דוגמא לפסק דין בנושא כיסוי ביטוחי - ביטול רישיון נהיגה הוצאה לפועל: זו תביעה כספית לפיצוי על נזקי רכוש שנגרמו לרכבו של התובע, מסוג שברולט, מ.ר. 6056323, בתאונת דרכים ביום 16.08.10, עת התנגש ברכבו רכב הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מסוג ניסן, מ.ר. 3944619. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת" או "המבטחת") הינה מבטחת השימוש ברכב הנתבע על פי פוליסת ביטוח אחריות לנזקי צד שלישי. המחלוקת העיקרית הטעונה הכרעה בתיק דנן הינה בטענת הנתבעת, מבטחת רכב הנתבע, להעדר קיומו של כיסוי ביטוחי הואיל ובמועד התאונה נהג הנתבע ללא רישיון נהיגה בר תוקף כדין, ומטעם זה סירבה הנתבעת לכסות את נזקי רכב התובע. אקדים ואציין שלאחר עיון בטענות הצדדים ובראיותיהם מצאתי לקבל את טענות הנתבעת בנושא הכיסוי הביטוחי. הואיל ועסקינן בתביעה בסדר דין מהיר, פסק הדין ינומק בתמצית כמצוות תקנה 214 טז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. גרסת התובע התובע טוען, כי במועד הנקוב, החנה את רכבו בחניון של קניון "אל הראם" באום אל פחם, נעל את הרכב ויצא לסדורים. כעבור שעה, עם שובו אל הרכב, גילה כי רכב הנתבע פגע ברכבו בחלקו הקדמי שמאלי. לטענתו, הנתבע הודה בו במקום כי רכבו פגע ברכב התובע ובאחריותו לקרות האירוע. התובע טוען, כי בנסיבות האמורות, האחריות המלאה לתאונה הינה לפתחו של הנתבע ומשכך, עליו ועל הנתבעת 2 - המבטחת של הרכב - ביחד ולחוד, לשפותו בגין הנזקים שנגרמו לרכבו אשר הוערכו בחוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה. התובע פירט את הסכום המבוקש בכתב התביעה: 18,800 ₪ בגין נזק ישיר שאירע לרכב; 1,100 ₪ בגין שכ"ט שמאי, הפסד הנחת העדר תביעות בסך 2,000 ₪, וכן 1,000 ₪ בגין השבתת הרכב, והכל בסך כולל העומד על 22,900 ₪. פנייתו של התובע לנתבעת בדרישה לפיצוי נדחתה בטענה של העדר כיסוי ביטוחי, בשל אי החזקת הנתבע ברישיון נהיגה בר תוקף במועד אירוע התאונה. נוכח סירובה של הנתבעת לשלם תגמולי הביטוח כאמור, הוגשה התביעה המונחת בגדר התיק דנא, בפניי. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, הוכחו נסיבות התאונה ואשמו של הנתבע לקרותה, ולכן יש ליתן פסק דין כנגד שני הנתבעים בגין האחריות לתאונה. עוד נטען, כי טענת העדר הכיסוי הביטוחי לא הוכחה כדבעי, ולכן אין לפטור את הנתבעת מתשלום הפיצוי לתובע בגין הנזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מהתאונה הנדונה. גרסת הנתבעת הנתבעת טוענת, כי דין התביעה כנגדה להידחות מהטעם של העדר כיסוי ביטוחי. לשיטתה, לנתבע לא היה רישיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה, שהרי פג תוקף רישיונו ביום 04.06.10. כמו כן, לטענתה, לנתבע לא היה רישיון נהיגה בר תוקף, מכיוון שרישיונו בוטל על פי חוק ההוצאה לפועל. הנתבעת טוענת בנוסף, כי הנתבע היה חייב לעבור קורס רענון, ומשלא עשה כן, נמנע משרד הרישוי מלחדש את רישיונו מכוח סמכותו הקבועה בתקנות 212 ו- 213 לתקנות התעבורה. ב"כ הנתבעת גורס, כי יש לראות