מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדים אריתראים: 1. מדובר בתביעה לתשלום שכר עבודה עבור חודשים נובמבר ודצמבר 2011 ע"ס 9,875 ₪, תשלום שעות נוספות לחודשים יוני ויולי 2011 ע"ס 1,477 ₪, פיצויי הלנת שכר ופדיון ימי חופשה ע"ס 1,400 ₪. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת 2. התובע, מר OMAR OMAR (להלן: "התובע"), הינו עובד זר, אזרח אריתריאה. 3. הנתבע 1, (להלן: "הנתבע 1" ו/או "הנתבע"), הינו בעל מסגרייה המצויה במושב אביגדור משק 28 (להלן: "המסגרייה") ופועל במסגרת עוסק מורשה. 4. הנתבע 2, (להלן: "הנתבע 2"), הינו אביו של הנתבע 1. 5. בתקופה שמיום 14.6.11 ועד לסוף חודש אוקטובר 2011, עבד התובע כרתך במסגרייה. 6. יחד עם התובע, עבדו במסגרייה מספר עובדים זרים נוספים מאריתריאה. 7. הנתבע 2 הוא אשר לימד את התובע את העבודה, הוא אשר ניהל את העבודה במסגרייה, והוא אשר נתן הוראות לביצוע העבודה. 8. החל מיום 14.6.11 ועד לחודש אוגוסט 2011, התובע התגורר במגורי העובדים הזרים המצויים במשק הנתבעים שם סופקו לו מים וחשמל. 9. בחודש ספטמבר 2011, הגיעה אשתו של התובע לישראל, והתובע עזב את המגורים במשק ועבר להתגורר עם אשתו בדירה ששכר בקרית מלאכי. 10. התובע הדפיס כרטיס נוכחות מדי יום בעבודה. 11. שכרו של התובע שולם על בסיס שעתי- 25 ₪ לשעה. השכר שולם לתובע בסוף כל חודש על ידי הנתבע 1. טענות הצדדים 12. טענות התובע לטענת התובע, יש לראות בנתבעים 1 ו-2 כמעסיקים במשותף, היות והמסגרייה הינה עסק משפחתי המנוהל על ידי הנתבע 1 כעוסק מורשה בשל היותו של הנתבע 2 פושט רגל שצו הכינוס בעניינו בוטל בשל שימוש לרעה; מי שבפועל נכח במסגרייה, לימד את התובע את העבודה ושימש כמנהלו היה הנתבע 2. התובע טוען כי הוא עבד במסגרייה מיום 14.6.11 ועד ליום 18.12.11. לטענתו, שכרו לחודשים יוני 2011 ועד אוקטובר 2011, שולם לו לפי תעריף רגיל בלבד; ועל כן, על הנתבעים לשלם לו הפרשי גמול בשעות נוספות ע"ס 940 ₪ לחודש יוני 2011 וע"ס 537 ₪ לחודש יולי 2011. באשר לשכר העבודה לחודשים נובמבר ודצמבר 2011, טוען התובע כי לא שולם לו שכר כלל. לטענתו, בחודש נובמבר 2011 הוא עבד 238 שעות ובחודש דצמבר 2011 הוא עבד 143 שעות, ועל כן הוא זכאי לשכר ע"ס 6,300 ₪ לחודש נובמבר 2011 ולשכר ע"ס 3,575 ₪ לחודש דצמבר 2011. לעניין פדיון ימי חופשה טוען התובע כי בגין 7 חודשי עבודה, הוא זכאי לפדיון 7 ימי חופשה ע"ס 1,400 ₪; לפי תחשיב של 8 שעות עבודה ביום ו- 25 ₪ לשעה. כאן ייאמר, כי טענת התובע, לענין חיוב הנתבעים בפיצוי בגין אי מתן תלוש שכר, נזנחה על ידי התובע בסיכומיו. 13. טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, מעסיקו של התובע היה הנתבע 1 בלבד. התובע עבד במסגרייה אשר הינה בבעלות הנתבע 1, ואשר רשומה כעוסק מורשה של הנתבע 1. הנתבע 2 שימש כמנהל עבודה שכיר במסגרייה, והנתבע 1 הוא זה אשר שילם לתובע את שכרו בפועל. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים לקיומם של יחסי עובד- מעביד בין התובע לבין הנתבע 1 ולהעדר יריבות ו/או העדר עילה כנגד הנתבע 2. הנתבעים אינם חולקים על טענת התובע ,לפיה שכרו בגין כל שעות עבודתו שולם לפי תעריף רגיל בלבד (25 ₪ לשעה), ומאשרים את תחשיבי התובע לעניין הסכום הנתבע בגין הפרשי גמול בשעות נוספות (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 10, ש' 18-19 וכן סעיף 8 לסיכומי הנתבעים). לטענתם, חלה שגגה בתום לב בעניין חישוב זכאות התובע לגמול שעות נוספות. באשר לשכר הנתבע עבור חודשים נובמבר ודצמבר 2011, הנתבעים טוענים כי התובע לא עבד במסגרייה בחודשים אלו שכן, הוא עזב את העבודה במסגרייה בסוף חודש אוקטובר 2011. לטענתם, התובע לא הרים את נטל ההוכחה לענין עבודתו במסגרייה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011, וכרטיסי הנוכחות אשר הציג הינם כוזבים, ונערכו על ידו תוך ניצול הגישה החופשית שהיתה לו לשעון הנוכחות. הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובע לא קיבל תשלום בגין פדיון ימי חופשה (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 10, ש' 18-19) ומאשרים את תחשיב התובע, לפיו שווי יום חופשה הינו בסך 200 ₪ (ראו סעיף 10 לסיכומי הנתבעים). לטענתם, יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע, תמורת אי מתן הודעה מוקדמת בשיעור מחצית משכרו החודשי, ואת הסכום המותר בדין בגין מגורי המעביד והוצאות נילוות. דיון והכרעה יריעת המחלוקת בין הצדדים 14. בהתאם לטענות הצדדים אשר פורטו לעיל, הסוגיות הדורשות הכרעה הן כדלקמן: א. האם יש לראות בנתבעים מעסיקים במשותף? ב. האם התובע עבד במסגרייה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011? ואם כן, מהו השכר לו זכאי התובע בגין תקופת העבודה האמורה? ג. לכמה ימי פדיון חופשה זכאי התובע? ד. האם יש לקזז מזכאות התובע לתשלום בגין הפרשי שעות נוספות ופדיון ימי חופשה ו/או כל סכום שייפסק לזכותו, תמורת אי מתן הודעה מוקדמת ואת הסכום המותר בדין בגין מגורי המעביד והוצאות נילוות? זהות המעסיק 15. טרם אעסוק בשאלת מיהות הזכויות הנתבעות על ידי התובע, אדון בסוגיית זהות המעביד, המהווה כאמור לעיל, פלוגתא במחלוקת הכוללת הנטושה בין הצדדים. 16. אין חולק כי הנתבע 1 ראה עצמו כמעסיקו של התובע. בהקשר זה העיד הנתבע 1 כדלקמן: "הדברים במסגרייה היה כך שאני הייתי בעל המסגרייה, אני ניהלתי אותה ועדיין מנהל אותה. אני הבאתי את אבי בשנת 2010 כשפתחתי להיות המנהל המקצועי שם כך שאני לא מבין למה גם הוא נתבע בתיק... אולי התובעים שהיו חדשים בארץ חשבו שאבי אשר נתן להם הוראות עבודה הוא בעל העסק אבל זה ממש לא. יש לדעת שיש הפרדה בין מנהל עבודה לבין מנהל המפעל. כפי שהתובע אמר שמי שנתן לו את הכסף בסוף חודש זה אני, הכסף בא ממני" (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 6 ש' 28- עמ' 7 ש' 4). וכן: "אבי כפוף אלי. תעזבי שיש יחסים של אב ובן. יש לי דברים שלי ללכת להביא עבודה והוא נותן להם את ההוראות בשטח, מה צריך לעשות" (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 10 ש' 7-8). 