דוגמא לפסק דין בנושא התקף לב עקב פחד מפיטורים: 1. בפנינו תביעה שהגיש התובע, באמצעות ב"כ, כנגד החלטת הנתבע מיום 8/4/10, הדוחה תביעתו להכיר באטם שריר הלב מ-21/5/08, כפגיעה בעבודה. התובע, יליד 1946, עבד במוסך כמכונאי רכב, במשך 14 שנה. בתקופה הרלוונטית היה משבר כלכלי במוסך והעבודה היתה מועטה. ביום 19/5/09 הורה לו מנהל העבודה שלא להגיע לעבודה בימים 21-20 במאי, עקב הצמצום הניכר בהיקף העבודה. התובע, שחש כי הוא עומד לאבד את מקום עבודתו וכי עומדים לפטרו, חש חוסר אונים, לחוץ ועצבני ביותר, באופן שלא אפיין אותו. נגרם לו חוסר שקט, מתח, עצבנות, חש כאבים הולכים וגוברים ובבוקר יום ה' פנה לרופאה ופונה לבי"ח. עבודתו הרגילה אינה כרוכה בלחצים ומתחים. ב-19/5/09 נאלץ להתמודד עם מצב חריג, בו נתבקש שלא להגיע לעבודתו, מה שגרם לחשש כי יאבד את מקום פרנסתו. סמיכות הזמנים בין האירוע החריג לאוטם הלבבי מכרעת. בפני פקיד התביעות הונחה תשתית ראייתית מספקת (דו"ח סכום אשפוז המציין כי האוטם החל כנראה בלילה שקדם לאשפוזו; תצהיר אשתו של התובע "המאשרת את פרטי האירועים"). 2. בכתב הגנתו מ-16/5/11 הכחיש הנתבע טענות התובע וטען כי לא אירע לתובע אירוע חריג וכי לא אירעה לו פגיעה בעבודה. נטען כי בדין דחה הנתבע התביעה שהוגשה לו (ב-3/2/10), בהעדר פ"ע כדין. להגנתו צירף עותק התביעה למל"ל. 3. ביום 16/10/11 הוגש תצהיר התובע ותצהיר אשתו. ביום 3/6/12 נשמעה בפנינו עדות התובע ועדות אשתו. מטעם הנתבע נשמעה עדות מר רפאל אברהם, מנהל העבודה במוסך ("אבי"); בתום הדיון ביקשה ב"כ הנתבע להעיד את מנהל המוסך מר לוין מנחם ("המנהל") ועדותו נשמעה ב- 10/6/12. ב"כ התובע סיכם טענותיו בע"פ. ב"כ הנתבע סיכמה טענותיה בכתב (לאור מחלתה) ביום 2/8/12. התובע הגיש סכומי תשובה ביום 4/9/12 . לאור סיכומי התשובה הגיש הנתבע ב-24/10/12 בקשה ותגובה. 4. הראיות - * התביעה למל"ל (הוגשה ב-3/2/10 ; נכתבה ע"י ב"כ התובע - עמ' 2 שורות 19-21) נטען כי ב-19/5/09 נאמר לו לא להגיע לעבודה ביום 20/5 ו-21/5 (במקום בו עבד 13 שנה רצוף) ולפתע, חש שהוא מאבד את מקום עבודתו ונלחץ מאד. הרגיש כאב גדול, התרגשות, צער ופחד. מאותו ערב החלו כאבים בחזה, למחרת גברו ובלילה שבין 20/5 ל-21/5 פנה לבי"ח. הודיע על הפגיעה ב-21/5 לאבי, מנהל עבודה. * נ/1-נ/4 - ברקע הרפואי של התובע סכרת, מחלת לב איסכמית כרונית (מ-9/99), י.ל.ד (מ-12/99), היפרכולסטרול (מ-8/2001), T.I.A ו-C.V.A (מ-4/08). * ב-21/5/2009 (08:11) אצל רופאת המשפחה צוין: "בקור רגיל תלונות סיבת הפניה לחץ בחזה" - ניתנה הפניה למיון. * בקבלה רפואית למחלקת ט.