הפרת הסכם שיווק והפצה

התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את ההסכמים הפרה יסודית בכך שלא רכשו את הכמויות החודשיות והשנתיות המינימליות שהתחייבו לרכוש. על כן הייתה התובעת רשאית לבטל את ההסכמים, וכך אכן עשתה בהגישה את התביעה. ואילו הנתבעים טוענים כי לא הפרו את ההסכמים, שכן הכמויות הנקובות בהסכמים הינן כמויות צפויות בלבד ולא כמויות שאותן מחויבים הנתבעים לרכוש, וכי קיימת בין הצדדים הסכמה כי אם לא יעמדו הנתבעים בכמויות המוסכמות תוארך תקופת ההסכם בהתאם. דוגמא לפסק דין בנושא הפרת הסכם שיווק והפצה: זוהי תביעה להשבה ולפיצויים בעקבות הפרה נטענת של הסכמים בין הצדדים אשר בוטלו על ידי התובעת. הרקע העובדתי התובעת עוסקת בייצור, בשיווק, בהפצה ובמכירה של שמנים, של חומרי סיכה ושל מוצרי לוואי (להלן: "המוצרים"). נתבעות מס' 1 ו-2 (להלן: "הנתבעות") הפעילו במועדים הרלבנטיים לתביעה זו מוסך בירושלים. נתבע מס' 3 (להלן: "הנתבע") היה הבעלים והמנהל של הנתבעות (להלן יכונו שלושת הנתבעים או חלקם בכינוי "הנתבעים"). בין התובעת לבין הנתבעות או מי מהן נכרתו מספר הסכמים (להלן: "ההסכמים"): ביום 7.6.99 נכרת בין התובעת לבין נתבעת 2 הסכם אספקת מוצרים והשאלת ציוד (להלן: "ההסכם מ-99"). ביום 7.7.99 נכרת בין התובעת לבין נתבעת 2 הסכם הלוואה. ביום 21.12.00 נכרת בין התובעת לבין נתבעת 2 הסכם אספקת מוצרים וקידום מכירות. ביום 1.1.04 נכרתו בין התובעת לבין נתבעת 1 הסכם אספקת מוצרים והשאלת ציוד (להלן: "הסכם השאלת הציוד מ-04") והסכם אספקת מוצרים וקידום מכירות (להלן: "הסכם קידום המכירות מ-04"). על פי שני ההסכמים משנת 2004 (להלן: "הסכמי 2004"), תרכוש נתבעת 1 מהתובעת כמויות חודשיות ושנתיות מינימליות של מוצרי התובעת במהלך כל תקופת ההסכם. כנגד זאת תקבל נתבעת 1 ציוד של התובעת בהשאלה לתקופת ההסכם, ואף תקבל הנחה מראש עבור רכישת המוצרים בדמות מענק כספי בסך 120,000 ₪ (להלן: "המענק"). בהתאם להסכמי 2004 מסרה התובעת לנתבעת 1 ציוד נוסף על זה שמסרה בהתאם להסכם מ-99 (כל הציוד יכונה להלן: "הציוד") וכן נתנה לה את המענק. נתבעת 1 רכשה מהתובעת מוצרים, בכמויות פחותות מן הכמויות החודשיות והשנתיות המינימליות הנקובות באותם הסכמים. לטענת התובעת הפרו הנתבעות את ההסכמים השונים, ובכלל זה את הסכמי 2004, בכך שלא רכשו ממנה את כמויות המינימום של המוצרים שהתחייבו לרכוש. ביום 21.12.09 הגישה התובעת תביעה זו. בסעיף 11 לכתב התביעה ציינה התובעת: "למען הסר ספק, יש לראות בכתב תביעה זה הודעה נוספת על ביטול ההסכם (ההדגשה במקור)". במהלך הדיון הבהירה התובעת כי אינה טוענת כי נתנה הודעת ביטול קודם להגשת התביעה (עמ' 12 שו' 12-18). בתביעתה עתרה התובעת לסעדים בעקבות ביטול הסכמי 2004: החזר חלקי של המענק ופיצוי בגין אובדן רווחים. בנוסף עתרה להחזר הציוד שנמסר לנתבעים בהתאם להסכמים, או לתשלום שוויו. עם הגשת התביעה חדלו הנתבעים לרכוש מוצרים מהתובעת. בשנת 2011 סגרו הנתבעים את המוסך. במהלך ניהול ההליך הגיעו הצדדים להסדר ביחס לציוד, אשר קיבל ביום 30.10.11 תוקף של החלטה. בהתאם להסדר יפקידו הנתבעים בידיו של ב"כ התובעת פקדון בסך 123,000 ₪ (להלן: "הפקדון"), והדבר יחשב כאילו רכשו הנתבעים את הציוד. עם מתן פסק הדין יפעל ב"כ התובעת בפקדון כדלקמן: אם בפסק הדין יקבע כי הציוד היה ונותר של התובעת, יועבר הפקדון לתובעת, וזו תוציא לנתבעים חשבונית מס. אם בפסק הדין יקבע כי הציוד אינו של התובעת אלא של הנתבעים, יוחזר הפקדון לידי הנתבעים. אם בפסק הדין יקבע