מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא העונש על אלימות כלפי בת זוג: א. הערעור שבפנינו הוא על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת טל תדמור-זמיר), מיום 24.1.13, בת"פ 9297-06-12 לפיו נדון המערער ל- 28 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו (30.5.12), ובנוסף ל- 10 חודשי מאסר על תנאי למשך - 3 שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות אלימות מסוג פשע, וכן למאסר על תנאי לתקופה של 5 חודשים למשך 3 שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות אלימות מסוג עוון. ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: בכתב האישום המתוקן נטען, באישום הראשון, שבמועד הרלוונטי לכתב האישום היו המערער והמתלוננת בני זוג והתגוררו בדירה בקרית ביאליק. בתאריך 22.5.12, שעה 20:00 על רקע פרידתה של המתלוננת מן המערער, תקף המערער את המתלוננת בדירתם בכך שהיכה שלוש מכות אגרוף ברגלה הימנית ומשך את שערות ראשה לכיוון דלת הכניסה לדירה. המערער גם איים באותו מעמד על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שאמר לה: "אני אגלגל אותך מכל המדרגות, ואזרוק לך את כל הדברים מהחלון" וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה. בתאריך 24.5.12, במהלך שיחה טלפונית בין המערער למתלוננת, איים המערער על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שאמר לה "תביאי מהר את כל הדברים שלך ותחזרי הביתה אם לא אני ארצח אותך ואת כל המשפחה שלך" וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה. בתאריך 29.5.12, שלח המערער הודעת טקסט לנייד של המתלוננת כמפורט להלן: "ישרמוטה יזונה אני יפתח לך את התחת לך ולאבא שלך ימסריחה ריח של חרא יש לך ימגילה אני היום שונא אותך לא סובל אותך את חושבת אני פריר את מכירה אותי טוב מאוד אני יזיין אותך ואת כל המשפחה שלך יזונה שאני יתפוס אותך את לא תדברי הרבה ישרמוטה אני רק מחכה שתלכי למשטרה כלבה עשיתי אותך" (כך במקור). נטען איפוא באישום הראשון שבדברים אלה שבהודעת הטקסט איים המערער על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה בכוונה להפחידה או להקניטה. המשיבה מייחסת למערער באישום הראשון שלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "החוק") וכן תקיפה סתם - בן זוג, עבירה לפי הסעיף 382(ב) של החוק. ג. באישום השני נטען שבתאריך 24.5.12, שעה 11:00 בקריית ביאליק, תקף המערער ביחד עם אחר, את אביה של המתלוננת (להלן - "המתלונן באישום השני") באופן שהמערער נגח עם הקסדה שחבש לראשו בפניו של המתלונן באישום השני, והיכה אותו בשפתיו, בשעה שהאחר שהיה ביחד עם המערער, תקף גם הוא את המתלונן באישום השני באופן שהיכה בו בידו השמאלית באמצעות קסדה שאחז בידו. כתוצאה מן התקיפה נפל המתלונן באישום השני לרצפה והמערער, ביחד עם האחר, בעטו בו בכל חלקי גופו. נטען באישום השני, שבנסיבות אלה תקפו המערער והאחר את המתלונן באישום השני בצוותא חדא וכתוצאה ממעשים אלה, נגרמו למתלונן באישום השני סימנים כחולים בשפתו ובידו השמאלית. כמו כן איים המערער על המתלונן באישום השני בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שאמר