דוגמא לפסק דין בנושא מה העונש לפלסטיני שנתפס ללא אשרת כניסה לישראל: א. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת לובנא שלאעטה חלאילה) מיום 11.3.13, ב-ת"פ 10694-03-13 לפיו נדון המערער, יליד 1992, למאסר בפועל של חודש ויום וכן למאסר מותנה של חודשיים למשך שנתיים. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: בכתב האישום שהגישה המשיבה כנגד המערער נטען שהינו תושב הרשות הפלסטינאית ואיננו מורשה כניסה או ישיבה בתחומי מדינת ישראל. בתאריך 4.3.13 שעה 00:10, או בסמוך לכך, נמצא המערער על ידי שוטרים בקרית מוצקין כשאין בידו היתר שהייה כדין בתחומי מדינת ישראל, עבירה לפי סעיף 12 (1) של חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. ג. ביום 6.3.13 הובא המערער כשהוא עצור, ומיוצג על ידי עוה"ד פ. בריק מטעם הסניגוריה הציבורית, בפני בית משפט קמא, הודה בעובדות כתב האישום, והורשע לפי הודאתו. ד. ב"כ המשיבה ציינה בפני בית משפט קמא שאין למערער הרשעות קודמות, אך לא היתה זו כניסתו הראשונה לישראל כי אם השלישית (הכניסה הראשונה היתה ביום 13.10.09 והשניה ביום 4.1.13). ב"כ המשיבה הוסיפה שביחד עם המערער נתפס אדם נוסף שלגביו היתה זו כניסה שניה שלא כדין לישראל, ולפי הנוהל הפנימי של לשכת התביעות מוגש כתב אישום רק מן הכניסה השלישית שלא כדין ואילך, ולכן לא הוגש כתב אישום כנגד האדם הנוסף שנתפס ביחד עם המערער. ה. ב"כ המשיבה טענה שמתחם הענישה נע בין חודש מאסר לבין 6 חודשי מאסר בפועל, וביקשה שבית משפט קמא יטיל עונש באמצע המתחם. ו. ב"כ המערער טען בפני בית משפט קמא שיש לו שתי טענות שעניינן למעשה הגנה מן הצדק, אך אין הוא מעלה טענות אלה לצורך ביטול האישום, אלא לצורך הקלה ניכרת בענישה. ז. שתי הטענות שהעלה הסניגור הינן טענות של אכיפה בררנית. הטענה האחת היא: מדוע לא דאגה משטרת ישראל למצות את החקירה כדי לאתר את מי שהעסיק את המערער ולהעמידו לדין שהרי המעסיק הוא העבריין העיקרי. ח. הטענה הנוספת של הסניגור היא, שלאדם הנוסף שנתפס ביחד עם המערער היתה לפי הרישום הפלילי כניסה קודמת אחת. לדעת הסניגור יש להתעלם מטענות המשיבה לגבי כניסה נוספת (שלישית) של המערער, טענה הנובעת ממסמך המצוי בחומר החקירה, וממנו עולה כי, המערער נעצר על ידי מג"ב. לטענת הסניגור ניתן להבין שככל הנראה המערער לא נתפס בשטח מדינת ישראל ממש, כי טיפולו של מג"ב מתמקד בקו התפר בין שטחי יו"ש לבין שטחי מדינת ישראל, ולא ידוע באיזה מקום ובאיזה נסיבות נתפס המערער באותה פעם, אם בכלל. ט. עוד טוען הסניגור שאסור היה למשיבה לחשוף בפני בית המשפט את תיקי המב"דים. לטענתו, המשיבה חוזרת על התנהלותה זו לגבי ענין הכניסות שלא כדין לישראל. מכל מקום, כך מוסיף הסניגור, לפי הנוהל של המטה הארצי מעמידים לדין לאחר כניסה שנייה