דוגמא להחלטה בנושא חובת הודעה לפני מימוש משכון: לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחילופין להורות על הארכת המועד להגשת כתב הגנה עד למתן החלטה בבקשה זו, שהגישו הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "המבקשים") באמצעות יורשם, מר גד זנטי, (להלן: "היורש") נגד התובע, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "המשיב" ו/או "הבנק"). עניינה של התביעה נשוא הבקשה שבפניי הינה בקשת הבנק להורות על אכיפת שעבוד / מימוש משכון לפי חוק ההוצל"פ, הקיים לזכותו בנכס הנמצא במושב גורן משק 66, השייך למבקשים אשר נפטרו בשנת 2008, (להלן: "הנכס"), על פי הסכם הלוואה שנערך בין הצדדים, וזאת לשם כיסוי חובם של המבקשים בגין כספי הלוואה שקיבלו ממנו. נימוקי הבקשה: המבקשים טענו כי לא התקיימו התנאים המוקדמים לצורך הגשת המשכון לביצוע באמצעות בית המשפט. לטענתם, הבנק שהינו גוף מוסדי, כהגדרתו בסעיף 17 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המשכון") לא פנה אליהם עובר להגשת התביעה באמצעות עזבונם בהודעה על הצעדים שהוא עומד לנקוט לצורך מימוש המשכון, כנדרש על פי סעיף 19(ב) לחוק. כמו כן, לטענתם, לכתב התביעה לא צורפה כל ראיה ואף לא נטען כי הבנק פנה למר גד זנטי בהודעה על הצעדים שהוא עומד לנקוט לצורך מימוש המשכון. לפיכך, יש לסלק את התביעה על הסף ולחייב את הבנק בהוצאות ההליך. תגובת המשיב: המשיב טען כי דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה, שכן עסקינן בבקשה סתמית, קנטרנית, אשר אינה מגלה כל עילה משפטית ו/או עניינית לקבלתה וכל מטרתה הינה לדחות את הקץ. המשיב טען כי הטענה בדבר קיום ו/או אי קיום התנאים המוקדמים לצורך הגשת משכון הינה טענה שבעובדה אשר על פי התקנות יש לתמוך אותה בתצהיר, אולם המבקשים לא צירפו כל תצהיר לבקשתם ועל כן דינה להידחות על הסף. המשיב טען כי גם לגופו של ענין דין הבקשה להידחות. לטענתו, מקריאת סעיף 19 לחוק המשכון עולה כי "המשכון" שעליו מדובר בסעיף 19(ב) לחוק מתייחס למימוש של משכון המפורט בסעיף 19(א) לחוק. סעיף 19(א) לחוק מתייחס להליך מימוש משכון כפי שהוגדר בסעיף 17(3) לחוק, דהיינו משכון שהופקד אצל הגוף המוסדי והמימוש נעשה ללא צו. מקריאת מילות הסעיף, עולה כי המדובר במשכון שניתן להפקדה, כלומר, נכס שאינו נכס מקרקעין, אלא נכס שהינו נד ו/או ניירות ערך. בענייננו מדובר בנכס מקרקעין, שאינו עונה על התנאי של "נכס נד", ואין עוררין שנכס מקרקעין אינו מופקד אצל המשיב. לפיכך, אין כל נפקות לשאלה אם נמסרה למבקשים הודעה בטרם נקיטת הליכים, אם לאו, הגם שכן נמסרה להם הודעה אודות נקיטת ההליכים בטרם ננקטו. המשיב טען כי לאור הוראות סעיפים 10, 100 ו-101 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), בטרם חלוקת העיזבון יסולקו חובות העיזבון ובתחילה יסולקו החובות לנושה המובטח, קרי לו עצמו, בין היתר באמצעות מימוש הנכס, ואין הוראות החוב פוגעות