דוגמא לפסק דין בנושא אי הגשת דוחות מע''מ - חברה פרטית: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בימ"ש השלום ברחובות בת"פ 832-01-12 לפיו הורשעו המערערים, חברה פרטית שעוסקת בנגרות ומנהלה הפעיל (להלן: "המערער"), באי הגשת 16 דוחות לשלטונות מע"מ בין החודשים מרץ 2009 - ספטמבר 2011. 2. החברה נידונה לקנס בסכום של 5,000 ש"ח והמערער נידון לקנס בסכום של 8,000 ₪, ל- 6 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין וחויב לחתום על התחייבות בסכום של 20,000 ₪. הערעור מכוון כלפי הרשעת המערער ועונש המאסר על תנאי שהוטל עליו. גזר הדין של בימ"ש קמא 3. בפתח גזר הדין הביא בימ"ש קמא את טיעוני ב"כ הצדדים בפניו כאשר המאשימה עתרה להטיל על המערערים קנסות ועל המערער גם מאסר על תנאי. ב"כ המאשימה מדגישה שמדובר ב- 16 עבירות של אי הגשת דו"חות במשך 3 שנים בגין עסקאות בסכום של 4,126,000 ₪ שהמס בגינן הוא 660,000 ₪, כאשר האיחורים נמשכו כ- 3 חודשים והדו"ח האחרון הוגש לאחר שהוגש כתב האישום. ב"כ המאשימה ציינה שהמערער הסיר את המחדלים ושילם את מלוא החוב מקרן המס וכן שהוטלו על המערערת 14 קנסות מנהליים בגין אי הגשת דו"חות בשנים 2008-2006 אך אלה לא הרתיעו את המערערים. ב"כ המערערים עתרה לבטל את הרשעת המערער מאחר ולפי תיקון 42 לחוק מע"מ מאפריל 2012 הוא לא אחראי לביצוע העבירות שביצע בגלל שטרם התקבלה מלוא התמורה נושא העסקאות שבגינן היה צריך להגיש את הדו"חות. ב"כ המערערים טענה שהחברה הגיעה לסף פירוק בגלל תחרות עסקית ויבוא רהיטים מחו"ל במחירים נמוכים והיא מצויה בהפסדים כבדים ומנסה להשתקם. לטענתה, הרשעת המערער תפגע בפרנסתו שכן הוא נוהג לפנות למכרזים מטעם המדינה, מעסיק מספר עובדים, אין לו עבר פלילי ואין לו חובות לרשויות המס. 4. בימ"ש קמא הביא את ההלכה לפיה סיום הליך ללא הרשעה הוא חריג לכלל לפיו מקום שהוכחה עבירה יורשע הנאשם בביצועה וניתן לחרוג ממנו כשסוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרים לוותר על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים וכאשר ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם והנזק שייגרם לו אינו מידתי לעבירה שביצע. בימ"ש קמא קבע שככלל בעבירות מס, כולל אי הגשת דו"חות, יש להרשיע את הנאשם והימנעות מהרשעה יש בה מסר שלילי. 5. בימ"ש קמא קבע שבעניינו של המערער יש שיקולים לחומרה והם שמדובר ב- 16 דו"חות שלא הוגשו במשך 3 שנים ובכך נמנע מרשויות המס לבחון את חבות המערערים בתשלום מס והדבר ופגע לא רק באוצר המדינה אלא גם בציבור משלמי המיסים. בימ"ש קמא זקף לחומרה את סכום העסקאות הגבוה, את הסרת מלוא המחדלים רק לאחר הגשת כתב האישום ולאחר שהושתו על החברה קנסות מנהליים. לקולא זקף בימ"ש קמא את ביצוע העבירות ע"י המערער נוכח קריסת החברה, לאור השינויים בענף יצור הרהיטים, את הסרת המחדלים, את מצבו הכלכלי הקשה של המערער ועברו הנקי. 6. באשר לטענת ב"כ המערערים בקשר לתיקון חוק מע"מ קבע בימ"ש קמא שאין לייחס לה משקל מאחר ולא היה בתוקף בזמן ביצוע העבירות. נימוקי הערעור 1. לא ניתנה למערערים הזדמנות ראויה לטעון את כל טענותיהם בקשר לבקשה לביטול הרשעת המערער, ואף לא טענות חלופיות לעניין העונש, שכן הוקצבו לב"כ המערערים כ- 10 דקות בלבד. 2. המערער הוא יצרן ארונות ספרים שעלה לארץ מצרפת, והמערערת היא חברה לשיווק הארונות, שהפעילה בעבר שתי חנויות, אולם שתיהן נסגרו וכדי לשלם חובות נאלץ המערער למכור את בית מגוריו, הגם שאף פעם לא נגרם נזק כספי לאוצר המדינה בגלל האיחורים הקטנים שפורטו בכתב האישום, אלא להיפך. 