17. הנתבע 2 העיד אף הוא כי עבודתו במסגרייה בוצעה כמנהל שכיר, כדלקמן: "אמרתי זה הבן שלי, הוא רצה לפתוח את העסק מחדש. הוא רצה להתפרנס ולי היתה נכונות לעזור לי (צ.ל. "לו") (הוספה שלי- ר.ג.) זה הבן שלי הוא שילם לי זאת בתלוש מה שמגיע לי. אני לא עבדתי מלא זה השלמה שלי" (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 10, ש' 29-31). וכן: "ש. התובע אומר שאתה אמרת לו מה לעשות במסגרייה. ת. אמרתי שהם לא ידעו כלום, אני ניהלתי. הם לא ידעו מילה בעברית. ש. בכתב ההגנה שלכם. ת. אני לא כתבתי את כתב ההגנה, יואב כתב בשמי כי אני לא צד בעניין, אני מקבל ממנו תלוש. (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 11, ש' 22-25) (ההדגשות הוספו- ר.ג.). 18. גרסת הנתבעים, לפיה עבודת הנתבע 2 במסגרייה בוצעה כמנהל עבודה שכיר, לא נסתרה על ידי התובע; ובנסיבות אלה, הרי שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע 2. 19. לא נעלמה מעיניי טענת התובע, לפיה המסגרייה הוקמה עוד בהיות הנתבע 1 ילד וכי הנתבע 2 הוכרז כפושט רגל וצו הכינוס בעניינו בוטל בשל שימוש לרעה; ואולם, אין באמור כדי לסתור את טענת הנתבעים, לפיה הנתבע 1 פתח את המסגרייה מחדש בשנת 2010 וכי הנתבע 2 עבד אצלו כמנהל עבודה שכיר. 20. בנסיבות הענין, אין בעובדה כי הנתבע 2 נכח בפועל במסגרייה, לימד את התובע את העבודה ואף נתן לו הוראות עבודה, כדי להקים תשתית לקיומם של יחסי עובד- מעביד בין התובע לנתבע 2. 21. לאור האמור, הרי שלא הוכח כי הנתבעים 1 ו- 2 היו מעסיקים במשותף של התובע, ועל כן אני קובעת כי התובע היה עובד של הנתבע 1 וכי לא התקיימו יחסי עובד- מעביד בין התובע לנתבע 2. האם התובע עבד במסגרייה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011? 22. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוצגו בפניי, לא מצאתי כי הנתבע 1 עמד בנטל ההוכחה לסתור את טענת התובע, לפיה יחסי העבודה הסתיימו ביום 18.12.11, כפי שאפרט להלן. 23. המגמה להקל ואף להפוך את נטל הראיה מצאה ביטויה לאחרונה בתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שחולל מהפכה הנוגעת לנטלי ההוכחה, וזאת החל מיום כניסתו של התיקון לתוקף - 1/2/09. 24. לעניין מועד סיום תקופת עבודתו של התובע - אין חולק כי מדובר במועד שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקפו, ובנסיבות אלה מועבר הנטל לכתפי המעביד לסתור את טענת התובע בדבר מועד סיום יחסי העבודה. 25. כאמור לעיל, לא מצאתי כי הנתבע 1 הרים את הנטל המוטל עליו. הנתבע לא הציג מצדו דו"חות נוכחות או אסמכתאות בנוגע לתקופת עבודתו של התובע ונוכחותו בעבודה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011 ובכלל. 26. יתירה מזו, מהראיות שהובאו בפניי שוכנעתי, כי התובע עבד במסגרייה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011. התובע מסר עדותו בדבר העבודה במסגרייה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011 באופן ברור ומהימן. מנגד, כפי שהתרשמתי, עדות הנתבעים לענין הפסקת עבודת התובע בחודש אוקטובר 2011 היתה מגמתית ולא מהימנה. 