כי חלק מהציוד אינו של התובעת אלא של הנתבעים, יוחזר חלקו של הפקדון לידי הנתבעים בהתאם לשווי הציוד שלגביו תקבע קביעה זו, ויתרתו תועבר לתובעת, אשר תוציא לנתבעים חשבונית מס. דיון והכרעה התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את ההסכמים הפרה יסודית בכך שלא רכשו את הכמויות החודשיות והשנתיות המינימליות שהתחייבו לרכוש. על כן הייתה התובעת רשאית לבטל את ההסכמים, וכך אכן עשתה בהגישה את התביעה. ואילו הנתבעים טוענים כי לא הפרו את ההסכמים, שכן הכמויות הנקובות בהסכמים הינן כמויות צפויות בלבד ולא כמויות שאותן מחויבים הנתבעים לרכוש, וכי קיימת בין הצדדים הסכמה כי אם לא יעמדו הנתבעים בכמויות המוסכמות תוארך תקופת ההסכם בהתאם. סדר הדיון יהא כדלקמן: תחילה אבחן אם הפרו הנתבעים את ההסכמים, בהמשך תבחן השאלה אם בוטלו ההסכמים כדין, ולבסוף אתייחס לתוצאות ביטול ההסכמים. האם הפרו הנתבעים את ההסכמים? אין חולק כי הנתבעים רכשו במהלך החודשים והשנים כמויות חודשיות ושנתיות של המוצרים הנמוכות מן הכמויות המינימליות הנקובות בהסכמים, אף שקיימת בין הצדדים מחלוקת ביחס לגודל הכמויות שנרכשו. סעיף 4.1 לכל אחד משני ההסכמים משנת 2004 קובע: "הלקוח מתחייב לרכוש מהחברה, במשך כל התקופה בה ההסכם בתוקף, את מוצרי החברה בהיקף אשר לא יפחת מהכמויות של 2.5 טון בכל חודש קלנדרי. וכמות שנתית מצטברת של 30 טון וסה"כ 240 טון לכל תקופת ההסכם (ולהלן: "כמויות המינימום")". הסעיף נוקט, איפוא, בלשון התחייבות, וזוהי הלשון הננקטת גם בסעיפים אחרים באותם הסכמים (לדוגמא סעיף 4.2 להסכם השאלת הציוד מ-04, וסעיף 4.3 בכל אחד משני ההסכמים מ-2004). חרף זאת גורסים הנתבעים כי אין מדובר בהתחייבות לרכוש את כמויות המינימום, דבר אשר לטענתם נלמד מסעיף 4.1 להסכם מ-99, מהתנהלותם של הצדדים במהלך עשר השנים מאז החתימה על ההסכם הראשון ביניהם בשנת 1999 ועד להגשת התביעה, ומעדותו של איל יפה (להלן גם: "יפה") מטעם התובעת. אתייחס לטענות אלה אחת לאחת. סעיף 4.1 להסכם מ-99: ברישת סעיף 4.1 להסכם מ-99 נקבעו כמויות המינימום אשר ירכשו מהתובעת. בהמשך הסעיף נאמר: "ידוע ללקוח שהכמויות הנ"ל מהוות את הבסיס העיסקי להסכם זה ובאם הלקוח לא יעמוד בכמויות אלו תקופת ההסכם תוארך אוטומטית בהתאם". במבוא לכל אחד משני ההסכמים משנת 2004 נאמר: "הואיל וברשות הלקוח 2 חוזים מתאריך 7/6/1999 ומתאריך 21.12.2000 חוזה זה הוא בנוסף ואינו מבטל החוזים הקיימים". על "הואיל" זה מבססים הנתבעים טענתם כי תנאי ההסכם מ-99, ובכלל זה סיפת סעיף 4.1 לאותו הסכם, חלים גם בשני ההסכמים מ-2004. אין בידי לקבל פרשנות זו של הנתבעים. לשונו של "הואיל" זה הינה ברורה ומפורשת: נקבע בו כי הסכמי 2004 הינם בנוסף לשני ההסכמים הקודמים, ואינם מבטלים אותם. לא ניתן להסיק מכך את שמבקשים הנתבעים, דהיינו כי תנאים הכלולים בהסכם מ-99 ואינם כלולים בהסכמי 2004, הינם חלק מתנאיהם של הסכמים אלה. הפרשנות שיש ליתן ל"הואיל" זה היא זו העולה מלשונו, ולא אחרת. שהרי אילו רצו שני הצדדים כי תנאים מן ההסכם מ-99 יהיו חלק מתנאי ההסכמים מ-2004, היו כוללים תנאים אלה בהסכמים, ולחילופין מציינים במבוא כי תנאי ההסכם מ-99 יהוו חלק מההסכמים מ-2004, אך הם לא עשו כן. התנהלות הצדדים במהלך תקופת תחולתם של ההסכמים: אין חולק כי לכל אורך שנות פעילותם המשותפת של הצדדים, החל מהחתימה על ההסכם מ-99 ועד להגשת התביעה, לא רכשו הנתבעים באף חודש ובאף שנה מוצרים בכמויות המינימום הנקובות בהסכמים. חרף זאת לא ביטלה התובעת את ההסכמים, לא פנתה אל