דוגמא לפסק דין בנושא זכויות פליטי מיאנמר בישראל: מבוא העותר מס' 1, (להלן: "העותר"), בן 34, נוצרי תושב מיאנמאר, הגיע לישראל בשנת 2004 וביקש מעמד כפליט. בשנת 2008 (בהתאם לתיקון העתירה בדיון) הגיש בקשה לקבלת מעמד של פליט ובחודש ספטמבר 2009 נדחתה בקשתו. הדבר נודע לו ביום 29.12.09. הוא הגיש ערעור על ההחלטה וזה נדחה. לטענת העותר יש לבטל את ההחלטה שכן זו התקבלה במסגרת הליך פגום; היא מתעלמת משורה של טענות נוספות שהעלה לאחר ההחלטה הראשונה בעניינו וכן בשל כך שהוא הניח תשתית עובדתית מספקת לקבוע כי יש לקבוע לו מעמד של פליט. הסעד המבוקש בעתירה הוא כי ייקבע שהעותר זכאי להיות מוכר כפליט ולמצער זכאי להגנה זמנית עד שיובהר כי המצב בארצו מאפשר לו שיבה בטוחה ולחלופין להורות למשיב לדון מחדש בבקשה בהליך רגיל ובפורום מלא של הוועדה המייעצת לענייני פליטים על סמך מלוא החומר הקיים בעניינו ולהאריך את שהותו בישראל עד להשלמת דיון מחודש כזה. המשיב מתנגד לבקשה וסבור כי אין מקום להתערבות בהחלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה המאשרת את המלצת יושב ראש הוועדה המייעצת לענייני פליטים (להלן: "הוועדה" או "הוועדה המייעצת") שכן זו התקבלה כדין. הוא מצביע על כך שבניגוד לנטען בעתירה העותר לא ברח ממדינת מוצאו אלא הגיע לישראל עם אחרים מסיבות כלכליות כשהוא מצויד באשרת עבודה וכל העומד מאחורי הבקשה אינו צורך במקלט אלא רצונו של העותר להמשיך ולשהות בתחומי מדינת ישראל ולעבוד בה. באשר להיבט הדיוני סבור המשיב כי ההחלטה התקבלה כדין תוך שהגורמים המקצועיים בחנו את המשקל שיש לתת לטענות שנטענו מלכתחילה ולטענות החדשות ובחרו לתת משקל רב יותר לגרסה הראשונה שנתן העותר. העתירה הוגשה גם בשם אשתו של העותר, העותרת מס' 2, (להלן: "העותרת") אף שבמועד הגשת העתירה טרם התקבלה החלטה בעניינה. הרקע העובדתי על קורות העותר עד להגעתו לישראל בשנת 2004 ניתן ללמוד מהעתירה. העותר מתאר בעתירה כי משנת 1985 ועד יום מותו בשנת 2010 פעל אביו בתור נציג של ארגון KIA בקצ'ין (להלן: "הארגון" או ה- "KIA"). העותר עצמו נעצר בשנת 1988 על ידי חיילים עקב הצטרפותו להפגנות המוניות נגד הממשלה הצבאית במיאנמאר והחיילים השתמשו בו כסבל שישא תחמושת למשך יומיים. העותר אף הועסק בכפיה ביחד עם אחרים בבניה בשדה התעופה וזאת בין השנים 1993-1995. בשנים 1996-2000 למד העותר במוסד ללימודי נצרות ביאנגון וערך מחנות קיץ ללימודי תנ"ך בעיר הולדתו עד לסגירת המקום על ידי השלטונות מחשש לפעילות פוליטית. בשנת 2001, כך מתואר בעתירה, החל העותר להטיף בכנסיות במקום מגוריו. באחד הימים פרצו למקום שוטרים ואסרו עליו מלהמשיך ולהטיף. הוא ותלמידיו התעמתו עם השוטרים ובמקום פרצה תגרה המונית שבסופה הוכה, איבד את ההכרה ונותרה צלקת בראשו. הכנסייה שבה פעל העותר נסגרה והוא הוזהר שלא לפעול שוב. ביום 25.12.03 הוא קרא לתלמידיו להתנגד לרוצים להמיר את דתם. הוצא נגדו צו מאסר והוא נאלץ לברוח לבירה. לאחר בריחתו אביו ואמו נחקרו ונכפה עליהם לתת מידע עליו. העותר נישא בעת מגוריו בבירה לעותרת. לאחר שלא מצא מנוחה ונאלץ לעבור ממקום למקום הוא ברח ממולדתו וביקש מעמד כפליט בישראל. העותר הגיע לישראל