27. במסגרת עדותו הראשית, העיד התובע כי בחודש נובמבר 2011 הוא עבד במסגרייה 238 שעות וכי בחודש דצמבר 2011 הוא עבד 18 ימים, וכי הוא אינו זוכר כמה שעות עבד בחודש דצמבר 2011. התובע הגיש לבית הדין העתק כרטיס נוכחות לחודש דצמבר 2011, ממנו עולה כי התובע עבד בחודש 12/11- 118.30 שעות (ראו ת/1). 28. אין בידי לקבל את גרסת הנתבעים, לפיה כרטיס הנוכחות שהוגש (ת/1) הינו כרטיס מזויף, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן; ראשית, הנתבע 1 הודה בעדותו כי כרטיסי הנוכחות המצויים במסגרייה תואמים בדיוק לכרטיס אשר הוגש לביה"ד (ת/1): "ש. אני מציגה בפניך את ת/1, יש לך להראות כרטיס אחר שלכם? ת. לא, לא הבאתי כרטיס. אבל הכרטיס שלנו תואם בדיוק לכרטיס הזה. הוא אכן כרטיס של אהרוני כרטיסי נוכחות שזה חברה שמספקת שעונים וכרטיסים. כל בית עסק שני מחזיק, זאת לפי מה שאני ראיתי את סוג הכרטיס הזה וסוג השעון שיש לי". (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 7, ש' 19-21) (ההדגשות הוספו- ר.ג.). שנית, טענת הנתבעים, לפיה התובע ניצל את הגישה החופשית שהיתה לו לשעון הנוכחות ולכרטיסי הנוכחות על מנת לערוך את כרטיס הנוכחות, לא הוכחה; הטענה אף אינה סבירה נוכח העובדה כי מדובר ב- 14 ימים בהם הוחתם כרטיס הנוכחות, פעמיים ביום, וכל זאת בתקופה אשר לטענת הנתבעים התובע כלל לא עבד במסגרייה. בעניין זה מקובלת ואמינה עליי עדות התובע, כדלקמן: "ש. אתה יכול לפתוח משרד לקחת כרטיס, קפה, ללכת לשעון, לעשות מה שאתה רוצה? ת. אתה- דורון פתחת את המשרד כל בוקר. ש. אני אומר לך שאתה לקחת את המפתחות של המשרד ולקחת מהמשרד כרטיסי נוכחות והחתמת אותם? ת. לדוגמא אני אגיד משהו. איך אני יכול להחתים כל יום שעה אחרת אני צריך את המכונה" (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 7, ש' 19-21) (ההדגשה הוספה- ר.ג.). 29. לאמור לעיל אוסיף כי גרסת הנתבעים, לפיה התובע וחבריו לעבודה הפסיקו לעבוד בסוף חודש אוקטובר 2011 ואולם הם המשיכו להתגורר במגורי העובדים הזרים במשק של הנתבעים "כי לא היה להם לאן ללכת" (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 7, ש' 10-11), אף היא אינה אמינה עליי ואינה סבירה. לנוכח טענת הנתבע 1, לפיה "הנזק שהם עשו לי היה גדול מדי" (ראו פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 7, ש' 8), אין זה סביר כי הוא המשיך לאפשר לעובדים אשר אינם עובדים עוד אצלו, לגור אצלו כאשר הוא נושא בהוצאות המגורים. 30. כמו כן, על אף שלטענת הנתבע 1 כל העובדים הזרים עזבו את המסגרייה בחודש אוקטובר 2011, כאשר הם גרמו לנזקים גדולים ובהתאם לעדות הנתבע 2, הדבר גרם לאיחור במשלוח שיצא למומבסה, לא הובאה ראיה כלשהי לתמיכה בטענה זו. 31. לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעים, לפיה בכתב התביעה נטען כי התובע עבד עד ליום 18.1.12 ואילו בעדותו בפני בית הדין, העיד התובע כי עבד עד ליום 18.12.11; ואולם, לא מצאתי בשינוי הגרסה כדי לפגום במהימנות עדותו של התובע בפניי בעניין העבודה במסגרייה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011. מעדות התובע בפניי התרשמתי, כי הנטען בכתב התביעה לעניין עבודה עד לתאריך 18.1.12 נטען בטעות, כאשר כבר בחקירתו הראשית הבהיר התובע כי עבד עד לתאריך 18.12.11, גרסה העולה בקנה אחד עם כרטיס הנוכחות (ת/1). 