3. המערערת עבדה בשנים האחרונות בשיטת מכירות בתשלומים, כלומר קיבלה תשלומים זמן רב לאחר מכירת המוצרים, והאיחורים שצוינו בכתב האישום נוצרו כתוצאה מכך ששילמה מע"מ רק כאשר קיבלה את מלוא התשלום מהקונה. ביום 1.4.12 שונה החוק בתיקון 42 לחוק מע"מ לפיו אין חובה לשלם מע"מ אלא בעת קבלת התשלום מהקונה. כתב האישום הוגש נגד המערערים בחודש דצמבר 2011' כאשר החוק שונה כבר לגבי נותני שירותים, ואילו לגבי מוכרי נכסים - כמערערים - החוק שונה רק ביום 1.4.12, ומאז, כל מי שנוהג כמערערים אינו בגדר "עובר חוק". החוק בנוסחו הקודם גרם לעוול, הסכומים שצוינו בכתב האישום לא התקבלו בידי המערערים ולכן גם לא הועברו סכומי המע"מ בגינם, אלא בעת שהתקבל סכום העסקה. לאור התיקון חובת תשלום המע"מ היא עם קבלת התמורה ולא בעת הוצאת חשבונית המס, אין בהתנהלות המערערים משום עבירות על חוק מע"מ, ושגה בימ"ש קמא בהתעלמו מכך. 4. העבירות נושא גזר הדין הן "טכניות" במהותן וניתן להמירן בקנסות מנהליים. הנזק שנגרם למערערים מאי-ביטול ההרשעה הוא כבד שכן הם לא יוכלו לגשת למכרזים של עיריות או של גופים ממשלתיים ולספק ארונות ספרים ותפגע הכנסתם. שיקול זה לא נשקל כראוי ע"י בימ"ש קמא. 5. המערער אינו עבריין, עברו נקי, והוא לא הבין כי "איחורים" בתשלום, ועקב כך בדיווח, מהווים עבירה פלילית. להבנתו מדובר היה בתשלומים שתמיד נהג לשלמם עם ריבית הצמדה וקנסות בהסדר מוסכם ואין בכך כדי לגרום להרשעתו משלא קיבל עדיין את מלוא סכום העסקאות. עצם התנהלות ההליך המשפטי, ויותר מכך ההרשעה הפלילית, היא עונש כבד ובלתי מידתי, בפרט שהחוק הכיר בכך שמדובר בהוראת חוק שאין הציבור יכול לעמוד בה ולכן בוטלה. לכך מיועד סעיף 192 א לחסד"פ שעניינו אפשרות ביטול ההרשעה, כשסוג העבירה מאפשר בנסיבות העניין לוותר על ההרשעה בלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים. 6. בימ"ש קמא שגה בכל הקשור לרע"פ 4606/01 סופר נ' מ"י ( 3.1.02) שכן בעניין סופר נקבע כי יש לבטל את ההרשעה, ובכך שסבר שמדובר באי הגשת דו"ח שנתי מהותי למס הכנסה. 7. בימ"ש קמא שגה בכך שלא ייחס משקל לתיקון מס' 42 לחוק המע"מ שהפך את התנהלות המערערים לחוקית לחלוטין, מה גם שהתיקון לחוק הוסיף גם את ס' 47(א1)לחוק מע"מ ואין זה צודק בנסיבות דנן להותיר את ההרשעה על כנה. 8. בפתח טיעוניה בפנינו ביקשה ב"כ המערערים להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא על מנת שיתאפשר לה לטעון בפניו את כל הטיעונים שהיה ברצונה לטעון ובימ"ש קמא לא איפשר לה. 9. ב"כ המערערים עתרה לבטל את הרשעת המערער לאור סעיף 4 לחוק העונשין לפיו תבוטל אחריות פלילית לביצוע עבירה שלאחר ביצועה בוטל החיקוק שאוסר על ביצועה, כפי שבוטל האיסור בתיקון 42 לחוק מע"מ, שגם אם הוא "הוראת שעה" הוא חל לתקופה לא מוגבלת. 10. ב"כ המערערים טענה שבתיקון לחוק מע"מ הכיר המחוקק בכך שההוראה שחייבה את המערער להגיש דו"ח ולשלם מע"מ גם לפני קבלת מלוא התמורה היא תקנה שהציבור לא יכול לעמוד בה. 11. לטענת ב"כ המערערים אין למערער עבר פלילי, הוא תורם כספים ולא גרם נזק לאוצר המדינה שכן הוא שילם ריבית, הפרשי הצמדה וקנסות בגין האיחורים בתשלום המע"מ. לא מדובר בכשלון עסקי אלא בתוצאה של התמוטטות ענף הרהיטים, המערער לא רצה לסגור את העסק שמתנהל במשך 35 שנה וכל התקלות החלו בשנים האחרונות. תגובת המשיב 12. ניתנה לב"כ המערערים כל ההזדמנות ע"י בימ"ש קמא לטעון את טענותיה, שבימ"ש קמא התייחס אליהן בגזר הדין. 13. תיקון 42 לחוק לא היה בתוקף בזמן ביצוע העבירות ע"י המערערים והוא אינו חל עליהם מאחר והמחזור השנתי של המערערת עלה על סכום של 1,950,000 ₪ ועמד על סכום של 2,600,000 ₪. 