בשנת 2004. מתוך המידע שבתיקי המשיב עולה כי כניסת המשיב לישראל נעשתה באשרת כניסה ועבודה מסוג ב'-1 בתחום המסעדות ומאז כניסתו לישראל ועד ליום 31.12.08 הייתה לו אשרה כזו והוא עבד במסעדה. העותר פנה ביום 26.11.08 במכתב שבו ביקש לאפשר את כניסת אשתו לישראל. במכתבו הוא מנמק את הבקשה ברצונו לערוך איחוד מחדש עם אשתו לקראת חג המולד ולתת לה מתנה בדרך של ביקור בישראל. בקשתו נדחתה בנימוק שתוקף האשרה של העותר עומד לפוג. בדיקת הבקשה על ידי נציבות האו"ם לפליטים העותר מסר את המידע העומד בבסיס בקשתו למקלט לנציבות האו"ם לפליטים, (להלן: "הנציבות") בעת שנערך על ידי הנציבות ראיון לבירור העובדות העומדות בבסיס בקשתו לצורך הערכה האם יש לקבל את בקשתו למקלט. העותר נשאל במסגרת הראיון מדוע עזב את בורמה בשנת 2004 והוא השיב: "The first reason was that I received a job in Israel, an opportunity for me, the second reason was because I participated in demo in Burma I could not get a good job in Burma and the third reason was that while I was in the seminary I did a youth camp in Mikyina and people from the Kachin army came to give us speeches and the army saw us doing anti government activities.." (ההדגשה שלי - א.ד.) ההפגנה שהעותר מתייחס אליה, כנימוק השני לעזיבת מדינת אזרחותו, הייתה לדבריו בשנת 1988. בתשובה לשאלה האם השתתף בהפגנות או פעילות נוספות הוא השיב כי לא נטל חלק בפעילות פוליטית או בהפגנות אך פתח מחנה נוער אליו הגיעו אנשים מקצ'ין כדי להרצות. בהמשך לכך הזמינו אותו הרשויות ושאלו אותו שאלות. הוא השיב לשאלות ולדבריו הם קיבלו את תשובותיו אך עדיין לא נתנו בו אמון ולא אפשרו לו לפתוח מחנה בשנת 2003. בתארו את המשך האירועים אמר העותר בראיון כי לאחר מכן נשאר בראנגון ולא חזר לאיזור הקצ'יני. הוא נישא וגר עם אשתו. לדברי העותר הפעם היחידה שבה נעצר הייתה בשנת 1988 לתקופה של שבוע וכן כי הושעה מבית הספר למשך שנה. בהמשך הראיון נשאל העותר מדוע הוא מפחד לשוב לארצו ותשובתו הייתה שאדם זר הגיע אל אשתו פעם או פעמיים ושאל אותה אם הוא עומד לחזור מחו"ל. הוא לא ידע לומר מי הוא זה ששאל את השאלה אך חשש כי הדבר קשור למחנה הנוער. עוד הוברר בראיון כי העותר עזב את מיאנמאר לאחר שביקש וקיבל דרכון וזאת באמצעות מתווך שהסדיר עבורו את כל הדרוש. הוא יצא מהמדינה באופן חוקי ובמשך השנים פנה לשגרירות מיאנמאר ושילם מיסים לצורך חידוש הדרכון. על רקע זה מצאה נציבות האו"ם לפליטים כי פניית העותר אינה מבססת פחד מבוסס מרדיפה והמליצה שלא להעניק לו מעמד של פליט. עיקר הבסיס לקביעת הנציבות היה כי העותר לא היה מעורב בפעילות פוליטית למעט הפגנה משנת 1988; לא נעצר והמשיך את חייו בצורה רגילה. הוא נישא ועזב את המדינה ללא קושי עם דרכון ומצויד באשרת עבודה. במהלך השנים פנה לשגרירות וחידש את תוקף הדרכון ללא קושי. החלטת המשיב וההליך שהתנהל בערעור שהגיש העותר הוועדה המייעצת קיבלה את המלצת נציבות האו"ם והמליצה לדחות את בקשת העותר למקלט. מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה אימץ את ההמלצה ודחה את הבקשה. בעקבות ההחלטה הגיש העותר בקשה לדיון