לו "אני אירה בך" וזאת בכוונה להפחידו או להקניטו. המשיבה מייחסת למערער במסגרת האישום השני, לאחר שבוצע בו התיקון, עבירה של איומים לפי סעיף 192 של החוק, ותקיפה סתם, לפי סעיף 379 של החוק, וזאת ביחד עם סעיף 29(א) של החוק. ד. בפני בית המשפט קמא נפרשה מסכת הראיות מטעם התביעה בשלמותה. נשמע גם עד הגנה אחד, ובית המשפט קמא קבע ישיבת המשך, ואולם ביום 23.12.12, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגיעו לידי הסדר טיעון לפיו יחזור בו המערער מן הכפירה, כתב האישום יתוקן, המערער יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, יורשע, והצדדים יטענו לעונש באופן חופשי. ב"כ המשיבה ביקשה לתקן את כתב האישום באופן שבאישום השני (תקיפה אביה של בת זוגו של המערער) תומר הוראת החיקוק של תקיפה הגורמת חבלה בהוראת חיקוק של תקיפה סתם לפי סעיף 379 של החוק בשילוב עם סעיף 29 של אותו חוק. בית משפט קמא התיר למערער לחזור בו מהכפירה, והתיר את תיקון כתב האישום. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן לגבי עצמו (דהיינו לא ביחס ל"אחר" שנזכר באישום השני). ה. על יסוד הודאה זו, הרשיע בית משפט קמא את המערער בארבע עבירות של איומים לפי סעיף 192 של החוק, בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי הסעיפים 379 + 382(ב)(1) של החוק, ובעבירה של תקיפה סתם, בצוותא, לפי סעיף 379 + סעיף 29 של החוק. ו. בפני בית משפט קמא טענה באת כח המשיבה שכתב האישום תוקן באופן מינורי ואין בכך כדי להשליך על חומרת מעשיו של המערער והתיקון נבע רק מכך שהמתלונן באישום השני, התלונן רק שבוע לאחר התקיפה ולכן לא נראו סימנים על גופו בבירור. בהתייחס לעבירות בהן הורשע המערער, ולאור נסיבות הביצוע, ציינה באת כח המשיבה בפני בית משפט קמא, כי המתחם הראוי בעבירות אלה הינו בין 15 חודשים ל-30 חודשי מאסר בפועל. כן ציינה באת כח המשיבה, כי הערך החברתי הנפגע בעבירות אלה הינו בטחון הציבור ושלומו כשהשיקול העיקרי בעבירות אלימות במשפחה ובעבירות אלימות בכלל, הינו שיקול ההרתעה, הן הרתעת המערער עצמו שלא יחזור על מעשיו, והן הרתעת עבריינים אחרים מפני ביצוע מעשים אלה. ז. בין יתר הדברים ציינה ב"כ המשיבה לחומרה את נסיבות ביצוע העבירה, דהיינו, כשהסיבות שהביאו להתנהגותו של המערער היו כתוצאה מרצונה של המתלוננת להיפרד ממנו ועל רקע זה, איבד המערער את עשתונותיו והתנהג כלפי המתלוננת ואביה התנהגות אלימה, כשהוא מחדיר בה פחד ואימה ולא ניתן להקל ראש באיומיו שהרי בסופו של יום, בחר המערער לממש את איומיו והוציאם אל הפועל משתקף בחומרה את אביה של המתלוננת, ומה גם, שתקיפה זו ביצע המערער ביחד עם אחר. יש בכך כדי ליתן משנה תוקף למעשיו של המערער המעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת מפניו, הן כלפי המתלוננת והן כלפי בני משפחתה, ואין להשלים עם התנהגות בריונית שלוחת רסן של מי שמפעיל כוח. מה גם שהמערער לא חסך מזמנו של בית המשפט ולא חסך את העדת המתלוננת. ח. ב"כ המשיבה גם הצביעה בפני בית המשפט קמא על עברו הפלילי של המערער שהורשע בעבירת שוד ועבירת שוד מזויין וריצה 18 חודשים מאסר בפועל ובגין גזר הדין שניתן באותו תיק ת"פ 