14. סעיף 4 לחוק העונשין לא מצדיק את אי הרשעת המערער שכן הוא לא חל על הוראת שעה, כמו תיקון 42 לחוק מע"מ. דיון והכרעה 1. עיון בפרוטוקול הטיעונים לעונש בבימ"ש קמא ובסעיף 3 לגזר הדין נושא הערעור מעלה שב"כ המערערים טענה בפני בימ"ש קמא את כל הטענות שהיה ברצונה לטעון, שאותן טענה באריכות גם בפנינו. הטענות נרשמו בפרוטוקול, הובאו בקצרה בסעיף 3 לגזר הדין וזכו להתייחסות ראויה בגזר הדין נושא הערעור. ב"כ המערער לא ביקשה לתקן את הפרוטוקול של בימ"ש קמא או להוסיף טיעונים לטיעונים שנרשמו בפרוטוקול, הגם שגזר הדין ניתן למעלה מחודשיים לאחר הטיעונים לעונש, כפי שהיה עליה לעשות לו סברה שלא נרשמו מלוא טענותיה בבימ"ש קמא. משלא עשתה כן, ולאחר עיון בפרוטוקול ביהמ"ש קמא, אנו דוחים טענותיה בענין זה ואת בקשתה להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא. 2. בימ"ש קמא החיל על המערער, ובצדק, את ההלכה שחלה גם על אי הגשת דו"חות לשלטונות מע"מ, לפיה מי שמבצע עבירה יורשע בדין והימנעות מהרשעתו תיעשה במקרה חריג כאשר מדובר בעבירה שסוגה ונסיבות ביצועה מאפשרים לוותר על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים והרשעת הנאשם תגרום לו נזק ממשי וקונקרטי. 3. עפ"י העיקרון המשפטי הרווח, קיומה של אחריות בפלילים לביצוע עבירה מחייבת הרשעה וענישה כחלק מאכיפת הדין, כנגזר ממטרות הענישה וכנדרש מיישום עקרון השוויון של הכל בפני החוק. ברע"פ 11476/04 , מדינת ישראל נגד חברת השקעות דיסקונט בע"מ, מיום 14.4.10 קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה "בהתקיים אחריות פלילית, סטייה מחובת הרשעה וענישה היא, על כן, ענין חריג ביותר. ניתן לנקוט בה אך במצבים נדירים שבהם, באיזון שבין הצורך במימוש האינטרס הציבורי באכיפה מלאה של הדין, לבין המשקל הראוי שיש לתת לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, גובר בבירור האינטרס האחרון. כאשר מתקיים חוסר איזון נוקב בין העניין שיש לציבור באכיפת הדין, לבין עוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לנאשם מהרשעתו וענישתו, עשוי בית המשפט להשתמש בכלי הנדיר הנתון בידו ולהימנע מהרשעת הנאשם (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקה 76 ואילך ( 4.9.2007))".             (וכן ר' ע"פ 3336/10 עבדאללה דכוור נ' מדינת ישראל, מיום 10.3.11).   הימנעות מהרשעה היא חריג שיופעל רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן כאשר לא מתקיים יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה, ובהתחשב בשיקולי ענישה נוספים.            (ר' למשל: רע"פ 2564/11 קנטור נ' מדינת ישראל, מיום 4.4.11; רע"פ 10259/09, פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 1.6.10).             ברע"פ 4079/10 אימן ג'בשה נ' מדינת ישראל, מיום 23.8.10, נקבע כי   "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל" (ראו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)), ואילו "חריג שבחריגים לכלל זה מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן" (רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל ( 12.9.2006)). 4.   שני פרמטרים עיקריים ייבחנו לצורך קבלת ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע כי ביצע:        א.       סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם אפשר בנסיבות אלה לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי שיש בהרשעה.       ב.      נסיבותיו האישיות של הנאשם והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מהראוי בנסיבות העניין.    (ר' רע"פ 6904/09, בלוך נ' מדינת ישראל, מיום 26.11.09, ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון מיום 23.7.09 וכן רע"פ 5579/10 דוד קריה נ' מדינת ישראל, מיום 2.8.10). ברע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל ניתן ביום 16.10.12, קבע כב' השופט ג'ובראן בסעיף 10 לפסק הדין כדלקמן: "הכלל הוא כי מבצע העבירה יורשע בדין (ראו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)), ואילו "חריג שבחריגים לכלל זה מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן" (רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2006)). עלינו לצעוד במשעול ההלכה המושרשת בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342 (1997) (להלן: הלכת כתב): "המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)... ... הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...". (ראה גם פסק דינו של כב' השופט מלצר בע"פ 3829/12 ניתן ביום 17.7.12, סעיף 12 לפסק הדין). 5. ברע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 1.1.13, קבע כב' השופט שוהם בסעיף 10 להחלטתו כי "כלל נקוט עמנו כי מבצע העבירה יורשע בדין, ואילו הימנעות מהרשעה הינה בגדר החריג שבחריגים". וכן "לא מצאתי כל פגם בעמדתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה יש להתייחס לנזק המוחשי - קונקרטי העלול להיגרם למבקש ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות, לפיהן עלול להיגרם לו נזק כלשהו בעתיד. קבלת גישתו זו של המבקש, תחייב את ביהמ"ש להידרש לתרחישים תיאורטיים, שאין לדעת אם יתממשו בעתיד, ולא ברור כלל עד כמה תהיה להרשעה בדין השפעה על היתכנותם של אותם תרחישים". 6. התנהגותו של המערער, כאשר במשך 3 שנים איחר בהעברת דו"חות לשלטונות מע"מ איננה קלה בהתחשב בסכום העסקאות בגינן הוא היה חייב להגיש דו"חות ולהעביר את סכומי המע"מ בגובה של למעלה מ- 600,000 ₪. אין להקל ראש בהתנהגות זו, גם אם המערער הסיר את המחדלים, שכן הם הוסרו במלואם לאחר הגשת כתב האישום וגם אם המערערים לא גרמו נזק לאוצר המדינה, כטענתם, הרי הם פגעו בציבור משלמי המיסים כדין ובאפשרות של שלטונות המס לבחון את חבותם בתשלום מע"מ. 7. איננו מתעלמים מהתיקון לחוק מע"מ אך גם אם המערערים עומדים בתנאיו מבחינת מחזור העסקאות ומספר העובדים, כטענתם, אין בו כדי לבטל את הרשעת המערער שכן הוא נכנס לתוקפו ביום 1.4.12, לאחר ביצוע העבירות נושא ההרשעה. 8. מאחר ומדובר בתיקון שהוא "הוראת שעה" לא חל על המערער סעיף 4 לחוק העונשין תשל"ז-1977, לפיו נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה, תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה. שכן סעיף 6 לחוק העונשין קובע שסעיף 4 לא יחול על עבירה לפי חיקוק שנקבע בו או לגביו שיעמוד בתוקפו לתקופה מסוימת, כמו תיקון 42 לחוק מע"מ שעפ"י האמור בו ועפ"י כותרתו, הוא "הוראת שעה" (ראה סעיף 29(1ב) לחוק מס ערך מוסף). 9. המערער לא הוכיח בפני בימ"ש קמא או בפנינו קיומו של נזק קונקרטי ומוחשי לפרנסתו המצדיק את ביטול הרשעתו שכן הוא לא הציג כל מסמך המעיד על מכירת רהיטים לגורמים ממשלתיים או לרשויות מקומיות או מסמך שמעיד על הגשת הצעות למכרזי רשות שלא התקבלו בגלל הרשעתו ע"י בימ"ש קמא. 10. אין בנסיבות המקלות שנטענו ע"י ב"כ המערערים בבימ"ש קמא ובפנינו כדי לגרום לביטול הרשעת המערער והן נלקחו בחשבון במידה הראויה בעונשים שהוטלו על המערערים ע"י בימ"ש קמא, לרבות המאסר על תנאי שהוטל על המערער. 11. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. מיסיםמע"מ (מס ערך מוסף)