נ. לב (21/5/09 שעה 09:16) צוין: "מזה כיומיים כאבים בקדמת החזה עם הקרנה ליד שמאל, באים והולכים משעה 03:00, כאבים התגברו ונמשכו ללא הפוגה עד הגיעו למיון. (כך גם בסכום אשפוז). * באנמנזה סעודית בט.נ. לב (21/5/09 10:00) צוין: כי אם התובע נפטרה מהתקף לב. * בתיק הרפואי - א.ק.ג. שינויים איסכמיים בדופן אנטריו ספטלי (30/8/01) אשפוז 15/7/99 - 18/7/99 - צויין: MIA ב- 4.08 צויין "איסכמיה מוחי" * ב-18/6/09 נרשם אצל הקרדיולוג: "ב-21/5/09 אשפוז בבי"ח וולפסון בגלל כאבים בחזה לסירוגין מזה שבוע. (בדיעבד - מיחושים מסוג זה הם לראשונה בחייו). הוא פנה לאשפוז כאשר הכאב היה ממושך ורצוף". (ההדגשה הוספה). 5. ולהכרעתנו - א. בבי"ח בקבלתו ובמהלך אשפוזו - אין תיאור אירוע או איזשהו אירוע חריג, אלא תיאור של כאבים בלבד (אין אזכור לטענת עובדה כלשהי לצמצומים/חשש/לחץ וכיוצ"ב, בעבודה). כך, גם חודש לאחר האשפוז, בקופ"ח - אין התובע מתאר איזשהו אירוע, ודאי לא חריג. אין אזכור להתרגשות, חשש, פחד, התרגזות, תחושה שאיבד מקום עבודתו, לחץ רב או צער. באותה עת, נקל היה כבר לציין עובדות אלה. בתצהירו טען התובע כי "בתקופה הרלוונטית" המוסך בו עבד היה במשבר כלכלי והעבודה הייתה מועטה מהרגיל, כשאבי אמר לו בערב ה-19/5 לא לבוא ביומיים הקרובים, חשש מאובדן עבודתו, כי עומדים לפטר אותו וכי זמן קצר לפני האירוע הנ"ל נאמר לו להשאר יום בבית, כך שהפעם היה לו חשש כבד, משמדובר ביומיים רצופים. כן טען כי נעלב מאד מהעובדה שאבי הוא שהודיע לו ולא הבעלים באופן אישי, חש זלזול, חוסר כבוד כלפיו, נעלב מאד וחזר נסער לביתו, וגם תוך כדי שסיפר לאשתו - חש שוב כאבים בחזה. אשתו של התובע חוזרת בתצהירה על האמור בתצהיר התובע. בעדותו טען התובע כי אירוע קודם בו נתבקש לשבת יום בביתו היה כשבוע קודם לכן, בו אבי ביקש שיצא יום אחד לחופש כי העבודה חלשה. עם זה לא היתה לו בעיה, כי לא התייחס, אמר לעצמו שישב יום אחד בבית כי אף פעם לא יצא לחופש (כשמנגד, אישר שיצא בעבר לחופשות כשהיה צריך). כשעומת עם תיאורו (בתצהיר) לגבי המצב הכלכלי, הוא משיב ש"בעל הבית אמר שהמצב קשה" - אך לא היה פחות עבודה, כי אינו יודע המצב הכלכלי; רק כשעומת עם דבריו בתצהיר הוא משיב ש"יכול להיות אך לא משבר שצריך לפטר פועלים". [ואנו נקשה: ואם לא משבר שצריך לפטר - הכיצד חשש שמאבד הוא עבודתו?] כן הוסיף ששבועיים קודם בעל הבית התחיל לרמוז על זה, דיבר כללית במוסך, לא ישירות אתו; אח"כ, טען ששמע אותו לפני שנתיים שלוש; ואח"כ - לא זוכר אם בעל הבית הוא שאמר, שמע שמועות דרך מנהל העבודה, שבא ואמר לו, שבועיים לפני כן, לצאת ליום ואח"כ ליומיים. ב- 19.5, אבי אמר לו את זה באמצע העבודה, וכששאל למה השיב לו שכך החליט בעל הבית. לא אמר לו כלום על מצב משבר. יום קודם עבד