בנתבע כמי שנפל פגם מהותי בכשירותו לנהוג במועד התאונה. זאת, משום שחידוש רישיונו היה מותנה בהשתתפותו בקורס הרענון, שיש לראותה כדרישה מהותית לצורך הכשרת הנהג לפי תקנה 213 לתקנות התעבורה. לשיטתו, אין מדובר בהגבלה מטעמים ופגמים טכניים, אלא הגבלה הנוגעת לכשרות של בעל הרישיון לנהוג ברכב מן ההיבט המהותי שבדבר. העדר רישיון בתוקף, טוענת הנתבעת, עומד גם בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח שהוציאה לנתבע, ועל כן יש לראות את האחרון כמי שאינו זכאי לכיסוי הביטוחי מתוקף הפוליסה. עוד נטען, כי זכאותו של התובע נשללת מכוח הוראות פוליסת הביטוח. ב"כ הנתבעת מפנה להוראת תנאי 1 בפרק 7 של הפוליסה, המתנה את הכיסוי הביטוחי בכך שהנוהג לא נפסל מלקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה על פי הוראת חיקוק או רשות מוסכמת (כגון תקנה 213 לתקנות התעבורה) והשנוהג היה בעל רישיון נהיגה בר תוקף בתאריך כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו למועד נהיגת כלי הרכב. בענייננו, נשלל הכיסוי ביטוחי אף על-פי תנאי הפוליסה (כך נטען), שכן תנאי לכיסוי הביטוחי הוא רישיון נהיגה שהיה בתוקף ב- 24 החודשים שקדמו לתאונה. כיוון שהנתבע נהג ברכב, כאשר בוטל רישיונו ו/או לא חודש עקב אי השתתפותו בקורס רענון, הרי שנהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף ובניגוד לתנאי הפוליסה, דבר המפקיע את הכיסוי הביטוחי בזמן התאונה ופוטר את הנתבעת מחבותה במקרה זה. לתמיכה בטענותיה, צירפה הנתבעת שאילתא ממשרד הרישוי (נ/2) שממנו עולה, כי בעת קרות התאונה נהג הנתבע ללא רישיון נהיגה בתוקף. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי עסקינן בתאונה מבויימת ו/או קנוניה שנרקמה בין התובע לנתבע וכי התאונה לא ארעה כלל באופן הנטען ע"י התובע, וגם מטעם זה דין התביעה כנגדה להידחות. בסיכומיו, טוען ב"כ הנתבעת כי הנתבע שנעדר מן הדיון הכשיל את בירור אחריותה, הן בנוגע לסוגיית המרמה והן בנוגע לסוגיית תוקף רישיון הנהיגה, באופן המביא לדחיית התביעה כנגדה ולחיוב הנתבע אישית בנזקי התובע. גרסת הנתבע לטענת הנתבע, דין טענות הנתבעת להעדר כיסוי ביטוחי ולקנוניה להידחות הן לגופן והן משלא הוכחו כדבעי. באשר לטענת הקנוניה, טענה זו הועלתה מן השפה לחוץ ללא ביסוס של ממש בתשתית ראייתית כלשהיא. לעניין העדר כיסוי ביטוחי, נטען כי מלשון פוליסת הביטוח ניתן ללמוד כי קיים כיסוי ביטוחי מקום שהנהג היה בעל רישיון נהיגה בתאריך כלשהוא במשך 24 חודשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה על פי הוראות כל חיקוק. לאור זאת, יש לראות את הנתבע כמי שהיה בידיו רישיון בעת התאונה לפי תנאי פוליסת הביטוח שהוצאה ע"י הנתבעת. עוד טוען ב"כ הנתבע, כי מהרישום באישור משרד הרישוי לא ניתן ללמוד האם במועד התאונה החלו ימי ביטול רישיון הנהיגה ע"י ההוצאה לפועל, אם לאו. כן לא ברור האם הומצאה לידיעת הנתבע מגבלה זו. העול להוכיח נושא זה מוטל על כתפי הנתבעת, וזו האחרונה לא עמדה בנטל זה. גם מטעם זה, גורס ב"כ הנתבע כי יש להכיר בכיסוי הביטוחי ולהטיל על הנתבעת את חובת תשלום תגמולי הביטוחי לתובע. העדויות בדיון שהתקיים בפניי נשמעה עדותו של התובע בלבד. כאמור, הנתבע לא התייצב לדיון ההוכחות ומטעמו נכח בא-כוחו. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה והסתפקה בהגשת מסמכים שסומנו כמוצגים: שאילתא ממשרד הרישוי (נ/2) והעתק צילומי מתנאי הפוליסה (נ/3). דיון והכרעה השאלות שבמחלוקת העומדות לדיון בתיק דנן הן כדלקמן: נסיבות אירוע התאונה; האחריות ; הכיסוי הביטוחי והנזק. אדון בהן לפי סדרן. אירוע התאונה, נסיבותיו והאחריות התובע פרש את גרסתו באשר לנסיבות קרות התאונה, לפיה רכב הנתבע פגע ברכבו בעודו בחניה. כאמור, הנתבע לא התייצב לדיון, כך שגרסתו של התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה נותרה בעינה וכלל לא נסתרה. לפי גרסה זו, אין חולק שיש להטיל את האחריות לקרות התאונה על כתפיו של הנתבע. לאור זאת, אני קובעת במישור העובדתי כי התאונה ארעה כפי שתיאר התובע, עת היה רכבו בחנייה ורכב הנתבע התנגש בו. בנסיבות אלו, לא ראיתי להשית על התובע אשם תורם. הכיסוי הביטוחי מכאן נעבור לבחינת סוגיית הכיסוי הביטוחי וההכרעה בשאלה על כתפי מי נופלת חובת תשלום הפיצוי לתובע בגין הנזק לרכבו בעטיה של התאונה הנדונה. באשר לטענת הנתבעת בדבר תאונה מבויימת וקנוניה בין התובע לנתבע, ייאמר כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כוונת מרמה, נטל אשר לכל הדעות הינו בעל רף יותר גבוה מאשר נטל ההוכחה שברגיל, ואף לא הניחה תשתית ראייתית, לא כל שכן מינימאלית, לאישוש גרסתה זו. לכן, דין טענה זו להידחות. השאלה השנייה הניצבת בתיק דנן היא, האם יש לדחות את התביעה דנן כנגד המבטחת מהטעם של העדר כיסוי ביטוחי, אם לאו, ובאופן ספיציפי יותר בשאלה אם בתביעת נזק רכוש ועל פי תנאי הפוליסה יש כיסוי ביטוחי לנתבע שתוקף רישיונו פג עקב הגבלות שהוטלו על רישיונו ע"י חוק ההוצל"פ ועקב הפרת החובה לעבור קורס רענון. טענות הנתבעת, בהקשר זה, נחלקות לשני מישורים: הראשון - המישור התעבורתי הנוגע למגבלה של אי השתתפות הנתבע בקורס רענון ואשר בעטיה לא חידש משרד התחבורה את רישיונו. והשני - המישור הביטוחי הנוגע להגבלה שהוטלה על רישיון הנהיגה של הנתבע עפ"י סעיף 66 (6) לחוק ההוצאה לפועל. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתיק שלפניי, דעתי היא כי יש לקבל את התביעה כנגד הנתבע 1 בלבד ולדחותה כנגד הנתבעת 2 מחמת העדרו של כיסוי ביטוחי. על פי הוראת סעיף 1, פרק 7, הנושא את הכותרת "תנאים כלליים לכל פרקי הפוליסה", לפוליסת הביטוח שהפיקה הנתבעת לרכב הנתבע (נ/3), נקבע כי בני אדם הרשאים לנהוג ברכב הם כלהלן: "בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שפורש במפרט, ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב, או שהיו בעלי רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 חודשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות חיקוק, פסק-דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת ..." [ראו