חתימה על טופס מס שבח תחת כפיה

לטענת המשיבים, חתימת נחמה על טופס מס שבח בוצעה תחת כפייה, לאחר שדודה דרש ממנה להעביר לו ללא תמורה את זכויותיה במקרקעין, דרישה שעל פי הנטען הייתה מלווה באיומים קשים. כן נטען, כי נחמה לא חתמה על כל מסמך נוסף, מעבר לטופס האמור, אשר עשוי להעיד על התחייבות כלשהי להעביר לבן ציון את זכויותיה במקרקעין.

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חתימה על טופס מס שבח תחת כפיה:



כללי

עניינה של התביעה שלפניי הינו מינוי כונס נכסים לשם רישום מחצית מהזכויות בחלקה 88 בגוש 6748 ומחצית מהזכויות בחלקה 86 בגוש 6743 (להלן: "המקרקעין"), הרשומות על שמו של מר יוסף X ז"ל (להלן: "יוסף"), לשמם של יורשי בן ציון X ז"ל (להלן: "בן ציון").



עיקר העובדות הדרושות

יוסף ובן ציון המנוחים היו אחים. אמם, לאה X ז"ל (להלן: "האם"), הייתה הבעלים של מגרשים בראש העין, בשכונת התקווה ובחולון. המקרקעין נשוא התובענה הינם המגרשים של האם בחולון, אותם ירשו יוסף ובן ציון, בחלקים שווים, על פי צו ירושה של האם. מכוח צו הירושה נרשמו יוסף ובן ציון כבעלי הזכויות במקרקעין.

המבקשים הינם יורשיו של בן ציון, והמשיבים הינם יורשיו של יוסף.

בחודש מרץ 1975, העביר יוסף את זכויותיו במקרקעין, ללא תמורה, לבתו הבכורה, נחמה אורון, היא המשיבה 1 (להלן: "נחמה"). שנה לאחר מכן, בחודש מרץ 1976, חתמה נחמה על טופס הצהרה למס שבח (להלן: "טופס מס שבח"), לפיו היא מעבירה את זכויותיה במקרקעין לדודה, בן ציון, ללא תמורה.
ההעברות כאמור דווחו למס שבח, אך לא הושלמו ברישום בלשכת רישום המקרקעין, כך שבעלי המקרקעין הרשומים נותרו יוסף ובן ציון.



עמדת המבקשים

לטענת המבקשים, נחמה העבירה את חלקה במקרקעין לבן ציון, זאת באמצעות חתימתה על תצהירי העברה ללא תמורה, כמו גם על טופס מס שבח, שמטרתו לדווח לרשויות המס על הקניית הזכויות במקרקעין כאמור, כך שבפועל בן ציון הינו הבעלים של מלוא הזכויות במקרקעין.

נטען, כי העברת הזכויות במקרקעין על שם בן ציון לא בוצעה בלשכת רישום המקרקעין בשל מחדל, לאחר שהמבקשים כלל לא היו מודעים לכך שמלוא הזכויות במקרקעין אינם רשומים על שם בן ציון. רק סמוך למועד הגשת התובענה, עת ביקשו המבקשים למכור את המקרקעין, נודע להם הדבר. בשלב זה פנו המבקשים למשיבים על מנת להשלים את העברת הזכויות, אלא שהמשיבים סירבו לשתף עמם פעולה, מבלי שהם מציגים לפני המבקשים כל הסבר לסירוב האמור.

המבקשים טוענים כי במשך השנים הם נהגו במקרקעין מנהג בעלים, ובגדר זאת שילמו את תשלומי מס הרכוש על המקרקעין. בשנת 1999, עם ביטול מס רכוש, הם שילמו מעל ל- 20,000 ₪ במסגרת מבצע לתשלום חובות מיסוי. לטענתם, תשלום המיסים כאמור מהווה ראייה לבעלותם במלוא הזכויות במקרקעין.



עמדת המשיבים

לטענת המשיבים, חתימת נחמה על טופס מס שבח בוצעה תחת כפייה, לאחר שדודה דרש ממנה להעביר לו ללא תמורה את זכויותיה במקרקעין, דרישה שעל פי הנטען הייתה מלווה באיומים קשים. כן נטען, כי נחמה לא חתמה על כל מסמך נוסף, מעבר לטופס האמור, אשר עשוי להעיד על התחייבות כלשהי להעביר לבן ציון את זכויותיה במקרקעין.

כשנה לאחר מכן, פנתה נחמה לבן ציון, הודיעה לו שהיא מבטלת את התחייבותה, וכי בכוונתה לממש את זכויותיה במקרקעין. נטען, כי לדברים מפורשים אלה הייתה עדה המבקשת 2, רותי בר ציון (להלן: "רותי"). ביום 18.3.99 נפטר בן ציון, זאת בטרם בוצעו על ידי נחמה פעולות כלשהן לצורך מימוש חלקה במקרקעין.

