דוגמא לפסק דין בנושא ילד שנדחף על ידי ילד אחר בבית הספר: 1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 - קטין יליד 1999, (להלן "התובע", או "הקטין"), כתוצאה מאירוע שהתרחש ביום 19/4/09, במהלך לימודיו בבי"ס מצודות בקרית שמונה. עפ"י הנטען בכתב התביעה: "נדחף התובע 1 תוך כדי משחק ע"י תלמיד אחר (להלן: "הארוע"). כתוצאה מהאירוע נפגע התובע במרפק ביד שמאל, בביה"ח בוצע שיחזור, בהמשך בוצע שיחזור חוזר וידו של התובע גובסה. התובע היה מאושפז בביה"ח 4 ימים. עפ"י חוות דעת האורטופד שמונה מטעם בית המשפט כמומחה בתיק, נותרה לתובע כתוצאה מהתאונה, נכות לצמיתות בשיעור 10%. 2. התביעה הוגשה גם נגד הרשות המקומית והמבטחת של הרשות, אולם נדחתה בהסכמה ביחס לעילה הנזיקית וזאת לאור הטענה, כי הרשות המקומית לא הייתה אחראית או מעסיקת מורי או מנהל ביה"ס. בתביעה החוזית נגד חברת הביטוח שהייתה גם המבטחת בפוליסת תאונות אישיות, הגיעו הצדדים להסדר פשרה. התביעה התבררה לפיכך רק ביחס לנתבעת 2, בטענה כי הפרה את חובתה וכי התאונה נגרמה בשל רשלנותה או רשלנות מי מטעמה. 3. מטעם התובע העידו הורי התובע - התובעים 2,3 (להלן גם "ההורים") וכן התובע עצמו. מטעם הנתבעת העידה גב' פרס שהייתה מחנכת כיתה ד' בה למד התובע בזמנים הרלבנטיים לתאונה (להלן: "המחנכת") וכן מר סעדיה אשר היה בזמנים הרלבנטיים מורה לחינוך גופני בבי"ס ועפ"י הנטען בתצהירו, היה מורה תורן בחצר ביה"ס בעת התאונה (להלן: "סעדיה"). שאלת האחריות: 4. עפ"י הנטען בסיכומי התובע, התובע הופל ע"י תלמיד נוסף כחלק ממשחק מסוכן והאירוע יכול היה להימנע לו נכח מבוגר בקרבת מקום. לטענת התובע בסיכומיו, לא נכח מורה תורן בחצר בעת התאונה. התובע הוסיף כי גם אם תתקבל טענת הנתבעת, אותה הכחיש, כי נכח בחצר מורה תורן, הרי שלא עשה דבר כדי למנוע את האירוע. התובע הפנה לכך שדו"ח הפציעה שנרשם ע"י ביה"ס לאחר התאונה, נרשם לטענתו, באופן סתמי, כנפילה של מה בכך, בעוד שבהמשך - במכתב המחנכת, כן צוין כי היה זה במהלך משחק. התובע הפנה לכך שהמזכירה אשר רשמה את דו"ח הפציעה, לא הובאה להעיד מטעם הנתבעת. התובע טען, כי גרסתו היא מהימנה ואף נתמכה בעדות הוריו ואף המסמכים שצרפה הנתבעת תומכים לטענתו, בגרסתו. לטענת הנתבעת בסיכומיה, דין התביעה להידחות. הנתבעת הפנתה לכך שגרסתו של התובע, לרבות במסגרת התצהירים שהגיש, הייתה כי נפל במהלך משחק עם חבריו והתובע לא העלה כל טענה של התנהגות חריגה שלו, או של מי מחבריו. הנתבעת הפנתה לכך שרק במהלך עדותו בביהמ"ש ציין התובע, כי ילד אחר שם לו רגל והכשיל אותו. לטענת הנתבעת, המדובר בהרחבת חזית שאין לאפשרה. הנתבעת טענה, כי נכח מורה תורן במהלך אותה הפסקה בחצר ביה"ס, אך הוסיפה כי גם אם תתקבל גרסת התובע כי לא נכח בחצר מורה תורן, הרי מדובר היה באירוע בלתי צפוי שנמשך שבריר שנייה ולפיכך, לא ניתן היה מימלא למנוע התרחשותו. הנתבעת הפנתה לעדותו של סעדיה אשר העיד, כי בעת התאונה נכח כמורה תורן בחצר ולכך שהתובע לא העיד תלמידים נוספים אשר יתמכו בגרסתו הסותרת, כאילו לא נכח מורה תורן בחצר. הנתבעת הפנתה גם לעדות