לעניין זה: תקנה 16 לתוספת תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 הדנה בזהות בני האדם שרשאים לנהוג ברכב]. על פי סעיף 66 (6) לחוק ההוצאה לפועל, רשאי רשם ההוצאה לפועל להגביל חייב מלקבל, מלהחזיק או מלחדש את רישיון הנהיגה. במקרה שלפנינו, משאילתא של משרד הרישוי (נ/2) עולה כי רישיונו של הנתבע היה בתוקף עד ליום 04.06.2010. כמו כן נרשמו בשאילתא ההגבלות כלהלן: "היתרים עבור נהג חייב בקורס רענון ביטול רישיון נהיגה - חוק ההוצאה לפועל תנאי לרישיון קבוע - תשלום קנסות". עוד עולה, כי שאילתא זו הוצאה ביום 27.09.2010, בעוד שהתאונה נשוא התובענה התרחשה ביום 16.08.2010. הנתבע בעצמו הודה בפניי, כי ידע על אודות ההגבלות שהוטלו על רישיונו. בפרוט' הדיון מיום 27.06.11 מסר הנתבע את הדברים הבאים: "במועד התאונה לא הייתי בשלילת רישיון אלא היה לי עיכוב על רישיון בהוצל"פ, ולכן לא הצלחתי לחדש את הרישיון עד להסדרת החוב בתיק ההוצלפ ... במועד שבו נהגתי עם רישיון לא תקף, עצרו אותי משטרה ונתנו לי קנס. לא הייתי בשלילה. שילמתי עבור שני קורסים של הרענון. ביקשתי רישיון זמני אבל מאחר והיה לי ביטול רישיון בהתאם לתיק ההוצל"פ, לא יכולתי לקבל רישיון זמני. אני ממתין לקבלת החלטה מהוצל"פ בעניין הכרזתי כמוגבל באמצעים ואז אסדר את העניין של הרישיון". מדבריו אלה של הנתבע אני למדה, כי הלה ידע כי רישיונו לא היה בר תוקף במועד התאונה, אף ידע על הדרישה לעבור קורס רענון נהיגה, וכן על אי חידוש הרישיון בשל הגבלה זו שהוטלה על רישיונו. כך שכלל הידיעה בפועל שנדרש עפ"י הפסיקה, מתקיים בנסיבות המקרה שלפנינו. לדידי, אין די בשאילתא של משרד הרישוי (נ/2) שהניחה הנתבעת בפניי כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי, ככל שעסקינן בשלילה מכוח חוק הוצל"פ. בראשית ייאמר, כי עיון בשאילתא הנ"ל מעלה שלא מדובר במי שרישיונו נשלל בזמן התאונה עקב ביצוע עבירת תעבורה (ראו גם הצהרת הנתבע בדיון המקדמי שהתקיים בפנייי ביום 27.06.11). מדובר במי שתוקף רישיונו פג, בין היתר, בשל הטלת הגבלה על רישיונו מכוח חוק ההוצאה לפעול. לא ברור משאילתא זו אם במועד התאונה בוטל רישיונו של הנתבע בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, או אם ניתנה הוראה ע"י רשם ההוצל"פ לעניין אי חידוש רישיון הנהיגה. הנתבעת נמנעה מלהציג בפניי את ההחלטה שניתנה בנושא זה ע"י רשם ההוצל"פ. לאור זאת, אין בכוחה של השאילתא, לבדה, כדי לבסס את טענת הנתבעת בדבר העדרו של כיסוי ביטוחי מכוח ביטול רישיון הנהיגה של הנתבע ע"י ההוצאה לפועל. כאמור, הנטל להוכיח העדרו של כיסוי ביטוחי מוטל על כתפי הנתבעת, כאשר המגמה בפסיקה מקום בו קיימת אי בהירות ביחס לתוקפו של רישיון נהיגה, היא מתן פרשנות מצמצמת, המגבילה את שלילת הזכאות לפיצויים ובאופן המיטיב עם המבוטח, וזאת לאור התוצאה הקשה של שלילת הכיסוי הביטוחי ותגמולי הביטוח מהמבוטח. יתר על כן, סעיף 66 (6) לחוק קובע, כי : "לעניין זה יראו את מי שהוטלה עליו הגבלה מלהחזיק רישיון נהיגה כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי תשלום אגרה". ללמדך, כי ההגבלה של ההוצאה לפועל משולה לפקיעת רישיון הנהיגה מחמת אי תשלום אגרה שאין בה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי. הרציונל העומד בבסיס ההלכה הפסוקה לעניין אי שלילת הזכות לפיצויים במקרה של פקיעת רישיון נהיגה מחמת אי תשלום אגרה נכונים ויפים גם לעניין ההגבלה של ההוצאה לפועל. גם בענייננו, עסקינן בהגבלה פורמאלית במהותה שאינה משליכה על כושרו של הנהג לנהוג ברכב, וככזו אין בכוחה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי [ראו בעניין זה ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נג (2), 193 (1999)]. עניייננו בהגבלה שמקורה בחוב של נהג להוצל"פ שאין בינה לבין זכאותו לרישיון נהיגה ולא כלום. מסקנתי ביחס להגבלה השנייה בדבר החובה לעבור קורס רענן, שונה. כפי שכבר צוין לעיל, הצדדים נחלקו גם בשאלה האם עקב העדר רישיון תקף במועד התאונה מחמת אי השתתפות הנתבע בקורס רענון, שוללת את הכיסוי הביטוחי והזכאות לפיצויים. תקנה 213 (ג) לתקנות התעבורה קובעת, כי: "רשות הרישוי לא תחדש רישיונו של בעל רשיון נהיגה כמשמעותו בתקנה משנה (א), במועד חידוש הרישיון שיחול לאחר שהוזמן כאמור, אלא אם כן הציג אישור כי עבר השתלמות בנהיגה". בפוליסה נקבע, כי תנאי לכיסוי הביטוחי הוא שהנוהג יהיה "בעל רישיון נהיגה בר תוקף ... או שהנוהג היה בעל רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה...". בענייננו, רישיונו של הנתבע פקע ביום 04.06.10, כאשר התאונה התרחשה ביום 16.08.10. יוצא, אם כן, כי עובר לתאונה לא היה בידי הנתבע רישיון בר תוקף במשך תקופה של כחודשיים. כאמור, בשאילתא נרשמה הגבלה, לפיה מחויב הנתבע לעבור קורס רענון. הנתבע טען בדיון בפניי, כי אף ששילם את אגרת קורס הרענון, לא הוצא לו רישיון זמני בשל ההגבלה של ההוצאה לפועל. בע"א 2612/08 מאיה כהן נ' מנורה חברה לביטוח [להלן: "פרשת כהן"] התעוררה שאלה דומה בהקשר של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. אף שם היה מדובר היה בנהגת חדשה שנהגה ברכבה 19.5 חודשים אחרי שפג התוקף של הרישיון כי היא לא שילמה את האגרה של הרישיון והיא לא עברה קורס רענון שנדרשה לו כנהגת חדשה. התובעת האמורה לא ידעה שבמשרד הרישוי נרשמה לה "הגבלה מס' 943" והיא לא קיבלה זימון לקורס רענון. היא לא קיבלה רישיון חדש ולא שילמה את האגרה. לאחר התאונה ולאחר שביצעה את שנדרשה ע"י משרד הרישוי היא קיבלה רישיון רגיל ולאחר ששילמה את האגרה. השאלה שם הייתה האם שוללת הפרת החובה להשתתף בקרוס רענון את הכיסוי הביטוחי עפ"י חוק הפיצויים ועל פי תנאי הפוליסה שנדונה שם. ביהמ"ש השלום מצא שחל החריג בסעיף 7 (3) לחוק הפיצויים בקובעו שבמועד התאונה לא היה בידה רישיון בר-תוקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור שלה וקבע, כי הדרישה לקורס רענון הינה דרישה מהותית לצורך הכשרת הנהג לפי תקנה 213 (ג) לתקנות התעבורה ותקנה 172 א' לתקנות התעבורה, תוך הפניה לפסה"ד בעניין רביבו [ע"א (י-ם) 