שלא כדין לישראל. גם לאדם הנוסף שנתפס, כאמור כבר לעיל, ביחד עם המערער, היתה כניסה קודמת אחת. לכן, לטענת הסניגור היה מקום להגיש נגד אותו אדם כתב אישום, ואולם, המשטרה שחררה אותו. לכן, לטענת הסניגור, היה מקום לנהוג באותה דרך גם כלפי המערער, ולמצער, יש מקום עתה להקל הקלה ניכרת עם המערער, לנוכח האכיפה הבלתי שוויונית. י. עוד ובנוסף טען הסניגור בפני בית משפט קמא שמתחם הענישה הראוי בגין עבירה של שהייה בלתי חוקית אמור לנוע בין מאסר מותנה, בתור סף תחתון, ועד מאסר לתקופה של 3 חודשים כרף עליון. לטענת הסניגור בפסיקות רבות נקבע מתחם שהסף התחתון שלו הינו עונש מאסר למשך חודש ימים, אך לטעמו של הסניגור מתחם זה אינו ראוי, סותר את מטרות הענישה, וסותר את הצורך בענישה אידיבידואלית. בענייננו ביקש הסניגור שבית משפט קמא יסתפק בהטלת מאסר על תנאי בלבד. י"א. ב"כ המשיבה הגיבה בפני בית משפט קמא על טענות הסניגור, וציינה כי משטרת ישראל מעוניינת להגיע למי שמעסיקים את השוהים הבלתי חוקיים, מלינים אותם ומסיעים אותם הואיל ואלה הם אכן מקור הבעיה, אך כאשר ניסתה המשטרה לבדוק עם המערער היכן ואצל מי עבד תשובותיו היו כאלה שלא ניתן היה להגיע לפיהן למי שהעסיקו והיכן, ולא ניתן היה ללמוד ממנו פרטים לגבי מעסיקו. י"ב. לגבי העבר הפלילי ציינה ב"כ המשיבה, כי לגבי המערער מופיעים 3 תיקי חקירה, וכתב האישום נשוא הדיון מתייחס למקרה השלישי. לגבי המקרה שבו המערער נחקר על ידי מג"ב וגורש מישראל, ציינה ב"כ המשיבה שהמערער נחקר בשטח על ידי מג"ב עטרות, עוטף ירושלים, ולאחר מכן גורש מישראל. באי כוחם של שני הצדדים הסכימו שבית משפט קמא יעיין בכל תיק החקירה. י"ג. בגזר הדין מיום 11.3.13 דחה בית משפט קמא את הטענות שהעלה הסניגור בענין אכיפה בררנית. בנוגע למעסיקו של המערער ציין בית משפט קמא שאין מדובר במקרה בו עמדה בפני המשיבה זהותו של המעסיק והיא החליטה שלא להגיש כנגדו כתב אישום, וטענת הסניגור נוגעת, למעשה, כך ציין בית משפט קמא, למחדל בחקירה ביחס למעסיק. אמנם, כך כותב בית משפט קמא, ניתן היה לצפות למיצוי החקירה כדי להגיע לזהות המעסיק ולנקוט בהליכים פליליים נגדו, אך אין במחדל זה כדי להעניק יתרון למערער, שאין מחלוקת כי נכנס לשטחי המדינה ללא היתר. לדעת בית משפט קמא, אין מקום להמתיק את עונשו של המערער אלא למצות את הליכי החקירה על ידי היחידה החוקרת בנוגע לזהותו של המעסיק. י"ד. אשר לטענה של אבחנה בלתי מוצדקת, לשיטת הסניגור, בין המערער לבין האדם הנוסף שנתפס יחד עימו, ציין בית משפט קמא (עמ' 7 סיפא בגזר הדין): "כי לא היה מקום, מלכתחילה, לעורר ענין זה בפני בית המשפט הואיל ואינו נושא לטיעונים לעונש, ואולם משבחרו הצדדים להתייחס אליו, אומר בתמצית כי עיון בתיק החקירה מלמד כי אכן הנאשם נכנס לשטחי המדינה, ללא היתר, פעמיים