מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הסכם למתן אשראי: זוהי תובענה לתשלום פיצוי כספי בגין נזקים שמקורם בהפרה, נטענת, של הסכם למתן אשראי. הנסיבות 1. התובע הינו מנהלה ומורשה חתימה של הנתבעת הפורמאלית 3, צ.ע.ל.א. בע"מ (להלן: "צעלא" או "החברה"), כמו גם של הנתבעת הפורמאלית 4 ע.ל.א.צ. בע"מ. 2. הנתבע 1 מר חזי פרימט (להלן: "פרימט") כיהן, במועדים הרלוונטיים לתביעה, כמנהל סניף הרצליה של הנתבע 7, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). לפניו בתפקיד, כיהן כמנהל הבנק הנתבע 6, מר שלמה פרי (להלן: "פרי"). הנתבעת 2, הגב' אורלי אביר, שימשה, בשנים 2001-2005, כמנהלת מחלקת האשראי של הבנק (להלן: "אורלי" או "מנהלת מחלקת האשראי"). 3. ביום 8/9/98 חתמה החברה, באמצעות התובע, על הסכם לניהול חשבון חוזר דביטורי (להלן: "הסכם הניהול") במסגרתו נפתח חשבון עו"ש מס' 94100/22 על שמה של החברה (להלן: "חשבון העו"ש"). יצויין, כי בשנה זו, שנת 1998, פתח התובע בבנק חשבון נוסף על שמה של הנתבעת הפורמאלית 4, שמספרו 157700 (להלן: "חשבון נתבעת 4"). 4. ביום 16/9/99, בחלוף שנה ממועד פתיחת חשבון העו"ש, חתם התובע על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום, על פיו ערב האחרון לחובות החברה כלפי הבנק (להלן "כתב הערבות"). בו ביום חתם התובע על שטר משכנתא (להלן: "המשכנתא") במסגרתו מישכן התובע לבנק את דירת מגוריו המצוייה ברח' סוקולוב 89, רמת השרון והידועה כחלקת משנה 192/19 בגוש 6415 (להלן: "הדירה") - זאת כערובּה לפירעון חובות החברה. עובר למישכון הדירה, הוערכה זו, לצורכי שיעבוד, בסך 260,000$, בהתאם לחוות דעת המהנדס והשמאי חיים גלנצר מיום 8/9/99 (להלן: "חוות דעת גלנצר"). 5. בשל יתרת חובה שנצטברה בחשבון העו"ש על סך 180,414.82 ₪, שיגר הבנק לתובע מכתב מיום 11/2/04 בו נדרש האחרון לסלק את חובה של החברה. משלא נענתה דרישה זו פתח הבנק, ביום 29/8/04, תיק הוצאה לפועל מס' 12-11774-04-07 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), במסגרתו מומשה המשכנתא. 6. זאת לדעת, כי קודם להגשת תביעה דנא הגיש התובע תובענה (ה.פ. 218/05) לבית המשפט המחוזי, בה טען טענות דומות לאלה הנטענות בתביעה דנן (להלן: "המרצת הפתיחה"). במסגרתה של המרצת הפתיחה עתר התובע (בש"א 3497/65) לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל (להלן: "הבקשה לעיכוב הליכים"). בקשה זו נדחתה על ידי סגן הנשיא כב' השופט י. זפט בהחלטתו מיום 22/2/05. יצויין כי המרצת הפתיחה לא נשמעה לגופה שכן זו נמחקה בפסק דינה של כב' השופטת י. שבח מיום 22/2/05, בשל סירובו של התובע להיחקר על תצהירו. 7. לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי בזמנים הרלבנטיים לתביעה דנא, היה התובע הבעלים של שתי חנויות הממוקמות ברחוב סוקולוב 89, רמת השרון והידועות כחלקות משנה 192/6,7 בגוש 6415 (להלן: "החנויות"). התביעה וטענות הצדדים 8. בתביעה שבכאן עתר התובע לחייב הבנק בתשלום פיצויים בגין הנזקים הכספיים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מסירובו, שלא כדין, של הבנק למתן אשראי - העולים, כך על פי הטענה, לסך של 3,560,400 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. לטענת התובע, בשנת 1999 נכרת הסכם בעל פה בינו לבין הבנק, באמצעות מר פרי, לפיו התחייב האחרון להעניק לו אשראי בשיעור של 60-70% משווי הדירה, כפי