7142/08 תלוי ועומד נגד המערער עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים. ט. בסיכום ביקשה באת כוח המשיבה, להטיל על המערער את הרף העליון של מתחם הענישה ולהפעיל במצטבר את עונש המאסר המותנה, זאת בנוסף למאסר מותנה ארוך ומרתיע, קנס ופיצוי למתלוננים. י. הסניגורית ביקשה לעומת זאת, שבית משפט קמא יתחשב בהודאתו של המערער, בחרטתו הכנה וחִסכון בזמן שיפוטי, וציינה שניהול המשפט לא היה לריק, שהרי המשיבה שינתה בסופו של יום את הוראת החיקוק שבאישום השני. הסניגורית גם ביקשה "לשים את הדברים בפרופורציות הנכונות" (עמ' 49 לפרוט' ישיבת 23.12.12) ולטענתה, מעשיו של המערער הם במדרג הנמוך ביותר של רמת הענישה, והוסיפה שאין למערער גיליון של הרשעות קודמות אלא הרשעה בעבירה קודמת אחת. המערער, כך ציינה הסניגורית בפני בית משפט קמא, הוא אדם צעיר, בן 25, משפחתו למודת סבל, אביו נכה מתאונת דרכים בשיעור של 100% גופנית ונפשית. אמו עזבה את הבית ואת הילדים והתחתנה עם אדם אחר. למערער אח נוסף הנמצא בבית וסובל מבעיות נפשיות ומטופל על ידי אביו של המערער, אך הנטל נופל גם על כתפיו של המערער. הסניגורית הוסיפה שהמערער למד 12 שנות לימוד, לא שירת בצה"ל ועבד במקומות עבודה שונים. חודש לפני המקרה הציע הצעת נישואין לחברתו - בת זוגו ואין ספק שמי שהפריע לכל המהלך ביניהם היו בני המשפחה שהתנגדו לקשר בין המערער לבין בת זוגו, הגם שאלה התגוררו יחדיו 9 חודשים וניסו להקים תא משפחתי, אך זאת ללא הצלחה עקב התערבות ההורים, כשמכתב שכתבה, לפי הנטען, אמה של המתלוננת הביא לקרע בין בני הזוג. עוד ציינה הסניגורית כי המערער עצמו עבר תאונת דרכים לפני האירועים נושא הדיון ומצבו הגופני אינו תקין. הסניגורית ביקשה כי בית משפט קמא יתחשב במערער, ברקע בו גדל, בנסיבותיו האישיות, כשמדובר לדעתה במעשים במדרג הנמוך, ולהסתפק בהפעלת המאסר המותנה. הן ב"כ המדינה והן הסניגורית הגישו בפני בית משפט קמא פסיקה, כל אחת מנקודת מבטה. י"א המערער אמר בדבריו לבית משפט קמא כי הוא עצמו נפגע כשלדבריו (כפי שגם ציינה הסניגורית במסגרת טיעוניה), אביה של המתלוננת הזמין את המערער למקום מפגש, המערער הגיע למקום עם הקטנוע שלו, ואולם מספר עבריינים ירו עליו והוא נאלץ לסגת ללא הקטנוע, והקטנוע נשאר בידם, אך מכיוון שמדובר בעבריינים, המערער אינו מתלונן במשטרה. עוד טען המערער בפני בית משפט קמא (וגם בעניין זה העלתה הסניגורית את הנושא במסגרת טיעוניה) כי לדבריו המתלוננת לקחה לו סכום של 200,000 ₪. הסניגורית ציינה במסגרת טיעונה כי הדבר עורר את חמתו של המערער, והוא עשה מה שעשה, ועל כך הוא מצר, ומתחייב שלא לחזור על מעשיו. המערער מצדו אמר בבית המשפט קמא "אני מצטער על מה שעשיתי, עשיתי טעות" (עמ' 51 לפרוט' מיום 23.12.12). י"ב. בגזר הדין שניתן ביום 24.1.13, עמד בית משפט קמא על כך שהמערער תקף את המתלוננת ואיים עליה ובנוסף גם איים עליה בשתי הזדמנויות שונות נוספות ובהזדמנות אחרת תקף את אביה של המתלוננת, ביחד עם אחר, ואף איים על חייו. לפיכך ציין בית משפט קמא שמדובר בארבעה אירועים שונים - שני אירועים של תקיפה (האחד בנסיבות מחמירות) ואיומים, ושני אירועי איומים נוספים. בית משפט קמא עמד על