מחודש תוך שהוא מעלה טענות שונות לגבי התשתית העובדתית וכן מצרף נתונים המבססים את טענותיו לגבי המצב במיאנמאר. עמדתו של העותר פורטה בשני מסמכים נפרדים: מכתבו של בא כוחו, עו"ד תומר ורשה מיום 4.1.10 ומכתב שכתב העותר עצמו ביום 22.2.12 (נספח ח' לעתירה). במכתבו כותב העותר ליחידת ה- RSD כי אביו היה נציג של KIA ושל ה- NLG בקאצ'ין ועבד עם הארגונים; למד על דרכי הפעולה של הצבא; שכנע צעירים להשתלב במסגרת הפעולות האלה ולשרת את הארגון. בחודש יוני 2005 נפגש במסגרת פעילות ה- KIA עם כפריים ואז הגיע הצבא כדי לעצור אותם אך הם נמלטו. לדבריו סיוע ומתן מידע ל- KIA יכול להביא למאסר ולכן אביו נמלט לסין עד שנפטר בשנת 2010. הוא עצמו, כך כותב העותר במכתבו, נעצר למשך שבוע בשנת 1988 לאחר שהשתתף בהפגנות כנגד הממשלה הבורמזית. עוד הוא מזכיר את עבודות הכפייה שעבד בשנים 1993-1995 בבניית שדה התעופה. הוא מתקן את המידע שנזכר בהחלטה שלא לתת לו מעמד של פליט ומסביר כי את מחנות הקיץ ארגן בשנים 1996-2000 אך בסופו של דבר אולץ להפסיק את המחנות. בשנת 2001 הוא הפך לכומר בכנסייה ומורה ללימודי נצרות. רשויות הצבא התנגדו לקיום פעילות בכנסייה והוא מזכיר מקרה שבו הוכה על ידי שוטר בעת עימות בין המשטרה לאוהדי הכנסייה. הוא המשיך בתפקידו והמשיך לשכנע נוצרים לעמוד איתנים באמונה בנצרות. הוא השתתף בוועידה שהייתה ביום 25.12.03 ודיבר שם. העותר מספר כי סומן כמטרה למעצר ולכן עבר ליאנגון לפני שייעצר. אמו ואביו נשאלו אודותיו ונאלצו לספר היכן הוא נמצא. בסופו של דבר הוא קיבל הזדמנות והגיע לישראל. בהמשך הדברים מזכיר העותר את קרובי משפחתו שנרדפו על ידי הרשויות בעת שחזרו למיאנמאר. בטופס הערכת הערעור של מבקש המקלט על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט נסקרו הראיון שנערך והמלצת נציבות האו"ם. במסגרת חוות הדעת מפורטות גם בגדר הסיבות להגשת הערעור הטענות שהופיעו במכתבו של בא כוח המערער ובדרך זו נלמד גם המידע שהופיע במכתבו של העותר שצורף לערעור. מאותם שיקולים שהביאו את נציבות האו"ם להמלצה שלילית סברו גם עורכי חוות הדעת שאין מקום לשנות את ההחלטה. באשר למידע החדש שהועבר במסגרת מכתבו של בא כוח העותר מצוין כי המדובר בטענות שהעותר בחר שלא להעלות אותן בעת שנערך הראיון. מכל מקום סבורים עורכי הדו"ח כי אין בדברים שהעותר מציין כדי לקיים פחד מבוסס היטב מרדיפה. התרשמות המעריכים היא כי 'הרושם שנוצר ממכתבו של בא כוח המערער הוא של התפלפלות והגזמה, המיועדות ליצור רושם מוטעה של מעריכי הערעור ולא של דבקות בסיפורו של המערער, כפי שסיפר אותו בפירוט בראיון שנערך לו'. מכל מקום בהערכה נכתב כי למרות כל מה שנכתב על ידי העותר הרי שעל אף שבני המיעוטים בבורמה סובלים מהשלטון מזה שנים העותר חי שם עד שנת 2004; ניהל אורח חיים כנוצרי לכל דבר, לא נדרש להמיר את דתו או להפסיק את מנהגי הנצרות והאירועים שתאר בבקשת המקלט היו אירועים מעטים ביותר שאינם מתגבשים לכדי רדיפה. מסקנת היחידה הייתה איפוא כי לאור האמור בתמליל הראיון והצהרותיו בערכאה הראשונה לא הוכח פחד מבוסס היטב. אף שהעותר טען שנחקר פעמיים על ידי הרשויות ונעצר פעם אחת בשנת 1988 לא חווה אירועים שיש בהם