32. משכך הם פני הדברים, אני קובעת כי מועד סיום תקופת העבודה של התובע הינו ביום 18.12.11, וכי התובע עבד במסגרייה במהלך חודשים נובמבר ודצמבר 2011. מהו השכר לו זכאי התובע בגין עבודתו במסגרייה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011? 33. חודש נובמבר 2011 טענת התובע, לפיה במהלך חודש נובמבר 2011 הוא עבד במסגרייה 238 שעות, לא הוכחה על ידו. אין בידי לקבל את טענת התובע בסעיף 17 לכתב התביעה, לפיה התובע עבד 238 שעות בחודש נובמבר 2011, וזאת בהתאם לגליון נוכחות של חברו שעבד איתו אותן שעות. ראשית, גליון הנוכחות של החבר הנטען לא הוגש ולא הוכח. גם החבר, לא הובא לעדות בפני בית הדין. שנית, גליון הנוכחות של התובע לחודש דצמבר 2011 (ת/1) מלמד כי שעות הנוכחות של התובע בעבודה (118.30 שעות) לא היו שוות לשעות הנוכחות של החבר בעבודה (143 שעות) בחודש דצמבר 2011. בכל מקרה, לא ניתן להוכיח את שעות העבודה של התובע באמצעות שעות עבודה של עובד אחר. בנסיבות אלה, באשר לחודש נובמבר 2011, לגביו אין בפניי דו"ח נוכחות, יוחל הכלל בדבר העברת נטל הראיה למעביד, בהתאם לסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר, באופן שהעברת הנטל לא תעלה על 15 שעות נוספות שבועיות או על 60 שעות נוספות חודשיות. בשים לב לאמור לעיל, הרי שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו; הנתבע לא הציג מצידו דו"חות נוכחות או אסמכתאות כלשהן לענין שעות עבודת התובע ונוכחותו בעבודה בחודש נובמבר 2011 ו/או בכל תקופת עבודת התובע במסגרייה. משלא עמד הנתבע בנטל ההוכחה המוטל עליו, הרי שהנתבע חייב בתשלום של 186 שעות רגילות ו- 60 שעות נוספות חודשיות, ובסה"כ בשכר ע"ס 6,525 ש"ח (186 * 25 ש"ח + 60 שעות נוספות חודשיות * 31.25 ₪). יחד עם זאת, לאור העובדה שהתובע העמיד את תביעתו לשכר עבודה בגין חודש נובמבר 2011 ע"ס 6,300 ₪ בלבד, אני קובעת כי בגין חודש נובמבר 2011, הנתבע 1 ישלם לתובע שכר עבודה בסך 6,300 ₪. 34. חודש דצמבר 2011 בהתאם לכרטיס הנוכחות לחודש דצמבר 2011 (ראו ת/1) התובע עבד בחודש זה, כדלקמן: שעות נוספות (150%) שעות נוספות (125%) שעות רגילות שעות עבודה תאריך 0.38 2 8 7:46-18:54 1.12.11 7.32 7:48-15:50 2.12.11 0.14 2 8 7:56-18:40 4.12.11 1.27 8 8:06-18:03 5.12.11 0.52 8 8:16-17:38 6.12.11 0.20 2 8 7:35-18:25 7.12.11 0.25 8 8:27-17:22 8.12.11 6.32 7:56-14:28 9.12.11 1.15 8 8:01-17:46 11.12.11 0.12 8 8:04-16:46 12.12.11 0.41 8 7:54-17:05 14.12.11 0.36 8 8:03-17:09 15.12.11 6.43 7:47-14:36 16.12.11 4.57 7:47-12:44 18.12.11 סה"כ: 1.12 סה"כ: 11.28 סה"כ 105.44 לאור האמור, אני קובעת כי בגין חודש 12/11, על הנתבע 1 לשלם לתובע שכר עבודה בסך 3030.5 ש"ח (105.44 שעות* 25 ₪+ 11.28 שעות * 31.25 ₪ + 1.12 שעות* 37.5 ₪). שעות נוספות 35. מטענות הצדדים וחומר הראיות שבתיק עולה, כי הנתבע 1 לא שילם לתובע גמול שעות נוספות בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"). 