בעבר, האחת ביום 13.10.09 (אז גורש על ידי מג"ב) והשניה ביום 13.8.11". (נציין שבענין זה נפלה שגגה בגזר דינו של בית משפט קמא וכפי שציינה בפנינו ב"כ המשיבה בדיון מיום 14.3.13, הכניסה השניה היתה ביום 4.1.13). ט"ו. בית משפט קמא הוסיף, שהאבחנה שמנסה הסניגור לערוך בין הכניסה הראשונה לכניסה השניה אינה ממש רלוונטית במסגרת השיקולים שהפעילה המשיבה כאשר שקלה את עניינו של המערער מחד גיסא, ושל האדם הנוסף שנתפס יחד עימו מאידך גיסא, והחליטה להגיש כתב אישום נגד המערער בלבד. מנקודת ראותה של המשיבה יש למערער שתי כניסות קודמות. חומר החקירה בתיק, כך ציין בית משפט קמא, תומך בהנחה עובדתית זו, והמערער לא הוכיח שאין המצב כך או כי צריך להתייחס לכניסתו הראשונה בשונה מן הכניסה השניה. ט"ז. בית משפט קמא דחה את טענת הסניגור בנוגע לאכיפה בררנית. לענין מתחם הענישה, אימץ בית משפט קמא את המתחם שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בע.פ. 41708-07-12 מדינת ישראל נגד עטאללה (מיום 24.7.12), מבחן שגם אומץ על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"ג 57019-07-12 מדינת ישראל נגד פארס ג'בור (מיום 31.7.12), ולפיכך קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה נע בין 30 ימי מאסר ל-6 חודשי מאסר. מכיוון שהמערער נטול עבר פלילי ואין מחלוקת כי נכנס לשטחי המדינה לצורכי עבודה, הרי יש לגזור את עונשו לפי הרף התחתון של מתחם הענישה ולכן דן בית משפט קמא את המערער למאסר בפועל לתקופה של חודש ויום, החל ממועד מעצרו (4.3.13) וכן למאסר מותנה של חודשיים למשך שנתיים. י"ז. המערער ממאן להשלים עם גזר הדין וערעורו המפורט מונח בפנינו. תמצית טענות המערער : תיקון 113 של חוק העונשין, לא נועד להביא להחמרה בענישה ושיקול הענישה המרכזי לפי התיקון הוא עיקרון ההלימה, לפי סעיף 40 ב' של חוק העונשין. עוד נטען בערעור, כי מתחם העונש ההולם כפי שקבע בית משפט קמא הופך את העונש המינימלי, בצידה של עבירה שהיא למעשה בעלת אופי מינהלי, לחודש ימים של מאסר בפועל, דבר החוטא לתכליתו של התיקון לחוק. אין לקבל שבגין עבירה קלה יחסית ייקבע מדרג המחייב מלכתחילה ענישה של חודש ימים מאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת כשהמחוקק עצמו לא קבע לגבי עבירה זו עונש מינימום של מאסר בפועל. ב"כ המערער מפנה לדבריו של כב' השופט בני שגיא, במסגרת ת"פ (שלום תל אביב) 57968-01-13 מדינת ישראל נגד אוסמה עויס (מיום 19.2.13). ב"כ המערער גם מציין שסטייה לקולא מחוץ למתחם הענישה מתאפשרת לפי סעיף 40 ד' לחוק העונשין, רק בגין שיקולי שיקום, ואלה ככלל, אינם רלוונטיים לגבי שוהים בלתי חוקיים. י"ח. כמו כן מפנה ב"כ המערער לפסק דינו של בית המשפט העליון ב-רע"פ 3173/09 פראגין נגד מדינת ישראל, מיום 5.5.09. עוד