באילו מקרים גובר כלל "הידיעה" על כלל "ההמצאה" ? להלן פסק דין בנושא כלל הידיעה - כלל ההמצאה: פסק דין השופטת נילי ארד 1. ערעור זה מכוון נגד החלטתה של רשמת בית דין זה, השופטת לאה גליקסמן מיום 29.10.06 (בש"א 609/06) לפיה התקבלה בקשת המשיבה למחיקת הערעור בשל האיחור בהגשתו, ונדחתה בקשתן החלופית של המערערות להארכת מועד להגשת ערעור. הרקע 2. בית יוסף בע"מ (המערערת 1 - להלן: בית יוסף), הוא בית חולים גריאטרי סיעודי. גב' לאה רמון - המערערת 2, הייתה במועדים הרלבנטיים להליך זה, המנהלת ואחת משלושת בעלי המניות של בית יוסף (להלן: המערערות). המשיבה - גב' שרה חן עבדה כטבחית בבית יוסף החל ממועד קבלתה לעבודה ביום 12.7.80. במהלך שנת 1997 ביצעה מטלות נוספות כאם בית וקיבלה "תשלום עבור שעות העבודה הנוספות שהקדישה". מתחילת שנת 1998 ועד לפיטוריה, ביום 31.12.02 עבדה המשיבה בבית יוסף כאם בית וטבחית. בתאריך 17.6.99 חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו: "שינוי תפקיד בבית יוסף בע"מ" בו הוסכם, בין היתר, על הגדלת היקף המשרה; אי תשלום שעות נוספות; השכר שישולם בגין "המשרה החדשה" יהיה 9500 ש"ח; כמו כן, נקבעה דרך חישוב פיצויי הפיטורים במקרה של הפסקת עבודה בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים בזו הלשון: "בגין התקופה בה עבדת כטבחית בלבד, מחודש יולי 1980 עד יום 31.12.97 לפי שכר בסך 4,500 ש"ח לחודש בתוספת החלק היחסי לאחוז הגידול בשכרך מינואר 1998 ואילך או לפי הצמדה למדד יוקר המחיה, בהתאם לבחירתך. לתקופה מיום 1.1.98 ועד להפסקת עבודתך בחברה - בהתאם לשכרך האחרון. החישוב לעיל נובע מהשינויים שחלו בהיקף משרתך במהות התפקיד ובגובה השכר מינואר 1998". 3. תביעתה של המשיבה לתשלום יתרת פיצויי הפיטורים לפי שכרה האחרון, התקבלה על ידי בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט אילן איטח ונציגי ציבור גב' לאה לוי יפה ומר מילר עמירם ; עב 2026/03), תוך שקבע כי שולם לה שכר אחד במסגרת משרה אחת עבור שני התפקידים שביצעה כאם בית וטבחית. נדחתה טענת המערערות לפיה יש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס עבודתה של המשיבה בשתי משרות נפרדות, שבכל אחת מהן מילאה תפקיד שונה. אי לכך, חייב בית הדין את המערערות לשלם למשיבה יתרת פיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתה, לפי שכרה האחרון, בסכום כולל של 84,474 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפיטורים (להלן: פסק הדין). המצאת פסק הדין 4. פסק הדין ניתן ביום 4.6.06. במכתב מיום 6.6.06 שלח ב"כ המשיבה דרישה למערערות לתשלום החיובים שנפסקו בפסק הדין כשהם משוערכים למועד הדרישה. למכתב צורף העתק מפסק הדין כפי שפורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט, ללא חתימות המותב ובלי חותמת בית הדין (להלן: מכתב הדרישה). ביום 25.6.06 הומצא פסק הדין לב"כ המערערות על ידי בית הדין האזורי, ולב"כ המשיבה נעשתה ההמצאה ביום 8.6.06. בתאריך 10.7.06 הוגש פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה. הבקשה למחיקת הערעור 5. בתאריך 27.7.06 הגישו המערערות לבית דין זה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (עע 473/06). במענה ל"הודעה דחופה" שהגישה המשיבה ביום 9.8.06 על חלוף המועד להגשת הערעור ובקשה למחיקתו על הסף, טענו המערערות כי פסק הדין הומצא להן כדין ביום 25.6.06 תוך שהסתמכו על פלט מחשב ממזכירות בית הדין לעבודה בדבר מסירת אישורי מסירה. לחלופין ומטעמי זהירות בלבד, הוסיפו המערערות וביקשו: אם "יקבע כי המסירה בוצעה במועד מוקדם יותר מבוקש להאריך המועד להגשת הערעור שכן הכלל הוא כי מועד קבלת פסק הדין מהערכאה המשפטית הוא המועד הקובע לתחילת מניין הימים לערעור". בתגובתה התנגדה המשיבה לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, בשל כך שהוגשה באיחור ניכר "כבדרך אגב, לאחר שעברו 85 יום" ממועד המצאת פסק הדין למערערות ביום 8.6.06 ו"כאשר מדובר בפתיחת הליך חדש, כמו הגשת ערעור יש להחמיר עם הארכת המועד" [בשא 609/06]. החלטת הרשמת 6. 