2612/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם 17.03.09)], באופן המפקיע את תוקף הכיסוי הביטוחי. בלשונו של כב' השופט זילברטל נקבע : "כפי שנפסק בע"א 4231/97 צור שמיר נ' נאה הנ"ל, הסיפא של סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים, המסייגת את שלילת הזכאות לפיצוי, נועדה למנוע שלילת זכותו של נהג לפיצוי, כאשר מדובר בעניין "פיסקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג". במצב זה, "אין טעם טוב" לשלול את הזכות לפיצוי. מאידך גיסא, כאשר הנהיגה ללא רישיון "מגדילה" את הסיכונים שבדרכים" (בלשונו של כב' השופט אור בע"א 5631/94 לביא נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מט (5) 820 (1995),829), יש מקום לשלילת הזכאות. ... בניגוד למקרים הנ"ל, הרי שבעניינה של המערערת מדובר בנהיגה שיש עמה "פגיעה של ממש בערך התעבורתי", שכן תקנות התעבורה מורות לנו, כי כושרה של המערערת לנהוג נמצא לקוי בשני אלה: ראשית, בניגוד להוראת תקנה 213 (ג) לתקנות התעבורה , המערערת נהגה מבלי שעברה קורס רענון, שקיימת חובה להשתתף בו כאשר מדובר בנהגים חדשים, ושאי השתתפות בו שוללת, על פי לשון התקנה, את הזכות לקבל רישיון. שנית, תקנה 172א לתקנות התעבורה, מורה לנו, כי אם רישיון הנהיגה לא היה בתוקף במשך שנה, אין עוד זכאות לחידושו על יסוד תשלום אגרה גרידא, והעניין נתון לשיקול דעת רשות הרישוי. מכאן, שעל אף שמקור התקלה בחוסר תשומת לב מצד המערערת, הדבר הוביל לכך שהמערערת נהגה כאשר יש בהתנהגותה זו משום פגיעה "בערך התעבורתי". (הדגשות הוספו). לדידי, גם בענייננו מקום שעסקינן בתביעה נזיקית בגין נזקי רכוש, החובה לעבור קורס רענון אינה תנאי טכני פורמלי, אלא תנאי מהותי, הנוגע לכשירותו ולכשרותו של הנתבע לנהוג. כך, שהפרת החובה האמורה יוצרת סיכון תחבורתי ממשי ולא סביר, הן לנתבע עצמו והן למשתמשים אחרים בכביש. יוצא, אם כן, כי מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה, אי השתתפות נהג בקורס רענון, מצדיק לדידי את שלילת תוקפו של הכיסוי הביטוחי גם בתביעה בגין נזקי רכוש. ביסוד פרשת כהן עמדו מספר טעמים עיקריים: ראשית, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הפירוש שניתן להוראות סעיף 7 לחוק הפיצויים, לפיה יש לצמצם את תחולת הוראות אלה למקרים חריגים בהם נותר סיכון תעבורתי. שנית, פירוש זה מקיים את האיזון בין תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים לתכלית ההרתעתית-עונשית של סעיף 7 לחוק. כאמור, הדברים הללו נקבעו בהקשר של פוליסת הביטוח אשר דנה בכיסוי לפי חוק הפיצויים העוסק בנזקי גוף, לעומת העניין שלפניי בו עומדת להכרעה פוליסת ביטוח אחרת שעניינה בנזקי רכוש. לדידי, יש להחיל קביעה זו על עניינו של התובע שלפנינו שתביעתו הינה כאמור נזיקית. סבורתני שין מקום לאבחן בין פרשת כהן מעניינו של התובע שלפנינו, כך שהדין החל על נזקי רכוש שנגרמו ע"י נהג שהיפר את החובה לעבור קורס רענון אינו שונה מן הדין החל על נזקי גוף שנגרמו עקב הפרת אותה חובה עצמה. לא נעלם מעיני, כי