שזה נקבע בחוות דעת גלנצר, זאת כנגד שיעבוד הדירה לטובת הבנק (להלן: "הסכם האשראי"). לשיטת התובע, האשראי המאושר לא הוגבל בזמן, לא הותנה בתנאי כלשהו לרבות זכותו של הבנק לבחון את המטרה לשמה נתבקש האשראי. לטענת התובע, הבנק הפר את הסכם האשראי עת סירב לאשר בקשתו למתן אשראי בסך 500,000 ש"ח (להלן: "בקשת האשראי" ו - "האשראי"), אשר נועד לכיסוי יתרת החובה בחשבון העו"ש (170,000 ש"ח) ולהקמתו של עסק מסוג מינימרקט בחנויות (להלן: "העסק"). לטענת התובע, בשִלהי שנת 2002 - לאחר עזיבתו של מר פרי את הבנק - הוא פנה למנהלת מחלקת האשראי, הגב' אורלי, בבקשה להקצאת האשראי וזו ציינה בפניו כי אין כל מניעה עקרונית לאשר בקשתו, ברם אישור בפועל צריך להינתן על ידי פרימט, מנהל הבנק החדש (שייקרא מכאן ואילך גם: "מנהל הבנק"). בהסתמך על מצגי אורלי, כך לתובע, הוא סגר את חנות הבגדים שניהלה צעלא ברח' בן גוריון בעיר הרצליה, ואף נמנע מלהשכיר את החנויות - כל זאת במטרה להקים בהן את העסק. חרף תוכנית עסקית שאושרה על ידי רוה"ח יוסף ישראל (להלן: "התוכנית העסקית") אשר הוגשה למנהל הבנק, לדרישתו - דחה האחרון את בקשת האשראי על הסף בלא שעיין בה, כלל ועיקר. סירובו של מנהל הבנק, כך לתובע, לאשר בקשת האשראי מהווה הפרה יסודית של הסכם האשראי שתוצאתה גרימת נזקים כספיים ניכרים לתובע המסתכמים, כאמור, בסך 3,560,400 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. בגין מחדלו של הבנק באי מתן האשראי נגרמו לתובע, כך על פי הטענה, נזקים כספיים בדמות - הפסד דמי שכירות בגין החנויות; הפסד רווחים פוטנציאליים מהעסק אשר לא הוקם בעטיו של הבנק; מימוש הדירה בסכום נמוך משווייה ותשלום יתרת החובה שנצברה בחשבון העו"ש. 9. מנגד, טוענים הנתבעים 1, 2, 6 ו-7 (להלן: "הנתבעים") בכתב הגנתם, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת אי יריבות והעדר עילה. לגופו של עניין הכחישו הנתבעים נחרצות קיומו של הסכם למתן אשראי בין התובע לבין הבנק. לשיטת הנתבעים, לא זו בלבד שהבנק, או מי ממנהליו, לא הבטיח לתובע כי יינתן לחברה אשראי בהיקף הנטען על ידו (60-70% משווי הדירה), אלא שמעולם לא הייתה לחברה מסגרת אשראי מאושרת כלשהי. הנתבעים הכחישו את היקפו של הנזק הנטען על ידי התובע וקיומו של קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לאי מתן האשראי שנתבקש על ידי התובע. גדר המחלוקת 10. מטענות הצדדים אשר הורצו לעיל עולה כי השאלה העיקרית שבמחלוקת, שיש בה כדי להכריע גורלה של תביעה זו, הינה האם, כטענת התובע, נכרת בינו לבין הבנק הסכם למתן אשראי, מכוחו חייב היה בנק להקצות לתובע אשראי בשיעור הנטען על ידו. היה ויימצא כזאת, יש לבחון את שאלת חבותו של הבנק לשאת בנזקי התובע הנטענים כאשר במסגרת זאת, על התובע מוטל הנטל להוכיח את היקף נזקיו ואת הקשר הסיבתי -בינותם לבין אי מתן האשראי המבוקש. דיון והכרעה 11. טרם נדון בשאלות דלעיל לגופן שומה עלינו להסיר מן הדרך את טענות הסף שבפי הנתבעים שבעטיין, כך על פי הטענה, יש לסלק התביעה באִיבּה. לטענת הנתבעים, כזכור, דינה של התביעה להידחות על הסף בגין אי יריבות בינם לבין התובע, זאת מן הטעם שהעילה עליה נסמכת התביעה הינה מחדלו של הבנק להקצות אשראי לחברה, כמתחייב מהסכם האשראי. בנסיבות אלה, כך לנתבעים, עילת התביעה, ככול שהיא קיימת, קמה לחברה - הנתבעת הפורמאלית 3 - להבדיל מהתובע. מנגד טוען התובע, לקיומה של יריבות בינו לבין הבנק, זאת לאור העובדה כי הסכם האשראי נעשה בינו לבין הבנק. עוד טוען התובע כי בכל תקופת קיומו של חשבון העו"ש, הבנק העמיד כספים לרשותו, כאשר אלה הוזרמו לכלל חשבונות העו"ש השונים, לפי שיקול דעתו, לרבות חשבון החברה. עוד ובנוסף טען הנתבע כי הוא זה הנפגע העיקרי מהפרתו של הסכם האשראי על ידי הבנק, וככזה קמה לו, באופן אישי, עילת תביעה כנגד הנתבעים. 