36. אין מחלוקת בין הצדדים, כי שכרו של התובע בגין כל שעות עבודתו שולם לפי תעריף רגיל בלבד, וכי על הנתבע לשלם לתובע הפרשי גמול בשעות נוספות ע"ס 940 ₪ לחודש יוני 2011 ו- 537 ₪ לחודש יולי 2011. לפיכך, בגין חודשים יוני ויולי 2011, על הנתבע לשלם לתובע הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות בסך 1,477 ₪. פיצויי הלנה 37. באשר לשיעור פיצויי הלנה, הרי שפסיקת פיצויי ההלנה ושיעורם נתונה לשיקול דעת בית הדין. בעת פסיקת פיצויי הלנה, יש למצוא את האיזון הנכון בין גורם ההרתעה מחד, לבין הטלת מעמסה בלתי יחסית על המעסיק מאידך (ראו ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי כרך לג (36) 25). במקרה דנן, ככל שהתביעה מתייחסת להלנת שכר העבודה לחודשים נובמבר ודצמבר 2011; יש לזכור שהנתבעים הכחישו את עצם העבודה וטענתם זו נדחתה. לפיכך, אין עסקינן במחלוקת כנה. באשר לגמול שעות נוספות; גם בענין זה לא היתה מחלוקת כנה, לאור טענת הנתבעים כי לא ידעו אודות החובה לשלם גמול שעות נוספות, טענה שיש לדחות בכל מכל. בנסיבות הענין, הסכום המולן הינו 10,760 ₪. לפיכך, ובשים לב לתקופת ההלנה אני קובעת כי הנתבע 1 ישלם לתובע פיצויי הלנת שכר בסך 2,000 ₪ נכון למועד פסק דין זה. פדיון ימי חופשה 38. התובע טען, כי הינו זכאי לפדיון 7 ימי חופשה בסך כולל של 1,400 ₪, עבור כל תקופת עבודתו. הנתבעים מנגד טוענים, כי התובע זכאי ל- 5 ימי חופשה בלבד בסך כולל של 1,000 ש"ח. 39. הצדדים מסכימים, למעשה, כי התובע זכאי לפדיון יום חופשה עבור כל חודש עבודה, ואף מסכימים כי שווי יום חופשה עומד ע"ס 200 ₪. המחלוקת בין הצדדים לעניין מספר ימי פדיון החופשה להם זכאי התובע נובעת מהמחלוקת לעניין עבודת התובע במסגרייה בחודשים נובמבר ודצמבר 2011. 40. משקבעתי כי התובע עבד במסגרייה מיום 14.6.11 ועד ליום 18.12.11, היינו במשך 6 חודשים, הרי שהתובע זכאי לתשלום עבור 6 ימי פדיון חופשה (לפי תחשיבי הצדדים בדבר יום חופשה לחודש עבודה). לפיכך, הנתבע 1 ישלם לתובע פדיון חופשה בסך כולל של 1,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.12. זכות הקיזוז 41. אי מתן הודעה מוקדמת אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע, תמורת אי מתן הודעה מוקדמת בשיעור מחצית משכרו החודשי. מדובר בטענת קיזוז אשר לא נטענה במפורט בכתב ההגנה, ומטעם זה בלבד יש לדחותה. זאת ועוד, משקבעתי כי התובע עבד בחודשים נובמבר ודצמבר 2011 ולא קיבל שכר עבור עבודה זו, הרי שטענת הנתבעים בדבר עזיבת התובע את העבודה בסוף חודש אוקטובר 2011, ללא מתן הודעה מוקדמת, דינה להידחות. 