כדי לבסס פחד ממשי לחייו וסכנה לשלומו במדינתו. כל שנטען על ידי העותר הוא שלא הורשה להקים את מחנה הקיץ בשנת 2003 ואולם הוא המשיך ושהה במדינתו ללא שחווה אירועים כלשהם עד שנפלה לידיו ההזדמנות לבוא לישראל. באשר למכתבו של העותר צוין במסקנת הוועדה כי אין בו מידע חדש ורלוונטי אשר היה משנה את ההמלצה לוועדה המייעצת בערכאה הראשונה ולא נדרש ראיון נוסף לצורך בחינת הערעור. עוד נכתב כי אותן טענות היו יכולות לעלות בעת שהוגשה הבקשה לקבלת מקלט ומשלא נטענו אין מקום לבחינת הטענות כפי שנטענו במכתב הערעור. המלצת היחידה הועברה לעיון מחודש בהליך מקוצר ונמסרה בדואר אלקטרוני לחברי הוועדה המייעצת. חברי הוועדה החליטו לדחות את פניית העותר ויו"ר הוועדה המיעצת, עו"ד אבי חימי, כתב החלטה בהמשך לעמדת חברי הוועדה שבה נדחתה הבקשה לעיון מחדש: "בבקשתו לעיון מחדש לא הציג המבקש מסמכים אשר יש בהם כדי להוות מידע חדש. המבקש הציג מספר כתבות אינטרנטיות המעידות על הבעיות אשר חווים נוצרים במיאנמר אולם כתבות אלו אינן בגדר מידע חדש. הטענות אשר העלה המבקש לעיון מחדש לא הוצגו בפני הערכאה הראשונה. בערכאה הראשונה כל שטען הוא כי הגיע לישראל משום שסידרו לו עבודה ולא הצליח למצוא עבודה טובה במדינתו. המבקש מעולם לא טען בפני הערכאה הראשונה כי הוא נרדף בשל מוצאו האתני והיותו דתי-נוצרי, כמו גם כי הוכה על ידי שוטרים. לאור האמור, אין עסקינן במידע חדש כי אם בטענות חדשות - טענות המבוססות על מידע אשר היה מצוי בידי המבקש עוד במהלך ראיונו הראשון וניתנה לו ההזדמנות הראויה והנאותה להציגן. משבחר שלא לעשות כן, אין זה המקום לדון בטענותיו אלה. יש לשמר את המלצת הערכאה הראשונה דין בקשתו לעיון מחדש להידחות. " טענות העותר בעתירה סוקר העותר את קורותיה של מדינת אזרחותו מיאנמאר (בורמה) ואת התהליכים הפוליטיים שהתרחשו בה. הוא מצביע על כך ששולטת במדינה חונטה צבאית ולטענתו על אף קיומם של שינויים חיוביים מזעריים לא נמצא פתרון לזכויות מיעוטים אתניים. אותם מיעוטים חשופים להתנכלות, התעללות, עבודות בכפייה, הוצאה להורג, אלימות ועוד. ביוני בשנה שעברה הפר, כך נטען, הצבא הבורמזי הסכם הפסקת אש עם הארגון לעצמאות קצ'ין שהעותר ואביו נמנים על שורותיו. הדבר שהביא לעקירת עשרות אלפי אנשים. לעתירה צורפו מאמרים שנכתבו בוולסטריט ג'ורנל, דו"ח של רדיו אסיה החופשי ומכתבים. המשטר, כך נטען, מטיל הגבלות רבות על מיעוטים דתיים ועל חופש הפולחן. בעתירה מוזכרים מקרים שבהם אזרחי מיאנמאר ביקשו מקלט במדינות אחרות. באחד המקרים לאחר שהבקשה סורבה והפליט שב למדינתו הוא נשפט ונדון ל- 19 שנות מאסר. נימוקי העתירה נחלקים לשניים: כשל בהערכת העובדות והפגמים שנפלו בהליך בחינת בקשת המקלט. באשר להחלטה לדחות את בקשתו טוען העותר כי ההחלטה ניתנה ללא כל הסבר ותוך התעלמות מכך שמדובר באיש דת שברח ממולדתו מכיוון שלא רצה להמיר את דתו בעל כורחו ולהפוך לבודהיסט; מכך שהוצא נגדו צו מעצר על ידי השלטונות ומכך שהוא צפוי לבלות בכלא את שארית חייו באם ישוב למדינתו. בהתחשב בכך ובנוסח ההחלטה המקורית נטען כי לא ברור האם נשקלו הנתונים הרלוונטיים ועל סמך מה נקבע כי אינו פליט. טענה נוספת שמועלית היא כי בזמן שהותו