הנתבעים בעניין למעט פניה בודדת בשנת 2006, לא טענה כי מדובר בהפרה של ההסכמים ולא דרשה כי הנתבעים ירכשו את הכמויות המינימליות. עם זאת לא אוכל לקבל את המסקנה שמבקשים הנתבעים להסיק מהתנהלות זו של התובעת, דהיינו כי הסכמי 2004 אינם כוללים התחייבות לרכישת כמויות מינימום. כאמור, לשון ההסכמים הינה ברורה ומפורשת. עצם העובדה שבמהלך השנים מחלה התובעת על קיומה של התחייבות זו משליכה על סיווג ההפרה ותוצאותיה, ובכך אדון להלן, אך לא על תוכנם של ההסכמים. עדות איל יפה: יפה מסר בסעיף 7 לתצהירו, ואף בחקירתו הנגדית (עמ' 30 שו' 15 - עמ' 31 עמ' 14) כי סעיף כגון 4.1 להסכם מ-99, בדבר הארכה אוטומטית של חוזה אם לקוח אינו עומד ברכישת כמויות המינימום, הינו סעיף הקיים בכל החוזים של התובעת עם לקוחותיה. ואולם אף מעובדה זו לא ניתן ללמוד, כפי שמבקשים הנתבעים, שסעיף זה הינו חלק מהסכמי 2004 חרף העובדה שלא נכלל בהם. סיכום: סיכומו של דבר, לשונם של הסכמי 2004 הינה ברורה, וממנה עולה כי הנתבעים התחייבו לרכוש את כמויות המינימום שנקבעו בהם. משלא עמדו הנתבעים בהתחייבות זו הפרו את ההסכמים. האם ביטלה התובעת את ההסכמים כדין? לטענת התובעת, אי רכישת כמויות המינימום מידי חודש ומידי שנה מהווה הפרה יסודית של ההסכמים, ומקנה לה זכות מידי חודש ומידי שנה לבטלם. ואילו הנתבעים טוענים כי בהתאם להסכמים מחויבת הייתה התובעת ליתן להם הודעה טרם ביטולם, ולאפשר להם לטעון טענותיהם, אך היא לא עשתה כן. עוד טוענים הנתבעים כי הימנעותה של התובעת במשך עשר שנות פעילותם המשותפת של הצדדים מלבטל את ההסכמים בשל הפרתם הנטענת מהווה ויתור על זכותה לבטלם, זכות שעומדת לה זמן סביר לאחר ההפרה. לכל הפחות, כך גורסים הנתבעים, היה על התובעת ליתן להם אורכה לקיום ההסכמים כתנאי לביטולם. משלא עשתה כן, הרי שביטול ההסכמים אינו ביטול כדין, דבר המהווה הפרה של ההסכמים על ידי התובעת. סעיף 6 להסכם השאלת הציוד מ-04 קובע בין היתר: "במידה והלקוח יפר מי מהתחייבויותיו עפ"י הסכם זה ולא יתקן הלקוח את ההפרה לאחר התראה בכתב בת 7 ימים מראש, תהא פז שמנים רשאית לתבוע את הלקוח הן בגין הפרת הסכם זה, וכן בגין הפרת ההסכמים שמיום 7.6.1999 ומיום 21.12.2000 והלקוח מוותר בויתור בלתי חוזר על העלאת טענת התיישנות כנגד תביעה כאמור". לנוכח הוראה מפורשת זו מחויבת הייתה התובעת ליתן לנתבעים התראה בכתב ולאפשר להם לתקן את ההפרה תוך שבעה ימים. ביטולו של הסכם זה, שנעשה רק בעצם הגשת התביעה, וזאת מבלי שניתנה התראה כאמור, מהווה הפרה של ההסכם מצד התובעת. ואולם אף אלמלא הוראה זו אני סבורה כי צודקים הנתבעים בטענתם כי התובעת ביטלה את ההסכמים שלא כדין, שכן בנסיבות העניין הייתה התובעת חייבת ליתן לנתבעים ארכה לקיום ההסכמים טרם ביטולם. קביעתי זו נשענת על העובדות הרלבנטיות הבאות: ההסכם הראשון בין הצדדים נחתם ביום 7.7.99, ונקבעו בו כמויות מינימליות. הנתבעים לא עמדו בכמויות אלה, אך חרף זאת לא זו בלבד שהתובעת לא ביטלה את ההסכם ואף לא התריעה בפני הנתבעים על ההפרה, אלא היא חתמה עימם על הסכם נוסף ביום 21.12.00. גם בהסכם זה התחייבו הנתבעים לרכוש כמויות מינימליות ממוצרי התובעת, ואף בהתחייבות זו לא עמדו. אף בשלב זה לא ביטלה התובעת את ההסכמים ולא התריעה על הפרתם, וביום 1.1.04 אף חתמה עם הנתבעים על הסכמי 2004, שבמסגרתם נתנה להם ציוד נוסף ומענק. הנתבעים לא עמדו גם בהתחייבותם לרכוש כמויות מינימליות על פי הסכמים אלה. למעשה באף חודש לא רכשו הנתבעים את הכמות המינימלית החודשית. רק ביום 11.9.06 פנתה התובעת