42. מגורים סעיף 1ה לחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991 קובע כדלקמן: "(א) המעביד יעמיד, על חשבונו, לשימוש העובד הזר, מגורים הולמים למשך כל תקופת עבודתו אצלו ועד מועד שלא יפחת משבעה ימים לאחר סיומה... (ב) המעביד רשאי לנכות משכרו של העובד הזר סכום להחזר הוצאות שהוציא או שהתחייב בהן בפועל, למגורים כאמור, בשיעור שלא יעלה על השיעור שקבע השר, בין בדרך כלל ובין לסוגי עובדים זרים" (ההדגשות הוספו- ר.ג.). תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000 (להלן: "התקנות") קובעות את השיעורים המירביים המותרים לניכוי משכר עובדים זרים בעד מגורים הולמים (ראו: תקנה 2 לתקנות) ובעד הוצאות נלוות (ראו: תקנה 3 לתקנות) הכוללות הוצאות חשמל, ארנונה ומים (ראו: תקנה 1). על פי תקנה 2(ב) לתקנות, מעביד רשאי לנכות משכר עובד זר בגין מגורים סכום שלא יעלה על מחצית הסכום הנקוב בתקנות, אם מקום המגורים בבעלות המעביד. הסכומים שבתקנות מתעדכנים מדי שנה בהתאם לשינוי המדד (ראו: תקנה 4 לתקנות), ומתפרסמים ברשומות. לפי תקנה 5 לתקנות, סך כל הניכויים המותרים, לרבות ניכויים עבור דמי ביטוח רפואי ששולמו, לא יעלה על 25% משכרו החודשי של העובד הזר. מהאמור לעיל עולה, כי בכל הנוגע לזכות הקיזוז בגין מגורים הולמים והוצאות נלוות, המדובר בזכות קיזוז שמקורה בהוראת חוק. בתקופת עבודתו של התובע, הסכום המירבי המותר לניכוי בעד מגורים עמד על סך 238.82 ₪ לחודש (באזור הדרום) והסכום המירבי המותר לניכוי בעד הוצאות נלוות למגורים עמד על סך 87.12 לחודש. לאור האמור, משאין מחלוקת כי החל מיום 14.6.11 ועד לחודש אוגוסט 2011 (כולל), התובע התגורר במגורי המעביד אשר סיפק עבורו מים וחשמל; וכי החל מחודש ספטמבר 2011 הוא עבר להתגורר בדירה ששכר על חשבונו בקריית מלאכי, רשאי היה הנתבע לנכות משכר התובע בגין מגורים והוצאות נלוות בהתאם לתקנות עובדים זרים את הסך של 298.50 ש"ח ( 2.5 חודשים* 238.82/2) בגין מגורים ואת הסך של 217.80 ש"ח (2.5 חודשים * 87.12 ש"ח) בגין הוצאות נלוות. עולה כי הנתבע 1 היה רשאי לקזז משכרו של התובע סך של 516.30 ₪ לכל תקופת עבודתו. סוף דבר 43. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. 44. תביעתו של התובע מתקבלת ברובה ביחס לנתבע 1. לאור כל האמור לעיל, על הנתבע 1 לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (א) סך של 9,330.5 ₪ בגין שכר עבודה לחודשים נובמבר- דצמבר 2011. (ב) סך של 1,477 ₪ בגין גמול בעבור עבודה בשעות נוספות. (ג) סך של 2,000 ₪ בגין פיצויי הלנה. (ד) סך של 1,200 ₪ בגין פדיון חופשה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.12. מסכומים אלה יקוזז סך של 516.30 ₪ בגין הוצאות מגורים והוצאות נלוות, אותן היה רשאי הנתבע 1 לקזז. הסכומים האמורים בסעיף זה, ישולמו תוך 30 יום מהמועד בו יומצא פס"ד זה לידי הנתבע 1, שאם לא כן, הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 45. כמו כן, הנתבע 1 ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מהמועד בו יומצא פס"ד זה לידי הנתבע 1, שאם לא כן, ישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 46. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין. זכויות עובדים