רגיל. (כשעומת עם כך שנעדר שעות - השיב: אולי לבדיקה; נ/5). נעלב כי הוא העובד הכי בכיר במוסך וגם לא אמר לו למה, בגלל שזה יומיים ובגלל שאף אחד לא יצא באותו זמן ליומיים. בכרטיס הנוכחות צויין יום חופשה ב-6 וב-13. אשת התובע טענה כי ישב בבית יום חופשה שבוע לפני כן, פעמיים אמרו לו יום אחד, פעם ראשונה אמרו לו שיש צמצום בעבודה. כמה ימים לפני, שבוע לפני, אח"כ, אמרו לו לא לבוא ליומיים. בפעם הראשונה שאמרו לו התובע בא נסער מאד, הרגיש חסר אונים, הרגיש לא רגיל, הרגיש שהולכים לפטרו. היה עצבני הרגיש לחצים איומים, שהולך לאבד העבודה, לא רגוע, לא הרגיש מנוח. נפגע מזה שלא בעל הבית אמר לו, חזר על זה כמה פעמים. אחרי יום החופש חזר לעבודה היה נסער, אך לא כאבים או לחצים. באירוע הנטען, כשחזר הביתה, אמר שהמנהל אמר לו לא להגיע יומיים, שיש מצב קשה במוסך, למחרת לא הרגיש טוב בכלל, כל היום. לא יודעת מי הודיע למעסיק. רק לו אמרו לא להגיע, לא אמרו למה, אין סיבה. אבי העיד כי שבוע קודם נתבקש התובע לא לבוא, נדמה לו רק פעם אחת קודם. בעל הבית עשה שיחה לכל העובדים, הסביר את המצב, שיידרש לקחת חופשה ומי שלא מתאים לו יכול לקחת פיצויים ולעזוב - שבוע או שבועיים קודם, לא זוכר. לא זוכר אם מישהו יצא לפני התובע, או שהתחילו עם התובע, נדמה לו שהיה עוד אחד. חושב שהתחילו בתובע, אך לא זוכר. כאחראי מחלקה הוא שאמר לתובע (ולא בעל הבית) . לא חושב שהתובע נפגע מזה (שלא הבוס אמר לו). אליו בטל"א לא פנה. משנטען בפניו כי התובע אומר שהרגיש לא טוב, חשש, אחרי השיחה עמו ואם לא הרגיש משהו - השיב אולי קצת מתח, היה משהו, היה נשמע מיואש. היתה פחות עבודה. ירידה של כמה חודשים טרם האירוע. לגבי 6, 13 בחודש - זה חופשה שביקש התובע. כשעומת עם טענת התובע, לפיה אבי ביקש שיצא לחופשה - אינו זוכר, לא רוצה לומר סתם. המנהל העיד שהתובע לא פנה עם טופס התביעה למל"ל כדי שיחתום עליו. קיבלו החלטה והסבירו לעובדים את המצב. כל העובדים קיבלו זאת ברוח טובה. לא היה גרזן מעל הראש. שוחחו עם כל העובדים ביחד, גם אבי דיבר כללית. מי שעבד מול העובדים זה אבי, שדיבר וסגר וניתן לדבר אתו. לא יודע מה התובע דיבר עם אבי. יצאו עוד עובדים (לא יכול לומר מי ומה, יום או יומיים). באותה תקופה היתה ירידה, יש תקופות של ירידה לפני ואחרי. בערך שנה שנתיים לפני כן. לדעתו, התובע ביקש לצאת לחופשה ולא שהוציאו אותו. יודע שרצה לנסוע ליומיים שלושה. לא זוכר חופש יזום (מצד המעסיק) שהתובע יצא ראשון, יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אבי היה אחראי על החופש היזום. כל העובדים קיבלו זאת בהבנה, לא ראה ששמחו או לא. ראו ירידה בעבודה. לא צהלה ולא מועקה. התובע אמר שחשב