בכתב אל הנתבעים בעניין זה. הייתה זו הפניה הראשונה והיחידה בעניין. גם לאחר פניה זו לא רכשו הנתבעים בשום שלב את הכמויות המינימליות. התובעת לא מסרה לנתבעים הודעה בכתב על ביטול ההסכמים עד להגשת התביעה ביום 21.12.09. אף בהנחה כי אומנם, כטענת התובעת, אי עמידה בכמויות המינימום החודשיות והשנתיות מהווה הפרה יסודית של ההסכמים, המקנה לה זכות לבטלם מבלי לתת לנתבעים ארכה לקיומם, לא אוכל לקבוע כי התובעת ביטלה את ההסכמים כדין. סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") מקנה לנפגע מהפרה זכות לבטל את החוזה תוך פרק זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה, ואם ניתנה ארכה לקיום החוזה - תוך פרק זמן סביר לאחר שחלפה הארכה. במקרה זה הפרו הנתבעים את ההסכמים עם התובעת מידי חודש בחודשו, כבר בסמוך לאחר החתימה על ההסכם הראשון, הפרות שהיו ידועות לתובעת. התובעת בחרה שלא לבטל את ההסכמים. כידוע, ביטול חוזה כתוצאה מהפרה יסודית הינו זכות הנתונה לנפגע. אם לא מימש הנפגע את זכותו לביטול החוזה תוך פרק זמן סביר מעת שנודע לו על ההפרה, הוא מאבד את זכותו זו, והחוזה ממשיך להיות בתוקף. על פי ההלכה הפסוקה הנפגע אינו מאבד את זכות הביטול לצמיתות, שכן כל עוד לא תוקנה ההפרה על ידי המפר יכול הנפגע לחדשה באמצעות מתן ארכה למפר לקיים את החוזה. אפנה בעניין זה לסיכום ההלכה הפסוקה מפיו של הנשיא ברק ברע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779 (2002) בפסקה 8 לפסק דינו: "ההלכה הינה כי עם חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול, אין לבטל החוזה אם ניתן לפרש את חלוף הזמן כוויתור הנפגע על זכות הביטול. לעומת זאת, אם חרף חלוף הזמן הסביר, אין הנפגע מוותר על זכות הביטול, כי אז לא רוכש לעצמו המפר חסינות מלאה מפני ביטול. אכן, ההלכה הינה, כי אם ההפרה בעינה עומדת בזמן בו מבקש הנפגע לבטל את החוזה, אין כל צידוק להעשיר את המפר על חשבון הנפגע. בכוחו של הנפגע לבטל את החוזה, ובלבד שהוא מעניק למפר אורכה סבירה לקיימו, ומבטל החוזה בתוך זמן סביר לאחר מתן האורכה (ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבנאל, פ"ד כט(2) 652, 657; ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' הוך, פ"ד לז(3) 393, 405-403; ע"א 283/81 ג'קוב קומפני (ישראל) בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פד לז (3) 658, 666; ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767, 777; ע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' קרון, פ"ד מה(3) 7, 14. עמד על כך השופט ת' אור, בציינו: "בנסיבות אלה של מתן ארכה - אפילו היתה ההפרה יסודית והמשיבים רשאים היו לבטל את החוזה ללא מתן ארכה - אין בזמן שחלף עד למתן הארכה כדי לשלול את זכות הביטול עקב אי-קיום ההסכם לאחר ארכה שניתנה למערערות" (ע"א 305/87 שרביב בע"מ נ' פרוביזור (פז), פד מד(3) 40, 43; ראו גם ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים 1100 (כרך ב', תשנ"ג); ג' שלו, דיני חוזים 554 (מהדורה שניה, התשנ"ה)). נמצא, כי הוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), לפיה הודעת הביטול צריכה להינתן על ידי הנפגע למפר "תוך זמן סביר" לאחר שנודע לנפגע על ההפרה, אינה גוררת אחריה חסינות מלאה של המפר מפני ביטול החוזה עם חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול. חסינות מלאה שכזו אינה מוצדקת, מקום שאין ויתור על זכות הביטול. חסינותו של המפר היא מוגבלת. הוא חסין כנגד הודעת ביטול שאין עימה