לטענת המשיבים, המבקשים מודעים היטב לחלוקת הזכויות האמיתית במקרקעין, ומכאן שמדובר בניסיון חסר תום מצדם להתעשר שלא כדין. נטען, כי האם ייעדה את המקרקעין לנכדותיה הבכורות, נחמה ורותי, וכי לצורך כך היא הפקידה בידי נחמה את שטרי הבעלות המעידים על בעלותה במגרשים (הקושאנים), אלא שעל פי הנטען בן ציון נטל אותם לידו וסירב להשיבם. כן נטען, כי לא בכדי לא עשו המבקשים מאום במשך השנים על מנת להעביר את זכויות נחמה במקרקעין על שם בן ציון.

בנוסף לאמור לעיל, מעלים המשיבים מספר טענות משפטיות כדלקמן:

התיישנות ושיהוי - נטען, כי היות ועסקינן בתביעה למימוש התחייבות שניתנה בשנת 1976, היינו לפני 36 שנים, הרי שהתביעה התיישנה זה מכבר, ובהתאם להוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). כן נטען, כי הן בן ציון והן המבקשים לא פעלו בשום דרך בכדי לממש את זכותם הנטענת במקרקעין, ומשכך יש לקבוע כי בן ציון ויתר על זכותו לקבל את המתנה הנטענת, ככל שאכן הובטחה לו, וכי יש לדחות את התובענה לאור התיישנותה. לחלופין, יש לדחות את התובענה לנוכח העובדה שהמבקשים הגישו את תביעתם בשיהוי ניכר, לאחר שבעלי הזכויות במקרקעין כבר אינם בין החיים, עובדה שבגינה נגרם למשיבים נזק ראייתי.

העדר קיומו של מסמך בכתב - נטען, כי המבקשים לא צירפו לתובענה מסמך בכתב המעיד על התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, בהתאם לדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), וביניהם תצהירי העברה ללא תמורה או יפוי כח בלתי חוזר, וכי אין לראות בטופס מס שבח כמסמך העונה על דרישת הכתב. לטענת המשיבים, הואיל והעברת הזכויות הנטענת לא הושלמה ברישום, הרי שעסקינן, לכל היותר, בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין, אשר הינה התחייבות חוזית.

הקניית המתנה לא השתכללה - מאחר שעסקינן בהקניית זכויות במקרקעין ללא תמורה, חלות עליה הוראות חוק המתנה, התשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המתנה"), הקובעות כי התחייבות ליתן מתנה הינה התחייבות אישית שאינה ניתנת להעברה, ואשר חולפת מן העולם עם פטירת מקבל המתנה, כך שאין כל יריבות בין המבקשים לבין המשיבים. זאת ועוד, נטען כי נותנת המתנה חזרה בה מפורשות מן ההתחייבות ליתן את המתנה.

ביטול בשל פגמים בכריתה - לטענת המשיבים, עומדת להם הזכות לבטל את חוזה המתנה, שהושג בכפייה, לאור סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים").



הראיות

התובענה נתמכה בתצהירו של אהוד X, בנו הצעיר של יוסף (להלן: "אהוד"), ובנספחים שצורפו לו. המשיבים הגישו תצהירים של המשיבים 1-3. המצהירים נחקרו על תצהיריהם.
המבקשים עתרו להעיד את מר אלחנן גלצר, מנהל מיסוי מקרקעין מרכז (להלן: "המנהל"), אשר יביא עימו את התיק הרלבנטי, ובו המסמכים הדרושים. לאחר שנודע לב"כ המבקשים כי בתיק לא נמצאים תצהירי נותני ומקבלי המתנה, אלא רק טפסי מס שבח שצורפו לתובענה, הוא ויתר על העדת המנהל.

6. הסוגיות הדרושות לבירור
בין הצדדים מחלוקות עובדתיות ומשפטיות, כדלהלן:

האם אמם של יוסף ובן ציון התכוונה להקנות לנכדתה, נחמה, מחצית מהזכויות במקרקעין או את המקרקעין בשלמות; מה הזכויות של נחמה במקרקעין; האם הקנתה את הזכויות שלה לבן ציון שלא מרצון, והאם ביטלה נחמה את הקניית הזכויות.

כפוף להכרעה בעובדות, יהיה על בית המשפט לבחון את הטענות המשפטיות השנויות במחלוקת, ובין אלה: דרישת הכתב, הקניית המתנה או התחייבות לתת מתנה שניתן לחזור ממנה, התיישנות ושיהוי.