לתבוע את המל"ל ורצה שהמנהל ישתף אתו פעולה; לא בא אליו עם תביעה, רצה שישתף אתו פעולה בזה שביומיים שהיה בחופשה זה קרה לו והמנהל סרב. לא יודע מתי קרה האירוע, כשנשאל אם קרה כשהתובע היה בחופשה. יודע שישבו לשיחה עם העובדים שיֵצאו לחופשה כדי לעזור לעסק, אך לא יודע באיזה תקופה (כשנשאל לגבי תקופה של שבועיים שלושה טרם האירוע). החופשה בוודאי שהייתה בתשלום, יש רישום חופשה בכרטיס הנוכחות. מסקנתנו ממכלול העדויות: ראשית, לא התרשמנו כי היתה זו הפעם הראשונה בה נדרשו העובדים לצאת לחופשה בשל האטה בעבודה. שנית, שבועיים-שלושה קודם לארוע שוחח המנהל עם כלל העובדים (7-8 עובדים), שיחה בה נכח התובע, הבהיר שיש צורך שמדי פעם אחד העובדים יצא לחופשה, אבי דיבר עם העובדים וסגר עמם מתי יצא כ"א. לא היה ריח של פיטורים באויר. שלישית, התובע כבר יצא לחופשה ליום ב- 6 וליום נוסף ב- 13. התובע התבקש ב- 19.5 באמצע יום עבודה לצאת ליומיים חופשה ב- 20-21.5. (הגם שמנ/5 אין ללמוד כי הוצא ליומיים חופשה, אלא ליום 20.5 בלבד. 21.5 חושב לתובע כיום מחלה) בל נשכח כי אשת התובע מציינת כי פעמיים דיברו אתו על יום חופשה ו"אחר כך אמרו יומיים" (עמ. 7). רביעית, ב- 18.5 התובע ביקר בבוקר אצל הרופא וטופל בענין מחלת הסכרת. חמישית, ב- 19.5 באמצע יום העבודה (גרסת התובע), או לקראת סוף יום העבודה (כגרסה שהוצגה לאבי בח.נ.) נאמר לתובע לצאת ליומיים (ואבי לא אישר כי התובע נתבקש ב- 19.5 לצאת ליומיים) והתובע הוא שבחר את היומיים. ששית, בנוגע לטענת התובע כי מעולם לא יצא לחופשה, בחודש מאי ובנגוד לגרסת אשתו לפיה רק שבוע קודם לארוע הוצא ליום חופשה, שהה התובע בחופשה פעמיים, ליום, מה ששכנע אותנו כי שיחת המנהל עם כלל העובדים התקיימה יותר משבועיים קודם לארוע. תימוכין לכך מצאנו הן במועדי החופשה של התובע (6,13 למאי והן בגרסתו בעמ. 4-5, עם הגרסה כי נכח בשיחת המנהל עם כלל העובדים והן בגרסת אשתו לפיה פעמיים דיברו אתו על יום ורק אח"כ, על יומיים). שביעית, בנגוד לעדות אשת התובע -טען בפנינו כי קודם ל- 19.5, כלל לא ייחס חשיבות/משמעות לדברי אבי, שיצא לחופש כי העבודה חלשה. אלא, ששוכנענו דוקא מדברי אשת התובע, גרסה שנשמעה במלוא חריפותה באותנטיות ושלא מתוך שק"ד/מחשבה על המשמעות המשפטית של תשובתה, גרסה שמשמעה, שבמשך יותר משבועיים טרם ה- 21.5, היה התובע לחוץ, נסער מאוד, הולך לאבד עבודתו, עצבני, חסר אונים. שמינית, והעיקר - לא שוכנענו כלל ועיקר כי כשנתבקש ע"י אבי לצאת לחופשה הגיב התובע כנטען בתביעתו למל"ל, כי חשש מחד מהפסקת עבודתו ומאידך, כי התרגז, היה נסער, חש לחץ, כאב... או כי כך הרגיש בעקבות בקשת אבי. ודאי לא, כי נעלב מכך שהמנהל לא אמר לו - שהרי