מפנה ב"כ המערער לטבלת פסיקה של רמת ענישה ומתחמי ענישה בעבירת כניסה לישראל, ומציין כי לפי סעיף 40 ג' (א) של חוק העונשין, אחד השיקולים שעל בית המשפט לשקול בקובעו את מתחם הענישה ההולם הוא מדיניות הענישה הנהוגה (להבדיל ממדיניות הענישה הראויה), ובעוד שבית משפט קמא בחר לאמץ את המתחם לפי שני פסקי דין של בתי משפט מחוזיים שבהם המתחם היה בין 30 ימי מאסר ל-6 חודשי מאסר בפועל, הרי קיימת פסיקה עניפה כשבנסיבות דומות הוטל מאסר מותנה או לכל היותר ימי מאסר בודדים. י"ט. במסגרת הערעור חוזר ב"כ המערער על הטענות כפי שהועלו בפני בית משפט קמא על כך שלפי רישומי משטרת ישראל נתפס המערער בעבר על ידי יחידת מג"ב וגורש לשטחי האיזור כשלא ניתן לבחון את מידת דיוקם ונכונותם של רישומים אלה במסגרת ההליך המשפטי, ולכן הם לא היו צריכים להיות מובאים לידיעת בית משפט קמא, ולא היו צריכים להוות שיקול בענישה. מעמדם של רישומים אלה, כך הסניגור, אף פחות מזה של תיקי מב"ד, שאין חולק כי אינם יכולים לשמש ראיה., התוצאה היא, כך טוען הסניגור, כי המערער הופלה לעומת חברו שגורש מבלי שהועמד לדין הגם שלפי הרישום הפלילי לשניהם כניסה קודמת אחת, ולכן היה על המשיבה לנהוג לפי הנוהל הקיים ולגרש את שניהם ללא העמדה לדין, ולא היה מקום לקבל את טענת המשיבה לענין הרישום הקיים לגבי המערער בדבר תפיסתו בעבר על ידי מג"ב וגירושו, שכן המערער נתפס על ידי יחידת מג"ב בקו התפר בין שטחי יו"ש לבין שטחי מדינת ישראל, ולא ניתן לומר כי עסקינן בכניסה קודמת לשטח מדינת ישראל. כ'. עוד ובנוסף חוזר הסניגור בערעור על הטענה כי לא נעשו פעולות חקירה כלשהן ביחס למעסיק שאצלו עבד המערער, והמשטרה לא ראתה לנכון להוסיף ולחקור בנוגע לאיתורו של המעסיק שהוא למעשה העבריין העיקרי. לכן, חוזר הסניגור על הטענה כי מדובר באכיפה בררנית, כשהתופעה לפיה מגבירים את האכיפה ביחס לשוהים בלבד ופחות לגבי מלינים ומעסיקים, היא תופעה חמורה שפוגעת בשיקולי צדק ומדיניות אכיפה ראויה, ויוצרת אכיפה בררנית המצדיקה לבטל את האישום מטעמי הגנה מן הצדק, ולמצער להקל בעונשם של שוהים בלתי חוקיים. כ"א. בענייננו, כך טוען הסניגור, מדובר בצעיר, יליד 1992, ללא עבר פלילי, שנכנס לישראל עקב עבודה, מחמת מצוקה כלכלית של משפחתו. על יסוד כל אלה, טוען הסניגור, שראוי לקבוע מתחם ענישה עם רף תחתון של מאסר מותנה, וראוי למקם את עונשו של המערער בתוך מתחם זה ברף התחתון. כ"ב. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14.3.13 חזר ב"כ המערער על תמצית הטענות שבערעורו. יצויין, כי אין מחלוקת על כך שנוכח תקופת המאסר בפועל שהוטלה על המערער בגזר דינו של בית משפט קמא (חודש ויום) הרי בפועל ישוחרר המערער שחרור מינהלי ביום 21.3.13, כפי שגם הובא לידיעתנו על ידי שב"ס, ונעיר כי למעשה, נוכח מועד שחרורו של המערער מן המאסר, ערעור זה הוא למעשה ערעור תיאורטי בלבד. כ"ג. ב"כ המשיבה סמכה את ידיה על גזר דינו של בית משפט קמא וציינה כי המערער נכנס לישראל שלא כחוק ונעצר ביום 4.3.13 בחצות בקרית מוצקין, דהיינו, לא בסמוך לכניסתו לישראל. מוסיפה ב"כ המשיבה, כי נסיון לברר עם המערער ועם האדם הנוסף היכן עבדו, לא צלח והם לא מסרו פרטים, כך גם לא צלח הנסיון לברר מי הביא אותם לעבודה, ולכן גם לא ניתן היה לאתר את המעסיק. כ"ד. עוד ציינה ב"כ המשיבה, שהמערער נכנס לישראל שלא כחוק פעמיים בעבר. פעם אחת ביום 13.10.09, כאשר נפתח בענין זה תיק משטרה, ופעם נוספת ביום 4.1.13, ואז נפתח נגדו תיק במשטרת כרמיאל. בשני המקרים המערער לא הועמד לדין. הכניסה הקודמת האחרונה לגב המערער היתה חודשיים בלבד לפני הכניסה הנוכחית ולא היה בכך כדי להרתיעו. עוד ציינה ב"כ המשיבה, כי בית משפט קמא עיין בתיק החקירה בהסכמת הצדדים, וכן מציינת היא כי לפי תיק המשטרה נעשה גם בירור עם יחידת המשטרה שעצרה וחקרה את המערער בשטח בשנת 2009, ובענין זה גם פועלת חזקת התקינות של פעולת המינהל. לכן, כך טוענת ב"כ המשיבה, יש לדחות את טענת הסניגור כאילו מדובר בכניסה שניה לישראל (במובחן מכניסה שלישית). כ"ה. עוד טענה ב"כ המשיבה כי לא הועלו במקרה שבפנינו נסיבות אישיות מיוחדות מאד היוצאות דופן, ובית משפט קמא למעשה הקל מאד עם המערער משגזר עליו חודש ויום מאסר בפועל, לרבות מאסר מותנה, כל זאת באופן שהמערער יזכה בניכוי מינהלי של 14 ימים. כ"ו. בנוסף מציינת ב"כ המשיבה שאין לקבל את טענת הסניגור לפיה לא ניתן לציין את הכניסות הקודמות לישראל , שהרי המערער נהנה מן המדיניות ומן הנוהל שלא להעמיד לדין בכניסה ראשונה ובכניסה שניה, וכן מפנה היא לדברי כב' השופט א. רובינשטיין ברע"פ 3173/09 פראגין נגד מדינת ישראל, פיסקה כ"א (מיום 5.5.09). כ"ז. ב"כ המערער חזר והיפנה בתשובתו לגזר דינו של כב' השופט ב. שגיא בת.פ. (שלום תל אביב) 57968-01-13 מדינת ישראל נגד אוסמה עויס, וציין כי יש לבחון תמיד את הנסיבות וזהו ענין דינמי הנתון לשיקול דעת. לגבי הכניסות הקודמות טען הסניגור, כי הדבר בעייתי מאד ולא ניתן לדעת מה היו הנסיבות, והאם נסגר התיק מחמת שלא היתה כניסה בפועל. לגבי השחרור המינהלי טען הסניגור כי שחרור זה אינו תקף דרך קבע אלא הדבר תלוי בהחלטת נציב בתי הסוהר. כ"ח. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית משפט קמא, ובטיעוניהם המפורטים של באי כח הצדדים, הן בפני הערכאה קמא והן בפנינו, ולאחר שנתנו דעתו לפסיקה הרלוונטית, סבורים אנו שדין הערעור להידחות. כ"ט. כזכור, העלה הסניגור את הטענה של אכיפה בררנית, בציינו כי הוא מעלה את הטענה לצורך הקלה בענישה. בנוגע לטענה לפיה מגבירה משטרת ישראל את האכיפה כנגד השוהים הבלתי חוקיים, אך לא כנגד