7. הקניית זכויות במקרקעין לנחמה
בתגובה טענו המשיבים כי סבתם הועידה את המקרקעין בשווה לשתי נכדותיה, רותי ונחמה. בפועל, הקרקע הועברה לשני הבנים, ובניגוד לנטען על ידי המשיבים. המשיבים לא הוכיחו את גרסתם הכיצד לא בא רצונה של הסבתא לידי יישום, במיוחד שלא היה כל קושי לצוות בצוואה את המקרקעין לנכדות. המשיבים, פרט לאמירות בעלמא, שלהם עצמם, לא השכילו להביא כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענה. זאת ועוד, מצופה היה שאם כך היה רצונה של הסבתא, אזי המחצית שהועברה לבן ציון, תועבר לרותי, כשם שיוסף ביקש להעביר את חלקו לנחמה, אך זאת לא נעשה. מעל ומעבר, ההעברה מכל בן לנכדה מחויבת מיסים והדעת נותנת שאם אכן הייתה כוונה להעניק את המקרקעין מהסבתא לשתי נכדותיה, הדבר היה נעשה במישרין ולא באמצעות הבנים, על מנת לחסוך תשלומי מס מיותרים. המשיבים לא הצליחו לספק כל הסבר לתהיות האמורות.

בשולי הסעיף; בעדותה סתרה נחמה את גרסת המשיבים לרבות האמור בתצהירה, עת הכחישה שהסבתא נדרה נדר להעביר את המקרקעין לשתי הנכדות, שכן לדבריה הסבתא הייתה מעוניינת להעביר את כל המקרקעין רק לה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-13). גם בסתירה זו יש כדי להקשות על גרסת המשיבים.

משכך, נקבע בזאת כי לא הוכחה גרסת המשיבים לפיה התכוונה הסבתא להקנות את המקרקעין לנכדותיה.
8. הזכויות של נחמה במקרקעין
אין חולק כי נחמה אינה רשומה כבעלת זכויות במקרקעין. נטען כי יוסף התחייב להעביר לנחמה את מחצית הזכויות במקרקעין, אותן ירש מאימו. לבית המשפט לא הוגשה כל ראיה בדבר הקניית הזכויות האמורות, פרט לטופס מס שבח מיום 15.3.75, עליו חתומים יוסף ונחמה, להעברת הזכויות. בצד אלה, עדות של נחמה, לפיה אביה העביר לה את הזכויות.

בחינת התשתית המשפטית, על רקע הדין, מלמדת כי לכל היותר, ניתנה לנחמה התחייבות להקנות לה את המקרקעין, ללא תמורה, וכי התחייבות זו לא הושלמה, שכן נחמה לא נרשמה כבעלים של מחצית מהזכויות במקרקעין. סבורני כי יש לראות את נחמה כמי שויתרה על זכותה להשלים את ההתחייבות, ולקבל את המקרקעין. זאת, מאחר שנחמה לא פעלה במשך עשרות בשנים להשלים את העסקה. כן סבורני כי יש לראות את נחמה כמי שהסכימה שזכויותיה במקרקעין יוקנו לבן ציון. ודוק, נחמה לא דווחה למס שבח על ביטול טופס מס שבח לפיו העבירה את הזכויות במקרקעין, מבחינת דיני המס, לבן ציון; לא הביעה כל עניין במהלך השנים באשר למקרקעין, פרט לאירוע נקודתי לאחר פטירת בן ציון; לא גילתה בהם עניין גם לאחר פטירתו, וגם לא לאחר פטירת בנו, X שלמה (להלן: "שלמה"), שעל פי הנטען אף הוא הילך אימים על נחמה, ולאחר שהוסר האיום הנטען כלפיה וכלפי בני משפחה. משנשאלה בעדותה מה עשתה על מנת להשיב את המקרקעין לאחר פטירת בן ציון ושלמה השיבה נחמה: "מה יכולתי לעשות" (עמ' 13, שורה 17); זאת ועוד, נחמה אף לא שילמה את התשלומים בגין מס הרכוש, והבהירה בעדותה כי היא לא מצאה לנכון לשאת בתשלומי המס הואיל ולשיטתה: "חתמתי שאני נותנת את זה לדוד שהוא ייקח את זה" (עמ' 15, שורות 5-7).

9. האם העברת הזכויות של נחמה לבן ציון, נעשתה שלא מרצון כטענת המשיבים
על הטוען כי נפל פגם ברצונו להתקשר בהסכם, עליו נטל הוכחה. נטען כי יוסף כפה על נחמה להעביר לו את המקרקעין, עת איים כי אחרת "יישפך דם", ורק על מנת למנוע את שפיכות הדמים, הסכימה נחמה להעביר לו את זכויותיה.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות, ויישמתי את ההלכה הפסוקה על ביטול הסכם מחמת פגם, ובענייננו כפייה, כלשון סעיף 17 לחוק החוזים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענת המשיבים לפיה הפעיל בן ציון, כפייה על נחמה בעטיה העבירה לו את המקרקעין - להידחות.