המחנכת אשר לטענתה הורי התובע לא סיפרו לה על כך שהאירוע ארע מחמת דחיפה, או מחמת שתלמיד אחר שם רגל לתובע. שני הצדדים הפנו לפסיקה התומכת לטענתם, בעמדתם לעניין שאלת האחריות. דיון 5. לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדויות שהושמעו, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. אציין, כי לפני תחילת דיון ההוכחות ולאור הגרסה כפי שהועלתה בתצהירי ההורים ובתמצית עדות הקטין, בהם עיינתי בכובד ראש, העליתי את הבעייתיות שתהיה בקביעת אחריות הנתבעת להתרחשות האירוע. למרות זאת, עמדו התובעים על התביעה, כשלטענתם, במהלך שמיעת ההוכחות, יתברר לביה"מ כי האחריות להתרחשות האירוע מוטלת על הנתבעת. דומני שבעמדה זו של התובעים, התעלמו התובעים מכך שבמהלך ההוכחות, לא ניתן להעלות טענות חדשות שלא עלו מתצהיריהם וכן כי אין לפני ביה"מ עדויות נוספות מטעמם מעבר לתצהיריהם. מכל מקום וכפי שיפורט להלן, גם אם אתייחס לגרסתו החדשה של התובע אשר עלתה בעדותו ולאחר ששקלתי את טענות התובעים, הגעתי למסקנה כי לא חלה בנסיבות, אחריות על הנתבעת. 6. בסעיף 10 לכתב התביעה נטען, כי התובע נדחף תוך כדי משחק ע"י תלמיד אחר. לא נטען, כי המדובר בתלמיד אחר "ששם רגל לתובע". אפילו לא נטען, כי התלמיד האחר דחף את התובע בכוונה. גם בתצהיר נסיבות האירוע, נטען בסעיף 4, כי התובע נדחף תוך כדי משחק ע"י תלמיד אחר. בתצהיר ההורים נטען ע"י ההורים, כי שמעו מהתובע שהופל תוך כדי משחק ע"י אחד התלמידים. גם בתמצית עדותו טען התובע, כי "הופלתי ע"י אחד התלמידים". אולם, גם בתצהירים אלו לא נטען כי התובע הופל בכוונה ע"י אותו תלמיד, או כאילו אותו תלמיד שם לתובע רגל. הפעם הראשונה שנטען כי התובע נפל, או הופל, מחמת שחבר שם לו רגל, היתה בעדות התובע במהלך דיון ההוכחות. אין ספק, כי בין "נדחף" (בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות), לבין "הופל" (בתצהיר עדות ראשית), לבין "חבר שם לי רגל" (בעדות בביה"מ), יש שוני של ממש, הגורם להטלת ספק במהימנות גרסתו החדשה של התובע כי "חבר שם לו רגל". כפי שיפורט להלן, גם עפ"י גרסה זו, אינני סבורה כי קמה לנתבעת אחריות. יודגש כי, בהתאם לכל הגרסאות, האירוע התרחש במהלך משחק בהפסקה בחצר ביה"ס, כשלא נטען כלל גם בעדות התובע בביהמ"ש ,כאילו היה זה משחק מסוכן, או חריג. עוד אציין, כי גם במכתב המחנכת (נספח ב' לתצהירה), שם צוין, כי התובע "נפגע בעת משחק בהפסקה בחצר ביה"ס", יש כדי לתמוך בכך שהנפילה ארעה במהלך משחק, ללא שצוין בפני המחנכת, כי היה זה כתוצאה מהכשלה מכוונת ע"י תלמיד אחר. עדותה של המחנכת נמצאה מהימנה בעיני. המכתב נכתב לבקשת הורי התובע והופנה אליהם. לא מצאתי טעם בגינו הייתה המחנכת כותבת תיאור אחר מזה שנמסר לה על ידם. בכל מקרה, ברי, כי אילו לא היה בתיאור כאמור כדי לשקף את נסיבות האירוע, היו ההורים מבקשים מהמחנכת כי תשנה את נוסח המכתב. לא מצאתי ממש בטענות בא כוח התובע בדבר השוני בין האמור במכתב זה לבין האמור בדו"ח הפציעה אשר גם בו נאמר: "התלמיד שיחק בהפסקה ונפל על היד ברחבה". המדובר בתיאור דומה המתייחס לפגיעה