המעסיקים, המסיעים והמלינים, למרות שכנגדם דווקא היה מקום לנקוט גישה מחמירה (רע"פ 3173/09 פראגין נגד מדינת ישראל, דברי כב' השופט א. רובינשטיין, בפיסקה י"א, מיום 5.5.09) הרי כפי שציינה ב"כ המשיבה, הנסיון לברר עם המערער ועם האדם הנוסף ששהה עימו היכן עבדו לא צלח, והם לא מסרו על כך פרטים, כך גם לא עלה יפה נסיון לברר מי הביא אותם לעבודה, ולכן גם לא ניתן היה לאתר את המעסיק. לפיכך, אין להסיק מכך על אכיפה בררנית. ל'. הסניגור טוען, כי למעשה מצבו של המערער היה צריך להיות זהה לזה של השוהה הנוסף שנתפס יחד עימו, הואיל ולחובת שניהם יש מקרה קודם של כניסה בלתי חוקית שבעטיה גורשו, וכשם שלא הוגש כתב אישום כנגד השוהה הנוסף (שגורש), בשים לב לכך שמדובר בכניסתו השניה שלא כדין לישראל, כך גם היה על המשיבה לפעול לגבי המערער, ולא היה מקום לזקוף לחובתו שזו כניסתו השלישית שלא כדין לישראל, וזאת בגין אותו אירוע (משנת 2009) שבו נעצר על ידי מג"ב וגורש. לטענת הסניגור, עצם העלאת נושא הכניסות הקודמות שלא כדין לישראל, איננו תקין. כשם שאין להביא לידיעת בית המשפט קיומם של מבד"ים, כך גם אין מקום להביא לידיעת בית המשפט מידע מסוג זה, בשעה שלא ניתן למעשה לברר את נסיבות המקרה. לטעמו של הסניגור, בענייננו, באותו מקרה שהמערער נעצר על ידי מג"ב, האירוע לא התרחש בשטח מדינת ישראל אלא בקו התפר בין שטחי יו"ש לבין שטחי מדינת ישראל. ל"א. איננו סבורים כי במקרה זה נגרם עיוות דין למערער. אין בידינו לקבל גם בענין זה את טענתו בדבר אכיפה בררנית. עצם העובדה שבגין כניסה בלתי חוקית ראשונה אין הרשויות מעמידות, ככלל, לדין, נזכרה עוד ברע"פ 3173/09 פראגין נגד מדינת ישראל (מיום 5.5.09). הדבר צויין בפיסקה י"ז לפסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין, והדבר חוזר, שם, גם בפיסקה כ"א: "בלא נטיעת מסמרות נאמר, כי בהנחה שהמדובר בשהייה שניה בישראל שלא כדין (ועל הראשונה כנמסר אין ממהרים להעמיד ככלל לדין), העונש הראוי הוא עונש מאסר בפועל, למעט במקרים שנסיבותיהם האישיות חריגות, כגון חולי אקוטי במשפחת הנאשם. אין בכך כדי למנוע מן התביעה להעמיד לדין גם על שהייה ראשונה שלא כדין, אך במקרים כאלה, אם אין נלוות אליהן עבירות אחרות, ואין הקשר בטחוני, ככל שהמדובר בשהייה קצרה מאד בישראל, ניתן להסתפק במאסר על תנאי תוך החתמת הנאשם על התחייבות כספית שלא לחזור על המעשה, ותוך גירושו לשטחי הרשות ללא שיהוי. כאמור, בשהייה שניה שלא כדין, העונש הראוי הוא מאסר בפועל, לשם הרתעה, ואורכו צריך להיגזר מנסיבות המקרה והנאשם, כך שיחוש שהדבר אינו כדאי ועם זאת, יובאו בחשבון נסיבות המצוקה....." (ההדגשה שלנו). ל"ב. מדברי ב"כ המשיבה בפני בית משפט קמא בישיבה מיום 6.3.13, עמ' 2 לפרוט', ש' 6-8, עולה שבהתאם לנוהל פנימי של לשכת התביעות