החומרה שיש במעשה אלימות כלפי שלמות גופם של אחרים, קל וחומר כשמדובר בבת זוגו של המערער ממנה נמנעה תחושת הביטחון האישי דווקא בביתה שבימים כתיקונם אמור לשמש כמבצרה. לעניין זה, הפנה בית משפט קמא לשורה של פסקי דין והוסיף כי לא ראה לנכון לגזור גזירה שווה ממרבית גזרי הדין שהגישו בפניו באי כוחם של הצדדים באשר נסיבותיהם שונות מאוד מנסיבותיו של התיק נשוא הדיון. בית משפט קמא הוסיף כי המערער תקף את המתלוננת שהיתה בת זוגו במשך כשנה, בכך שהיכה שלוש מכות אגרוף ברגלה, ומשך בשערותיה, ומתחם הענישה הראוי בגין עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות נע בין מאסר מותנה לבין 10 חודשי מאסר בפועל. י"ג. באשר לעבירת התקיפה, ציין בית משפט קמא, כי על בית המשפט לנהוג יד קשה כנגד גילויי אלימות ומעשי בריונות ואף כאן הפנה בית משפט קמא לפסיקה רלוונטית. במקרה שבפנינו תקף המערער את המתלונן, ביחד עם אחר, באופן שהמערער נגח באמצעות קסדה שחבש לראשו בפניו של המתלונן וכן היכה בשפתיו, בשעה שאותו אחר היכה את המתלונן באמצעות קסדה שאחז בידו. כתוצאה מכך נפל המתלונן ארצה והמערער, ביחד עם האחר, בעטו במתלונן בכל חלקי גופו. בית משפט קמא קבע כי מתחם הענישה הראוי בגין עבירת התקיפה בה הורשע המערער, ונסיבות ביצועה, נע בין 4 חודשים לבין שנתיים מאסר. י"ד. לעניין עבירת האיומים עמד בית משפט קמא על כך, כי זו פוגעת מעצם טיבה וטבעה בשלוות נפשו ובביטחונו של קורבן העבירה. לא אחת, כך ציין בית משפט קמא, אך כפסע בין האיום ובין מימושו, ולכן נפסק לא אחת, כי נאשם המאיים מפורשות בפגיעה בגוף ובנפש, על מי שהיתה בת זוגו, חייב להבין כי בית המשפט יתייחס למעשיו בחומרה. אף כאן הפנה בית משפט קמא לפסיקה רלוונטית והוסיף כי המערער איים על המתלוננת בשלוש הזדמנויות שונות. איומיו של המערער היו בלשון בוטה ומטילת אימה, חלקם נוגעים לחייה ולחיי בני משפחתה של המתלוננת וברי כי היה בהם כדי לפגוע בשלוות נפשה, בביטחונה ובחירותה של המתלוננת. מה גם, שהמערער איים גם על אביה של המתלוננת, לאחר שתקף אותו באומרו: "אני אירה בך". משכך קבע בית משפט קמא כי מתחם הענישה הראוי בגין עבירת האיומים בה הורשע המערער, ונסיבות ביצועה, נע בין מאסר מותנה ל - 8 חודשי מאסר בגין כל עבירה. ט"ו. באשר לשיקולים לקביעת עונשו של המערער, עמד בית משפט קמא על השיקולים לחומרא: עברו הפלילי של המערער אשר כולל הרשעה בעבירה של שוד ושוד מזויין, בגינן נדון ל-18 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, וחרב המאסר המותנה לא הרתיעה את המערער מלבצע את העבירות נשוא כתב האישום. כשיקול לקולא, עומדת לזכות המערער, במידת מה, הודאתו של המערער, כשבית משפט קמא הוסיף שאין להתעלם מכך שזו הגיעה לאחר שהסתיימה פרשת התביעה ובית משפט קמא שמע את עדותם של כל המתלוננים. ט"ז. בסופו של דבר, דן בית משפט קמא את המערער בגין עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות (בת זוג) למאסר בפועל לתקופה של 4 חודשים. בגין עבירת התקיפה (הכוונה לתקיפת אביה של המתלוננת בהתאם לאישום השני) נדון המערער למאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים. בגין כל אחת מעבירות האיומים, הטיל בית