6. הרשמת קיבלה את בקשת המשיבה ובהחלטה מיום 29.10.06 הורתה על מחיקת הערעור בשל האיחור בהגשתו. עיקר טעמיה היה באלה: המערערות לא הכחישו בתגובתן שפסק הדין, כפי שפורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט, התקבל אצל בא-כוחן בתאריך ביום 8.6.06 במצורף למכתב הדרישה. לפיכך המערערות "ידעו על תוכנו המלא של פסק הדין כבר ביום 8.6.2006"; "כאשר אין ספק בנוגע לידיעה מלאה של בעל דין על פסק הדין או בנוגע להגשת הליך ערעורי, גובר 'כלל הידיעה'. לפיכך, כאשר מוכח כי בעל הדין ידע בפועל על החלטת בית המשפט שניתנה בעניינו ולא נקט בהליך ערעורי במועד, לא תתקבל טענתו כי השיהוי מוצדק, בשל אי המצאה כדין"; העובדה שעותק פסק הדין שהומצא למערערות הוצא מאתר האינטרנט של אתר בתי המשפט בהעדר חתימות המותב וחותמת פסק הדין אינה שוללת את נפקות הידיעה על תוכנו המלא של פסק הדין; המערערות לא טענו "שאין מדובר בעותק אותנטי של פסק הדין, או כי קיימים הבדלים בין נוסח פסק הדין שהומצא לב"כ המשיבות [המערערות שבפנינו - נ.א.] במצורף למכתב לבין נוסח פסק הדין הנושא את חתימות המותב וחותמת בית הדין, שהומצא על ידי בית הדין"; "יש לתת משקל לכך שכיום החלטות רבות של בית הדין מומצאות לצדדים באמצעות הדואר האלקטרוני או שרת הפקסים, כאשר אינן נושאות חתימות וחותמת"; פסק הדין שנשלח לב"כ המערערות הוצא מהאתר הרשמי של הנהלת בתי המשפט. לפיכך, מניין הימים להגשת הערעור, החל ביום 8.6.2006, מועד קבלת ההודעה על תוכנו המלא של פסק הדין, ומשהוגש הערעור ביום 27.7.2006, איחרו המערערות את המועד. נדחתה טענת המערערות בדבר היעדרו של תצהיר לתמיכה בבקשת המחיקה, מן הטעם שהיעדרו אינו מונע קבלת הבקשה "משכל העובדות הדרושות להכרעה בבקשה עולות מכתבי הטענות והמסמכים". הבקשה החלופית להארכת המועד להגשת ערעור נדחתה אף היא משלא נמצא טעם מיוחד בטעותן של המערערות. בנדון זה הוסיפה הרשמת וקבעה: "יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה"; המשיבה ידעה על מועד המצאת פסק הדין המלא למערערות שצורף למכתב הדרישה. על כן "בחלוף 30 יום ממועד המצאת פסק הדין התגבשה לה ציפייה לגיטימית לסיום ההתדיינות"; המשיבה נקטה בהליכי הוצאה לפועל בחלוף 30 יום מהמועד בו הומצא פסק הדין למערערות; לאחר קבלת מכתב של ב"כ המשיבה, המערערות לא העמידו את המשיבה על כוונתן להגיש ערעור על פסק הדין; בקשת המערערות לעיכוב ביצוע הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת ערעור; המערערות "לא הצביעו בבקשתן על טעם מיוחד אחר (כגון - סיכויי הערעור) שיש בו כדי להצדיק הארכת מועד להגשת ערעור". משהתקבלה הבקשה והערעור נמחק, חויבו המערערות לפנינו בתשלום הוצאות בסך 1500 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן: החלטת הרשמת). הערעור טענות הצדדים והליכי ביניים 7. בערעורן על החלטת הרשמת חזרו המערערות על טענותיהן בבקשה להארכת מועד שעיקרן אלה: צילום פסק דין שאינו חתום ומאושר כדין אינו מהווה מסמך מחייב לצורך מירוץ המועדים. משהצילום "לא היה חתום על ידי גורם