, מבלי שנעשתה הבחנה בין הפנים השונים של הוצאות בכל נושא ונושא. ייתכן שנוכח תפקידם של התובעים כחברי המועצה הנתבעת, יכלו לאתר את המרכיבים הסמויים האמורים אף ללא צורך בפניה לבית המשפט. זאת באמצעות פניה לגזבר, אשר על פי דבריו כל המידע על מרכיבי התקציב הסמויים הינו ברשותו, והוא היה מעבירו לכל דורש, בוודאי מקרב חברי המועצה. נראה אף שהוראות הדין שהוזכרו על ידי התובעים בסיכומיהם (סוף ס' 67), ואשר עניינם חובת רשות מקומית לפרט באופן פרטני את הוצאות התקציב, לא חלות על הנתבעת, שהרי מדובר בחיקוקים שלא חלים באיו"ש. בד בבד יש להעיר כי תקציב נועד לא רק לחברי מועצה אשר הינם נגישים יותר, הן למידע מלכתחילה והן למידע משלים בהמשך. הוא נועד לתושבים, למען יראו וישפטו מה נעשה לרווחתם במיסים השונים ששילמו לרשות המקומית, ויכלכלו בהתאם את צעדיהם הדמוקרטיים. על רקע עקרון זה, מצב שבו התקציב כולל סעיפים כלליים אשר יש להם מרכיבים סמויים מהעין, הניתנים לגילוי רק בפנייה של חבר מועצה כזה או אחר לגזבר, אינו מצב רצוי, ונראה שאף לא ראוי. כאמור, לא אחלוט מסקנה אופרטיבית בעניין, והנתבעת תעשה כחוכמתה. הסעדים נוכח האמור עד כה, הרי שהסעדים היחידים שיש לשקול הינם אלה שהבסיס להם הינו הפגם של ניצול כספי האגרה לא רק לתשלום לחברת השמירה. זאת הן ביחס לשנת התקציב 2009 והן ביחס לשנת התקציב 2010. לעניין זה התובעים הבהירו כי אינם תובעים להחזיר את העודפים לכלל התושבים, ואף לא להם עצמם, במובן של העברת סכומי כסף, או קיזוז מתשלומי חובה של התושבים לנתבעת. אלא, מבקשים הם להשתמש בעודפים לצורך תגבור שירותי השמירה הקיימים לשנה זו, 2013, שהרי אלה האחרונים לא נותנים מענה לכלל הבעיות בביטחון התושבים ורכושם. קבלת עמדה זו של התובעים פירושה המעשי הינו חלוקת התקציב של שנת 2013 באופן אחר מאשר נקבע. שכן, כספי אגרת השמירה שנוצלו שלא כדין בשנים 2009 ו-2010 (ואולי אף בשנים שלאחר מכן), העומדים במצטבר על מאות אלפי שקלים, אינם עומדים עוד לרשות הנתבעת. לפיכך, כדי לבצע את אותו תגבור שירותי שמירה, עליה למצוא מקור אחר לכספים בשיעור ניכר שכזה. התקציב לשנת 2013 הינו כבר בשלבי ביצוע, ועל כן ברור שמקור אחר לכספים אלה יכול להיות רק סעיפים אחרים בתקציב. סמכות ליתן את הסעד המבוקש, על תוצאותיו לעיל, קיימת, וכבר אירע שניתנו צווים אופרטיבים שכאלה בעתירות מנהליות כאלה ואחרות. אולם, יש מקום לעשות כן במשורה, נוכח התוצאות התקציביות האמורות. זאת, הן ביחס לתקציב שכבר נמצא בשלבי ביצוע, והן לגבי תקציבים עתידיים (2014 בענייננו). סבורני שכאשר מלכתחילה ניצול היתר של כספי אגרת השמירה עדיין נעשה בתוך ד' אמות נושאי השמירה, ונראה שהדבר נעשה מתוך רצון כן לתת מענה ראוי למציאות האבטחתית המשתנה, אין מקום לצו אופרטיבי כמבוקש. די בנקיטת הוראות מכאן ולהבא בדבר ניצול כספי אגרת השמירה שתיגבה על פי התקציבים הבאים, כאשר גם להוראות שכאלה ישנה משמעות תקציבית של ממש, שכן יש למצוא בתקציבים הבאים מקורות אחרים לאלה מהוצאות השמירה שאינן בגדר התשלום לחברת השמירה. משכך, ניתן בזאת צו עשה, לפיו החל מהתקציב שיתוכנן לשנת 2014, כספי אגרת השמירה ביישוב בית אריה ייועדו אך ורק לתשלום לחברת השמירה. בנוסף, ניתן בזאת צו לא תעשה, לפיו היה ועל אף תכנון תקציבי שכזה יווצר בפועל עודף בכספי אגרת השמירה, אין לנצל עודף זה לצרכים אחרים, גם אם מדובר בהוצאות שמירה אחרות. נוכח התוצאה אליה הגעתי, יש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין. בקביעת סכום ההוצאות יש להיזקק לנפח הטיעון בכתב ובעל פה, לרבות שמיעת ראיות. אדרבא, כאשר נפח זה הביא להתמשכות הדיונים בתיק על פני 3 שנים, ובעקבות כך ההוראות האופרטיביות שניתנו יכלו להתייחס רק לתקציב 2014 ואילך, ולא לתקציבים מוקדמים יותר אילו ההליך היה מסתיים בזמן קצר יותר. נוכח כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 10,000 ₪ המהווים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 30 ימים מעת המצאה. אגרת שמירהשאלות משפטיותאגרה