בגבייתו מתוך הבטוחה. לטענתו, הוא פנה אל המבקשים במכתב מיום 19/07/12 והודיע להם כי קיים חוב בהלוואה וציין מפורשות כי אם לא יסולק החוב תוך 10 ימים, יינקטו הליכים משפטיים לגבייתו, ודי בהודעה זו ואין לקבל את טענת המבקשים כי היה עליו לפרט בהודעה את הצעדים בהם הוא עשוי לנקוט. המשיב טען כי היורש פנה אליו במכתב מיום 05/08/11 באמצעות ב"כ דאז בבקשה לסילוק מלוא החוב בהלוואה וציין במפורש במכתבו כי במידה ולא יוקטן החוב הוא יפנה לערכאות. לפיכך, אין ספק כי הוא ידע אודות ההליכים המשפטיים בהם הוא רשאי לנקוט וככל הנראה ידע אודות ההליכים המשפטיים בהם ניתן לנקוט כנגדו. לטענתו, הוא השיב ליורש במכתב מיום 15/08/11 במסגרתו גילה נכונות להגיע להסדר החוב מחוץ לכותלי בית המשפט, למען היעילות והסדר הטוב. היורש פנה אליו בשנית בבקשה להסדיר את החוב. מאחר שמדובר בכספי אוצר נתבקש היורש להגיש בקשה לוועדה הבינמשרדית. לפנים משורת הדין נתנה ב"כ המשיב הסמכתה כי עד למתן החלטה בעניין על ידי הוועדה הבינמישרדית ישלם היורש סך של 10,000 ₪ וכן תשלומים שווים ורצופים בסך של 2,000 ₪. אולם, סכומים אלו לא שולמו עד היום, חרף פניות חוזרות ונשנות מטעם משרד ב"כ הבנק. כמו כן, למרות שבמסגרת ההסכמות בין הצדדים ניתנו למבקשים מספר אורכות להגשת הגנתם בתיק זה, בחלוף למעלה מחצי שנה לאחר שנמסר כתב התביעה למבקשים, לא הוגש כתב הגנה מטעמם. זאת ועוד, חרף האורכות שניתנו בהסכמה בעל-פה על ידי ב"כ הבנק, פנו המבקשים לביהמ"ש, ונקבע כי עליהם להגיש הגנתם עד ליום 08/12/2012, אולם הם לא עשו כן והגישו את הבקשה אשר אינה מגלה כל עילה חוקית לקבלתה, והכוללת טענות סרק שאין בהן מאום ונראה כי מטרתה הינה אך דחיית הקץ בעניינו ובזבוז זמן שיפוטי יקר של בית המשפט ושל המשיב. המשיב טען כי מיום קבלת התיק לטיפולה של ב"כ הוא נהג בסבירות ובתום לב בהיענותו לבקשות המבקשים באמצעות היורש להסדרת החוב ולמתן ארכות, וכן גילה נכונות להסדרת העניין מחוץ לכותלי ביהמ"ש, מבלי שייווצר הצורך למימוש הנכס, ואילו המבקשים מזלזלים באופן שיטתי בהסכמות שניתנו על ידי באת-כוחו ובהסכמות שנתגבשו בין הצדדים לעניין ההסדר הזמני וכן מבזים את ביהמ"ש לאור העובדה שטרם הוגש כתב הגנה ובכך מבזבזים את זמנו לריק. לפיכך, יש לדחות את הבקשה על הסף ולגופה וליתן פסק דין כנגד המבקשים בהתאם לאמור בתובענה ולהשית עליהם תשלום הוצאות לדוגמא. תשובת המבקשים: המבקשים טענו כי אין לקבל את טענת המשיב כי המשכון עליו מדובר בסעיף 19(ב) לחוק המשכון מתייחס למימוש של משכון המפורט בסעיף 19(א) לחוק המשכון. לטענתם, בסעיף 19(א) לחוק המשכון מדובר על אופן מימוש משכון ספציפי, אשר ניתן לממשו ללא קבלת צו, ומטבע הדברים מדובר בנכסים נדים וניירות ערך, המוחזקים בידי הנושה. ברור לעין כי נכסים כאלה יש למכור בדרך מקובלת בשוק שבו נמכרים נכסים מאותו סוג, כאמור בסעיף 19 (א) לחוק המשכון. יחד עם זאת, לא הוא הדין ביחס לסעיף 19(ב) לחוק