של העותר בישראל הוחמר מצבו. אביו ביקר בבית המשפחה לכמה ימים ובעקבות ביקור זה בן דודו של העותר אשר השגיח על הבית של המשפחה הובל לחקירה אודות המשפחה. בן הדוד עבר התעללות ועינויים מצד החוקרים ועקב כך מסר להם את מקום מחבואו של אביו של העותר ועל נסיעתו של העותר לישראל. בכך יש כדי לחזק את טענות העותר. העותר נסמך על המדריך להליכים וקריטריונים לקביעת מעמד פליט לפי אמנת 1951 בהוצאת הנציב העליון לפליטים של האו"ם ולמד מהמדריך על הכללים שצריכים להנחות את המשיב בקביעת מעמדו של פליט. הוא מצביע על כך כי הוא נוצרי אדוק ופעיל אשר למד במוסד ללימודי נצרות והעביר את הידע שלו במחנות קיץ אשר השתתפו בהם למעלה מ- 200 צעירים. בנוסף הוא משתייך לקבוצה האתנית ליסו, שהינה מיעוט אתני נרדף במיאנמאר וכן המשיך להטיף לנוצרים שייאחזו בדת ולא ייכנעו למשטר למרות הרדיפה של הצבא. העותר מפנה להחלטות של בית הדין האוסטרלי לפליטים אשר קבעו כי אין לדרוש מאדם להתאים את התנהגותו, להסתיר את אמונותיו הדתיות, דעותיו הפוליטיות ומקום בו יכול לחיות במדינתו רק אם ייעשה כן יש בכך כדי להקים פחד מבוסס מרדיפה. בהחלטה אחרת שניתנה על ידי בית המשפט באוסטרליה, אליה מפנה העותר, נקבע כי אין צורך להוכיח שאדם ייענש על ידי הרשויות עקב פעילותו ועשיית שימוש בזכויותיו האזרחיות אלא די בכך כי עצם העובדה כי לא יוכל לממש את הזכויות כדי להוות רדיפה. נדבך נוסף בטענות העותר הוא דו"ח שנערך על ידי אחד מארגוני זכויות האדם במסגרת פרוייקט משותף שערכה מינהלת ההגירה והפליטים בקנדה שממנו נלמד על כך שאזרחי מיאנמאר שבקשתם למקלט נדחתה והוחזרו אליה נאסרו או "נעלמו" מיד עם הגעתם לשדה התעופה. העותר סבור כי הערכת הנציבות היא שגויה ולא מבוססת. אין בה התייחסות למצב במיאנמאר וכן למצבו האתני והדתי של העותר. ההחלטה התבססה על הפרשנות שניתנה לדברי העותר באשר לנסיבות שבהן עזב את מיאנמאר כאשר הסיבות לא נבדקו לעומק ולא נשקל המצב ששורר במדינת המקור שלו. כך מדגים העותר כי הקביעה שניהל את חייו כנוצרי לכל דבר, לא נדרש להמיר את דתו או להפסיק לקיים מנהגי נצרות מעידה על כך שלא ניתן כל משקל לכך שמחנה קיץ שהקים ובו לימד לימודי נצרות נסגר על ידי הצבא. עוד לא ניתן משקל לקיום מחנות הקיץ כבמה פוליטת לארגון ה- KIA ולמצב הפוליטי במיאנמאר והקונפליקט הקיים בין ארגון זה לבין המשטר. לדעת העותר אין לייחס משקל לכך שלא הזכיר בתיאורים שנתן ובבקשה שהוא היה נרדף ואין לדרוש ממנו להכיר את דיני הפליטים ולהתאים את גרסתו אליהם. העותר הצביע על כך שלא קיבל עבודה בגלל המעורבות הפוליטית שלו, תוחקר, וגם לאחר שעזב ניגש אדם זר לאשתו פעמיים כדי לשאול על מקום הימצאו. לצד כל עלה עומדת הפעילות הפולטית של אביו שהשתייך לארגון ה- KIA. הפרשנות ההגיונית והראויה היא כי הוא אכן סבל מרדיפה דתית ופוליטית. הפחד נובע אפוא גם מפעילותו שלו וגם מפעילותו של אביו של העותר שהיה פעיל בארגון ה- KIA. גם באשר להערכה שהעותר אינו מבוקש על ידי השלטונות, עזב את המדינה ללא קושי בעזרת דרכון שהוציא וחידש את הדרכון בשגרירות מיאנמאר חולק העותר על המסקנה שהסיקה הנציבות. השגת הדרכון נעשתה באמצעות מתווך ואין ללמוד דבר מכך שאדם פונה