12. עם מי הדין? סבורני כי בסוגייה האמורה דין טענת הנתבעים להידחות. אין חולק כי התובע ערב באופן אישי לחובותיה של צעלא, ללא הגבלה בסכום, ואף מישכן, במסגרת זוֹ, את הדירה אשר בבעלותו כערובּה לחובותיה. לא אחת נקבע בפסיקה כי הבנק, בהיותו גוף מעין ציבורי, חב בסטנדרט התנהגות ייחודי המתבטא, בין היתר, בחובת זהירות ובחובת תום לב מוגברת, הן כלפי לקוחותיו והן כלפי צדדים שלישיים העשויים להיפגע מהתנהלותו. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח נ' מנהל עזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נ"ט(2) 370 - "מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם ברמה המושגית, הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם והן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה, גם אם אלה אינם נמנים עם לקוחותיהם. שיקול נוסף התומך בגישה המרחיבה את היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על בנקים נעוץ בכך שהבנק מהווה מפזר נזק טוב, וזאת בצד היותו מונע יעיל של נזק עקב כישוריו ואמצעי הפיקוח העומדים לרשותו ... שיקולים אלה תומכים בהרחבת היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על הבנקים והחלתה גם כלפי מי שאינם נמנים עם לקוחותיהם ... ובמקרים מסויימים הכיר בית המשפט באחריות נזיקית של בנק מכוח עוולת הרשלנות, גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. על פי תפיסה זו, אין הבנק יוצא ידי חובתו רק בשל כך שנהג ביושר ובתום לב ברמה הסובייקטיבית, והתנהגותו נבחנת בסטנדרטים אובייקטיביים של סבירות, שהם מטיבם סטנדרטים מחמירים יותר. על פי סטנדרטים אלה מוטלת על הבנק חובה לצפות כי התרשלותו תגרום נזק לצד שלישי הגם שאיננו לקוחו, ועליו לנקוט ברמת זהירות סבירה על מנת למונעו" (ההדגשה שלי - ח.ט.). נמצא כי אחריותם של הבנקים כלפי צדדים שלישיים העשויים להיפגע מהתנהלותם, אינה מחייבת קיומו של קשר ישיר בינם ובין הבנק [ראה ע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח', פ"ד מ"ב(3) 77]. ההלכה האמורה חלה, מקל וחומר, כלפי צדדים שלישיים שהינם ערבים, שביחס אליהם מתקיים קשר ישיר בינם לבין הבנק. ביטוי לעיקרון זה מצוי, בין היתר, בהוראת סעיף 17(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשל"ב-1992, אשר מחיל את הוראות החוק הנ"ל, לרבות החובות השונות המנויות בו, " ... גם על מי שערב ללקוח כלפי תאגיד בנקאי" (ראה בנוסף ספרם של עוה"ד גלעד נרקיס ומירב מור, חובות החלות על הבנקים, תשס"ב-2002, כרך א' עמ' 337). נמצאנו למדים, איפוא, כי עצם ערבותו של התובע לחובות החברה שבחשבון העו"ש - היא הנותנת כי מתקיימת יריבות בינו לבין הבנק. במיוחד אמורים הדברים נוכח טענות התובע הנסמכות על אי הקצאת אשראי לחברה - אשר הביאה בסופו של יום, בין היתר, למימוש המשכנתא. 13. אני דוחה, איפוא, את טענת הנתבעים לסילוקה של התביעה על הסף בגין העדר יריבות או עילה. משנדחו טענות הסף, נכריע בשאלות שבמחלוקת לגופן. קיומו של הסכם למתן אשראי - האומנם? 14. אקדים את המאוחר ואומר כבר מבראשית, כי לא מצאתי שחר לטענת התובע לפיה נכרת, בינו לבין הבנק, הסכם לפיו התחייב הבנק להעניק לו אשראי של עד 70% משווי הדירה הממושכנת. לא זו בלבד שהתובע לא השכיל להניח בדל של ראייה לקיומו של הסכם כאמור, אלא שעל פני הדברים נראה כי טענותיו בהקשר זה בלתי מתקבלות על הדעת. כזכור, טען הנתבע כי האשראי שאושר לו במסגרת הסכם האשראי, לא הוגבל בסכום, לא הוגבל בזמן ואף לא הותנה בתנאים או במגבלות כלשהן. לשון אחרת: לשיטת התובע הבנק (באמצעות מנהלו דאז, מר פרי) העניק לתובע אשראי "פתוח" שהוא חב לתיתו בכל עת שיעלה רצון מלפני התובע - ליטְלוֹ. בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענה "מוזרה" זו של התובע. היעלה על הדעת שתאגיד בנקאי "חפץ חיים" יסכים למתן אשראי גורף, שאיננו מוגבל בזמן, מבלי לבחון את ייעודו של האשראי ואת יכולת נוטל האשראי לפורעו? במיוחד אמורים הדברים, ביתר שאת, כאשר עסקינן במתן אשראי לצורך הקמתו של עסק, שאז נדרש הבנק לבחון את כדאיותו והיתכנותו הכלכלית, כמו גם את יכולת פירעון האשראי מפעילותו של העסק. מקובלת עלי לחלוטין עמדת מנהל הבנק, מר חזי פרימט, בעדותו כי אין כל היגיון בטענת התובע לפיה הסכים הבנק ליתן אשראי גורף בלא לבחון את ייעודו, שכן כאשר עסקינן במתן אשראי להקמתו של עסק הרי שטרם אישורו "אני עובר על המספרים, אנו בודקים הענף, בוחן אותו הענף לטובתו מבקשים אשראי, אני בוחן איך מתנהלים אותם עסקים ובודקה (צ.ל. "ובודק" - ח.ט.) השוואות בין משהו שחולמים עליו. תוכנית היא חלום". ולשאלת בית המשפט השיב מר פרימט " ... בטוחה זה משהו אחר, ומקור סילוק זה משהו אחר. לשם אני חותר. אם לא יהיה לי מקור סילוק, לא אכנס לעניין. אני לא רוצה לממש הבטוחה. אם אין מקור סילוק, אני לא נכנס לבטוחה" (פרוטוקול מיום 9/11/09, עמ' 20, שורות 19, 20). חוסר הסבירות שבטענת התובע לקיומו של הסכם האשראי אשר אינו מותנה בתנאי כלשהו נוגד את ההיגיון והשכל הישר. האומנם בשופטני עסקינן כי נאמין שהבנק התחייב להעניק לתובע אשראי בשיעור של עד 70% משווי הדירה - בלא שתהא בידו הזכות לסרב לתיתו? תמהני! לא בכדי קבע כב' השופט זפט בהחלטתו מיום 22/2/05 (נספח ז' לנ/3) הדוחה את הבקשה לעיכוב הליכים, כדברים האלה - " ... טענות המבקש בעניין התחייבות לאשראי בגובה 70% משווי הדירה נראות על פניהן מפוקפקות. בנקים נוהגים להעניק לעסקים קיימים אשראי בגובה הנראה להם הולם את טיבו של העסק והביטחונות המוצעים. כשנקבעה תקרת אשראי, הלקוח רשאי למשוך כספים לצורך העסק בגובה האשראי ואינו נזקק לבקש את אישורם לפני משיכות על החשבון, כל עוד אינו חורג מתקרת האשראי. כאשר מבוקש מימון שלא במסגרת אשראי מאושר, לצורך פתיחת עסק או מטרה אחרת, הבנק עורך את הבדיקות הנראות לו דרושות, ומחליט אם להעמיד את האשראי. לעולם אין הבנק מפקיד בידי הלקוח את ההחלטה אם להעמיד אשראי לצורך פתיחתו של עסק חדש". דומה שאין צורך להוסיף על דברים נכוחים אלה של סגן הנשיא י. זפט, המקובלים עלי והנני מאמצם כלשונם. 15. לא זו בלבד שהתובע לא השכיל להוכיח, אף לא לכאורה, קיומו של הסכם למתן אשראי עם הבנק, ולבד מהיות גירסתו בדבר האשראי המאושר בלתי סבירה, כאמור, מצאתי כי זו נסתרת בעליל מחומר הראיות שהונח בפנינו. התובע, כזכור, השליך יהבו על הסכם שנכרת בינו לבין מר פרי, עת זה ניהל את הבנק. דא עקא כי בתצהירו הכחיש האחרון קיומו של הסכם כאמור. וזה לשונו - "בניגוד לטענת התובע לא הבטחתי לתובע אשראי בגובה של 70% משווי הבטוחה שניתנה על ידו ... כקו אשראי פתוח וכי התובע או כל חברה בשליטתו יוכלו לעשות באשראי זה כרצונם ללא רלבנטיות למטרה לשמה נדרש האשראי" (סעיף 4 לנ1). הצהרה זו של מר פרי לא נסתרה בעדותו בבית המשפט. אדרבה, בחקירתו הנגדית שב מר פרי והכחיש קיומו של הסכם, כנטען, בהעידו "התובע טוען שאני כביכול הבטחתי לו קו אשראי פתוח כנגד מישכון דירת היחיד שלו ... ברמת של 60 או שבעים אחוזים משווי הנכס. זו הייתה טענתו. הבנתי מה הוא תובע, אבל זה לא נכון" (שם, עמ' 16 שורות 21-23) (ההדגשה שלי - ח.ט.). ובהמשך " ... אני אומר שההנחיות בבנק בזמן שהתובע טוען טענותיו, היו שעל דירת מגורים, במידה והבנק אישר את האשראי ללקוח, לא יעלה שיעור ההתבססות לביטחון על 40% ..." (שם, שם). ולבסוף הבהיר מר פרי הבהר היטב כי "כל בקשה, כל מסגרת אשראי מוגבלת, אין מצב של קו אשראי פתוח" (שם, עמ' 17 שורה 28). בסיכומי טענותיו ביקש ב"כ התובע להיבנות מדברי מר פרי, בחקירתו, באומרו כי "במקרה של התובע והחברות בשמן פעל, לא ידוע לי על סכומים שמעבר להם הבנק אמר שאינו נותן. לא היו מגבלות" (שם, עמ' 6 שורות 1,2). לשיטת ב"כ התובע אמירתו זו של מר פרי מלמדת על קיומו של הסכם למתן אשראי בלתי מוגבל, כמוסכם. דא עקא כי מר פרי הבהיר, בחקירה החוזרת, כי "כשאמרתי שלא הייתה הגבלה של אשראי בעניין המשכנתא כוונתי הייתה שכל בקשה לאשראי נידונה לגופה, והסכומים גם לגוף העניין. אני יכול לומר שאני מגביל את סכום האשראי" (שם, שורות 17,18). נמצא, איפוא, בעליל, מעדותו של מר פרי כי לא אושרה לתובע מסגרת אשראי כלל ועיקר, ומתן אשראי וגובהו נבחנו מעת לעת, בהתאם לנסיבות ויכולת הפירעון של התובע. 16. משלא הניח התובע תשתית ראייתית לקיומו של הסכם מסגרת למתן אשראי, אין מנוס מלדחות טענתו בדבר התחייבות הבנק, באמצעות מר פרי, להעניק לו או לחברות שבשליטתו, אשראי בשיעור של עד 70% משווי הדירה אשר מושכנה לבנק. לא למותר יהא לציין כי עיון בדפי חשבון העו"ש (מוצג במ/7) מלמד כי הבנק לא הקצה לתובע משך תקופת פעילותו של החשבון (12/05 - 1/99) אשראי העולה על 200,000 ₪. המסקנה המתבקשת מהאמור היא כי דין התביעה כנגד הנתבעים להידחות, שכן בהעדר הסכם מחייב למתן אשראי, הרי שטענת התובע להפרתו דינה להידחות, אין לה על מה שתסמוך. חבוּת הבנק למתן אשראי 17. אף אם יונח לטובת התובע - מה שאינו - כי הבנק התחייב להעניק לו אשראי בשיעור כזה או אחר כנגד מישכון הדירה, הרי שאף במקרה כאמור לא חייב היה בנק להעניק לתובע, בנסיבות העניין, אשראי כלשהו מעבר לזה שהיה קיים בחשבון העו"ש (170,000 ₪). ובמה דברים אמורים. 18. הלכה פסוקה היא כי לצד זכות הלקוח שהבנק יכבד את הסכם מסגרת האשראי שכרת עימו, עומדת זכותו של הבנק, המעוגנת בהסכמי ניהול החשבון, לבטל או להפחית את מסגרת האשראי המאושרת, עת מתקיימות נסיבות המצדיקות זאת, אשר בעטיין ישנו סיכון כי הבנק לא יוכל לגבות את כספו. "זכותו של הבנק שלא להעמיד אשראי נוסף, תוך תקופת המסגרת, שעה שמתעורר סיכון ליכולתו להחזרת האשראי עקב שינוי לרעה שחל (לאחר הסכם המסגרת) בכושר פירעונו של הלקוח" [ע"א 6916/04 בנק לאומי נ' היועץ המשפטי לממשלה, עמ' 29 ( 18/2/10); וראו גם פסק דינה של כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, בת"א 2176/08 אלבס נ' בנק המזרחי בע"מ ( 10/1/11). עוד קובעת הפסיקה כי השינוי בכושר הפירעון של הלקוח איננו חייב להיות שינוי מהותי וכי במקרים המחייבים הפחתה או ביטול מידיים של מסגרת האשראי אין כל צורך במתן הודעה מוקדמת אלא "על הבנק ליתן ללקוח הודעה בד בבד עם הביטול או ההפחתה" (ע"א 6916/04 הנ"ל, עמ' 30). 19. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. בענייננו, זכותו של הבנק לבטל או להפחית את מסגרת האשראי (ככול שאושרה כזו) עוגנה בסעיף 3 להסכם הניהול (נספח א' לנ/3) שזה לשונו - "הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש את מסגרת האשראי. הבנק יהיה רשאי להפחית או לבטל את מסגרת האשראי בהודעה של עשרה ימים מראש (או תקופה קצרה יותר שיקבע הבנק בכפיפות להוראות כל דין), או באופן מיידי וללא הודעה מוקדמת במקרים שבהם הוא עלול להסתכן באי יכולת לגבות את האשראי עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוחות, או עם היווצרותם של תנאים אחרים המחייבים הקטנה מיידית או ביטול של מסגרת האשראי, או במקרים אחרים המותרים על פי כל דין, והכל לפי שיקול דעתו של הבנק ...". האם, בענייננו, נתקיימו התנאים המצדיקים ביטול או הפחתת מסגרת האשראי בהנחה שהייתה כזו? האם בדין סירב הבנק להעניק לתובע האשראי המבוקש (בסך 500,000 ₪) בשל שינוי לרעה בכושר הפירעון שלו ושל החברות שבשליטתו? סבורני כי הוכח כזאת. נבהיר דברינו. 20. אין חולק כי בשִלהי שנת 2002 פנה התובע, לראשונה, לבנק בבקשה להעניק לו אשראי (הלוואה) בסך 500,000 ₪ כאשר חשבון העו"ש עמד ביתרת חובה של כ-170,000 ₪ (ראו ב/מ7 דף מספר 2/2202). מה היה מצבו הפיננסי של התובע אותה עת? בחקירתה הנגדית נדרשה הגב' אורלי, מנהלת מחלקת האשראי בבנק, לסוגייה זו וכך היא העידה: "איני זוכרת מתי בדיוק התעוררה בעייה בעניין התובע והחברות, אולי באוגוסט 2002. כשלקוח לא פורע חובו לא בודקים חשבונו מידי יום אלא כאשר הדברים צפים. חשבונו היו בו הרבה אורות אדומים בשלהי 2002. כמו אשראי בפיגור, עיקולים חריגות, התנהלו שיחות ביני לבין התובע, שאלתי מה קורה, למה אינו יכול לפרוע החוב. אמר שקיימת בעייה, השוכרים עזבו, אין לו שוכרים, עזבו החנויות. הוא שוקל לקחת החנויות ולהרים עסק של סופר או משהו כזה. איני זוכרת מה בדיוק עניתי לו אך במצבים כאלו אני כרגיל עונה - איך ניתן עוד כסף אם אינך מצליח לעמוד בהתחייבויות הקיימות שלך ..." (פרוטוקול מיום 9/11/09 עמ' 21 שורות 6-12). נמצא מעדות זו, כי במועד בו פנה התובע בבקשה למתן האשראי, מצבו הפיננסי לא איפשר לו לכסות, באופן שוטף, את יתרת החובה שהייתה בחשבון העו"ש (170,000 ₪), זאת מן הטעם שלא היו בנמצא שוכרים שייאותו לשכור את החנויות, לאחר עזיבתם של השוכרים הקודמים. בנסיבות אלו לא היה לתובע מקור הכנסה לכיסוי יתרת החובה שבחשבון. ואם בכך לא סגי, נתברר כי באותה עת או בסמוך לפניה, נקלע התובע למצוקה כלכלית עקב חובות לנושים צידי ג' בסכום מצטבר של 400,000 ₪ בגינם נפתחו כנגדו תיקי הוצאה לפועל. בחקירת היכולת שנערכה לתובע ביום 28/4/03 בפני ראש ההוצאה לפועל, העיד התובע כדברים האלה - "תיקי הוצל"פ הינם בהיקף כולל של כ-400,000 ₪. הדירה משועבדת לבנק לאומי, אין לי אישור על כך. השיעבוד אינו בגין משכנתא אלא חובות לבנק. החוב לבל"ל הינו בסכום של 170,000 ₪ והדירה שווה כ 170,000 דולר להערכתי. אנו מתייעצים עם המשפחה איך לפתור את הבעייה .... אני מציע לשלם 500 ₪ על חשבון פקודת המאסר" (מוצג במ/5). הנה כי כן, חובותיו של התובע, למועד הגשת בקשת האשראי, עמדו בסך כולל של כ-600,000 ₪ (כולל יתרת החובה בחשבון העו"ש) ואין ולא היה לו מקור כלשהו לפירעון חובותיו, בשל כך שהחנויות לא היו מושכרות. האומנם בנסיבות האמורות חייב היה הבנק (בהנחה שהייתה קיימת מסגרת אשראי מאושרת - מה שאינו) להיעתר לבקשת התובע להעמיד לו אשראי בהיקף כה ניכר (500,000 ₪) כאשר אין לאחרון מקור נראה לעין להחזר האשראי? ברי לכל, כי אי השכרת החנויות והזרמת דמי השכירות מהן לחשבון העו"ש באופן שוטף, כמו גם החובות הכספיים אליהם הוא נקלע - מהווים שינוי מהותי בכושר הפירעון שלו, המצדיק הפסקת האשראי המאושר, אף אם היה כזה. 21. העולה מן האמור הוא כי אף אם הייתה קיימת לתובע - מה שאינו - מסגרת אשראי מאושרת, הרי שבנסיבות מקרה דנן זכאי היה הבנק שלא להקצות לתובע אשראי נוסף על זה הקיים בחשבון העו"ש, זאת בשל שינוי לרעה בכושר הפירעון שלו ושל החברות שבשליטתו. 22. לא מצאתי, לצערי, שחר לטענת התובע כאילו אי השכרת החנויות והזרמת דמי השכירות לחשבון העו"ש, הייתה תולדה של רצונו להקים בהן העסק - תוך הסתמכות על התחייבות הבנק להעניק לו האשראי המבוקש. בכל הכבוד הראוי טענה זו נסתרת, מיניה וביה, מחומר הראיות. כפי שראינו לעיל, כבר במועד הפנייה הראשונה לבנק - עוד בטרם נִדבר התובע עם גב' אורלי - לא עלה בידי התובע להשכיר החנויות, ובשל כך ביקש להקים בהן העסק שנוהל על ידי הנתבעת הפורמאלית 3 (ראו מוצג במ/4 סעיפים 2-6 ו-סעיף 17 שבו). זאת ועוד. ההיגיון והשכל הישר מחייבים כי אדם מן היישוב לא ינקוט פעולה כה דרסטית (אי השכרת נכס מניב) טרם אושרה לו, באופן רשמי, הלוואה לשם הקמת עסק. היעלה על הדעת כי אדם סביר יימנע בכוונת מכוון מלהשכיר עסק מניב, על בסיס השערה כי תאושר בקשתו למתן אשראי, בה בשעה שהוא שקוע בחובות כה כבדים? המסקנה המתבקשת מהאמור היא כי אי השכרת החנויות לא נבעה מרצונו של התובע להקים בהן עסק, אלא שהקמת העסק נבעה מהמצוקה אליה נקלע עקב אי יכולתו להשכירן. 23. לא מצאתי מאום גם בטענתו האחרת של התובע לפיה הבנק נהג כלפיו בחוסר תום לב והפר את חובת האמון בה הוא מחוייב כלפיו (סעיף 12 לסיכומים). הלכה נודעת היא כי ללקוח של הבנק אין זכות קנוייה לקבלת אשראי. חובת תום הלב בה מחוייב הבנק איננה מטילה על האחרון החובה להתאים את גובה האשראי הניתן ללקוח להיקף החוב שלו - " ... הלכה היא כי לא קיימת כל חובה, מכל מקור שהוא, אשר חלה על הבנק, להגדיל מסגרת אשראי מאושרת של הלקוח ולהתאימה להיקף החוב של הלקוח כפי שמתפתח בחשבונו ... אי הגדלת מסגרת האשראי אינה נכונה בהפרת ההסכם, לבטח כשהיא מעוגנת בשיקוליו העיקריים של הבנק - אין בה כל דופי ואין לטעון כלפיה כי יש בה משום הפרת חובת הנאמנות, או חובת תום הלב או כל חובה אחרת שעשוי הבנק לחוב כלפי הלקוח, אף אם הלקוח נאלץ לשלם ריבית חובה גבוהה מזו שהיה משלם לו הייתה מוגדלת מסגרת האשראי" [ת"א (נ"ד??) 286/93 עיריית נצרת עילית נ' בנק הפועלים בע"מ ( 17/9/00)]. נמצא, כי הבנק, בענייננו, לא היה מחוייב להעניק לתובע אשראי כלשהו - על מנת להקטין את יתרת החובה אשר הייתה קיימת בחשבון העו"ש עובר לבקשת האשראי, לבטח לא בנסיבותיו של מקרה דנן, עת חובותיו של התובע לנושים אחרים עמדו על כ-400,000 ₪. יתר על כן. לא זו בלבד שהבנק לא הפר את חובת האמון ותום הלב כלפי התובע כאמור, אלא שזה הראשון עשה את כל אשר ניתן על מנת לסייע לתובע. לא בכדי נתבקש התובע להמציא לבנק תוכנית עסקית להקמתו של העסק, זאת על מנת לבחון האם - חרף מצבו הכלכלי של התובע - יהא ניתן לאשר לו האשראי המבוקש. דא עקא כי מנהל הבנק לא השתכנע מהתוכנית העסקית שהוגשה (נספח ז' לנ/3) שכן " .... ראיתי שזה לא נותן לנו האפשרות להוסיף עוד אשראים ולאשר הבקשה ... אותה עת המספרים לא איפשרו לי לאפשר מתן כסף נוסף. אני לא חושב שאני צריך לתת נימוקים על בסיס החלטה כזו או אחרת לדחיית התוכנית" (עדות פרימט, שם, עמ' 20 שורות 1-4). הנה כי כן. לא זו בלבד שהבנק לא נהג עם התובע בחוסר תום לב תוך הפרת חובת האמון, כנטען, אלא שנעשה על ידו מאמץ למצוא דרך להעניק האשראי המבוקש, ככול שתוגש תוכנית עסקית ראוייה. הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי 24. המסקנה המתבקשת מהאמור והמקובץ לעיל היא כי דין התביעה להידחות, הן בשל כך שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של הסכם למתן האשראי אותו הפר הבנק, והן בשל מצבו הכלכלי של התובע עובר למועד בו נתבקש האשראי - אשר היה בו, כשלעצמו, כדי להצדיק סירוב לתיתו, אף אם היה מוכח קיומו של הסכם כאמור. 25. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר כי אף אם היה ממש בטענות התובע בדבר קיומו של הסכם למתן אשראי - הרי גם במקרה כזה, לא היה זכאי התובע לסעד הכספי המבוקש על ידו, זאת משני טעמים. הטעם האחד הוא, שלא עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו. להוכחת היקף נזקיו כתוצאה ממחדלי הבנק (שהוכח כי אינם קיימים) סמך התובע יתדותיו על חוות דעתו של גלנצר, על התוכנית העסקית וכן על חוות דעתו של ד"ר בועז ברזילי בדבר שוויין של החנויות, כמו גם על חוות דעתה של השמאית ורדה הראל. דא עקא, כי חלקם הארי של חווֹת הדעת אינו רלוונטי לסעד הכספי המבוקש ולא זו בלבד אלא שאף לא אחד מן המומחים התייצב לחקירה על חוות דעתו. הטעם השני, אך הראשון במעלה הוא, כי התובע לא השכיל להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים לבין סירובו של הבנק ליתן האשראי המבוקש. כך, על דרך משל, עותר התובע לשפותו בגין דמי השכירות לתקופה של 18 חודש עקב אי השכרת החנויות. דא עקא כי הוכח שאי השכרתן נבע מכורח המציאות ולא בעטיו של הבנק. כך גם אמורים הדברים באשר להפסד, נטען, בדמות מימוש המשכנתא אשר רבצה על הדירה. לטענת התובע, לוּ ניתן לוֹ האשראי המבוקש הרי שמימושה של הדירה על ידי הבנק היה נמנע. אלא מאי? מחומר הראיות עולה כי התובע היה שקוע בחובות עד צוואר ואף מונה לו כונס נכסים בגין חובות ארנונה לעירייה (עדות התובע, פרוטוקול מיום 9/11/09, עמ' 9, שורה 31) ברי, בנסיבות האמורות, כי אם הבנק לא היה מממש המשכנתא לכיסוי יתרת החובה שנצטברה בחשבון העו"ש, הרי שהכונס היה עותר למימושה (ראו גם נסח רישום של הדירה, מוצג במ/3). אשר להפסד רווחים פוטנציאליים מהעסק שבגין ראש נזק זה עותר התובע לתשלום סך של 1,800,000 ₪ - נפלא ממני מי הוא זה אשר תקע לכפו של התובע כי העסק אכן היה מרוויח, שמא העסק היה צובר הפסדים עד כדי פשיטת רגל? (ראו עדות מר פרי, שם, עמ' 17 שורות 10-12). כך או כך, אין בתוכנית העסקית, עליה סומך התובע, כדי לבסס קיומו של נזק ואין צריך לומר את היקפו. התוצאה 26. סוף דבר, התוצאה היא כי דין התביעה על כל סעדיה להידחות - וכך אני אומנם מורה. לפנים משורת הדין ובשל מצבו הכלכלי של התובע אין אני עושה צו להוצאות. הפרת חוזהחוזהאשראי