על מנת שגרסת הטוען לפגם בהתקשרות תתקבל, שומה על בית המשפט להתרשם בקיומה של כפייה, כמו גם בדבר עוצמתה. פרט לעדויות של המשיבים, לא הובאה כל אסמכתא להוכחת גרסת המשיבים. איני מוכן להסתפק רק באמירות של המשיבים, שהם בגדר "בעל דין מעוניין", כלשון סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א- 1971. מוכן אני להניח כי התעורר סכסוך בין האחים, בקשר לרכוש שהורישה להם אמם, הכולל בין היתר מגרשים בשכונת התקווה, בראש העין וכן המקרקעין כהגדרתם לעיל. על כך נשמעו במהלך העדויות מספר אמירות, אך מכאן ועד המסקנה כי הופעל על נחמה לחץ פסול, רחוקה הדרך.

נימוק אחר שיש בו כדי להקשות על קבלת הגרסה הינו הימנעות של מי מהמשיבים לנקוט בפעולה שמתחייבת הייתה בנסיבות העניין. נטען כי בן ציון אמר שאם לא יועברו לו המקרקעין, "יישפך דם". מצופה, אפוא, כי המשיבים או מי מהם, יתלוננו על כך במשטרה. לא היה בפיהם כל הסבר מדוע לא עשו כן (עמ' 12, שורות 6-9; עמ' 17, שורות 1-2; עמ' 18, שורות 26-27).

קושי נוסף העומד בפני נחמה הינו השיהוי הרב. לעניין זה, על מי שהופעל עליו לחץ בעקבותיו התקשר בהסכם, לבטל את ההסכם, סמוך לאחר שפסקה הכפייה. מוכן אני לקבל שכל עוד בן ציון היה בחיים, חששה נחמה לבטל את ההסכם, אך בן ציון הלך לעולמו בשנת 1999, כך שלא הייתה כל מניעה בידי נחמה לנקוט בהליך של ביטול. אמנם היא טענה כי פנתה לשלמה והודיעה לו שהיא מבקשת את המקרקעין, אך אין לכך כל ביטוי בכתב, ומתקשה אני לתת טעם מדוע להסתפק רק בדבריה, ומקל וחומר שעה שנחמה הודתה כי היא לא עשתה מאום על מנת לבטל את ההסכם ולהשיב לידה את הזכויות שהיו לה במקרקעין. ככל שנחמה חששה משלמה, הרי שגם הוא נפטר, וחרף זאת היא לא ביטלה את התחייבותה.

10. ביטול הסכם המתנה
במחלוקת בין המבקשים לבין המשיבים בשאלה מתי בוטל ההסכם, מעדיף אני את גרסת המבקשים. שוכנעתי כי הפעם הראשונה בה טענו המשיבים כי ההסכם בוטל, היה רק בתגובה לתובענה, כגרסת המבקשים, ולא קודם לכן כגרסת המשיבים. בהקשר זה, לא הובאה כל ראיה לפיה נחמה ביטלה קודם לכן את ההסכם, פרט לאמירות בעל פה, שמתקשה אני להסתפק בהן, וכפי שעולה גם מעדותה של נחמה (עמ' 13, שורות 27-29). זאת ועוד, מסתבר שהמשיב 3, אפרים X (להלן: "אפרים"), חתם לאחר הגשת התביעה, על מסמך לפיו הוא מסכים לתביעה. מספר ימים לאחר מכן, חזר בו אפרים מהסכמתו זו, ללא כל סיבה. אפרים טען כי ידע בזמן אמת שהופעל על נחמה לחץ להעביר את המקרקעין לבן ציון וכי לא היה עליה לעשות כן. בנסיבות אלה, עולה השאלה מדוע הסכים מלכתחילה לחתום על הסכמה לתביעה. לכך לא עלה בידו ליתן כל הסבר (עמ' 16, שורות 13-22). התנהגותו של אפרים מצביעה על כך, שהמשיבים סברו כל העת כי המקרקעין הועברו לבן ציון, וכי אין לנחמה כל זכויות בהן, וככל הנראה נותר פרט רישומי להשלמה.

טעם נוסף למסקנתי הוא בהתנהלות המשיבים לכל אורך התקופה. בהקשר זה, ידעו המשיבים כי הם מחויבים לשלם מס רכוש על המקרקעין. נחמה העידה כי אביה אמר לה ששילם את חוב מס הרכוש שרבץ על המקרקעין בעת שהיו בבעלות הסבתא, וכי מעתה ואילך יהיה עליה לשלם את המס (עמ' 14, שורות 27-29). בנסיבות אלה, שומה היה על נחמה לדעת, כי בכל אותן שנים מאז לטענתה הפעיל בן ציון, לחץ פסול להסכים לוותר על המקרקעין, מי שנושא במס הוא בן ציון, ולאחר פטירתו נושאים בכך יורשיו, הם המשיבים. נחמה העדיפה לטמון ראשה בחול, לא לשלם את המס, כמו גם לא לדווח על ביטול העסקה לרשויות המס, דבר שיש בו כדי להצביע כי היא סברה שהמקרקעין בבעלותו של בן ציון ולאחר פטירתו, בבעלות יורשיו ולא בבעלותם. עתה בחלוף עשרות בשנים, לא ניתן להעלות טענה שאותה היה עליה לעורר שנים רבות קודם לכן.