במדינה אחרת לשגרירות מדינתו לחידוש דרכון. בהיבט המשפטי טוען העותר כי רמת ההוכחה היא נמוכה ויש לזקוף את הספק לטובתו. אדם אינו צריך להוכיח את זכאותו להגנה ברמה של מאזן הסתברויות אלא ברמה נמוכה משמעותית מרף זה. בכל הנוגע להיבט הפרוצדורלי טוען העותר כי בקשת המקלט והערר שהגיש נדונו בהליך מקוצר והוכרעו בחלופת מיילים ולאחר מכן על ידי יושב הראש של הוועדה לבדו. הוא סבור כי נוכח הטענות שהעלה היה מקום לדון בבקשה ובערר במסגרת הליך רגיל ולא בהליך מקוצר. בנוסף נטען לפגיעה בזכות הטיעון שלו לאחר שלא נמסרו לו המסמכים הנוגעים להחלטה בשלב הגשת הערר ולכן בהיעדר המסמכים עובר נטל הראיה אל המשיב להראות כי החלטתו היא סבירה וכי התקבלה בהליך ראוי. העורר טוען כי לכל הפחות ראוי להשיב את הדיון למשיב כדי שיקיים דיון בהליך תקין וישקול את כל המסמכים והטענות מחדש. בדיון שהתקיים בעל פה עמד העותר על היבט נוסף של הליקוי הדיוני והוא כי למעשה ההערכה שנעשתה בערעור על ידי היחידה וכן ההחלטה בעקבותיה סירבו להסתמך על הטענות שהעלה במכתבו וכן על אלה שפורטו במכתבו של בא כוחו בנימוק שמדובר בטענות חדשות. עמדתו היא כי על גורמי המשיב היה לבחון את כל הטענות, גם את אלה החדשות, במסגרת הערעור ולדון בהן ולא להסתפק באמירה כי אין לדון בדברים שלא נטענו בפנייה הראשונה. הנדבך האחרון בטענות העותר מתייחס לעתירתה של אשתו ולבקשתה לקבלת מקלט. העותר טוען כי ככל שזו תתקבל הרי שיש מקום להעניק לו מעמד של פליט מכוח הזכות לשמירת התא המשפחתי. טענות המשיב המשיב סבור כי אין מקום להתערבות בשיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים וכי בהיבט הפרוצדורלי פעל המשיב בהתאם לנוהל כפי שהוא קיים ואושר על ידי בתי המשפט השונים. הוא טוען כי ההחלטה בעניינו של העותר התקבלה בסמכות לאחר שעניינו נדון על ידי הגורמים המקצועיים והמוסמכים והוחלט לדחות את בקשתו. עמדת המשיב היא כי העותר לא ביסס את היסודות לקביעה כי הוא פליט ברמה הסובייקטיבית. הקביעה כי נוכח הזמן שחלף מאז עזיבתו את בורמה; קבלת הדרכון ויציאת המדינה במעבר גבול כדין; המגורים במשך שלוש שנים בעיר אחרת בארץ מולדתו מבלי שסבל כל אירוע חריג. המסקנה מכל אלה היא שאין גם בסיס אובייקטיבי לטענת העותר שהוא נרדף. עוד נטען כי נטל ההוכחה מוטל על העותר וזה דורש כי הטענה לרדיפה תהיה מבוססת ומגובה בממצאים אובייקטיבים של ממש. במקרה זה, כאמור, עמדת המשיב היא כי אין כל ממצאים כאלה. בנוסף מפנה המשיב לכך שחל שינוי במיאנמאר. בשנת 2011 נערכו בחירות שבהן נבחרה גם מנהיגת האופוזיציה הדמוקרטית במדינה וזכתה למושב בפרלמנט; שוחררו אלפי אסירים פוליטיים והמדינה מתקדמת לעבר דמוקרטיה. השיפור במערך הכוחות הפוליטי נמשך גם בימים האחרונים והמשיב מצרף דיווחי רדיו וסוכנויות ידיעות על הבחירות שהתקיימו ביום 20.4.12; על הסרת הסנקציות על השלטון הצבאי ועל שחרור האסירים. על רקע כל אלה תוהה המשיב האם דווקא העותר, שלכל היותר לגרסתו שלו נעצר פעם אחת בשנת 1988, הוא זה שהשלטון החדש בבורמה יבכר לאסור. המשיב נסמך גם על כך שהעותר עזב את מדינתו דרך מעבר גבול חוקי ובאמצעות דרכון תקף שחודש מפעם לפעם ועל כך שהעותר הגיע לישראל כמהגר