אורכה. הוא חסין איפוא "מפני הפעלה מפתיעה של זכות הביטול, ולא מפני הפעלת הזכות בכלל" (מ' דויטש, ביטול חוזה בעקבות הפרתו (תשנ"ג) 276)". במקרה זה פנתה, כאמור, התובעת אל הנתבעים ביום 11.9.06 במכתב שבו הצביעה בפניהם על ההפרה שבאי רכישת כמויות המינימום, וציינה: "נבקש כי תצרו קשר עם נציגנו על מנת לגבש בחודש הקרוב תחזית פעולה במסגרתה תוכלו לעמוד בהתחייבותכם". ניתן לראות בפניה זו ארכה לקיום החוזה. ארכה זו מקנה לתובעת זכות לבטל את החוזה אם לא תוקנה ההפרה תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה. ואולם במקרה זה ביטלה התובעת את ההסכמים רק בהגשת התביעה, למעלה משלוש שנים לאחר מכן. זמן זה אינו מהווה בנסיבות העניין פרק זמן סביר, כשתקופת ההסכם כולה היא בת שמונה שנים. משחלף פרק הזמן הסביר מאז ניתנה הארכה מיום 11.9.06, היה על התובעת ליתן לנתבעים ארכה חדשה טרם ביטלה את ההסכמים (ראה: דברי מ"מ הנשיא ח' כהן בע"א 672/79 מזל לוי נ' קרול איצקוביץ, פ"ד לה(2) 636 (1981)). התובעת לא עשתה כן, ועל כן ביטול החוזה על ידיה אינו ביטול כדין. בפסיקה נקבע כי ביטול חוזה שלא כדין מהווה הפרה שלו (ראה: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני החוזים - התרופות, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (התשס"ט-2009) בעמ' 115 והאסמכתאות הנזכרות בהערת שוליים 24, ובעמ' 544). אין בידי לקבל את טענת התובעת בסעיף 3.2.3 לסיכומיה, כי יש לראות באי רכישת הכמות המינימלית בשנת 2009 הפרה יסודית, שבגינה ניתנה הודעת ביטול כדין. לא ניתן לנתק את התנהלות הצדדים בשנת 2009 מהתנהלותם בנוגע לקיום ההסכמים בעשר השנים שקדמו לכך, שבהן חודש אחר חודש ושנה אחר שנה מחלה התובעת על אי רכישת הכמויות המינימליות. בנסיבות אלה, אילו רצתה התובעת לבטל את ההסכמים בשל ההפרה משנת 2009, חייבת הייתה ליתן תחילה לנתבעים ארכה לקיומם, שכן לאורך החודשים והשנים שבהם היה קיים הקשר החוזי בין הצדדים ויתרה התובעת על זכות הביטול בגין ההפרה שבאי רכישת כמויות המינימום על ידי הנתבעים. תוצאות ביטול ההסכמים בעקבות הגשת התביעה, שכללה הודעה על ביטול ההסכם, חדלה נתבעת 1 לרכוש מוצרים מהתובעת, עד לסגירת המוסך בשנת 2011, כעולה מעדותו של הנתבע: "ש. מתי הפסקת לגמרי פעילות במוסך? ת. ב-2011. ש. מתי אב-גל חדלה לחלוטין לרכוש מוצרי פז? ת. בהגשת התביעה. ש. דהיינו? ת. סביב ספטמבר. מתי הוגשה התביעה? אתם פתחתם את ההסכם בינינו ולא הסכמתם למכור לי שמנים. כשפז הפסיקה למכור לי שמנים הפסקתי לקנות ממנה וגם אז המשכתי לקנות שמנים של פז מגורם אחר" (עמ' 40 שו' 30 - עמ' 41 שו' 5). הנתבעים בחרו, איפוא, שלא לעמוד על קיומם של ההסכמים ושלא לתבוע אכיפתם, אלא לרכוש מוצרים מגורם אחר. התנהלות זו של הנתבעים מעידה על כך שהסכימו לביטול ההסכמים. הפסיקה קבעה כי ניתן להסיק הסכמתו של נפגע מהפרה לביטול החוזה מהתנהגותו: "הסכמת הנפגע לביטול החוזה איננה חייבת ללבוש לבוש פורמלי מוגדר ומפורש (אם כי רצוי, כמובן, למען הבהירות ומניעת התדיינות כי תהיה ברורה וחד-משמעית ככל האפשר). לענין זה דומה הודעת בטול על ידי הנפגע להסכמה מטעמו לביטול. על כן ניתן להסיקה מהתנהגות הנפגע המופנית אל המפר, אשר יש בה כדי להעביר למפר את המסר בדבר סיום היחסים החוזיים בין הצדדים. (ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 247,221; ע"א 704,701/88 שיף נ' עזבון המנוח אברהם גינדי, פ"ד מה(5) 774,759; ע"א 306/85 MANAGEMENT PTY. LTD DATALAB נ. פולק אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד מג(2) 314 ,309; ע"א 442/83 קם נ. קם, פ"ד לח(1) 767 ,777)" (ע"א 2702/92 אהרון גינזברג נ' יוסף בן יוסף, פ"ד מז(1) 540 (1993) בפסקה 4(א) לפסק הדין (להלן: "עניין גינזברג")). בעניין גינזברג נכרת בין הצדדים הסכם שותפות במפעל. ההסכם הופר על ידי המשיב אשר ביקש לבטלו. בית המשפט העליון קבע כי התנהגותו של המערער, הוא הנפגע מההפרה, מעידה על כך שהסכים לביטול ההסכם וראה בו כמבוטל. מקרה נוסף שבו נדון מקרה של ביטול הדדי של חוזה הוא ע"א 306/85 DATALAB MANAGEMENT PTY. LTD נ' פולק אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד מג(2) 309 (1989). באותו עניין רכשה המערערת מהמשיבה מוצרים רפואיים. חלק מן הסחורה היה פגום, והמערערת דחתה הצעת פשרה שהציעה לה המשיבה, והגישה תביעה לפיצויים ולהשבה. בית המשפט העליון קבע: "במקרה שלפנינו ניתן לראות הן בכשלון המו"מ לפשרה והן בהגשת כתב התביעה משום גילוי הרצון לבטל את החוזה מצדה של המערערת. לנוכח מעשה הביטול ע"י המערערת, העדיפה המשיבה להשתמש בסחורה שנותרה בידיה למטרה אחרת, ומכרה אותה לצד שלישי. בכך היא הצטרפה לאקט ביטול החוזה והפכה אותו לדו צדדי. אין כל צורך, לפיכך, לדון בשאלה האם עמדה למערערת עילת ביטול כדין. כאשר מכרה המשיבה את הסחורה היא בחרה גם כן להתנער מן החוזה עם המערערת ולבטלו, ולהכנס תחתיו בהתקשרות חלופית. אשר על כן, החוזה בוטל על דעת שני הצדדים, ולא נותר אלא להשיב את אשר הועבר מכוחו" (ראה: פסקאות 6-7 לפסק הדין). משבוטל הסכם בהסכמת הצדדים קמה ביניהם חובת השבה הדדית: "אכן, במקרה של ביטול חוזה, עומדת לכל צד מהצדדים לחוזה זכות השבה של מה ששלם לפי החוזה. זכות זו יסודה באמור בסעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, וסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (וראה, לדוגמה, ע"א 313/77 קוטליצקי נגד גיא פסקי דין ל"ג (2) 707 בעמ' 711 ובעמ' 713). חובת ההשבה אינה תלויה בשאלה מי הפר את ההסכם אלא נובעת מעצם ביטולו (ע"א 352/80 צוקרמן נגד צוקרמן פסקי דין ל"ד (4) 689 בעמ' 698). לפיכך, בין אם בוטל החוזה על ידי מי שהיה זכאי לבטלו, ובין אם הודיע על ביטולו הצד המפר והצד האחר הסכים לביטולו - קמה ועומדת זכות ההשבה" (ע"א 467/88 קול אטום מפעלי מתכת וחשמל בע"מ נ' צפורן פסח, פ"ד מה(2) 242 (1991) בפסקה 5 לפסק הדין). בענייננו קבעתי, כאמור, כי ביטול ההסכמים נעשה, אומנם, שלא כדין, ואולם הנתבעים בהתנהגותם הסכימו לביטול. לפיכך לתובעת זכות השבה של מה שהעבירה מכוחם של ההסכמים. השבת הציוד: הציוד שמסרה התובעת לנתבעים כולל ציוד שנמסר בהתאם להסכם מ-99, וציוד שנמסר בהתאם להסכם השאלת הציוד מ-04. בהתאם לסעיף 5 להסכם מ-99, הציוד שמסרה התובעת לנתבעת 2 על פי הסכם זה נמסר לה בהשאלה. בסעיף 5.7 להסכם זה נקבע: "הלקוח אחראי לציוד ועליו להחזיר את הציוד לחברה עם גמר החוזה הנוכחי כפי שקיבלו, חוץ מבלאי מחמת שימוש רגיל". בסעיף 6.3 להסכם זה נקבע: "בתום תוקפו של הסכם זה, לפני מועד סיומו עפ"י הסכם זה, או אם יתבטל או יבוטל בהתאם לאמור בסעיפים לעיל, יחזיר הלקוח את הציוד וכל האביזרים". בהתאם לסעיף 5 להסכם השאלת הציוד מ-04, הציוד שמסרה התובעת לנתבעת 1 על פי הסכם זה נמסר לה בהשאלה. בסעיף 5.7 להסכם זה הוראה זהה להוראת סעיף 5.7 להסכם מ-99 בדבר חובתה של נתבעת 1 להחזיר את הציוד לתובעת עם גמר החוזה. בסעיף 7.3 להסכם השאלת הציוד מ-04 הוראה זהה להוראת סעיף 6.3 להסכם מ-99. מכאן שהנתבעים חייבים להשיב לתובעת את הציוד. יצוין כי לתוצאה