לא התעלמתי מטענת המשיבים לפיה לא הוצגה על ידי המבקשים כל אסמכתא בדבר ביצוע תשלומי מס הרכוש על ידם. דא עקא, שעה שנחמה הודתה בעדותה כי היא לא שילמה את תשלומי המס, הגם שהייתה מודעת להם, הואיל והיא סברה שמי שנדרש לשאת בהם הוא בן ציון, ולאחר מכן יורשיו, הרי שאין לקבל את הטענה. זאת ועוד, X העיד בחקירתו הנגדית על תשלום מס הרכוש (עמ' 9, שורה 20), ועדותו לא נסתרה.

11. התחייבות לתת מתנה, האמנם?
המשיבים טוענים כי עסקינן בהתחייבות לתת מתנה, אשר טרם הושלמה, ומשכך חל סעיף 5 לחוק המתנה, המורה:
"(א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".

סבורני, שאין לראות בהסכמתה של נחמה ליתן לבן ציון את המקרקעין בגדר "התחייבות לתת מתנה" ודוק. נחמה לא הייתה כאמור בעלים של המקרקעין, שכן כל שהיה לה הינה התחייבות חוזית של אביה להעביר לה את המקרקעין ללא תמורה, התחייבות אשר לא הושלמה, שכן המקרקעין לא הועברו משם יוסף לשמה. משכך, לנחמה לא היה להקנות מה שאין לה.

עוד בטרם נעשה הרישום, ויתרה נחמה על המקרקעין לטובת בן ציון. הנה כי כן, המתנה הנטענת הוקנתה לבן ציון, עם הסכמתה של נחמה להעביר לו את זכותה, קרי ההתחייבות להעברת הזכויות במקרקעין.

על המקרה שלפניי חל סעיף 6 לחוק המתנה:
"דרכי ההקניה הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

לכן, יש לראות את המתנה כמוקנית לבן ציון, בעת שנחמה חתמה על טופס מס שבח להעברת הזכויות אליו. מטעם זה גם לא נדרש מסמך בכתב, כדרישת סעיף 5 רישא לחוק המתנה.

12. העדר מסמך בכתב
נתתי דעתי לטענת המשיבים לפיה דין התביעה להידחות, מחמת שעסקינן בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין, אך היא נעדרת מסמך בכתב, כנדרש בסעיף 8 לחוק המקרקעין.

לטעמי דין הטענה להידחות. ואבהיר; הואיל והגעתי לידי מסקנה כי לנחמה אין זכות במקרקעין אלא רק זכות חוזית לקבל את המקרקעין, ואלה לא הוקנו לה, ממילא לא חל סעיף 8 לדרישת חוק המקרקעין, ולא נדרש מסמך בכתב. די בכך כדי לדחות את הטענה.

מעבר לדרוש:
נחמה הודתה כי הסכימה להקנות לבן ציון את זכויותיה במקרקעין. כך נאמר על ידה במפורש בתצהירה (סעיף 21) וכן בחקירתה (עמ' 10 שורות 30-32; עמ' 11, שורות 1-12, ובין היתר: "למחרת אני הלכתי ישר לבית רומנו. מיוזמתי"; "אני רוצה לחתום שייקח את זה"). חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא בעדויות של המשיבים האחרים, אחיה אפרים (עמ' 16, שורות 4-6), ואחיה ניסן (עמ' 19, שורות 3-4). משכך, יש לפני בית המשפט הודאה של בעל דין, בהתחייבותו להקנות את המקרקעין, ככל שהיו לה זכויות במקרקעין.

לבית המשפט הוגש טופס מס שבח חתום על ידי נחמה ועל ידי בן ציון, ולפיו הקנתה נחמה את זכויותיה במקרקעין לבן ציון. סבורני, כי טופס מס שבח יכול להוות את התוספת הראייתית לדרישת הכתב. אמנם, בתיק מס שבח לא נמצא התצהיר שיש להניח שנחתם על ידי נחמה, בדבר הקניית הזכויות במקרקעין ללא תמורה לבן ציון, אך הדעת נותנת שתצהיר כאמור היה, שכן הוא מהווה נדבך להצהרה למס שבח בדבר העברת הזכויות. כך אף עולה מההצהרה מפורשות, במסגרת תיאור העסקה והחלקים המועברים, ותחת התיאור "פרטים נוספים":
"מכר ללא תמורה של 1/2 מכל חלקה מבת אח לאח מצ"ב תצהירים".

(ההדגשה אינה במקור- א.א.)

מיותר לציין, כי בשולי הטופס, סמוך לחתימתה, הצהירה נחמה, כי כל הפרטים בהצהרתה הם נכונים, שלמים ומדויקים, כך שלא ניתן עתה, בחלוף השנים, להתכחש לאמור בו.