המנהל אמר לו עם יתר העובדים, כשרק הביצוע נעשה ע"י אבי. ודאי כך לאור עדותו של אבי כי התובע הוא שבחר את היומיים בהם יצא לחופשה. התרשמנו כי אבי דוקא היה אוהד לתובע בעדותו ומכל מקום שוכנענו בעדותו כי היומיים נבחרו ע"י התובע עצמו. כך, שוכנענו כי לא היה איזשהו חשש כי יאבד את מקום עבודתו או כי עמדו לפטרו (ודאי לא ב- 19.5 וגם אם אבי היה מוכן להעריך כי התובע היה קצת מתוח/נשמע מיואש - עדיין אין מדובר ב- 19.5). כך, לא שוכנענו (כנטען בתביעה) כי ב- 19.5 ארע ארוע/ארוע חריג בעבודה לתובע. כך, סתירה מהותית בין גרסת התובע בתביעתו למל"ל ועדותו לעדות רעייתו - מדבריה עלה כי כבר מההודעה הראשונה החל לחוש בכאבים וזו כמובן לא התרחשה ב- 19.5! וכל כך, משנאמנת עלינו העובדה כי לרופאה בקופ"ח, 21.5 בשעה 08:11, בקבלתו בבי"ח במחלקת ט. נמרץ לב 21.5 בשעה 08:47, ועד לשחרורו מביה"ח, כמו גם בבקורו אצל הקרדיולוג, חודש לאחר הארוע (18.6.09) ובביקורים התכופים אצל רופאת המשפחה ולאחר ששוחרר מביה"ח [26.5, 27.5, 2.6 (שאז קיבל תעודת מחלה לחודש), 10.6, 11.6, 15.6, 21.6 (אחרי קרדיולוג והפניה לרופא תעסוקה) 29.6 (שאז קיבל ת. מחלה נוספת) 22.7, 28.7 (ת. מחלה עד 15.8) 4.8, 14.8, 18.8, 6.9 וכו'...] - אין ולוּ רמז לארוע/ארוע חריג/ארוע חריג בעבודה! כאן המקום להזכיר עוד כי התובע פנה לרופאת המשפחה ב- 10.11.09 (3 חודשים טרם הגשת התביעה למל"ל), ביקש הפנייה לועדה בבטוח לאומי - וגם אז אין ולוּ רמז לתאור ארוע/ארוע בעבודה. בכל התקופה שעד פנייתו לבטל"א - אין גם טענה כי חש שעומד הוא בפני פיטורים, חוסר אונים, כי היה לחוץ ועצבני ביותר, בחוסר שקט, מתוח - וכיוצ"ב טענות שהועלו רק מעת שפנה לבטל"א. אין מקום לטענה, כביכול, בשל "הדחיפות" בהגעתו (לקופ"ח או לבי"ח) - אין זכר לפרוט עובדתי! ודאי לאור הפניות שצויינו לעיל. שוכנענו כי התובע לא רק שלא תאר ארוע כלשהו, גם במועד מאוחר לאוטם, אלא גם שבפועל, לא רק שהרגשתו הייתה עפ"נ שבועיים לפחות, אלא גם כי הכאבים לא החלו ב- 19.5, אלא החלו עת יצא ליום חופשה (כהפניית הנתבע בסיכומיו; כרישום הקרדיולוג ב- 18.6 - ודאי כך, כשלמעשה לא זכר שהיה פעמיים ביום חופשה - כך, שלכאורה אין לשלול כי חש כאבים כבר שבועיים לפני אשפוזו!) ובעיקר, לאור עדותו ועדות אשתו מהן עלה כי כבר מעת בה הוצא לחופשה ליום חש לחץ/כעס וכיוצ"ב והחל לסבול מכאבים. משמע, יותר משבועיים טרם הארוע הנטען. ב. בסיכומיו טען התובע כי הנתבע דחה התביעה בלא סיבה, ללא ראיות ועדויות, גם ללא חקירת התובע, בעיקר מהטעם שהמעביד סרב למסור גרסה. אף שקשה להבין הכיצד לא נגבתה הודעת התובע ואף לא נתקבלה עמדת המעסיק - אין בסיס לטענה כי התביעה נדחתה "בעיקר" בשל חוסר שת"פ של המעסיק. טענה זו נדחית, מיניה וביה, ממכתב הדחיה (נספח 1 לתביעה). ויובהר - כעולה מהתביעה למל"ל ואף ממכתב הדחיה - לא ידע הנתבע כי התובע מיוצג. הנתבע דחה התביעה, משלא הוכח אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה, שהביא לאוטם; משמאמץ ומתח מתמשך אינם אירוע תאונתי; ומשעסקינן במחלה טבעית. הנתבע רק הביא לידיעת התובע כי המעסיק סרב להיחקר. משמע, ודאי אין לראות בכך את "עיקר" הסיבה לדחייה ולטעמנו, אף לא את הטפל בה. הנמקת הדחייה, משפטית היא, ומבוססת על העדר אסמכתא עובדתית-ראייתית לאירוע, לאירוע חריג, מחד ומאידך, לאור קיומן של ראיות על מתח ומאמץ מתמשך (שקדמו ליום הארוע הנטען). ובהקשר זה יש להזכיר כי הנתבע הציג את כרטיס הנוכחות של התובע בחודש מאי - משמע, פעולת חקירה "כלשהי" - בוצעה (ובפנינו לא הובהר מי הציג הכרטיס בפניו! - ודאי לא "השיג" הנתבע את הכרטיס בעצמו). איננו מקבלים את טענות התובע בסיכומיו, הדברים שהם "פרשנותו" לדברים שנאמרו בפנינו - ושאינם הדברים עצמם (ורק לדוגמא נזכיר את עמ' 19 שורות 31-30). כך גם אין בסיס לטענת התובע בתביעתו לביה"ד (כמובא לעיל, עמ. 1 שורות 21-23) בל נשכח כי לא צוינו בתביעה למל"ל "עדים" לארוע. בהתאם - לא נהירה הטרוניה האמורה שהרי תצהיר אשת התובע לא נזכר בתביעה למל"ל ואינו נזכר במכתב הדחייה (8.4.10), ובפנינו אין כלל תשתית עובדתית כביכול, הוגש תצהירה בפני פקיד התביעות. ובהקשר זה נדרשים אנו לתגובת התובע לסיכומי הנתבע - כמדומה "הפליג" התובע, עת הפך את סיכומי התשובה ל"תוכחה", בענין בו ביה"ד אינו דן (ראה רישא וסיפא סיכומיו). כך גם "הפליג" התובע בהקף, מעבר לנצרך לתשובה. נציין כי אנו עוסקים בעובדות כל תביעה ותביעה ולא באופן התנהלותו של צד זה או אחר. הנתבע לא טען (ואף לא רמז לכך) כי ייצוג משפטי אינו לגיטימי. שוב, עסקינן ב"פרשנות" התובע בלבד. ודאי לא עסק הנתבע - ואף לא לנו היא - בבא כוחו של צד זה או אחר! כל שנטען, ובהתבסס על ההלכה, הוא כי בהתייחס לגרסה שנשמעה בתביעה למל"ל - יש לקחת בחשבון כי גרסה זו ניתנה לאחר יעוץ משפטי. (בהתאם, מצא הנתבע להפנות בבקשתו לתגובה לעב"ל 462/06 נחום אברהם נ' המל"ל; עב"ל 50528-08-10 המל"ל נ' זיאד פרחאן). מוצאים אנו לציין עוד, כעולה ממכתב הדחייה, סרב המעסיק להחקר ע"י המל"ל. נכון (וראוי) נהג הנתבע עת הביא הדבר לידיעת התובע. אין בכך, עם זאת, כדי להפוך את המעסיק למה שנטען כלפיו. כמדומה, נשמע בפנינו מענה מתקבל על הדעת בהקשר זה מאת המנהל ומנגד, אבי הבהיר כי לא הובאה בפניו פנייה למתן מידע בהקשר לתובע. כך גם לא נוכל "להפליג למחוזות" אליהם פנה התובע - שהרי לא נהיר לנו "החשש" מתביעה כנגד