במהלך משחק בחצר ביה"ס. 7. אינני מקבלת את טענתו של התובע כי בעת האירוע לא נכח מורה תורן בחצר: לא רק שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בעניין וזאת גם אילו היה מדובר בשתי גרסאות שהעדויות לגביהן שוות משקל, אלא שגם מצאתי להעדיף את עדות סעדיה על פני עדות התובע. בעדותו טען התובע כי חבריו ראו שהוא בוכה והם רצו לקרוא למורה מחדר מורים (עמ' 12, שורות 1-3). בניגוד לעדות זאת, בתמצית עדותו נטען בסעיף 5, כי חבריו אושרי וירון עזרו לו לקום "וביחד הלכנו לחפש מישהו מהמורים שיעזור לי". גם בתצהירי ההורים נטען, כי התובע סיפר להם שחבריו חיפשו יחד איתו את המורה (סעיף 5 לתצהיר האב, סעיף 4 לתצהיר האם). אם כך לא ברור מי חיפש את המורה - החברים בלבד כנטען בעדות, או התובע והחברים ביחד כנטען בתצהירים. זאת ועוד, התובע ציין במפורש את שמות החברים - אושרי וירון, אשר חיפשו מורה. ברי, כי עדות חברים אלו יכלה לתמוך בטענת התובע כי בניגוד לגרסת הנתבעת, לא נכח מורה בחצר. למרות תצהירו של סעדיה, לא ביקש התובע, כי מי משני חברים אלו (או אחרים שנכחו באותה הפסקה בחצר), יוזמנו להעיד. לא מצאתי בתשובת בא כוח התובעים לסיכומי הנתבעת, הסבר מספק לאי זימון עדים אלו. גם אם העדים לא היו מסכימים ליתן תצהיר, ניתן היה לבקש זימונם באמצעות ביה"מ. עוד יצוין, כי גם אם מדובר בקטינים, הרי כבר נקבע כי אין כל מניעה להעידם. ראה ע"א 2322/04 א.ס. קטינה נ' מועצה מקומית דיר אל אסד: "כאשר עסקינן בעדות קטינים, אין בדין כל הוראת פסילה. עפ"י הדין גם קטין כשיר למתן עדות סעיף 2 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, קובע כי כל אדם כשיר להעיד". התובע כאמור, בחר לא להעיד עדים אלו ויש בכך לעמוד כנגד גרסתו. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). מול עדות התובע, אשר בינה לבין תמצית עדותו לענין אופן חיפוש המורה (עימו או בלעדיו), נפלה סתירה, ניצבת עדותו של סעדיה על פיה בעת התאונה שהה כמורה תורן בחצר. לא מצאתי סתירות בעדות סעדיה ואף לא מצאתי טעם בגינו יעיד כי היה תורן בחצר בעת התאונה, אלמלא אכן היה תורן. סעדיה הסביר כי אין רישום ביומן תורנות אותו יכול היה להציג. גם מסיבה זו אינני מוצאת, כי היה לסעדיה אינטרס כלשהו להעיד כי היה תורן באותו מועד אלמלא כך היו הדברים. ללא רישום ביומן המצביע כי דווקא הוא היה תורן, ממילא לא ניתן היה להאשימו כי לא מילא את חובתו כנדרש, או כי למרות תורנותו לא נכח בחצר (הגם כלל לא נתבע באופן אישי במסגרת תביעה זו). לעומת עדותו המהימנה של סעדיה, הרי שעדותו של התובע בענין הינה עדות יחידה של בעל דין שכן הוריו הצהירו מפורשות, כי לא נכחו בעת התאונה וכי עדותם מתייחסת לדברים ששמעו מפי התובע עצמו. המדובר בעדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות. למרות שמדובר בקטין, עדיין מדובר בתובע שהינו בעל דין, אשר לו ולהוריו ענין בתוצאות המשפט. על פי הוראת המחוקק, בית המשפט לא יפסוק בהליך אזרחי בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם וינמק מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה.דרישה זו המופיעה בפקודת הראיות, באה להזכיר לבית המשפט, כי בנסיבות אלו בהן קיימת רק עדות אחת מטעם התובע, או בן משפחה קרוב, או אדם מעוניין מטעם אותו צד שזימנו, יש צורך בטעם אמיתי וכבד משקל (המבוסס על סבירות ביחס למכלול הראיות שהוגשו ונסיבות המקרה), המצדיק קביעה על פי אותה עדות בלבד. ראה בספרו של י' קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע, בעמ' 1435 - שם קובע המלומד כי דרישת ההנמקה אינה פורמלית גרידא, אלא מהותית אשר אף נועדה לאפשר לערכאת הערעור לבחון את ההחלטה המתבססת על אותה עדות יחידה. לענין הנמקת פסק הדין כדורשת שני אלמנטים: טעם אמיתי וכן שההנמקה תאפשר לבית משפט של ערעור להעביר תחת ביקורתו את נימוקי בית המשפט בערכאה הראשונה, ראה ע"א 79/77 האפוטרופוס לנכסי נפגעים נ' מלך, פד' כז' (ב) 771, וכן ע"א 192/86 סולימקפור נ' אבן, פד' מב' (3) 303. נטל ההוכחה במשפט האזרחי מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". במקרה דנן, לאחר שעיינתי בעדותו היחידה של התובע, אשר לא נתמכה בעדות חבריו אשר יכלו לתמוך בה, לא מצאתי כל נימוק אשר יאפשר לי להסתפק בעדות יחידה זו ולקבוע כי בניגוד לעדות סעדיה, לא היה מורה תורן בחצר במהלך אותה הפסקה. אציין, כי נטל השכנוע במשפט האזרחי עומד על מאזן הסתברויות ברמה של 51% ולא מצאתי כאמור כי יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת סעדיה. משמדובר בעדות יחידה של בעל דין, הרי גם עפ"י הוראות פקודת הראיות כמפורט, לא מצאתי כי קיים נימוק המאפשר לפסוק בהסתמך על עדות זו. אמנם בדו"ח הפציעה צויין שמו של סעדיה כשם המטפל בלבד ולא צויין תחת הכותרת "מורה שנכח במקום התאונה", אלא שגם תחת הכותרת "עדים לתאונה" לא מולאו שמות החברים שנכחו בארוע ואשר לפחות בשמות שניים מהם (אושרי וירון) ידע התובע לנקוב. הנה כי כן, אנני סבורה כי יש באי רישום זה כדי להעיד על העדר נוכחות של מורה ,אלא על רישום כלאחר יד בטופס. מה עוד שצויין כי המטפל היה סעדיה, אשר בהתאם לעדותו נכח בחצר בעת התאונה. לאור כל האמור, אינני מקבלת טענת התובע, כי במהלך ההפסקה בה ארע הארוע, לא נכח מורה תורן בחצר. 8. לאור האמור וגם אם אקבל גרסת התובע כאילו "חבר שם לו רגל", אין בכך כדי להקים אחריות לנתבעת. אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מורים לתלמידים. הגדרת חובה זו בפסיקה הינה כחובה של הורה כלפי בנו. ראה ע"א 41/57 עידה נ' ששון ואח', פד' יא' 1100, ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן ואח', פד' כה' (2) 113. עוד אין מחלוקת, כי חובת הזהירות הקונקטית החלה על מורי ביה"ס כלפי תלמידיהם, חלה גם שעה שהתלמידים מצויים בהפסקה בחצר ביה"ס. במסגרת חובה זו, מוטלת על מורי ביה"ס חובה לנקוט באמצעי פיקוח למניעת סיכונים ופגיעות של התלמידים. יחד עם זאת, בעצם פגיעתו של תלמיד בשטח ביה"ס במהלך יום הלימודים אין די כדי להקים אחריות בעוולת הרשלנות. על התובע היה להוכיח את הפרת חובת הזהירות ואת הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לפגיעתו. בע"א 41/57 (אוזכר