למעלה מן הצורך, אעיר כי לא מצאתי כל דופי באופן שבו מולאו הפרטים בטופס מס השבח, כפי שטענו המשיבים, לראשונה, במסגרת סיכומיהם. נטען כי הוא מולא בחופזה, באופן היוצר תחושת מחטף, השוללת קיומה של גמירות הדעת הנחוצה לצורך ביצוע עסקה במקרקעין, אולם לא ברור כיצד טענה זו מתיישבת עם עדותה של נחמה, לפיה היא הלכה, מיוזמתה, לבית רומנו על מנת לחתום על המסמכים הדרושים. מכל מקום, הואיל וקבעתי כי עסקינן בהקניית זכות חוזית ולא זכות במקרקעין, וכן הואיל וטענה זו מהווה הרחבת חזית פסולה, שאליה התנגדו המבקשים, ממילא אין להידרש לטענה.

13. התיישנות
טענה נוספת שהעלו המשיבים הינה כי התביעה התיישנה.

לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי גם דין טענה זו להידחות, ואבהיר את הטעמים לכך.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קובע:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -
(1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
(2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה".

הואיל ועסקינן בתביעה לאכיפת חיוב להענקת זכות במקרקעין מוסדרים, בהתאם לרישת סעיף 5(2), הרי שתקופת ההתיישנות במקרה דנא הינה 25 שנה (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 483).

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". לשיטת המשיבים, עילת התובענה נולדה למבקשים עם חתימתה על טופס מס השבח, בחודש מרץ 1976, ומכאן שהיא התיישנה בחודש מרץ 2001.

אלא שטענה זו אינה יכולה לעמוד, בשים לב לטיעוני המבקשים עצמם. שהרי, נחמה טוענת כי שנה לאחר חתימתה על טופס מש השבח, היא פעלה לביטול ההסכם. בנסיבות אלה, תקופת ההתיישנות אמורה להימנות ממועד ביטול ההתחייבות ליתן את המתנה, ולא ממועד נתינתה, וכפי שקבע כב' השופט מצא בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן [29.6.03] (להלן: "פס"ד צימבלר"):
"זכותה של המערערת להירשם כבעלת הדירה כפופה להתיישנות. אלא שלטעמי, את מירוץ תקופת ההתיישנות יש למנות לא משנת 1964 - כדרך שסבר השופט המלומד - אלא משנת 1996, שהוא המועד שבו כפרה המשיבה לראשונה בזכות המערערת להירשם כבעלת הדירה. הטעם העיקרי לכך הוא כי למערערת עמדה זכות-שביושר להירשם כבעלת הדירה, שיצרה יחסי נאמנות (קונסטרוקטיבית) בינה לבין המשיבה, והכלל, כידוע, הוא כי בהתקיים יחסי נאמנות תביעת הנהנה כלפי הנאמן אינה מתיישנת, כל עוד אין הנאמן כופר בהיותו נאמן או איננו מפר את חובת נאמנותו. כן אני סבור כי תביעתה של המערערת לא ניגעה בשיהוי המצדיק את דחייתה. להלן, ביתר פירוט, נימוקיי למסקנות אלה.
(ההדגשה אינה במקור- א.א.)
וכן, בהמשך פסק הדין (פסקה 17):

"...העובדות המהותיות" המזכות את המערערת באכיפת החוזה התגבשו עוד בשנת 1964, במועד שבו תורג'מן מסר ייפוי-כוח בלתי חוזר לבא-כוחה דאז של המערערת, ואולם כפי שצוין בפרשת ענבטאוי, כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות, הכלל הרגיל איננו חל, ותחתיו חל הכלל כי "...עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן" (שם, בעמ' 287; וראו גם: פרשת גמזו, בעמ' 526; ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פונדמינסקי, עו"ד, בעמ' 825-824; ש' כרם חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 [31], בעמ' 140).
(ההדגשה אינה במקור- א.א.)

הנה כי כן, בהתאם לקביעת בית המשפט העליון בפס"ד צימבלר, לבן ציון עומדת זכות שביושר להירשם כבעל הזכויות במקרקעין, ומתקיימת בין הצדדים נאמנות קונסטרוקטיבית, בגינה מתחילה להימנות תקופת ההתיישנות רק במועד שבו כפרה נחמה בחובתה. זאת נעשה רק עתה, סמוך לפני התביעה, כמפורט להלן.

ראה גם: ת"א (י-ם) 4338/03 פרינץ נ' נויגבורן (06.05.2004).