משפט קמא על המערער חודשיים מאסר בפועל, ובסה"כ 8 חודשי מאסר בפועל בגין 4 עבירות האיומים נשוא כתב האישום. בנוסף הפעיל בית משפט קמא את 12 חודשי המאסר המותנה שהוטלו על המערער בת"פ 7142/08 (מחוזי חיפה) באופן ש - 8 חודשים ירוצו במצטבר למאסר שהוטל בתיק זה, ויתרת 4 החודשים תרוצה בחופף. בסה"כ על המערער לרצות 28 חודשי מאסר בפועל וזאת החל מיום מעצרו (30.5.12). בנוסף הטיל בית משפט קמא על המערער 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי שלא יעבור עבירות מסוג פשע, ו- 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירות אלימות מסוג עוון. י"ז. המערער ממאן להשלים עם גזר דינו של בית משפט קמא וערעורו על חומרת העונש מונח בפנינו. נטען בערעור שבית משפט קמא לא נתן משקל הולם למספר סוגיות שצריכות היו להכריע את הכף להקלה בעונשו של המערער. לטעמו של המערער, גזר הדין אינו עולה בקנה אחד עם עקרון מדרג הענישה, ועם העקרונות והשיקולים המנחים בענישה והמשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, כך שבית משפט קמא, כך נטען בערעור, לא קבע את העונש המתאים למערער בנסיבות העבירה. י"ח. נטען כי שגה בית משפט קמא משקבע כי מתחם הענישה הראוי בגין עבירת תקיפה בנסיבות מחמירות נע בין מאסר מותנה לבין 10 חודשי מאסר בפועל. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא משקבע כי מתחם הענישה הראוי בגין עבירת התקיפה (נשוא האישום השני) בה הורשע המערער, נע בין 4 חודשים לבין שנתיים מאסר. כמו כן נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע כי מתחם הענישה הראוי בגין עבירת האיומים בה הורשע המערער, נע בין מאסר מותנה לבין 8 חודשי מאסר בגין כל עבירה. י"ט. אמנם, כך נטען, צדק בית משפט קמא משהתחשב בהודאתו של המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, אך שגה משלא נתן לכך את המשקל הראוי. עוד נאמר בערעור כי אין זה נכון שהמערער ניהל משפט סרק, שהרי בסופו של יום המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, דהיינו, כתב האישום לא נותר כפי שהיה אלא תוקן באופן מהותי. לטעמו של המערער היה על בית המשפט קמא להביא במסגרת שיקוליו לקולא את העובדה שכתב האישום ייחס למערער מלכתחילה (באישום השני) עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (סעיף 380 + סעיף 29 של חוק העונשין) ובסופו של יום, לאחר שתוקן כתב האישום, הורשע המערער בעבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 + סעיף 29 של החוק. כ'. נטען בערעור, שבית משפט קמא לא נתן משקל ראוי להודאתו של המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, קבלת אחריות למעשיו, וחרטתו הכנה. כמו כן, לא נתן בית משפט קמא משקל ראוי לכך שמדובר בבחור צעיר, שאינו בעל עבר פלילי מכביד, ושלחובתו עבירה קודמת אחת. כמו כן, המערער בן למשפחה למודת סבל, אביו נכה בשיעור של 100%, אמו עזבה את הבית ואת הילדים והתחתנה בשנית. למערער אח נוסף הסובל מבעיות נפשיות ונטל הטיפול בו נפל על כתפי המערער ואביו. עוד נטען כי המערער עצמו עבר תאונת דרכים, מצבו הגופני אינו תקין, ובית משפט קמא לא נתן לכך משקל ראוי וכן לא נתן משקל ראוי לנסיבות המיוחדות