לעיל) כבר נקבע: "הדעת נותנת, כי ילדים המשחקים ברגעי ההפסקה בחצר בית הספר, ידאגו מנהליהם ומוריהם לפיקוח מתאים עליהם מטעם אדם מבוגר, למען לא יבואו הילדים לידי התפרעות במשחקיהם. אין המפקח חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיקם בתחום ראייתו כל העת ללא הפסק. כן אין הוא מצווה להתרוצץ מקבוצה לקבוצה, ומן הקצה האחד של החצר לקצה האחר, לראות ולהיראות. די בכך, שהילדים יודעים, כי עינו של המפקח צופיה עליהם, תוך הילוכו בחצר, ואפילו אין הם רואים אותו ממש, וגם אם הוא עוזב לדקות ספורות את מקום משמרתו". כאמור, בענין זה מצאתי לקבל עובדתית את גרסת סעדיה, כי נכח כמורה תורן בחצר במהלך אותה הפסקה. אולם, בכל מקרה, אין קשר סיבתי בין הפגיעה לבין הטענה להעדר מורה תורן, זאת גם אם הטענה להעדר מורה, היתה מוכחת. התובע לא טען כי הילד בשם ירום ששם לו רגל, היה ילד אלים או ילד שניתן היה לצפות התנהגות כאמור מצידו. לא נטענה טענה כי המדובר בילד שהתנכל מזה זמן לתובע, או כאילו המדובר בתלמיד שניתן היה לצפות התנהגותו ולהשגיח עליו באופן מיוחד. לא נטען שהיה מדובר במשחק מסוכן, הכרוך בהתנהלות בה תלמידים מכשילים, או דוחפים תלמידים אחרים. כן לא נטען, כי מדובר היה בהשתוללות, או בהכשלה חוזרת שכבר נמשכה זמן מה וניתן היה להפסיקה, בטרם ייפגע התובע. התובע העיד מפורשות, כי המדובר היה בארוע מהיר - מס' שניות בלבד - החבר שם לו רגל ונפל (עמ' 12, שורות 11-19). בענין זה כבר נאמר בע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פד' לה' (2) 764: "ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים. כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח". (הדגשה שלי ר.א). כלומר, גם במקרה של העדר פיקוח (מה שלא שוכנעתי, כי ארע במקרה דנן), עדיין יש להמשיך ולבדוק את שאלת הקשר הסיבתי והאם הנזק נגרם מהעדרו של פיקוח. כאמור, ביחס לפעולת פתע הנמשכת מס' שניות ושלא ניתן היה לצפות ולמנוע, ברי כי גם פיקוח לא יכול למנוע ולפיכך אין קשר סיבתי לנזק. כך לדוגמא נקבע, בפס"ד דניאלי כי הדחיפה באותו מקרה לא היתה יכולה להימנע. ביה"מ הבהיר שם כי אילו היה מוכח שהדחיפה שהביאה לנפילה היוותה חוליה בשרשרת מעשי אלימות, ניתן היה לקבוע שנוכחות מורה היתה יכולה למנוע את התאונה, אולם, שעה שמדובר בדחיפה רגעית וספונטנית, נותק הקשר הסיבתי. באותו מקרה הבהיר ביה"מ, כי גם לא מתקיימות נסיבות המאפשרות החלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" שכן גם אם מדובר בידיעה חלקית של הנפגע על הנסיבות לפגיעתו, אין להסיק שהמקרה הוא מסוג המקרים המתיישבים עם רשלנות מאשר עם העדר רשלנות. במקרה דנן, כעולה מעדות התובע, לתובע גם ידיעה מלאה על נסיבות הארוע (אם כי כאמור בתיאורן של אותן נסיבות עודכנה עדותו בביה"מ). כן ראה בפרשת מנדלסון (אוזכר לעיל): "אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיח, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית". כאמור, חובת הזהירות של מורים כלפי תלמידיהם, הינה כשל הורים כלפי ילדיהם. גם הורה לא יכול היה למנוע