המשכון, הקובע את אופן מימוש המשכון (כל משכון לרבות נכסי מקרקעין). כמו כן, לטענתם, טיעון זה נטען על ידי המשיב בעלמא ללא כל אסמכתא, והוא נוגד את לשון הסעיף, שכן לא אחת נקבע על ידי בתי המשפט כי מימוש משכון שהינו נכס מקרקעין טעון הודעה, בהתאם לסעיף 19(ב) לחוק המשכון. המבקשים טענו כי תגובת המשיב לבקשה מנוגדת ללשון הדין ולהלכה הפסוקה ולא צוטט בה אף פסק דין שבא לתמוך בקונסטרוקציה שנבנתה על ידו ולא בכדי, שכן אין אף פסק דין הקובע שסעיף 19(ב) אינו חל על משכון מקרקעין. לאור האמור, לטענתם, מתייתר הדיון ביתר הטענות המועלות על ידי המשיב, שכן לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לצורך הגשת כתב התביעה למימוש משכון כתנאי סף ויש להורות על סילוק התביעה על הסף בהתאם לכל דין. כמו כן, יש להורות על חיוב המשיב בהוצאות ההליך, לרבות שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כדין. דיון: זכות המשכון ככלל הינה זכות קניינית גרידא. זכות זו מקנה לנושה אפשרות להיפרע מהנכס הממושכן גופא בלא צורך לגשת לערכאות השונות על מנת לממש זכות זו. מהות הזכות הינה כפי שמוגדר בסעיף 1(א) לחוק המשכון: "משכון הוא שעבוד נכס כערובה לחיוב; הוא מזכה את הנושה להיפרע מן המשכון אם לא סולק החיוב". מטרת המשכון, לבד מן היכולת להיפרע מהנכס הממושכן, הינה קיצור וייעול הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב. המשכון מאפשר לנושה לדלג על השלב של פניה לביהמ"ש כדי לקבל פסק דין נגד החייב, בהעניקו לנושה גישה ישירה למשרד ההוצאה לפועל. יתירה מזו, במקרים מסוימים מאשר חוק המשכון לנושה עצמו לממש את המשכון". (ר' פרופ' י. ויסמן, "חוק המשכון, פירוש לחוקי החוזים" בעריכת ג. טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, עמ' 14-13) לאור רציונל המשכון, נפסק כי התערבות בתי המשפט בהליכי מימוש המשכון ו/או עיכובם נעשית בזהירות על מנת שלא לסכל את זכותו של בעל המשכון. המבקשים טענו כי לא התקיימו התנאים המוקדמים לצורך הגשת המשכון לביצוע באמצעות בית המשפט, כיוון שהבנק לא נתן להם הודעה במועד סביר מראש על הצעדים בהם הוא עומד לנקוט למימוש המשכון, כדרישת סעיף 19(ב) לחוק המשכון. סעיף 19 לחוק המשכון, שכותרתו "דרך המימוש על ידי גוף מוסדי", קובע כי: "(א) מימוש של משכון כאמור בסעיף 17(3) יהיה במכירה בדרך מקובלת בשוק שבו נמכרים נכסים מאותו סוג, ובאין שוק כזה - בדרך מסחרית סבירה. (ב) לא יפתח הגוף המוסדי במימוש המשכון אלא לאחר שנתן לחייב ולכל אדם שזכותו עלולה להיפגע מן המימוש - והוא ומענו ידועים לגוף המוסדי - הודעה במועד סביר מראש על הצעדים שהוא עומד לנקוט למימוש המשכון. (ג) הגוף המוסדי אחראי כלפי החייב וכל אדם כאמור בסעיף-קטן (ב) לנזק שנגרם להם בשל מימוש המשכון שלא בהתאם להוראות חוק זה. (ד) בסעיף זה, "גוף מוסדי" - כהגדרתו בסעיף 17(3)". ממכלול הראיות שבפניי עולה כי אכן לא עלה בידי המשיב להוכיח כי שלח