המעסיק או עילתה של זו (ובענווה, גם לא בנזיקין). התרשמנו מעדות המנהל כי סרב לשת"פ עם התובע, שבשלב כלשהו כנראה ביקש לייחס האטם לעבודתו וביקש סיוע לכך מהמנהל - שסרב. הא ותו לא. ג. לא שוכנענו כי היה התובע הראשון או היחיד שיצא לחופשה או חשיבות עובדה נטענת זו לענייננו, שהרי הצורך לנצול החופשה הובהר לכלל העובדים, ואך סביר הוא כי לא נסגר המוסך לחופשה מרוכזת לכל העובדים. אף לא הוכח כי התובע היה הבכיר בעובדים (שמא, הותיק שבהם?) כך גם איננו עוסקים בשאלה אם "סבירה" תחושתו הסובייקטיבית אלא בשאלה אם הוכח בפנינו ארוע חריג בעבודה והאם לתחושה הסובייקטיבית (ולנסיבותיה) כפי שנטענה קיימת ראייה אובייקטיבית (מזמן אמת). ובאשר ל"אי התאמות" (משמעותיות או שוליות) - ככל שיש אי התאמות בעדות אבי או המנהל - סביר דוקא כי כך יהיה בהן, שהרי אין הם מעידים על דבר הנטוע בהכרח בזכרונם. ומנגד, פרטנו לעיל העדר גרסת עובדה, בכל המסמכים הרפואיים, לא רק המיידיים. משקל נוסף יש לכך גם לאור העובדה כי הגיע לרופאה ולבי"ח בלוויית רעייתו, שלטענתה, כבר מלכתחילה חש בכאבים וכיוצ"ב! אותן אי התאמות, גם אם שוליות, כטענת התובע בסיכומיו, משמעותיות יותר ביחס לעדויותיו, המכוונות לענין (הרבה יותר מאבי והמנהל). ד. שוכנענו כי הודעת המנהל לעובדים ניתנה כ- 3 שבועות לפני הארוע, הודעה שנתקבלה בהבנה (גם אם לא ב"שמחה"), משיש להניח כי העובדים הבחינו בהאטה כזו או אחרת בעבודתם. לא שוכנענו כי התובע הגיב בחריפות או באופן כלשהו להודעה זו במהלך העבודה עצמה! מקבלים אנו כי עסקינן היה בתקופה של האטה בעבודה, ואף את העובדה כי התובע שהה בחופשה יומיים קודם ליום האירוע (יום שבוע קודם ויום שבועיים קודם). מנגד, לא הוכח כי יציאה לחופשה היתה דבר חריג; כן שוכנענו כי העובדים נתבקשו לצאת לחופשה (בשכר) בעת בה העבודה הואטה, גם בעבר. אין חולק כי הוצאת עובד לחופשה, בנסיבות בהן העבודה חלשה ואף אם נאמר לעובדים כי אחרת יכולים הם לעזוב ולקבל פיצויי פיטורין - אינן נסיבות רגילות. אלא, שבענייננו, הוצא התובע ליום חופשה שבוע ושבועיים קודם ליום האירוע, כשהסבר המעסיק ניתן עוד קודם לכן ולא הוכח כי דובר על פיטורים בגין צמצומים או האטה. והעיקר - ברור היה כי המעסיק ישלם עבור ימי החופשה. אף התובע חרף תאורו את הרגשותיו, לא טען (וגם לא רעייתו) כי חשש שלא ישולם לו בגין ימי חופשתו, מחד ולמען הדיוק, אף לא טען כי יבולע לו אם יסרב לצאת לחופשה! לא שוכנענו כי הרגשתו הרעה, לחץ וכיוצ"ב טענות התובע - ארעה בשל העבודה בעת בה נתבקש לצאת לחופשה ליומיים ע"י אבי (ולא ע"י המנהל) ובל נשכח כי ההודעה העקרונית, ההסבר להוצאה לחופשה ניתן ע"י המנהל! שוכנענו כי הוסבר לכל העובדים כי