רשמי כלשהו ולא מאושר... ואף לא נשלח על ידי גורם רשמי כלשהו" אין הוא בגדר מסמך מחייב לצורך מניין המועדים להגשת הערעור; גם חיפוש באינטרנט באתר בתי המשפט לא העלה כי ניתן פסק דין; המערערות לא עשו שימוש במסמך שהומצא להן ולכן אינן מושתקות מלטעון שההמצאה הייתה שלא כדין; המחלוקת בדבר מועד תחילת מניין הימים מהווה טעם מיוחד להארכת מועד; נוכח החלטת בית דין זה בעניין עיכוב ביצוע יש סיכויים לערעור. המשיבה תמכה בהחלטת הרשמת על נימוקיה תוך שהוסיפה וציינה כי בדין נקבע שיש להעדיף בנסיבות העניין את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה במיוחד נוכח הודאת ב"כ המערערות על קבלת פסק הדין ביום 8.6.06. עוד טענה, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה בחלוף המועד להגשת הערעור ואינה מגלה כל טעם מיוחד; כי המשיבה פיתחה ציפיות בדבר סופיות ההליכים; וכי סיכויי הערעור נמוכים. 8. בקשה לעיכוב ביצוע התקבלה באופן חלקי בלבד "בהיקף של 50% מסכום הפסק", בהחלטתו של בית דין זה מיום 22.10.06 (בש"א 693/06). בקשה שהגישו המערערות לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדן בעקבות החלטת הרשמת נדחתה בהחלטת בית דין זה מיום 5.2.07 תוך השתת הוצאות על המערערות בסך 750 ש"ח (בשא 95/07]. בקשת המערערות לפנינו לעיון נוסף בהחלטה לפסיקת ההוצאות לחובתן בהליך זה נדחית. דיון והכרעה הילוכם של הדיון וההכרעה בערעור 9. 9. נפתח בבחינת המסגרת הנורמטיבית וההלכה הפסוקה באשר לכללים המשפטיים הנוהגים במניין המועדים להגשת ערעור, על פי הכלל של "המצאה" כדין של פסק הדין, והיוצא מהכלל לצידו - מועד "הידיעה" על תוכנו המלא של פסק הדין. כמבואר להלן, בנסיבות המקרה שלפנינו, יחול כלל "הידיעה" ויש לדחות את הערעור בטענת מניין הימים ממועד ההמצאה ולא ממועד הידיעה. נוסיף וניתן דעתנו לשאלה, האם נסיבות המקרה שלפנינו מתגבשות לכדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת הערעור. בנדון זה, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. פרק ראשון: התנאים לתחולתו של כלל "הידיעה" כחריג לכלל "ההמצאה" 10. בפסק הדין בעניין סרביאן עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בהרחבה על היחס בין מועד הידיעה לבין מועד ההמצאה של פסק דין. בתוך כך בחנה את תכלית כלל ההמצאה וקבעה כך: "ניתן לראות את כלל "הידיעה" כחריג לכלל "ההמצאה" אשר נועד לאכוף את כללי סדר הדין האזרחי כרוחם ועל-פי תכליתם האמיתית. תכליתם של כללי סדר הדין לקבוע מסגרת דיונית מוגדרת להליכים אזרחיים בבתי-המשפט אשר תאפשר פעולה תקינה ויעילה של המערכת השיפוטית תוך שמירה על זכויותיהם הדיוניות של בעלי-הדין והבטחת "יומם" בבית-המשפט. ...החובה הקבועה בתקנות לבצע המצאה כדין של כתבי-בי-דין לבעלי-הדין נועדה להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי שהם צד לו יהיו בידיעתם, וכי מירוץ התקופה לנקיטת הליך משפטי בידי בעל-דין על יסוד אותו כתב-בי-דין יחל מעת שהומצא לידיו כדין, שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע" [רע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן, פ"ד נט(2) 440 (להלן: עניין סרביאן); וכן ראו: בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840. לפיה גישתו של המשנה לנשיא לוין הינה כי הכלל צריך להישאר כלל ה"המצאה", ולא כלל ה"ידיעה", עם זאת, הכיר במקרים בהם יהא חריג לכלל ה"המצאה" ויועדף כלל ה"ידיעה"]. על ההלכה הפסוקה הנוהגת כיום, עמדה הנשיאה ד' בייניש בעניין כץ ולפיה: "דעות שונות הובעו ביחס לשאלה באילו נסיבות די בידיעתו של בעל דין על החלטה לשם תחילת מניין הימים לנקיטת הליכים, אף אם לא בוצעה המצאה כדין ...