עבודה. המשיב שולל את הטענות הפרוצדורליות ואת הטענות כלפי השימוש בנוהל מקוצר וסבור כי העותר קיבל את מלוא זכות הטיעון. בכל הנוגע לבקשת העותר כי לא יורחק מישראל כל עוד נדון עניינה של אשתו הרי שלדעת המשיב יש לדחות בקשה זו. בקשת העותרת מבוססת על כך שברחה בגלל בעלה בשל היותו מעורב פוליטית וזאת לאחר שהצליחה להוציא ויזת תייר. ככל שאין בסיס מספיק לבקשת העותר ממילא לא תתקבל פנייתה של העותרת. זכאות העותר למעמד של פליט מבחנה של הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות המינהלית הוא מצומצם ו"תפקידו של בית המשפט המינהלי, בדומה לבית המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשי הרשות המינהלית, הוא לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה. בית המשפט המינהלי אינו אמור לשים עצמו בנעלי הרשות המינהלית ולבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה." (עע"מ 9018/04 סאלם מונה נ' משרד הפנים, (פורסם במאגרים, 12.9.05) פסקה 11) ר' גם עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט (6) 411, 416 (2005)). מכאן שעל העותר להראות כי קמה אחת מעילות ההתערבות של בית המשפט בהחלטה המינהלית ובמקרה שבפנינו בהפעלת שיקול הדעת הרחב המוענק לשר הפנים בהחלטותיו. עם זאת, יש לתת את הדעת גם למחויבות הבינלאומית של מדינת ישראל בכל הנוגע ליישום האמנה (ר' לעניין שיקול זה בפסק דינו של כב' השופט ד"ר י' מרזל בעת"מ (י"ם) 729-09-11 רחל ברהנה סלומון נ' שר הפנים (פורסם במאגרים, 26.12.11) פסקה 42,) וכן למה שמונח על כף המאזניים בעת בחינת ההחלטה המינהלית שכן המשמעות של דחיית הבקשה למתן מעמד של פליט מקום בו מתן המעמד הוא מוצדק ונדרש היא ברורה מאליה ותוצאותיה האפשריות של טעות בהפעלת שיקול הדעת ברורות גם הן. אין למעשה מחלוקת ממשית בדבר תחולת האמנה בדבר מעמדם של פליטים 1951 בישראל ועל עמדת המדינה כי היא רואה את עצמה מחויבת להוראות האמנה (ר' עע"מ 8675/11 מספן מזמור טדסה נ' יחידת הטיפול במבקשי מקלט, (פורסם במאגרים, 14.5.12) פסקה 7; עע"מ 2244/12 פלונית נ' משרד הפנים, (פורסם במאגרים, 21.8.12) פסקה 18) (להלן: "פלונית"). הגדרתו של פליט לפי האמנה היא של מי שנמצא מחוץ למדינת האזרחות שלו בשל: "פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור." על המבקש הכרה כפליט להוכיח אפוא קיומו של פחד מבוסס (Well founded fear) מרדיפה; קיומה של רדיפה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית מסוימים וקשר בין הפחד האמור לבין אי רצונו להיזקק להגנת מדינת האזרחות שלו (ר' פסק דינה של כב' השופטת נ' בן-אור בעת"מ (י"ם) 53025-07-11 TEBEKE נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים, 7.3.12) פסקה 14 וההפניות שם). במקרה שבפני לא שוכנעתי כי נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט בקביעת הרשות שלא הונח בסיס מספיק לקיומו של פחד מבוסס מרדיפה כאמור. כפי שתואר לעיל הההחלטה מבוססת על חוות דעת מפורטת שערכה נציבות האו"ם בהתבסס על ראיון מפורט וממצה שנערך עם העותר. בקשה לדיון חוזר שהגיש העותר נדונה אף היא והקביעה הקודמת נבדקה שנית. הבסיס עליו עומדת ההחלטה מושא