יתבקשו לצאת לחופשה ואגב כך, תמוה כי התובע כלל לא סיפר בתצהירו על הודעת המעסיק הכללית, בהקשר זה, ודאי בטוענו כי "נעלב" מכך שאבי הודיעו. התובע עצמו כבר יצא לחופשה שבוע/שבועיים קודם לכך, לפי עדותו בפנינו ממנה ניתן היה להבין כי יצא כבר פעמיים, כל פעם ליום, עוד טרם האירוע; כך גם לפי עדות רעייתו וכך לפי כרטיס הנוכחות. כזכור, התובע מציין כי החלו לו הכאבים באותו שבוע שיצא ליום אחד חופשה וציין כי זה ארע שבוע, שבועיים קודם - כך שיש טעם בטענת הנתבע במכתב הדחייה! וכך שוכנענו כי מהודעת המנהל אלה היו תחושותיו. וכך גם לאור עדות רעייתו המציינת כי פעמיים נאמר לתובע לשבת בבית ליום אחד (עמ' 7 שורות 22-21). לא שוכנענו כאמור כי התובע היה נסער מאד, חסר אונים, הרגיש לא רגיל, עצבני, לחצים איומים - וככל שכך, כבר מהודעת המעסיק על הוצאה יזומה של עובדים לחופשה וכי לפחות בתקופה של כ-3 שבועות טרם יום האירוע הנטען. (ומכל מקום, יותר משבועיים, שהרי לא נטען כי מיד לאחר השיחה הוצא התובע לחופשה, שברי שיצא ב- 3 לחודש, לראשונה). ה. עוד ראוי להזכיר - כי בנגוד לגרסתו בעדותו - דוקא מתצהיר התובע עלה כי "בתקופה הרלוונטית" - המוסך היה במשבר כלכלי והעיקר - "העבודה הייתה מעטה מהרגיל" - אין התובע טוען כי כך נאמר לו, כך הוסבר ע"י המנהל/אבי/כך שמע מ"שמועות" של העובדים וניתן דוקא להבין כי ידע הוא כך מעבודתו בפועל בתקופה הרלוונטית! - האטה בעבודה שברי כי חש בה! גם לא התרשמנו מ"אמינות" העדות של התובע/רעייתו בדבר הידיעה על המצב הכלכלי במקום העבודה (בגרסאות השונות, כמפורט בסיכומי הנתבע). מקובלות עלינו גם טענות הנתבע לפיהן נדרשת ראייה אובייקטיבית לדחק הנפשי הנטען. ראייה כזו, ככל שנטען כי מצויה היא בתצהיר אשתו - מול עדותה, מלמדת כי "הדחק הבלתי רגיל", ככל שהיה נתון בו, התקיים עפ"נ תקופה של יותר משבועיים טרם אשפוזו. ראייה אובייקטיבית כאמור אינה מצוייה באיזשהי אסמכתא רפואית, גם לא מאוחרת לאשפוז! - כזו, אכן באה לעולם רק לאחר שנטל ייצוג משפטי. כך גם אין עסקינן ב"ספק" בחריגות הארוע, ודאי לא כזה שיצדיק מינוי מומחה. לטעמנו, אין עסקינן ב"ספק" כלל ועיקר. ככל שנחשף התובע לארוע חריג (ושוכנענו כי לא כך) - שוכנענו כי היה נתון בדחק במשך תקופה ארוכה, וללא כל ביטוי חיצוני לכזה (גם לא בדבריו), בעוד שסבל במהלך התקופה מכאבים. ראייה "אובייקטיבית" יש בפנינו אך לעצם הכאב שסבל ממנו - אך לא נטען בסמיכות לאירוע הלבבי (לפניו או לאחריו) למצב נפשי, לחץ, כעס, עצבנות, לחשש וכיוצ"ב טענות ("הדחק הנפשי" בזמן אמת). ו. הנה כי כן - משלא שוכנענו כי ארע לתובע ארוע חריג בעבודתו - נדחית התביעה. אין צו להוצאות. התקף לב / אוטם שריר הלבפיטורים