מצב בו תוך כדי משחק, תלמיד "שם רגל" לבנו וזאת ללא שקדמה לכך מריבה, או התפרעות, ללא שמדובר בילד שניתן היה לצפות שינהג כך לאור התנהגות בעבר וככל שמדובר במשחק רגיל ולא בנסיבות יוצאות דופן. התובע לא זכר כלל באיזה משחק שיחקו בעת התרחשות הארוע ולא נטען כאמור, שהיה מדובר בהשתוללות, או במשחק מסוכן. ההלכה כי אין מקום להטיל חובה על ביה"ס שלא עלה בידו למנוע ארוע ש"ערך מס' שניות" שבה ונקבעה בע"א 8593/05 בית עדה נ' עיריית קרית אונו: "המקרה המתואר הינו מצער. עם זאת, אין בעצם העובדה שהמערער נפגע בידו בעת ששהה בבית הספר כתלמיד כדי להטיל אחריות על בעלת בית הספר. מנסיבות המקרה, עליהן אין מחלוקת ממשית, עולה כי מדובר היה בארוע שערך שניות מספר ושנבע ממשובה נערית מצידו של הנער הפוגע. האירוע היה בלתי צפוי והינו תולדה של פעולה פתאומית של מני. בנסיבות אלו, לא נראה כי היתה דרך למנוע את התרחשות התאונה אפילו היה פיקוח הדוק יותר. במילים אחרות, לא קיים קשר סיבתי בין רמת הפיקח לבין אפשרות מניעתו של האירוע" (ע"א 715/79 דניאל נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764, 772 (1981). ראה גם ת"א (י-ם) 11645/04 יצחק נ' מדינת ישראל, שם נפגע התובע מאבן שידה בו חבר לכיתה. ביה"מ קבע שארוע פתאומי מעין זה לא ניתן היה לעצירה תחת השגחה מעולה ככל שתהיה. ביה"מ הוסיף כי מאחר שלא הוכח כי התלמיד הפוגע היה אלים באופן חריג או אפילו תלמיד אלים - מועד "סתם" וכל שהוכח היה כי מדובר ב"קונדסון", לא ניתן להטיל אחריות על ביה"ס בגין ידוי האבן באופן מפתיע ע"י אותו תלמיד. עוד ראה ת"א 44811/05 עמר מיכאל נ' מדינת ישראל ואח', גם שם נטען כי תוך כדי משחק הופל התובע בפראות ע"י חברו אשר שם לו רגל. ביה"מ קבע כי דובר בארוע פתאומי אשר גם נוכחות של מורה לא היתה יכולה למנוע אותו ולכן אין ליחס את הארוע להיעדר השגחה ופיקוח. עוד ראה ת"א 13768/02 עאסלה ניסים נ' מדינת ישראל - ביה"מ קבע כי בנסיבות אותו ענין לא ניתן לקבל את הטענה של העדר פיקוח נאות. אולם המשיך וקבע כי גם אם היה מקבל טענה זו, לא ניתן היה ליחס את הנזק שנגרם להיעדרו של פיקוח, שכן היה מדובר במקרה של דחיפה שהוא ארוע פתאומי ובלתי צפוי וגם פיקוח צמוד לא יכול היה למנוע. לאור האמור, דין התביעה להידחות בהעדר אחריות. 9. למעלה מן הצורך אתייחס בתמציתיות בלבד לשאלת הנזק, לו היתה נקבעת אחריות הנתבעת להתרחשות הארוע: בהתאם לקביעת המומחה מטעם ביה"מ (להלן: "המומחה"), נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10%. המדובר במומחה שמונה ע"י ביה"מ בהסכמת הצדדים, זאת בהתאם להודעתם מיום 16/11/11. לאור האמור ובהתאם לתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין בפני אלא חוות דעת זו ולא עומדות בפני חוות דעת מטעם הצדדים. אף אחד מהצדדים לא ביקש לזמן את המומחה לחקירה, ולפיכך, חוות דעתו לא נסתרה. בהתאם להלכה כי נוכח מומחיותו ונסיונו של המומחה, יש למומחה יתרון ולפיכך בדר"כ ייטה ביה"מ לאמץ את דעת המומחה, אני מקבלת את קביעת המומחה כמפורט בחוות דעתו. כאב וסבל - עפ"י