ולרקע של ביצוע העבירות. כ"א. נטען בערעור כי בית משפט קמא החמיר בעונש יתר על המידה עם המערער, שכן המקרה דנן מצוי במדרג הנמוך של העבירות. נטען גם בערעור כי מעיון בגזר הדין ניתן להבחין שהעונש שהוטל בגין עבירת התקיפה סתם נשוא האישום השני (8 חודשים) עולה על העונש שאותו הטיל בית משפט קמא על המערער בגין עבירת התקיפה בנסיבות מחמירות (האישום הראשון) - 4 חודשים. כ"ב. לטעמו של המערער, החמיר עמו בית משפט קמא, יתר על המידה, בכך שערך הפרדה בין העבירות, ולשיטתו של בית משפט קמא, מדובר ב - 4 אירועים שונים, זאת הגם שהמשיבה עצמה לא טענה כך, הואיל והיא ראתה בעובדות המפורטות באישום הראשון, אירוע מתמשך, ובעובדות המפורטות באישום השני, אירוע נפרד. בנוסף טען המערער, כי שגה בית משפט קמא הואיל ובגזר דינו קבע עונשי מאסר בעבירות שונות, בגינן הורשע המערער, לתקופות מאסר אשר חלקן חופפות. משכך, אין עליו לשאת, לאחר שנשא תקופת מאסר אחת, אלא את שארית תקופת המאסר האחרת שאינה חופפת. כ"ג. לחלופין, כך נטען עוד בערעור, שגה בית משפט קמא משהחליט כי העונש בגין כל עבירה בנפרד בה הורשע המערער בפרשה נשוא כתב האישום המתוקן, ירוצה באופן מצטבר. בית המשפט קמא ערך חישוב של 4 חודשי מאסר (בגין התקיפה בנסיבות מחמירות), ועוד 8 חודשי מאסר (בגין עבירת התקיפה), והוסיף 8 חודשי מאסר (בגין עבירות האיומים), כך שבסה"כ הטיל על המערער 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל בגין העבירות בהן הורשע לפי כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו בתיק זה. כ"ד. טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משהחמיר עִמו יתר על המידה והורה על הפעלת 12 חודשי המאסר המותנה מת"פ 7142/08 (מחוזי חיפה) באופן שנקבע כי 8 חודשים מתוכו ירוצו במצטבר ויתרת 4 החודשים בחופף. לטעמו של המערער, נוכח התקופה הממושכת שהוטלה עליו לריצוי מאסר בפועל, היה על בית משפט קמא להורות שעונש המאסר המותנה יופעל בחופף לעונש המאסר שהוטל בגין התיק נשוא הדיון, או לכל הפחות לחפוף את חלקו הארי. כ"ה. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14.3.13, חזרה הסניגורית עו"ד גב' אולמן על תמצית הטענות שבערעור וכן הפנתה לפסיקה רלוונטית. כ"ו. ב"כ המשיבה, עו"ד גב' נשר, טענה לעומת זאת שיש לדחות את הערעור ולטעמה העונש שהוטל על המערער מתון, מדוד, ואפילו קל למדי, ואינו חורג מן הענישה המקובלת והראויה, ובוודאי שאינו חורג במידה המצדיקה התערבות. ב"כ המשיבה ציינה כי התביעה בבית משפט קמא ביקשה לקבוע את מתחם הענישה בין 15 חודשי מאסר לבין 30 חודשי מאסר בפועל ולגזור על המערער את העונש קרוב לרף העליון של המתחם לנוכח העבר הפלילי והנסיבות המחמירות. באת כח המשיבה הוסיפה, כי בית משפט קמא גזר בסופו של דבר על המערער 20 חודשי מאסר בפועל, ולכך הצטברו 8 חודשי מאסר מתוך המאסר המותנה של שנה אחת שהיה תלוי ועומד כנגד המערער. לטענת באת כח המשיבה, בית משפט קמא הקל עם המערער בשני עניינים: בכך שגזר למעשה על המערער על כל אחד משני האישומים 10 חודשי מאסר בפועל, וזהו לדעת באת כח המשיבה עונש מתון ביותר, וההקלה הנוספת מתבטאת בכך שבית משפט קמא לא צבר את המאסר המותנה שהופעל, במלואו. לטעמה של ב"כ המשיבה, גם אם נתבונן על העונש בכללותו, ללא התייחסות לגזירת העונש הנפרד לכל עבירה, הרי שמדובר בעונש מתון, מדוד והולם. כ"ז. באשר לטענת המערער לפיה בגין תקיפת בת-זוג באישום הראשון (משמע תקיפה בנסיבות מחמירות) הוטל עליו עונש של 4 חודשי מאסר, כשהעונש המירבי לפי החוק הוא עד 4 שנות מאסר, ואילו בגין תקיפה סתם של אבי המתלוננת, נשוא האישום השני, הוטל עליו עונש של 8 חודשי מאסר, כשהעונש המירבי בגין תקיפה סתם הוא שנתיים מאסר, טענה באת כח המשיבה, שאין המדובר בחשבון פשוט גרידא, אלא מדובר בהערכה ובקביעת מתחם לפי מספר עקרונות: נסיבות ביצוע העבירה, מידת הפגיעה בערך החברתי שנפגע, ועקרון הגמול, מה גם שבתקיפה נשוא האישום השני מדובר על תקיפה בצוותא ונסיבות האישום השני חמורות שהרי נגרמו חבלות של ממש. כ"ח. לא נפלה איפוא טעות, לטענת בא כֹח המשיבה, בכך שבגין התקיפה נשוא האישום השני, נקבע עונש חמור יותר מאשר בגין תקיפת בת הזוג באישום הראשון. בהתייחס לעבר הפלילי של המערער, ציינה בא כח המשיבה, כי אמנם מדובר "רק" בהרשעה אחת, ואולם בעבירה משמעותית של שוד בנסיבות מחמירות כשהעונש המירבי הוא עד 20 שנות מאסר והעונש שנגזר על המערער באותו מקרה היה 18 חודשי מאסר בפועל, דבר המצביע על חומרת המעשה: בריונות ואלימות כלפי אישה בת 50, כולל גניבת התיק, מכות ובעיטות בה, לאחר שנפלה כתוצאה מן המכות. כ"ט. באשר לטענת המערער על כך שהוטל עליו עונש נפרד לכל אחת מן העבירות, מפנה ב"כ המשיבה לסעיף 40י"ג של חוק העונשין וכן סעיף 186 לחסד"פ. באת כֹח המשיבה מציינת כי מדובר בעבירות נפרדות המהוות מספר אירועים נפרדים ולעניין זה, הפנתה לפסיקה רלוונטית. עוד הוסיפה באת כח המשיבה, שגם אם יסבור בית משפט זה שהיה מקום להטיל שני עונשים נפרדים על האישום הראשון והאישום השני, הרי התוצאה הכוללת נכונה ואין מקום להתערב, והגישה לעיוננו קובץ של פסיקה. ל'. באת כח המערער הגיבה על דברי באת כח המשיבה, וציינה שבניגוד לבאת כוח המשיבה, בית משפט קמא לא חילק את הענישה לפי 10 חודשים לגבי האישום ראשון מחד גיסא ו- 10 חודשים לגבי האישום השני מאידך גיסא, ולכן, כך ב"כ המערער, לא יכולה באת כח המשיבה, להכניס תוכן למה שבית המשפט קמא לא כתב. באת כֹח המערער הוסיפה וטענה שגם באת כח המשיבה, לא הצליחה לתת תשובה לשאלה מדוע חילק בית משפט קמא את העונשים וגזר עונש על כל עבירה בנפרד. עוד ציינה, שהפסיקה שעליה התבססה באת כח המשיבה לעניין זה, היא פסיקה ישנה מלפני תיקון 113 של חוק העונשין. ל"א. באת כֹח המערער חזרה על טענתה שעבירה של תקיפה סתם, לפיה הורשע המערער באישום השני ונדון בגינה ל- 8 חודשי מאסר בפועל, היא עבירה פחותה בחומרתה לעומת עבירה של תקיפת בת-זוג, שבגינה נדון המערער ל- 4 חודשי מאסר בפועל, ולכן, לטענתה, יש להפחית מעונשו של המערער. ל"ב. נתנו דעתנו לטיעונים המפורטים שהעלו בפנינו, באופן מסודר ומנומק, הן באת כֹח המערער והן באת כֹח המשיבה. ל"ג. עיינו גם בפסיקה הרלוונטית שכל אחת מבאות כח הצדדים הגישה לעיוננו וברי שגזרי הדין נבדלים זה מזה, יש שהענישה קלה יותר, יש שהענישה חמורה יותר, שהרי מטבע הדברים הענישה נמדדת בכל מקרה לפי נסיבותיו הספציפיות, הכל