כתב אישום מוגש בכניסה שלישית ואילך, ולכן לגבי השוהה הבלתי חוקי שנתפס יחד עם המערער, לא הוגש כתב אישום הואיל ולגבי אותו שוהה היתה זו כניסה שניה שלא כחוק, בעוד שאצל המערער כאמור, זאת היתה הכניסה השלישית. ל"ג. איננו סבורים שיש מקום בענין זה לטרוניה מצד הסניגור שהרי כעולה גם מן האמור בפסק הדין בענין פראגין, המדיניות לפיה אין הרשויות מעמידות לדין כשמדובר בכניסה ראשונה שאיננה כחוק, הובאה גם לידיעת בית המשפט העליון עוד בענין פראגין, שנדון בשנת 2009, ואם לשכת התביעות מצאה לנכון, לפי נוהל פנימי שלה (כפי שצויין בפני בית משפט קמא), להעמיד לדין רק מן הכניסה השלישית ואילך, אין לראות בכך משום אכיפה בררנית. מכל מקום בוודאי שאין להסיק מכך נסיבה שיהא בה כדי להמתיק את דינו של המערער. ל"ד. עוד יש לציין כי מעיון בפרוט' הדיון בפני בית משפט קמא עולה כי ניתנה הסכמה של באי כח שני הצדדים שבית משפט קמא יעיין בכל תיק החקירה (ישיבת 6.3.13, עמ' 4 לפרוט', ש' 24). לכן בדין נתן בית משפט קמא את דעתו על הכניסות הקודמות של המערער, כעולה מעיון בתיק המשטרה. ל"ה. בענין מתחם הענישה נוסיף שבטיעונו לעונש בפני בית משפט קמא טען הסניגור, עמ' 3 לפרוט', ש' 19-20: "אני סבור כי מתחם העונש הראוי בגין עבירה של שהייה בלתי חוקית אמור לנוע בין מאסר מותנה ועד מאסר למשך 3 חודשים. לדעתי זהו המתחם הראוי ביחס לעבירה הזו....". כזכור, צויין בפסק הדין בענין פראגין (רע"פ 3173/09 שאותו כבר הזכרנו), בפיסקה כ"א, כי: "בהנחה שהמדובר בשהייה שנייה בישראל שלא כדיון (ועל הראשונה אין ממהרים ככלל להעמיד לדין), העונש הראוי הוא עונש מאסר בפועל, למעט במקרים שנסיבותיהם האישיות חריגות..... ". נציין עוד, כי בהתאם להחלטת כב' השופט א. שהם ברע"פ 74/13 חלידו נגד מדינת ישראל, (מיום 17.3.13) פיסקה 18: "אף שפסק דינה של ערכאת הערעור ניתן לאחר כניסת תיקון 113 לתוקפו, לא נפל כל פגם בשיקול דעתה, משום ששיקולי הרתעת היחיד והרתעת הרבים מהווים חלק משיקולי הענישה הרלוונטית, גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ראו סעיפים 40 ו' ו-40 ז' לחוק העונשין), וזאת כל עוד מידת העונש המוטל על הנאשם אינה חורגת ממתחם הענישה ההולם". ל"ו. בבואנו ליישם את כל האמור לעיל בענייננו, הרי גם לפי מתחם הענישה שלגביו טען הסניגור בפני בית משפט קמא, נוטה גזר דינו של בית משפט קמא לעבר הרף התחתון. לא ניתן לומר שקיימת בענייננו חריגה ממתחם הענישה, או שיש בגזר הדין כדי לקפח את המערער. גזר הדין עונה על עיקרון ההלימה והוא מידתי לנסיבות המקרה נשוא הדיון. לא ראינו הצדקה להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ולפיכך אנו דוחים את הערעור. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת כניסהכניסה לישראלשאלות משפטיותפלסטינים