העתירה אינו מאפשר קביעה כי הוכח פחד מבוסס מרדיפה. קורות העותר עד לעזיבת המדינה אינן יוצרות קושי. העותר נעצר זמן רב לפני עזיבת מדינת אזרחותו; ההתנהגות כלפיו הייתה בגדר הסביר במהלך כל השנים; הוא לא נרדף; עבר להתגורר במקום אחר ונישא. גם כאשר נקט בפעילות שהשלטונות לא היו שבעי רצון ממנה לא אונה לו כל רע וכל שנעשה הוא שנמנעה אותה הפעילות. באשר לנסיבות שבהן עזב את המדינה הרי שהעזיבה נעשתה תוך שימוש בדרכון שלו עם שמו, ללא קושי כאשר חידוש הדרכון נעשה בשגרירות מיאנמאר כאשר הדבר נדרש (לעניין זה השווה לעניין פלונית הנ"ל, פסקה 22). הגעת העותר לישראל, כפי שהשיח לפי תומו בהזדמנות הראשונה שבה נחקר על כך, הייתה משיקול כלכלי לאחר שמצא תעסוקה בישראל וכך גם המשך שהייתו בישראל נעשה לצורך עבודה (השווה לפסק דינו של כב' השופט מרזל בעת"מ (י"ם) 33794-05-12 דנקה דיאלו נ' מדינת ישראל משרד הפנים (פורסם במאגרים, 8.7.12) פסקה 10). עמדת המשיב לפיה יש לתת משקל מכריע לדברים שנאמרו בגרסה הראשונה מתבקשת מאליה (ר' פסק דינה של כב' השופטת נ' בן-אור בעת"מ (י"ם) 34859-01-12 אפוטה בולה פולסדה נ' משרד הפנים, (פורסם במאגרים, 25.6.12)). כאן המקום להזכיר כי אף בפנייה הראשונה של העותר להסדרת אשרה לאשתו לא נזכר דבר וחצי דבר על בריחה ממיאנמאר מהנימוקים המופיעים בעתירה. האירועים שארעו במיאנמאר בעת שהותו בישראל - ועניינם התחקיר שנערך לדודו אודות אביו ואודותיו - כפי שתוארו על ידי העותר אף אינם מבססים פחד מבוסס מרדיפה כעת שיש בו כדי לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש אף אם זה מקל יחסית. כך הדבר גם באשר לתיאוריה של אשתו באשר לפנייה לברר את קורותיו של העותר. לא מצאתי כי פניות אלה גם אם אירעו די בהן כדי לבסס את אותו פחד מבוסס היטב מרדיפה הדרוש לקבלת מעמד של פליט. משזו מסקנתי הרי שאיני מוצא כי היה מקום לנקוט הליך שונה מזה שננקט. קיומו של ההליך המקוצר אינו חורג ממתחם הסבירות וכך גם הפעלתו ביחס לעותר במקרה זה. העניין האחרון שבו יש לדון נוגע לטענה שכל טענותיו החדשות של העותר, כפי שהועלו במכתבו ובמכתב הערעור, לא נבחנו על ידי המשיב. אף שבנימוקים הכלולים בהערכה שנכתבה על ידי יחידת ה- RSD וכן בהחלטה נכתב כי לכאורה אין מקום לבחון את הטענות החדשות הרי שבדיקה מהותית יותר של הדברים מעלה כי הטענות נדונו ונבחנו. כך המסקנה הכלולה בדפי ההערכה מתייחסת לחוויות השונות שהעותר תאר ובוחנת את האמור במכתב הערעור. תוכן הדברים אף פורט במסגרת הסיבות להגשת הערעור וקשה שלא להתרשם כי הדברים עמדו למעשה, על אף מה שנכתב, בפני יחידת ההערכה. מכאן שאף אם אניח וספק אם הנחה זו איננה נקיה מספקות כי יש לדון גם בטענות שמועלות במסגרת הערעור שמוגש על ההחלטה הראשונה - הרי שטענות אלה נדונו במסגרת המלצת יחידת ה- RSD ושימשו בסיס לקבלת ההחלטה. מכל מקום, אף אם לא - כפי שפירטתי לעיל תמונת הדברים במקרה זה היא לדעתי ברורה ואין במכלול, הישן והחדש, כדי להצדיק התערבות בהחלטת המשיב שלא לתת לעותר מעמד של פליט. סיכום העתירה נדחית. אין צו להוצאות. על העותר לעזוב את תחומי מדינת ישראל עד ליום 1.10.12. עם עזיבתו את הארץ יוחזר הסכום שהופקד. משרד הפניםפליטים