אולם נראה כי הכל מסכימים כי קיימות נסיבות בהן יגבר 'כלל הידיעה' על 'כלל ההמצאה' " [בשא 7048/06 פנחס כץ - ציפורה גוטליב, ניתן ביום 27.9.06]. אולם, כדברי השופט א' רובינשטיין: "... גם לשיטתו של הסבור שיהיו מקרים בהם המצאה מהותית ברורה תגבר על כלל הידיעה, אין מדובר בגדרות פרוצות לרווחה, שהרי הכלל הוא קיום הדרישות הפורמליות במלואן, תוך שטענת ידיעה מול פורמליות תיבדק לגופה" [רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, ניתן ביום 9.12.04 (להלן: עניין בן אליעזר)]. הכלל לפיו יגבר "מועד הידיעה" יחול במקרה בו בעל דין "הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד 'הידיעה' " [רעא 1113/97 מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן, מיום 6.4.97 בפסק דינו של הנשיא א' ברק; וכן ראו: ע"א 203/84יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 334, 335; בש"א 548/94לוי נ' גולדשטיין (לא פורסם)]. כפי שציינה השופטת ד' בייניש (כתוארה אז) בעניין תפנית אורטופדיה "כאשר הוכח כי בעל-דין ידע על החלטה של בית-משפט, לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה" ולא יוכל להסתתר מאחורי טענת טעות בדבר יום ההמצאה [בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית ואח', נו(4) 769 (להלן: עניין תפנית אורטופדיה); רע"א 7724/04 לריסה גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום 4.11.04]. היבט אחר של הכלל לפיו גובר מועד "הידיעה" על מועד "ההמצאה", הוא בהחלתו למעשה של עקרון הבטלות היחסית. ולפיו, עצם קיומו של פגם בהליך ההמצאה אינו גורר מאליו את בטלות מועד הידיעה, ממנו מתחיל מירוץ הזמן להגשת ערעור. זאת, נוכח תכלית ההמצאה שנועדה להביא לידיעת בעל הדין את ההחלטה או הפסק. לפי גישה זו, אם התקיימה באופן ברור תכלית ההמצאה, אין לראות בפגם טכני בהליך ההמצאה, גורם לבטלותה. הדין הוא, כי בנסיבות ממין אלה, יש להעדיף את מועד "הידיעה" על פני מועד "ההמצאה" (להלן: מבחן התכלית). על מבחן התכלית וטעמיו, עמדה בהרחבה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין סרביאן ומפאת חשיבותם לענייננו נביאם בלשון הכתוב: "אם חרף היעדר המצאה כדין כאמור הגיע כתב-בי-הדין בפועל לידי בעל-הדין, וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על-פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום-לב, חובה על בעל-הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על-פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב-בי-הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב-בי-הדין בידיו וידיעת תוכנו הוא לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי-המצאה פורמאלית של אותו כתב. מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ועם תכליתו וכן עם התפיסה המושרשת שלפיה חובת תום-הלב, החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן, חלה גם על כללי סדר הדין באשר הם. היא מתיישבת עם צרכיה של מערכת השיפוט בקיום מסגרת מועדים סבירה לניהול הליכים וסיומם; היא עונה לזכויותיהם הדיוניות של בעלי-הדין כי מירוץ התקופות לנקיטת הליך משפטי יחל רק מנקודת הזמן שבה הובא כתב-בי-הדין הרלונטי לעניין לידיעתם; היא תואמת את זכות הגישה לערכאות הנתונה לאזרח ואינה סותרת אותה. העדפת כלל 'ההמצאה' על כלל 'הידיעה' בנסיבות אלה עלולה לפגוע בבעל-הדין שכנגד פגיעה שאינה ראויה. הוא עלול