בפרשת כהן נשען בית המשפט, בין היתר, על התכלית הסוציאלי של חוק הפיצויים, שאינה קיימת במקרה שלפנינו, אך לא רק. בית המשפט המחוזי בפרשת כהן אף נתן ביטוי גם לשיקול העונשי - ההרתעתי שכוחו יפה גם לענייננו. לשיקול זה יש ליתן מעמד בכורה בעניינו של הנתבע דכאן, ולעובדה שהתביעה דנן עניינה בנזקי רכוש, אין כל נפקות. סוגיית החלת ההלכות לעניין הכיסוי הביטוחי גם על תביעות נזיקין בגין נזקי רכוש נדונה בע"א 1958/05 (מחוזי-חי') מארי אבו ואח' נ' אריה חב' לביטוח ואח', שם נדונה הלכת ספיאשוילי, שעניינה באי הפקעת הכיסוי הביטוחי במקרה של נהג שהיפר את החובה לנהוג כשלצידו מלווה בתביעה על-פי חוק הפיצויים, בהקשר של נהג שכזה בתביעה לנזקי רכוש, כגון זו שבפניי. כבוד השופט כהן, שכתב את דעת הרוב, קבע יש להחיל את הלכת ספיאשוילי גם על תביעה בגין נזקי רכוש בציינו, כי: "המדיניות המשפטית הראויה, צריכה לשאוף להתאמה בין הפרשנויות השונות היכולות להינתן למצב עובדתי זהה, בזיקה לתחומי המשפט השונים. אמנם, לעיתים לא תמצא התאמה שכזו, אך המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים אלה, ויש לקבוע, כי דינו של מי שנהג בהפרת חובת הליווי לעניין סעיף 7 (3) לחוק הפיצויים, יהיה זהה לדינו של מי שנהג בהפרת חובת הליווי לעניין נזקי הרכוש שנגרמו". כבוד השופט ר' שפירא שישב בדין בעניין מרי אבו הצטרף לדעתו של כבוד השופט כהן בקובעו, כי אף שיש תכליות שונות לחוק הפיצויים ולפקודת הנזיקין, עדיפה פרשנות אחידה להשלכות שיש להגבלה על רישיון נהיגה על תוקף הכיסוי הביטוחי. עניין אבו הנ"ל נדון אף בבית המשפט העליון, רע"א 2605/07 אריה חב' לביטוח נ' מרי אבו, (פורסם במאגרים משפטיים). המשנה לנשיאה (כתוארו אז) כבוד השופט ריבלין קבע, כי: "הניסיון ליצור אבחנה בין הלכת סיפאשוילי לבין המקרה דנן נשען בעיקרו של דבר על התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, אשר לפי הנטען אינה קיימת במקרה כגון זה שלפנינו הנסוב על תביעה נזיקית בגין נזקי רכוש. אינני סבור כי יש לאבחנה זו מקום בהקשר הנדון. השופט י' כהן, שכתב את דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, עמד על אי הוודאות שעלולה להיווצר בשל אי - אחידות בתשובה לשאלת קיומו או היעדרו של רישיון נהיגה בתוקף, לצורך הכיסוי הביטוחי. הוא הטעים גם כי הלכת סיפאשוילי איננה אחוזה במטרות הסוציאליות של חוק הפיצויים. אף אנו סבורים כי בהקשר הנדון אין מקום לפרשנות שונה של תנאי הפוליסה על-פי השאלה אם מדובר בנזק גוף או בנזק רכוש, וכי שאלת הנפקות של הפרת חובת הליווי על הכיסוי הביטוחי צריכה לקבל מענה אחיד" (הדגשות לא במקור). גם בענייננו, ראיתי ליישם את עקרון האחידות וליצור דין שווה בסוגיית הכיסוי הביטוחי, ללא אבחנה בין חוק הפיצויים לפקודת הנזיקין, ע"י מתן פרשנות אחידה להשלכה של הפרת ההגבלה על רישיון הנהיגה - בדמות אי השתתפות בקורס רענון - על תוקפה של פוליסת הביטוח, הן בתחום חוק הפיצויים והן בתחום דיני הנזיקין. עוד אטעים, כי מסקנתי זו אף מתיישבת עם נוסחה המילולי של תנית