זו הייתי מגיעה אף אילו הייתי מקבלת את טענת הנתבעים בסעיף 22 לסיכומיהם, כי בבטלה את ההסכם הפרה אותו התובעת הפרה יסודית, ועל כן עמד ההסכם בתוקפו גם לאחר הגשת התביעה עד שהסתיימה תקופתו. שכן אף אילו קיבלתי גישה זו, הרי שעל פי כל אחד משני ההסכמים שעל פיהם הושאל הציוד, חייבים הנתבעים להשיב את הציוד בתום תקופת ההסכם. בסעיף 27 לסיכומיהם טוענים הנתבעים כי מעלות הציוד יש לקזז את הנזקים הכלכליים שגרמה להם התובעת בביטול ההסכם. דא עקא כי לא הוכחו נזקים כאלה. בסעיף 28 לסיכומיהם מעלים הנתבעים טענות לעניין שווי הציוד. טענות אלה מנוגדות להסדר שאליו הגיעו הצדדים בנוגע לציוד, ואשר לבקשתם ניתן לו ביום 30.10.11 תוקף של החלטה (להלן: "ההסדר"). בהתאם לאותו הסדר, כנגד הפקדת פקדון בסך 123,000 ₪ בידי ב"כ התובעת ייחשב הדבר כאילו רכשו הנתבעים את הציוד. הפקדון יוחזק בנאמנות על ידי ב"כ התובעת, אשר עם מתן פסק הדין יפעל כדלקמן: אם פסק הדין יקבע כי הציוד היה ונותר של התובעת יעביר ב"כ התובעת את הפקדון לידי התובעת. אם פסק הדין יקבע כי הציוד אינו של התובעת אלא של הנתבעים, יוחזר הפקדון לידי הנתבעים. אם פסק הדין יקבע כי חלק מהציוד אינו של התובעת אלא של הנתבעים, יוחזר חלק מן הפקדון לידי הנתבעים בהתאם לשווי הציוד שלגביו נקבעה קביעה זו, והיתרה תועבר לתובעת. בהתאם להסדר, כל שנותר לבית המשפט הוא להכריע בסוגיית הבעלות בציוד, ובהתאם להכרעה זו יפעלו הצדדים לגבי הפקדון. קבעתי לעיל כי הנתבעים חייבים להשיב לתובעת הן את הציוד שהושאל להם על פי ההסכם מ-99, והן את הציוד שהושאל להם על פי הסכם השאלת הציוד מ-04. משמעות הדבר היא כי הציוד הינו של התובעת, ועל כן, בהתאם להסדר, יעביר ב"כ התובעת את הפקדון לידי התובעת. החזר החלק היחסי של המענק: משקבעתי כי קיימת חובת השבה הדדית בעקבות ביטול ההסכמים, היא כוללת גם חובה של הנתבעים להשיב את החלק היחסי במענק שניתן להם. אזכיר כי המענק ניתן כהנחה מראש עבור רכישת המוצרים בכמויות שנקבעו בין הצדדים (ראה: סעיף 5.1 להסכם קידום המכירות מ-04). משבוטל ההסכם לפני שתקופתו הגיעה לקיצה, כוללת חובת ההשבה גם חובה להשיב את החלק היחסי מהמענק. עם זאת, אני דוחה את טענת התובעת כי היא זכאית לריבית בשיעור 10% בהתאם להסכם, שכן כפי שקבעתי לעיל ביטול ההסכם על ידי התובעת מחמת הפרתו נעשה שלא כדין, וחובת ההשבה נובעת מביטולו המוסכם של ההסכם על ידי שני הצדדים. בנסיבות אלה אין התובעת זכאית להנות מהריבית שנקבעה בהוראות ההסכם שבוטל. לפיכך את החלק היחסי של המענק על הנתבעים להשיב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. על מנת לחשב את החלק היחסי של המענק שעל הנתבעים להשיב לתובעת, יש לקבוע מהי כמות המוצרים שרכשו הנתבעים מהתובעת. בעוד שהתובעת טוענת כי הנתבעים רכשו 26 טון מוצרים בלבד, טוענים הנתבעים כי רכשו מהתובעת כ-60 טון מוצרים (ראה: עדות הנתבע בעמ' 43 שו' 5-6). להוכחת טענתה כי הנתבעים רכשו רק 26 טון מוצרים צרפה התובעת לתצהירים מטעמה את תעודות המשלוח, כולל ריכוז שלהן. ואולם מחומר הראיות עולה כי יפה, ששימש כנציג התובעת מול הנתבעים במהלך שנות פעילותם המשותפת, אישר לנתבעים לרכוש מוצרים ממפיץ מורשה של התובעת, ניסן גדעון (ראה: עדות יפה בעמ' 36 שו' 24-25 ועדות ליאור לפיד בעמ' 17 שו' 17-18). אין חולק כי רכישות הנתבעים מניסן גדעון אינן באות לידי ביטוי בספרי התובעת. התובעת טוענת כי בכרטסת הרכישות מניסן גדעון שצרפו הנתבעים לתצהיריהם אין ציון של שמות מוצרים, כך שלא ניתן לדעת אם מדובר במוצרים של