להידרש לעניין שחלף עבר זמנו תוך שיועמסו על גבו קשיי הוכחה עקב חלוף הזמן. הדבר עלול להכביד הכבדה יתרה ושלא לצורך גם על בית-המשפט, העשוי להידרש לחדש את עיסוקו בעניין ישן רק בשל תקלה פורמאלית הקשורה בהליך ההמצאה חרף העובדה שבעל-הדין הנוגע בדבר ידע על אודות כתב-בי-הדין העומד בבסיס ההליך. העדפת כלל 'הידיעה' על פני כלל 'ההמצאה' בנסיבות אלה עולה אפוא בקנה אחד עם רוחן ותכליתן של תקנות סדר הדין האזרחי; היא מקדמת את מלוא התכליות הראויות - עמידה על קיומם של הליכים משפטיים בתוך פרקי הזמן הקבועים בתקנות; מתן הזדמנות מלאה לבעל-הדין שקיבל לידיו בפועל את כתב-בי-הדין, גם אם לא בדרך המצאה כדין, לפעול על-פיו במסגרת המועדים המוגדרים בתקנות; מתן אפשרות לבעל-הדין שכנגד להתגונן כראוי בטרם תחלוף תקופה ארוכה שבעטייה יתקשה בהבאת ראיותיו; קידום עניינה של מערכת השיפוט להכריע באופן סופי במחלוקות תוך זמן סביר ולהימנע מהותרתן בלתי פתורות לאורך זמן". בנסיבות המקרה שלפנינו גובר כלל "הידיעה" על כלל "ההמצאה" 11. אין חולק על כך שב"כ המערערות קיבל מב"כ המשיבה פסק דין בלתי מאושר שלא היה חתום כדין. אף לא נטען כי המערערות לא ידעו על תוכנו המלא של פסק הדין, או שלא קיבלו את פסק הדין במלואו, או שהמסמך אותו קיבלו לא היה פסק הדין בנוסחו הנכון. בנסיבות אלה, התמלאו התנאים המצדיקים העדפת מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה, המאוחר יותר. משכך הוא, צדקה הרשמת בהחלטתה לפיה הוגש הערעור באיחור. פרק שני: בנסיבות המקרה התגבש הטעם המיוחד להארכת המועד להגשת ערעור 12. כמבואר לעיל, בנסיבות המקרה שלפנינו, מועד "הידיעה" הוא הקובע למניין מועדי הערעור. עם זאת, אין להתעלם ממשקלו של הפגם שנפל באופן ההמצאה של פסק הדין והשלכותיו, בנסיבות המקרה, לעניין הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. החובה לאמת את פסק הדין 13. תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 החלה על בתי הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"א - 1991קובעת "המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי הענין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה" [וראו: עא 6092/03 בזק בינלאומי בע"מ נ' א.י.ק.ס תקשורת בע"מ, פ"ד נח(1) 673]. בהתאם, כלל הוא שאין להמציא העתק בלתי מאושר של פסק דין לבעל הדין שכנגד, גם אם הוצא מאתר האינטרנט הרשמי של הנהלת בתי המשפט. ככל שמבקש בעל דין להחיש הליך המסירה, עליו החובה לאשר את פסק הדין טרם מסירתו לצד שכנגד. אין חולק על כך, שבענייננו, שלחה המשיבה למערערות את פסק הדין כפי שפורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט, טרם שנעשתה המצאה כדין של פסק הדין כשהוא חתום ומאושר כדין. לא למותר לציין כי פסק הדין שניתן ביום 6.6.06 היה בידי המשיבה חתום ומאושר כדין כבר ביום 8.6.06 ולא הייתה כל מניעה להמצאתו חתום ומאושר למערערות, אשר קיבלו את פסק הדין מבית הדין האזורי רק ביום 25.6.06. בנסיבות אלה, ולמרות הידיעה על תוכנו המלא של פסק הדין, אין לשלול קיומו של ספק בדבר המועד האחרון להגשת הערעור, כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור. בנדון זה, טען ב"כ המערערות כי לאחר קבלת מכתב הדרישה, חיפש את פסק הדין באתר האינטרנט ואף התקשר עם מזכירות בית הדין האזורי, אולם לא עלה בידיו לקבל עותק של פסק הדין כפי שנשלח לו על ידי ב"כ המשיבה. לא למותר לציין כי פעולותיו אלה לא עלו לכדי התרשלות, הזנחה או זלזול בסדרי הדין ובבירור מועד מתן פסק הדין [עאח 28/07 איקה יעקובי - מדינת ישראל - משרד החינוך מחוז מרכז, 26.6.07]. 