אמנם, לפי גרסת המשיבים ביטלה נחמה את ההסכם להעברת הזכויות במקרקעין על שם בן ציון בשנת 1977. אלא שכפי שכבר קבעתי, גרסה זו לא הוכחה. לא זו בלבד שאין כל אסמכתא בכתב להוכיח את הטענה, אלא שכל שנטען הוא כי נחמה הודיעה לבן ציון על ביטול המתנה. מתקשה אני לקבל את גרסתה של נחמה בדבר הביטול: אין כל ביטוי לביטול, פרט לטענת נחמה כי ביטלה בעל פה את ההעברה. מצופה היה כי אם אכן היא הייתה מבטלת את המתנה, היה לכך אסמכתא בכתב ולמצער שהדבר היה מובא לידיעת אחרים, אלא שלא הייתה למשיבים האחרים ידיעה כי נחמה ביטלה את ההעברה. שעה שבן ציון נפטר, ממילא לא ניתן לייחס לו כל דבר, לפי שלא ניתן לסתור את שנאמר לו בהעדרו. המשיבים אף לא ביקשו להעיד את רותי, שהייתה עדה, על פי הנטען, להודעת נחמה בדבר ביטול ההסכם. מעל ומעבר, נחמה, כך התרשמתי השלימה עם אי הביטול, שכן לדבריה שעה שביקשה מבן ציון לבטל את ההעברה, הוא ענה לה שהוא ימכור את המקרקעין לרבות חלקו, ובתמורה הם יתחלקו בשווה. לכך לא הייתה לה כל הסתייגות, ומשכך נראה שהיא הסכימה רק לקבל את התמורה ולא את הקרקע. תהייה נוספת באשר לנכונות גרסת המשיבים הינה, שההעברה נעשתה לטענת נחמה מחמת איומים של בן ציון כלפי משפחתה. לא ניתן טעם על-ידי המשיבים מדוע סר החשש מפני בן ציון שנה לאחר חתימתה על טופס מס השבח, ובאופן שנחמה פנתה אליו וביקשה ממנו לבטל את ההעברה.

משכך, לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק, שוכנעתי כי ההסכם בוטל רק לאחרונה, סמוך להגשת התובענה. בנוסף, שוכנעתי כי המבקשים סברו שהמקרקעין רשומים על שם אביהם ז"ל, ולא העלו על דעתם שאלה טרם נרשמו על שמו. מסקנתי זו מבוססת על תצהירו של אהוד וחקירתו בבית המשפט. מאלה עולה כי ילדיו של בן ציון, נקטו בבקשה לקיום צו ירושה לאחר פטירתו, ואכן צו כאמור ניתן בבית הדין הרבני. בהמשך, פעלו למכירת דירתו של אביהם בגבעתיים לאחר שהעבירו את הרישום משמו לשמם, ובהתאם לצו הירושה. באופן דומה סברו כי שעה שיממשו את המקרקעין, יעבירו את הרישום על שמם ובעקבותיו על שם הרוכש. מכאן, שלא היה צורך עד לאחרונה להסדיר את רישום הזכויות משם האב לשמם. הדברים מקבלים משנה נוכח קביעתי כי למבקשים לא היה טעם לסבור שהמשיבים חולקים על זכותם במקרקעין, כך שהתובענה לא התיישנה, והיא אף אינה לוקה בשיהוי.

טעם נוסף למסקנתי זו הינו, שהמבקשים שילמו במהלך עשרות השנים מס רכוש עבור המקרקעין. הדעת נותנת שאם היו יודעים שהמקרקעין לא שייכים לאביהם, היו נמנעים הם מלשלם את תשלומי מס הרכוש במשך תקופה כה ממושכת. עוד התברר כי הם נקטו בהליך במסגרת מס רכוש וגם בכך יש כדי לאשש את המסקנה שהרישום לא הושלם מחמת הזנחה של המבקשים ולא מאחר שידעו על התנהגות המשיבים.

תימוכין נוספים לאמור יש למצוא גם בעובדה שאפרים חתם על הסכמה לתביעה, סמוך לאחר הגשתה. אמנם, מספר ימים לאחר מכן הוא חזר בו מהסכמתו לתביעה, אולם הוא לא נתן כל טעם ענייני בעדותו לשינוי עמדתו. הדעת נותנת שאפרים לא היה מסכים לתביעה, אלמלא סבר שהזכויות במקרקעין אינן שייכות למבקשים. במיוחד נכון הדבר שעה שאפרים אישר שהוא היה מודע לטענת נחמה כי היא חתמה על העברה לבן ציון, מחמת איומים שהשמיע כלפיה וכלפי אביה. לו סבר שההעברה בוטלה על ידי נחמה, לא היה חותם על הסכמה לתביעה.

מעבר לדרוש;
בקיעים נוספים התגלו בגרסתה של נחמה, המעיבים על מהימנותה. כך טענו המשיבים בתצהיריהם כי סבתם נדרה נדר לחלק את הקרקע בחולון בשווה בין נחמה לבין רותי (ראה סעיף 13 לתצהיר נחמה). דא עקא, בעדותה טענה לראשונה כי כל המקרקעין היו צריכים להיות שלה, וכי לא הייתה כוונה לסבתא להעביר את המקרקעין לרותי (עמ' 14, שורות 1-13), ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם גרסת המשיבים ותצהיריהם, לרבות תצהירה של נחמה.