התובעת. דין הטענה להידחות. בהתאם לסעיף 5.2 להסכם קידום המכירות יכולה הייתה התובעת לערוך מידי שנה בחינה של הכמויות שנרכשו ולדרוש מן הנתבעים להשיב את החלק היחסי מן המענק עבור אותה שנה. אילו הייתה התובעת עושה כן, יש להניח כי ניתן היה להתחקות ביתר קלות אחר המסמכים הנדרשים לבחינת הרכישות. משנמנעה התובעת במשך כל השנים מאז חתימת ההסכם ועד להגשת התביעה בשנת 2009 מלערוך התחשבנות כזו, פגעה ביכולתם של הנתבעים להציג את הראיות הרלבנטיות. על כן יש להניח לחובתה כי המוצרים שרכשו הנתבעים מניסן גדעון הם אכן מוצרי התובעת, כפי שמסר הנתבע בעדותו. לפיכך אני קובעת כי הנתבעים רכשו מהתובעת מאז 2004 ועד לביטול ההסכמים 60 טון מוצרים. בהתאם להסכמי 2004 היה על הנתבעים לרכוש במהלך תקופת ההסכם 240 טון מוצרים. הנתבעים רכשו, איפוא, 25% מאותה כמות, ועל כן עליהם להשיב 75% מהמענק שסכומו 120,000 ₪. התוצאה היא כי על הנתבעים להשיב 90,000 ₪. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.04 ועד יום הגשת התביעה מגיע סכום זה ל-128,249 ₪. פיצוי בגין אובדן רווחים: התובעת עותרת כי יפסק לה פיצוי בהתאם לסעיף 10.1 להסכם קידום המכירות מ-04. סעיף 10 להסכם קובע: "היה והפר הלקוח הסכם זה, תהיה החברה זכאית לפיצוי ולתרופות מוסכמות הבאות בנוסף לתרופות המגיעות לה עפ"י כל דין: 10.1 פיצוי מוסכם בשיעור של 30% משווי כמות המינימום הכוללת שהיה על הלקוח לרכוש ... לענין זה יחושב שווי כמות המינימום על בסיס ... כפול מספר החודשים מיום הביטול ועד למועד בו היה ההסכם מסתיים אילולא הפר אותו הלקוח. ...". כפי שניתן לראות, בהתאם להסכם ישולם הפיצוי המוסכם רק במקרה של ביטול ההסכם, שכן מועד הביטול הינו אחד הפרמטרים לצורך חישוב גובה הפיצוי. על כן, משקבעתי כי התובעת ביטלה את ההסכם שלא כדין, אין היא זכאית לפיצוי זה. על מי מהנתבעים חלה חובת השבה? כפי שקבעתי לעיל, חבים הנתבעים בהשבה של הציוד ושל החלק היחסי של המענק. לגבי הציוד הגיעו הצדדים להסדר אשר קיבל תוקף של החלטה, שעל פיו ובהתאם לקביעתי, יועבר הפקדון המופקד בידי ב"כ התובעת לתובעת. נותר, איפוא להידרש לשאלה אם חובת ההשבה של החלק היחסי של המענק חלה רק על הנתבעות או גם על הנתבע. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם ערב הנתבע להתחייבויות שבהסכמי 04. המענק ניתן בהתאם להסכם קידום המכירות מ-04. סעיף 6 להסכם זה קובע: "6. ערבות לקיום ההסכם מר ... מר ... מר אברהם הלוי דוד ת.ז. ... ה"ה הנ"ל מפקיד בידי החברה שיק אישי בלתי מותנת על סך 300,000 ₪ לפי הפירוט הבא: מס' שיק ... מס' שיק... מס' שיק ... החברה תהיה רשאית לעשות שימוש בערבויות הנ"ל לאחר משלוח התראה בדואר רשום 15 יום מראש לכתובת ה"ה הנקובה לעיל". בהתאם להוראת הסעיף רשאית, איפוא, התובעת להיפרע מן השיק שניתן על פיו בסכום שלא יעלה על סכום החזר המענק שנקבע. סוף דבר אשר על כן הנני מורה כדלקמן: ב"כ התובעת יעביר לתובעת את הפקדון שהופקד בידיו בגין הציוד בהתאם להסדר שקיבל ביום 30.10.11 תוקף של החלטה. נתבעות 1-2 ישלמו לתובעת סכום של 128,249 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. התובעת רשאית להיפרע מן השיק שהפקיד בידיה נתבע 3 על פי הסכם קידום המכירות מ-04 בסכום שלא יעלה על הסכום הנקוב בסעיף ב' לעיל, ובלבד שהסכום שיגבה מכל הנתבעים לא יעלה על סכום זה. הנתבעים ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וישיבו לה את החלק היחסי באגרה ששילמה בהתאם לסכום שנפסק. זכות ערעור כחוק. הפרת חוזהחוזההפצההסכם שיווק