14. טעות סבירה שאינה ניתנת לגילוי על פניה - נוכח הריכוך החל בהלכה בהכרה בקיומו של "טעם מיוחד", יכול ויתקיים טעם מיוחד גם במצב דברים שבו טעה בעל-הדין, או בא-כוחו, ביחס למצב המשפטי או העובדתי; ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה הניתנת לגילוי על-ידי בדיקה שיגרתית [עא 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט, פ"ד נה(2) 904]. בענייננו אין מדובר בטעות מובנת מאליה. קיומה של מחלוקת משפטית בדבר מועד המצאת פסק הדין ממנו מתחיל מירוץ מניין הימים להגשת הערעור, אינה בגדר טעות הניתנת לגילוי בבדיקה שגרתית של פנייה למזכירות לשם בירור מועדים הקבועים בדין. עצם קיומה של מחלוקת משפטית בדבר מועד ההמצאה הנכון בנסיבות המקרה מהווה שיקול לגיבושו של טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור. 15. במסגרת זו, נמצא אף המענה לטענה לפיה לא ביקשו המערערות הארכת המועד בד בבד עם הגשת הערעור, בבחינת - היא הנותנת. שהרי, הערעור הוגש בהתאם למועד קבלתו של פסק דין חתום ומאושר כדין. אי הגשת בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, יש בה כדי לחזק את המסקנה לפיה הניחו המערערות שהגשת הערעור אינה חורגת ממסגרת הזמנים הסטטוטורית שתחילתה במועד ההמצאה כדין [ראו והשוו: עניין בן אליעזר]. הנחה זו הובררה להיות טעות ביחס למצב המשפטי החל, שאינו מובן מאליו, כפי שהובהר לעיל. 16. בחינה לכאורית של סיכויי הערעור -כלל הוא כי סיכויי הערעור הינם שיקול חשוב ומהותי בגיבושו של טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור [בש"א 1695/04 מירב מתנות בע"מ - יעקב ליכטנשטיין, לא פורסם, 8.2.05; החדשה; עאח 44/06 משה קרסנטי - תדיראן קבוצת הקשר בע"מ]. בענייננו, בחינת החומר בכללותו מעלה, כי לכאורה הטענות המועלות בערעור אינן מופרכות וטעונות בדיקה. ביטוי לכך נמצא אף בהחלטתו של חברי השופט ש' צור, בה הורה על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, אשר ציין בהתייחס לסיכויי הערעור בבקשה, כי "טענת המבקשות כי מדובר בשתי משרות אינה מופרכת וראויה לדיון" (בשא 693/06). משכך הוא, אין לקבוע כי סיכויי הערעור קלושים הם כדי כך שיש לשלול כליל משקלם בהיענות לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. 17. סוף דבר - הערעור מתקבל באופן שהתקיים בנסיבות המקרה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. השופט שמואל צור ספק בעיניי אם מתקיימות במקרה הנדון נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות החלתו של "כלל הידיעה" על דבר מתן פסק דין והעדפתו על פני דרך המלך של "כלל ההמצאה" הנדרש בתקנות, לעניין המועד הקובע להגשת ערעור. אין בדעתי, במקרה הנדון, להידרש לנושא זה מן הטעם שמסכים אני כי, במקרה הנדון, קיימת הצדקה להארכת מועד להגשת ערעור מן הטעמים שפורטו בחוות דעתה של חברתי השופטת נילי ארד. מטעם זה בלבד מסכים אני כי דין הערעור להתקבל. השופטת ורדה וירט ליבנה אני מצטרפת לחוות דעתה של השופטת נילי ארד. נציג ציבור מר שלום חבשוש אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת נילי ארד. נציג ציבור מר ישראל בן יהודה אני מצטרף לחוות הדעת של השופטת נילי ארד. סוף דבר הערעור מתקבל. אנו מורים על הארכת המועד להגשת הערעור, באופן שיש לקבלו ממועד הגשתו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן, בהעדר הצדדים, היום כ"ד באב תשס"ז (8 אוגוסט 2007) ויישלח אליהם. כללים משפטייםכלל הידיעה / כלל ההמצאההמצאת כתבי בי דין