למבקשים ו/או ליורש הודעה המצביעה על כוונתו למימוש המשכון. הוכח בפניי כי ביום 19/07/11 שלחה ב"כ הבנק ליורש "התראה בטרם הגשה לביצוע של תביעה על סכום קצוב", בה צוין כי במידה ולא יוסדר החוב, יינקטו הליכים משפטיים לשם גבייתו במלואו (סע' 3). (נספח ב' לתגובת המשיב לבקשה). ביום 05/08/11 פנה ב"כ היורש במכתב לב"כ הבנק בעניין סגירת חוב ההלוואה (נספח ג' לתגובת המשיב לבקשה) בו ציין כי היורש מתכוון לסלק את החוב תוך 30 ימים, ומבקש לשלם את קרן החוב בלבד, שאם לא כן הוא יפנה לערכאות לצורך קבלת פטור מתשלום החוב. כמו כן, ציין ב"כ היורש כי הוא הוסמך לערוך הסכם בין הצדדים בו יתחייב היורש לשלם את יתרת קרן ההלוואה והבנק יתחייב לסגור את החוב. ביום 15/08/11 השיבה ב"כ הבנק לב"כ היורש על מכתבו (נספח ד' לתגובת המשיב לבקשה) וביקשה כי יעביר למשרדה הצעה מפורטת להסדר החוב וציינה כי עד להסדרת החוב יימשכו ההליכים כסדרם. אמנם, ממכתבים אלו עולה כי היורש ידע על קיומו של החוב ועל כוונת המשיב לפעול לשם גבייתו ואף ביקש לסלק את יתרתו, אולם מכתבים אלו אינם מהווים הודעה בדבר כוונת המשיב לממש את המשכון, וכוונת המשיב לממשו לא צוינה בהם מפורשות. יחד עם זאת, סבורני כי דרישת סעיף 19(ב) לחוק המשכון אינה חלה במקרה שבפניי. סעיף 17 לחוק המשכון קובע את דרכי מימושו של משכון. לפי הוראת הסעיף מימושו של משכון ייעשה על פי צו ביהמ"ש או צו ראש ההוצאה לפועל ואולם, כשמדובר במשכון שהופקד בידי הבנק או בידי שומר מטעם הבנק שאינו החייב, המימוש יכול שייעשה על ידי הבנק עצמו, ללא כל צו שיפוטי או צו ראש ההוצאה לפועל. סעיף 19 לחוק המשכון קובע, כאמור, הוראות שונות ביחס לדרך המימוש, לרבות הוראה בדבר מתן הודעה לחייב במועד סביר מראש, ואולם הסעיף עוסק רק במשכון מופקד כיוון שרק בנסיבות אלה ניתנת לבנק הזכות לממש את המשכון במימוש עצמי. מכאן, ומאחר שבענייננו מבוצעים הליכי מימוש המשכון באמצעות בית המשפט ואין המדובר במשכון מופקד, אלא בנכס מקרקעין, אין הוראות סעיף 19(ב) חלות על המקרה דנן. סעיף 19 קובע חובת מתן הודעה מוקדמת משום שהמשכון מופקד בידי הבנק ומשום שהבנק רשאי לממשו בכוחות עצמו על ידי העמדתו למכירה ללא כל צו שיפוטי או צו אחר ומטעם זה יש להודיע מראש לחייב על כוונת הבנק לממש המשכון. לא כך הם הדברים במקרה של מימוש שנעשה באמצעות בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל ותחת פיקוחם, תוך מתן הודעות שוטפות לחייב, באופן שלא יתכן מצב שהתהליך יתבצע בלא ידיעת החייב ותוך שלחייב נשמרת הזכות לפעול לעיכוב הליכי המימוש בטרם המכירה מקום שסבר שנסיבות המקרה אינן מגבשות לבנק את הזכות לממש את המשכון. לאור האמור, הנני דוחה את טענת המבקשים כי הגשת המשכון לביצוע באמצעות בית המשפט בוצעה בניגוד להוראות חוק המשכון. לפיכך, דין הבקשה להידחות. הנני מורה למבקשים להגיש כתב הגנה תוך 30 יום. אני מחייב את המבקשים בהוצאות לטובת הבנק בסך 1,000 ₪. משכון