פירכה נוספת בגרסתה של נחמה הינה בנוגע לתשלום מס רכוש. המשיבה סיפרה כי אביה אמר לה, לאחר פטירת הסבתא, כי הוא שילם את חוב מס הרכוש שנצבר עבור המקרקעין במהלך חייה של הסבתא, והואיל והוא מעביר לה את המקרקעין, עליה לשלם מעתה ואילך את המס (עמ' 14, שורות 28-29). נחמה העידה כי היא לא שילמה את מס הרכוש, שכן היא העבירה את המקרקעין לבן ציון, אשר נדרש לשאת בתשלומי המס לאור ההעברה (עמ' 15, שורות 5-7). עדות זו סותרת, אפוא, את הטענה בדבר ביטול ההתחייבות.

14. בשולי הדברים, סבורני כי נפל פגם בניסוח הסעד המבוקש בתובענה. המבקשים עתרו למינוי בא כוחם, עו"ד גליקס, ככונס נכסים לרישום הזכויות במקרקעין על שם המבקשים. הסעד הנכון הינו להצהיר כי המנוח, בן ציון X, הוא הבעלים של המקרקעין, ומינוי כונס הנכסים דרוש לשם ביצוע הרישום על שם המנוח. ככל שהמנוח יירשם כבעלים, ניתן יהיה לרשום את יורשיו כבעלים במקומו, לפי צו ירושה תקף, ובכפוף לכל דין.

15. סוף דבר
לאור כל האמור, דין התביעה להתקבל.

לאור התוצאה אליה הגעתי, ניתן בזאת פסק דין המצהיר כי בן ציון X ז"ל, ת.ז. X , הוא הבעלים של המקרקעין. אני ממנה את עו"ד יהושע גליקס ככונס נכסים לשם רישום הבעלות על שם המנוח. כונס הנכסים מוסמך לחתום על כל מסמך ולהופיע לפני כל רשות, לשם ביצוע הרישום כאמור לעיל.

יובהר, כי אין בפסק הדין לפטור מתשלום מסים או אגרות, וכי הרישום ייעשה בהתאם לנוהלי הרישום.

המשיבים יישאו בהוצאות המשיבים: אגרת בית המשפט ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק מס שבח

  2. חישוב מס שבח

  3. מס שבח - פחת

  4. הנחה במס שבח

  5. סעיף 16 לחוק מס שבח

  6. השגה על מס שבח

  7. אי תשלום מס שבח בזמן

  8. ועדת ערר מס שבח

  9. מס שבח לפי שווי השוק

  10. מס שבח מקרקעין על חלקה

  11. מס שבח על זכויות בניה

  12. ערעור של מנהל מס שבח

  13. ניכוי פחת במס שבח

  14. דירה במתנה מס שבח

  15. שומה עצמית מס שבח

  16. תיקון שומת מס שבח

  17. מס שבח דירה יחידה

  18. מס שבח דירה במתנה

  19. טעות חישוב מס שבח

  20. מס שבח דירה בירושה

  21. השגה על מס שבח עוד

  22. ערר על שומות מס שבח

  23. יום הרכישה - מס שבח

  24. קיזוז הפסדים מס שבח

  25. עסקת חליפין - מס שבח

  26. ביטול חכירה - מס שבח

  27. קיזוז הפסד הון כנגד מס שבח

  28. איחוד וחלוקה מס שבח

  29. הפקעת נכס - פטור ממס שבח

  30. איך מערערים על מס שבח

  31. איגוד מקרקעין - מס שבח

  32. איחור בהגשת ערר מס שבח

  33. זכות אובליגטורית - מס שבח

  34. יום המכירה לעניין מס שבח

  35. צו מניעה גביית חוב מס שבח

  36. כונס נכסים - פטור ממס שבח

  37. ניכוי הוצאות בחישוב מס שבח

  38. חישוב מס שבח על מכירת מגרש

  39. ערר על החלטת מנהל מס שבח ברחובות

  40. תביעה נגד עורך דין - מס שבח

  41. זיכוי מס שבח - הפקעת מקרקעין

  42. 4 שנים - פטור ממס שבח כל ארבע שנים

  43. על מי חל מס שבח בעסקת מקרקעין

  44. חתימה על טופס מס שבח תחת כפיה

  45. תביעה על טעות חישוב גובה מס שבח מקרקעין

  46. הגדרת ''דירת יחיד'' לצורך מס שבח

  47. ההבדל בין מס שבח מקרקעין לבין מס רווחי הון

  48. תצהיר על ביטול מכירה לעניין חוק מס שבח מקרקעין

  49. מהו סכום מס השבח שיש לקזז מהוצאות מכירה של משק ?

  50. תקנה 4 תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר)

  51. תביעה לתשלום פיצוי מוסכם, על פי חוזה מכר בגין אי תשלום מס שבח

  52. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון