דוגמא לפסק דין בנושא העסקת עובד לאחר גיל פרישה: 1. התובע עבד אצל הנתבעת כשומר במוסדות חינוך בישוב מצפה יריחו מחודש אוגוסט 2007 עד ליום 30.6.2010. במועד זה היה התובע לאחר גיל פרישה, ואין מחלוקת בין הצדדים כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים. התובע קיבל בתקופת עבודתו האחרונה שכר שעתי בסך של 21 ₪. לאחר הגשת סיכומי התובע העבירה הנתבעת לתובע המחאה על סך 18,857 ₪, שמועד פירעונה הינו 20.1.12. נפרט את טענות הצדדים על פי הנושאים שיידונו להלן. 2. פיצויי פיטורים ביום 1.6.09 קיבל התובע מכתב מהנתבעת בזו הלשון: "בתאריך 30.6.09 בהתאם לחוזה ההתקשרות בייננו מסתיימת עבודתך" (נספח ב' לכתב ההגנה)   מסמך זה אינו שנוי במחלוקת (מוסכמה 5, דיון מוקדם מיום 3.7.2011). אין חולק כי גם בתום שנת הלימודים שלאחריה, דהיינו ביום 30.6.10, קיבל התובע מכתב ברוח דומה ונדרש להחזיר את הציוד (נשק, מירס וביגוד, סעיפים 13- 14 לכתב ההגנה, סעיף 7 לתצהיר מר חיים בן לולו, מנהל הנתבעת, להלן- מר בן לולו). בהתאם, ביום 30.6.10 הגיע התובע למשרדי הנתבעת והשיב את הציוד (נספח ט' לכתב התביעה). נוכח האמור, התובע טוען כי פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, והוא זכאי לפיצויי פיטורים עבור 35 חודשי עבודה. מכל מקום, טוען התובע, כי בעת פיטוריו היה בגיל פרישה ומשכך אף מטעם זה הוא זכאי לפיצויי פיטורים. הנתבעת טוענת כי התובע התפטר מעבודתו. כבכל שנה, קיבל התובע הודעה על פיטוריו לקראת החודשים יולי- אוגוסט, כאשר בספטמבר ציפתה הנתבעת כי ישוב לשורותיה. עם זאת, התובע בחר שלא לשוב לעבודתו בחודש ספטמבר (סעיפים 14-15 לכתב ההגנה). משכך, יש לקבוע כי התובע התפטר. עם זאת הנתבעת מודה בחובתה לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשל גילו (מוסכמה 2, דיון מוקדם מיום 3.7.2011). לטענתה, במשך 35 חודשי עבודתו, עבד התובע בהיקף משרה של 72%. 3. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת. עדותו של התובע בעניין זה היתה משכנעת ומהימנה (ע' 7 ש' 1-10). יתר על כן, גם בדברי מנהל הנתבעת, מר בן לולו, נמצא סימוכין למסקנתנו זו. בעדותו אמר מר בן לולו כי ביקשו ממנו לא להשאיר את התובע באותו מקום "כי זה בעייתי מול הביקורות של המשטרה" (ע' 11 ש' 7-8). משמע שהנתבעת ביקשה להעביר את התובע למקום עבודה אחר. לא הוכח כי הוצעו לו מקומות עבודה חלופיים, וכאמור מקובלים עלינו דברי התובע כי פנה לנתבעת, אך ללא הועיל. נוסיף עוד כי בחודש יוני קיבל התובע הודעה על הפסקת עבודתו ודרישה להשיב את הביגוד והציוד שהיו ברשותו (נספח ט' לכתב התביעה). הנתבעת נהגה לפטר את העובדים בסוף כל שנת לימודים (ע' 11 ש' 1-2), מכאן שעליה מוטל הנטל לשכנענו כי לקראת תחילת שנת הלימודים פנתה אל התובע וביקשה ממנו להמשיך בעבודתו כמקודם. מר בן לולו לא עשה זאת (ע' 9 ש' 17), ולא הובא לעדות מי שאכן שוחח עם התובע. אמנם בהמשך שינה מר בן לולו את גרסתו וטען כי התקשר אל התובע, ואולם אף מדבריו לא ברור כי הדבר נעשה כדי להציע לתובע לשוב לעבודה (ע' 9 ש' 26-29). לפיכך אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת, והוא זכאי לפיצויי פיטורים. התובע אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת, שכן על פיטוריו הודע לו בראשית חודש יוני, 30 יום לפני סיום יחסי העבודה בין הצדדים. 4. היקף משרתו של התובע מדו"חות הנוכחות שהגיש התובע (נספח ז' לתצהירו) ומדו"ח ריכוז נתונים לשנים 2008-2010 שהגישה הנתבעת (נספח ב' לתצהיר מר בן לולו) עולה כי התובע לא עבד 186 שעות מדי חודש בחודשו. בחודש דצמבר 2008 עבד התובע 151 שעות ובאפריל 2009 - 68.50 שעות בלבד. כמו כן אין מחלוקת כי בחופשות בית הספר התובע לא עבד (ע' 8 ש' 8). אמנם, היו חודשים בהם עבד התובע למעלה מ- 186 שעות חודשיות, אולם אף מרישומיו עולה כי מדובר בשלושה חודשים בלבד (יוני ונובמבר 2009 ויוני 2010). בתלושי השכר של חודשים 1-3/2008 נכתב "חלקיות משרה- 1.000". לאחר מכן לא מופיע רישום של חלקיות המשרה בתלושי השכר, ונכתב: עבודה עיקרית. סעיף 2 לחוק שכר מינימום, תשמ"ז-1987 קובע כי: "עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן - העובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר מינימום לשעה, הכל לפי העניין" (ההדגשה הוספה ד.פ.). מלשונו של סעיף זה בחוק אנו למדים כי לא די לבחון את מספר השעות שבהן עבד העובד, ויש לבחון גם את ההקשר התעשייתי, ואת מקום העבודה של העובד. יתר על כן, גם בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 אין הגדרה של משרה מלאה, כל שנקבע בחוק זה הוא כי יום עבודה לא יעלה על 8 שעות עבודה ביום. משרה מלאה הינה, אם כן, פועל יוצא של הנהוג במקום העבודה, וההסכמה שאליה הגיעו הצדדים כאשר התקבל העובד לעבודה (דב"ע נה/3-153 תמר קריצלר - מלכה אוחיון, פד"ע כט 192). התובע עבד כמאבטח מוסדות חינוך, בבית ספר במצפה יריחו. שעות העבודה בבית ספר נגזרות משעות הפעילות של בית הספר, ויש להניח כי כאשר התקבל התובע לעבודה כך סוכם עמו. אין גם לזקוף לחובת התובע את העובדה שלא עבד בחופשות, שכן מטבע הדברים כאשר תלמידי בית הספר נמצאים בחופשה אין צורך במאבטח בבית הספר. כל אלה אינם פוגעים בהיקף משרתו של התובע כל עוד לא סוכם אחרת, ולא הובא לידיעתנו כי קיים סיכום אחר כלשהו בין הצדדים. לא הוכח כי בעת חופשות בית הספר (כגון סוכות, חנוכה, פסח וכד') נדרש התובע לעבוד במקומות עבודה חלופיים, או כי כך סוכם מלכתחילה. הנתבעת טענה כי הוצעו לתובע מקומות חלופיים רק בתקופת הקיץ (סעיף 8 לתצהיר מר בן לולו). לפיכך אנו קובעים כי התובע עבד במשרה מלאה. 5. התובע עבד 35 חודשים (סעיף 12 לתצהיר מר בן לולו, סעיף 4 לתצהיר התובע). לטענתו שכרו עמד על סך של 3,906 ₪ לחודש (186 שעות כפול 21 ₪ לשעה). הנתבעת טוענת יש לחשב את פיצויי הפיטורים שלו לפי שכר המינימום. מר בן לולו צירף לתצהירו 3 תלושי שכר. מן התלושים עולה כי שכרו של התובע לא היה אחיד. כך למשל בחודש 10/07 כאשר עבד התובע 125.4 שעות על פי רישומיו, שכר היסוד עמד על סך של 4,390 ₪; בחודש 9/07 עבור 120.10 שעות קיבל התובע שכר היסוד בסך של 3,260 ₪, ובחודש 11/07 שולם לו סך של 4,821 ₪ עבור 169.2 שעות. משמע שלא קיימת התאמה בין שעות עבודתו של התובע לשכר ששולם לו. לעיתים שולם לו שכר גבוה משכר מינימום ולעיתים נמוך יותר. מכאן שלא עלה בידי הנתבעת להבהיר מהו שכרו של התובע. מן המסמכים שהוצגו לפנינו עולה כי לעיתים כלל חישוב שעת עבודה גם תשלום בגין שעות נוספות גלובליות ותוספות נוספות (נספחי א' לתצהיר מר בן לולו). כמו כן, הגם ששכרו של התובע שולם לו על בסיס שעתי, כאמור לעיל, לא קיים מתאם בין התשלום ששולם לבין שעות העבודה בפועל. משלא ניתן להבין מחישובי הנתבעת מהו השכר השעתי ששולם לתובע, מצאנו לנכון להעדיף את גרסת התובע על פני זו של הנתבעת. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 11,392.5 ₪. 6. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים למרות שלא היתה מחלוקת בין הצדדים בדבר זכאות התובע לפיצויי פיטורים, ניתנה לו המחאה הכוללת אף את תשלום פיצויי הפיטורים (לא במלואם על פי החישוב שנעשה לעיל) שפירעונה ביום 20.1.2012, היינו למעלה משנתיים לאחר סיום עבודתו. הנתבעת טוענת כי נציגי החברה ניסו ליצור קשר עם התובע בכדי לערוך "גמר חשבון" אולם ניסיונות אלו לא צלחו. כמו כן לאחר הגשת כתב התביעה הוזמן התובע לסור אל משרדי הנתבעת בכדי לחתום על טופס 161 ולקבל את הסכומים המגיעים לו. התובע לא עשה כן. משכך, אין מקום להשית על הנתבעת פיצויי הלנה (סעיפים 10-11 לתצהיר מר בן לולו). יש לדחות את טענותיה אלה של הנתבעת. התובע הגיש את תביעתו זו בחודש דצמבר 2010, ומכאן ואילך, או לפחות ממועד הגשת כתב ההגנה, לא היתה כל מניעה לשלם את סכום פיצויי הפיטורים שלא היו שנוי במחלוקת. בטענות הנתבעת בעניין זה אין כל ממש, ולא הובא כל הסבר מדוע שולמו פיצויי הפיטורים לתובע רק לאחר שנתיים. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי: "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה" (ע"ע (ארצי) 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, ניתן ביום 29/11/2000) בית דין זה פסק בעבר כי אחת הסיבות להפחתת פיצויי הלנה היא 'הזמן שרב שעבר מאז סיום יחסי עובד-מעביד עד למתן פסק הדין' וכי 'אילוצי בית הדין והעומס המוטל עליו מביאים לכך שפיצויי ההלנה התלויים במשך הזמן אינם עומדים בשום פרופורציה לסנקציה המבוקשת' (עד"מ (ארצי) 1009/04 ויקטוריה סבירסקי - ראיסה לרנר, ניתן ביום 25.10.2006). מן הטעמים דלעיל, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 20,000 ₪. 7. פדיון חופשה התובע טוען כי במשך כל תקופת עבודתו לא קיבל חופשה בפועל בתשלום. הנתבעת טוענת כי ניהלה פנקס חופשה, כעולה מתלושי השכר, וכי בחודשים יוני 2008, יוני 2009 ופברואר 2010 שולם לתובע עבור ימי החופשה שצבר סך של 3,050 ₪, והוא זכאי לתשלום נוסף בסך של 1,486 ₪. על המעביד מוטלת החובה ליתן לעובד חופשה בפועל במשך תקופת עבודתו, ולא את תמורתה. הנתבעת לא טענה, וכמובן שלא הוכיחה, כי התובע קיבל חופשה בפועל. בפסק הדין עע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ (ניתן ביום 27.3.06) נפסק כי: "תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתת לעובד חופשה בפועל, מנוחה, על מנת שיאגור כוח לעתיד. אף סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 אוסר מתן שכר הכולל בתוכו תשלום בעבור דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית. ודוק, כל האמור ביחס לפדיון חופשה מתייחס לזכאות מכוח החוק בלבד בסיום יחסי עובד-מעסיק. פדיון חופשה הוא מושג שהחוק הולידו, ואין הוא בא אלא בהקשר לחופשה שנתית שהחוק מזכה בה. מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חוק חופשה שנתית, אין מקום לקזז את הסכומים ששולמו למערערת, ודין הערעור בעניין זה להתקבל " (ההדגשה הוספה- ד.פ.).   כאמור בפסק הדין, פדיון חופשה יינתן לעובד רק בתום יחסי עובד מעביד. אין חולק כי יחסי העבודה בין הצדדים לא תמו בחודש יוני 2008, יוני 2009 או פברואר 2010. משכך, לא ניתן היה לשלם לתובע פדיון חופשה חלף הוצאתו לחופשה בפועל. אי לכך, התובע זכאי לפדיון חופשה במלואה. כאמור לעיל, התובע עבד 35 חודשים, 6 ימים בשבוע. בהתאם, התובע זכאי למלוא תביעתו בסך של 5,880 ₪ (168 ₪ ליום כפול 35 ימים). 8. דמי הבראה התובע טוען כי לא שולמו לו דמי הבראה. הנתבעת לא הכחישה זאת אולם טענה כי הוא זכאי לסך של 3,041 ₪ בלבד, שכן עבד 72% משרה. משנקבע כי התובע עבד במשרה מלאה על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 4,146 ש"ח (בשנת 2009 - 6 ימי הבראה, בתעריף של 340 ₪ ליום; בשנת 2010 - 6 ימי הבראה בתעריף של 351 ₪ ליום). 9. דמי חגים התובע קיבל שכר שעתי. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובע זכאי לדמי חגים בסך של 3,042 ₪. בתצהיר מר בן לולו העלתה הנתבעת טענה חדשה על פיה מאחר שלא הוכח כי התובע עבד יום לפני החג ויום לאחריו אין הוא זכאי לדמי חגים. בית הדין הארצי לעבודה חזר והדגיש כי נטל ההוכחה לעניין התקיימות התנאי "יום לפני ויום אחרי החג" רובץ על שכמו של המעביד: ”משהוכיח המערער כי עבד באופן סדיר, משך שנים רבות אצל המשיבה, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי חג והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד" (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק- שלג לבן (1980) בע"מ, ניתן ביום 28.5.07). הנתבעת לא עמדה בנטל זה. משכך, על הנתבעת לשלם לתובע דמי חגים בסך של 5,040 ₪ כמפורט בתביעתו. 10. פיצוי בגין הפרשות בחסר לקרן הפנסיה התובע טוען כי לאורך תקופת עבודתו לא הפרישה הנתבעת עבורו את מלוא הכספים לקרן הפנסיה, ואף ניכתה משכרו סכומים אשר לא הועברו לקרן. התובע טען כי הוא זכאי לסך של 7,452 ₪ בגין הפרשות בחסר לקרן הפנסיה, וסך של 540.47 ₪ בגין ניכויי השכר אשר לא הועברו לקרן הפנסיה. הנתבעת הודתה כי התובע זכאי לסך של 4,861 ₪, אולם אף היא לא פירטה כיצד חושב הסכום. 11. עיון בתלושי השכר מלמד כי אכן לא קיים מתאם בין פירוט ההפקדות בקרן הפנסיה (נספח ה', דו"ח הפקדות בקופת פנסיה- איילון) לבין הניכויים בתלושי השכר. כך למשל בחודש ינואר 2009 נוכה משכרו של התובע סך של 63 ₪, אולם בקופת הגמל הופקד סך של 17.29 ₪ בלבד. בחודש פברואר 2009 נוכו משכר התובע סך של 57 ₪, אולם הסכום שהופקד הוא 37 ₪ בלבד. כך גם בחודשים מאי ויוני. עם זאת, בחודש יולי 2009 הופקד סך של 36 ₪ על אף שהתובע לא קיבל משכורת עבור חודש זה. הנתבעת לא הבהירה מדוע קיים שוני בין הסכומים שהופקדו לבין אלו שנוכו מהשכר. משכך על הנתבעת לשלם לתובע סך של 540.47 ש"ח בגין הפערים הנ"ל. 12. על פי צו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957, אשר נכנס לתוקף ביום 1.1.08, היה על הנתבעת להפריש לתובע הפרשות פנסיוניות לאחר 9 חודשי עבודה. דהיינו בחודש 6/08 ולא בחודש 10/08 כפי שנעשה בפועל. באותה עת היה על המעביד להפריש סך של 0.833%, כ - 32 ₪ משכר התובע. בחודש יוני 2009 נכנס לתוקפו צו הרחבה בענף השמירה אשר קבע כי על המעביד להפריש 6% משכר העובד לפנסיה (סעיף 25), כ- 234 ₪ משכר התובע. חישוב של מספר החודשים במכפלת שיעור ההפרשות אשר יש להפריש מעלה כי התובע היה זכאי להפרשות מעביד בסך 2626.7 ₪. לתובע שולם סך של 750 ₪ בלבד, ועל כן הוא זכאי להפרש בסך של 1,876.7 ₪. 13. גמול שעות נוספות התובע טוען כי לא שולם לו גמול שעות נוספות כנדרש. הנתבעת הכחישה זאת וטענה כי במרבית החודשים עבד התובע פחות ממשרה מלאה כפי שעולה מרישומיו. יתר על כן, מחודש ינואר 2008 קיבל התובע תוספת שעות נוספות גלובליות. לפיכך שכרו השעתי עלה, אף כי שלא ביצע בפועל שעות נוספות. בעדותו אמר מר בן לולו כי יש טעויות בחישובי השעות הנוספות וכי אלו לא שולמו במלואן (ע' 10). מרישומי הנוכחות שהציג התובע עולה כי עבד בשעות נוספות רק בחודשים יוני ונובמבר 2009 ויוני 2010. עבור יוני ונובמבר 2009 לא שולם לו גמול שעות נוספות, ואילו בחודש יוני 2010 שולם הגמול באופן חלקי. הנתבעת מוסיפה עוד כי עיון בתלושי השכר של התובע מלמד כי לא פעם הוזנו שעות עבודתו באופן שגוי, והתובע קיבל שכר גבוה מזה שהיה זכאי לו בפועל. כך למשל בחודש 10/07 נרשם בתלוש השכר כי התובע עבד 215.74 שעות במקום 125.4 כעולה מרישומי הנוכחות של התובע. כך קרה גם בחודשים אפריל 2008, ינואר, פברואר ומאי 2010. מקובלת עלינו, אם כן, טענת הנתבעת כי לא פעם שולמו לתובע סכומים ביתר. אולם לא הוצגו לפנינו חישובים המפרטים את הסכומים ששולמו ביתר, לעומת אלה ששולמו בחסר, שכן אין חולק כי בשלושת החודשים האמורים (יוני ונובמבר 2009 ויוני 2010) שולם לתובע תשלום בחסר. משכך, על הנתבעת לשלם לתובע עבור 33 שעות נוספות. שולם לתובע סך של 103 ₪ בחודש יוני 2010. משכך, התובע זכאי להפרש בסך של 763.25 ₪. 14. ניכויי שכר התובע טוען עוד כי נוכו משכרו כספים שלא כדין שלא בהסכמתו ולא בידיעתו: בחודש 9/07 נוכו 72 ₪; בחודש 1/08 נוכה משכרו 36 ₪; בחודש 12/08- 126.5 ₪. סה"כ 254.5 ₪. הנתבעת לא הכחישה זאת, והודיעה כי התשלום הועבר לידי התובע (סעיף 52-54 לסיכומיה). 15. עבודה ביום הבחירות טוען התובע כי בחודש פברואר 2009 הציעה לו הנתבעת לעבוד ביום הבחירות. לשם כך הוזמן התובע לתדריך הכנה ביישוב פסגות. כשהגיע למקום, נאמר לו כי המשמרת בוטלה. נתבע תשלום בגין הוצאות נסיעה ויום עבודה - סה"כ 218 ₪, ושכר עבודה עבור יום הבחירות שבו לא עבד. התובע שלח לנתבעת מכתב דרישה בעניין זה (נספח י"א לתצהירו). הנתבעת לא התייחסה לרכיב זה לא בתצהירה ולא בסיכומיה, אף שמחלוקת בעניין זה נקבעה כאחת הפלוגתאות בתיק (פלוגתא 5). כמו כן, התובע לא נחקר על עניין זה בעדותו, כך שגרסתו נותרה בעינה. נוכח האמור, הנתבעת תשלם הוצאות הנסיעה ליום ההכנה וכן את יום ההכנה ויום הבחירות, סה"כ 386 ₪. 16. פיצוי בשל הפרת הוראות חוק הגנת השכר התובע טוען עוד כי התלושים שניתנו לו אינם מתיישבים עם הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן- חוק הגנת השכר). כך למשל יתרות החופשה נרשמו רק בחודש 9/09 אף שהתיקון נכנס לתוקפו בחודש 2/09. כמו כן נרשמו בתלושי השכר סכומים שאינם נכונים, ואינם משקפים את עבודתו בפועל. הנתבעת טענה כי מדובר בחבלי לידה, וכי תחילה אמנם היתה קיימת אי בהירות אולם לאחר מכן תוקנו התלושים. 17. תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נכנס לתוקפו בחודש פברואר 2009. בתיקון נקבעו, בין היתר, חובות המעביד לגבי ניהול פנקס שכר. בתוספת לחוק מפורטים כל הפרטים שעל המעביד לציין על גבי תלוש השכר. בין היתר שם העובד ושם המעביד (לרבות כתובתו ומספר זיהויו); מספר ימי העבודה ושעות העבודה; ימי החופשה והמחלה שנצברו, אלו שנוצלו ועוד. מעביד שיפר את חובותיו אלה צפוי לסנקציה פלילית או אזרחית (פיצויים לדוגמא). סעיף 26א לחוק הגנת השכר, מתייחס לסעד האזרחי בגין הפרת החובות האמורות. הסעיף קובע כי: "(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר. (ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצוים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור. (2) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת. (3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..." (ההדגשה הוספה- ד.פ.) בתלושי השכר של התובע קיימת אי בהירות באשר לתוכנם. כמפורט לעיל, השעות הרשומות בתלוש אינן משקפות את שעות עבודתו של התובע - לעיתים נרשמו שעות רבות מהשעות שבהן עבד, ולעיתים - פחות. כמו כן חלק מהסכומים שנוכו משכרו של התובע לא הועברו לקרן הפנסיה. נוסיף עוד כי מר בן לולו לא ידע להסביר מה משמעות "תוספת" הרשומה בתלוש (ע' 9 ש' 33- ע' 10 ש' 1), מדוע אין פירוט נכון של השעות (ע' 10 ש' 29-30) או מדוע הופרש בחסר לקופת גמל (ע' 11 ש' 9-10). הוכחה, אם כן, אי התאמה לפחות בשני תלושים (ראו למשל רישום שעות נוספות בחודשים יוני ונובמבר 2009). מכאן, שמדובר בהפרה ביודעין ויש מקום להורות על מתן פיצוי לתובע בגין הפרה זאת. כאמור בסעיף 26א(ב)(3) לחוק גובה הפיצוי נתון לשיקול דעתו של בית הדין. בנסיבות העניין אין מקום לחייב את הנתבעת במלוא הפיצוי שנקבע, שכן הוכח כי לא תמיד ניזוק התובע מן הכיתוב בתלושים. היו חודשים שבהם שולם לו שכר העולה על השכר לשעות עבודתו בפועל. כמו כן הנתבעת הודתה כבר בכתב הגנתה בטעותה. משכך, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 1,500 ש"ח. 18. סוף דבר- הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים - 11,392.5 ₪; פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים - 20,000 ₪; פדיון חופשה - 5,880 ₪; דמי הבראה - 4,146 ₪; דמי חגים - 5,040 ₪; ניכויים מהשכר לקרן הפנסיה שלא הועברו לקרן - 540.47 ₪; הפרשות לפנסיה - 1,876 ₪; גמול שעות נוספות - 763.25 ₪; ניכויי שכר שלא כדין - 254.5 ₪; עבודה ביום הבחירות- 386 ₪. פיצוי בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר - 1,500 ₪ סה"כ - 51,778.72 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 18,857 ₪ ששולמו לתובע כמפורט בסעיף 1 לעיל. על הנתבעת לשלם לתובע, אם כן, סך של 32,921.72 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום, ויישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 30.6.12, מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים. הנתבעת תשלם הוצאות התובע בסך של 4,000 ₪ בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה. ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה. פרישהגיל פרישה