ההלכה, פיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין שאינן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אינו מוגבל לסכום הקבוע בתקנות לענין תאונות דרכים. הסכום נקבע לגופו לאור אופי הפגיעה, הנתונים הסובייקטיבים של הנפגע, ימי אשפוז, אופי הארוע במהלכו ארעה הפגיעה וכיו'ב. לאחר ששקלתי את כל הנתונים כאמור, שוכנעתי כי סכום של כמכפלת הפיצוי שהיה נפסק במקרה של תאונת דרכים - 38,500 ₪, היה מוצדק בנסיבות. הפסדי שכר לעתיד - המומחה העריך את נכותו הרפואי של התובע בשיעור של 10% לצמיתות, זאת ע"פ סעיף 41(5) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) - תשט"ז - 1956 הקובע: "מצב אחרי שבר במרפק שהתרפא עם שינוי בזוית או הוצאת ראש הרדיוס, ללא הגבלה בתנועות". בסעיף 20 לתצהירו של האב, נטען כי תפקודו של התובע נפגע וכי פגיעתו תגביל אותו גם בעתיד. בתמצית עדותו של התובע נטען כי כיום קשה לו עם היד בכל מיני דברים וגם בתצהיר האם נטען כי המגבלה תלווה את התובע כל ימי חייו. יחד עם זאת אף אחד מהעדים לא תיאר במה תגביל הנכות את התובע שכן כאמור ע"פ קביעת המומחה התובע כלל לא מוגבל בתנועות והמדובר בשבר שהתרפא. ראה גם בממצאי המומחה בבדיקה הגופנית: "היה היקף התנועה שווה וזהה בשני המרפקים". התייחסות ההורים בתצהיריהם הייתה למגבלות מהן סבל התובע בתקופות שלאחר התאונה. אולם לא מצאתי התייחסות מפורטת כאמור, להגבלות כיום. התובע אמנם העיד כי כשהוא רץ "זה כואב, כשאני ומתקלח ומתלבש" (עמ' 13, שורות 23-24). יחד עם זאת, בנסיבות בהן ע"פ קביעת המומחה אין כל הגבלה או שינוי בתנועת היד, אינני מקבלת את טענת ב"כ התובע כי המדובר בנכות תפקודית הגבוהה מזו הרפואית ואף אינני סבורה כי הנכות התפקודית זהה לזו הרפואית. אמנם המדובר בקטין וקיימת גישה מקובלת בפסיקה כי נכותו התפקודית של הקטין תהיה זהה לנכותו הרפואית. אולם, זאת כל עוד אין סיבה לסטיה ממנה. (ע"א 311/85 איסק אפראימוב נ. גבאי ואח'). כמו כן, קיימת גם עמדה בפסיקה המאפשרת חריגה מהנכות הרפואית ואף קביעה גלובלית של הפסדי השכר לעתיד, ראה בע"א 61/89 מדינת ישראל נ. אייגר (קטין) ואח' פ"ד מ"ה (1) 580: "אולם גם אם משמשת הנכות הרפואית "מפתח", אין משמעות הדבר כי בכל מקרה על הנכות התפקודית להיות זהה לנכות הרפואית. יש שעל פי ההגיון ונסיון החיים נשללת חפיפה אשר כזאת בהתחשב בין היתר במהות הפגיעה ובנתיניו של הקטין וקביעת ההפרש (אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה), תהיה אז בגדר שומתו של ביהמ"ש". הנכות הרפואית הינה אמנם כלי לצורך הערכת הפסדי השתכרותו של הקטין לעתיד, אך אין הכרח שהנכות התפקודית תקבע באופן זהה לנכות הרפואית. אם כי גם אם נקבע הפיצוי באופן גלובלי תהיה משמעות בקביעת הסכום לגובה הנכות הרפואית (ע"א 5148/05 קוגלמס נ. אביתר לוי). בנוסף על ביהמ"ש להביא בחשבון גם את העובדה כי מדובר בקטין אשר יכול להתאים ולבחור לעצמו מקצוע שלנכות שנותרה לא תהיה השפעה ניכרת על תיפקודו. עוד אציין כי בעת שנערך חישוב אקטוארי לגבי הפסדי השתכרותו של קטין, ההלכה היא כי יש לערכו ע"פ השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. רים אבו חנא). במקרה דנן, לאור אופי הנכות הרפואית - 10%, ללא הגבלה בתנועות, בגין שבר,לא ביד דומיננטית, שהתרפא ולאחר שהבאתי בחשבון את ההלכות במפורט לעיל לעניין חישוב הפסדי השתכרותו של קטין ואף התייחסתי לעדותו של התובע בדבר כאב הפוקד אותו בפעילויות מסויימות, שוכנעתי כי יש להעריך את הפסדי השתכרותו לעתיד ע"פ חישוב המתייחס ל-80% מהחישוב האקטוארי. אציין כי בא כח התובע בסיכומיו, התעלם מכך שע"פ ההלכה, תוחלת חיי העבודה של קטין מתחילה רק לאחר השחרור מהשירות הצבאי, ולפיכך במסגרת החישוב יש לבצע אף היוון כפול עד גיל 21. חישוב הפסדי השכר לעתיד שהיו נפסקים לפיכך אילו התביעה הייתה מתקבלת, היו עומדים ע"ס של - 174,243₪ (=80% X 0.8131 X 299.1951 X 8,953 X 10%) (מקדם הוון (מקדם (שכר ממוצע כפול עד גיל 21) הוון) במשק) עזרת צד ג' לעבר והפסדי שכר להורים - שוכנעתי כי בתקופה לאחר התאונה, בימי אשפוזו ובשבועות שלאחר מכן, עת הייתה ידו של התובע מגובסת נזקק התובע לעזרת הוריו מעבר לעזרה הרגילה והשגרתית בין בני משפחה. אינני מקבלת את טענת התובע כי יש לפסוק פיצוי גם בעבור הפסדי השכר של הוריו. ראשית אציין כי התובעים 2-3 לא הציגו כל ראיות לעניין היקף ההפסד של ימי המחלה או החופשה שלטענתם עשו בהם שימוש בגין התאונה. לא הוצגו נתונים לגבי ערכו של יום מחלה או חופשה בפרישה, והמדובר בהפסד ספציפי המשתנה ממקום עבודה למשנהו בהתאם להסכם העבודה. שנית, לא ניתן לתבוע הן את עזרת צד ג' מצד הורי התובע והן את שווי הפסדי השכר שנגרם להם עקב עזרה זו (ראה בעניין זה סעיף 20 לפסק הדין בת"א 8328/06 תורג'מן (קטינה) נ. כהן ואח'). לאור המסמכים הרפואיים שוכנעתי כי הפיצוי עבור עזרת צד ג' ראוי היה שייפסק על דרך האמדן בסכום מתון בגין עזרת ההורים בתקופה שלאחר התאונה ובסך 5,000 ₪. עזרת צד ג' לעתיד - לא שוכנעתי כי התובע נזקק לעזרה או כאילו יזדקק בעתיד לעזרה. המדובר בנכות רפואית שנקבעה בגין שבר שנרפא ללא הגבלה בתנועות ואין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים הרפואיים בעבר - בהתחשב בכך שמדובר בפיצוי שניתן לפסקו רק בגין השתתפות התובע בטיפולים ובתרופות מעבר לאלו הכלולים בסל הבריאות ולאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים המצביעים על הטיפולים להם נזקק התובע, ובהעדר קבלות מטעם התובע, אני מעריכה את ההוצאות לטיפולים הרפואיים והנסיעות אליהם בסכום גלובלי של 4,000 ₪. סה"כ הפיצוי שהיה נפסק לתובע אילו הייתה התביעה מתקבלת, היה עומד לפיכך ע"ס של: כאב וסבל - 38,500 ₪ הפסדי שכר לעתיד - 174,243 ₪ עזרת צד ג' לעבר - 5,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר - 4,000 ₪ סה"כ - 221,743 ₪. לסכום זה היה צריך להוסיף הוצאות משפט (לרבות הוצאות חוות דעת המומחים) ושכ"ט עו"ד. יחד עם זאת כאמור, לא מצאתי כי בנסיבות חלה על הנתבעת אחריות להתרחשות התאונה, ולפיכך אני מורה על דחיית התביעה. התובעים ישאו בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 6,000 ₪. קטיניםדיני חינוךתאונות בבית ספרבית ספר