הרישיון הקבועה בפוליסת הביטוח שהנפיקה המבטחת לרכב הנתבע, ולפיה "בעל רישיון נהיגה בר תוקף ... או שהנוהג היה בעל רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה...". בפרשת כהן ביסס בית המשפט את קביעתו בדבר העדר כיסוי ביטוחי גם על הטעם הלשוני שבפרשנות תנאי הפוליסה שם, נוסף על שיקול התכלית הסוציאלי והשיקול ההרתעתי-העונשי. הוראת הפוליסה שנדונה בפרשת כהן דומה להוראת הפוליסה כאן (למעט לעניין משך הזמן בו היה הנוהג בעל רישיון נהיגה שקדם לנהיגת כלי הרכב: בפרשת כהן דובר על 12 חודשים ואילו בענייננו מדובר בתקופה בת 24 חודשים). בפרשת כהן נקבע, כי "לא ניתן לפרש את הפוליסה באופן המתנה את הנהיגה בקיומו של רישיון בר תוקף, למעט אם תוקפו פקע מטעמים טכניים גרידא" (הדגשה הוספה - ש.נ.). כבוד השופט זילברטל הטעים, כי הסיפא של ההתניה בפוליסה מקימה זכות פיצוי גם למי שנהג ללא רישיון תקף, ובלבד שתוקפו של הרישיון פג בשנה שקדמה לתאונה (בענייננו מדובר כאמור על 24 חודשים) ולא מחמת פסילה שבחיקוק או בפסק דין. "עולה מכאן שפוליסת הביטוח הכירה בפקיעת תוקף הרישיון מטעם טכני, כעולה בקנה אחד עם דרישות הפוליסה, ובתנאי שהתרחשה בפרק הזמן שנקבע לכך. כך גם המצב במקרה שלפנינו. לשון הפוליסה בענייננו תומכת בפרשנות המפקיעה את הכיסוי הביטוחי, מכיוון שעסקינן בפגם שאיננו טכני, אלא פגם מהותי הנוגע כאמור לכשירות הנהיגה עקב אי השתתפות בקורס רענון. תימוכין נוסף למסקנתי האמורה אני מוצאת בעובדה שלשון הפוליסה שאובה מסעיף 16 לתוספת תקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986, באופן המחדד את עקרון האחידות בפרשנות ושולל את האבחנה בין תביעה לנזקי גוף עפ"י חוק הפיצויים לבין תביעה בגין נזקי רכוש. לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי נהיגת הנתבע 1 ברכב מבלי שעבר קורס רענון ואשר היה הסיבה בשלה לא חודש רישיונו, מפקיעה את הכיסוי הביטוחי ואינה מקימה חבות לנתבעת 2 שביטחה את הרכב שבו נהג בזמן התאונה. הנזק מכאן נעבור להכרעה בסוגיית הנזק. הנתבע לא חקר את השמאי שמסר חוות דעת בתיק דנן מטעם התובע, ואף לא הגיש חוות דעת נגדית. לפיכך, חוות דעת זו לא נסתרה ואני מקבלת את האמור בה לעניין הנזק הישיר לרכב. לעניין העדר הנחת תביעות והשבתת רכב, ראשי נזק אלה לא הוכחו, ולכן אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגינם. סוף דבר אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 1 ומחייבת אותו לשלם לתובע את הסך של 19,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום התאונה (16.08.10) ועד ליום התשלום המלא בפועל, אגרת בית המשפט כפי ששולמה וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪. כמו כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2. בנסיבות העניין, ראיתי לחייב את הנתבע 1 לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לבא-כוחו של הנתבע 1, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. פוליסהמשפט תעבורההוצאה לפועלכיסוי ביטוחירישיון נהיגה