לפי מהות העבירה ונסיבותיה, מיהותו של מבצע העבירה, גילו ועברו של מבצע העבירה, ומיהותו של נפגע העבירה. ל"ד. במקרה שבפנינו אין צריך לומר כי העבירות בהן הורשע המערער, כמפורט בכתב האישום המתוקן חמורות הן, וזאת דווקא אם נתבונן, לא על כל אחת מן העבירות כשזו עומדת בפני עצמה, אלא דווקא מתוך הסתכלות בוחנת וכוללת לגבי כלל הנסיבות של האישום הראשון מחד גיסא, ונסיבותיו של האישום השני, מאידך גיסא. ל"ה. בהתייחס לעבירות בגינן הורשע המערער באישום הראשון אנו מפנים, למשל, לע"פ 792/10 מדינת ישראל נ' פלוני מיום 14.2.11, שם נכתב בעמ' 5 : "לא פעם, עמד בית משפט זה על חומרתן של עבירות האלימות במשפחה ועל הסכנה הרבה הנשקפת מהן (ראו למשל: ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) 11.10.07). רע"פ 6577/09 ניר צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם) 20.8.09). עבירות אלו מתרחשות על דרך הכלל בבית פנימה, באין רואה ובין שומע, ומוסתרות היטב מן הסביבה. פעמים רבות שרוי התוקף בקונספציה שגויה לפיה אין בכוחו של החוק לפרוץ את מפתן ביתו, בו רשאי הוא, לשיטתו, לנהוג במשפחתו כרצונו, כמו הייתה קניינו. אלמנטים אלו, המשולבים דרך כלל בעבירות אלימות במשפחה, מעצימים את הסכנה הנשקפת מן התוקף כמו גם את חשיבותם של שיקולי ההרתעה האישית והציבורית..." ל"ו. ראוי גם לציין את דברי כב' השופט א' שוהם ברע"פ 74/13 ניסים חלידו נ' מדינת ישראל (מיום 17.3.2013) בפיסקה 18: "אף שפסק דינה של ערכאת הערעור ניתן לאחר כניסת תיקון 113 לתוקפו, לא נפל כל פגם בשיקול דעתה, משום ששיקולי הרתעת היחיד והרתעת הרבים, מהווים חלק משיקולי הענישה הרלוונטית, גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ראו סעיפים 40ו ו-40ז לחוק העונשין), וזאת כל עוד מידת העונש המוטל על הנאשם אינה חורגת ממתחם הענישה ההולם..." (ההדגשה שלנו) ל"ז. אמנם נכון הוא שלחובתו של המערער "רק" הרשעה אחת בלבד, אך הרשעתו זו היא בעבירות חמורות של שוד מזויין לפי סעיף 402(ב) של החוק העונשין ושוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין כעולה מת"פ (מחוזי חיפה) 7142/08 מיום 6.4.2009 כאשר המערער נדון, שם, ל- 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי, ועובדה היא שמאסר מותנה בן 12 חודשים התלוי ועומד כנגדו, לא הרתיע את המערער מלבצע את מעשיו נשוא כתב האישום המתוקן. ל"ח. מתוך בחינה כוללת של העבירות בהן הורשע המערער בשני האישומים נשוא כתב האישום המתוקן, סבורים אנו, שהענישה הכוללת שהוטלה על המערער (כולל ההפעלה של המאסר המותנה, הפעלה שנעשתה רק חלקה במצטבר) אינה מחמירה עם המערער יתר על המידה, וזאת משום שהעבירות בהן הורשע המערער, בשים לב למעשים כפי שתוארו בשני האישומים, חייבו תגובה עונשית הולמת מצד בית המשפט, מה גם שלחובתו של המערער הרשעה קודמת בעבירה חמורה. ל"ט. יחד עם זאת, לא בלי היסוס, ובשים לב לגילו של המערער, (כבן 25) ובהתחשב בהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן (הגם שהודאה זו באה לאחר שנשמעה כל פרשת התביעה בשלמותה), ונסיבותיו האישיות של המערער, כפי שאלה פורטו בפנינו על ידי באת כוחו, אנו רואים לנכון לקצר במידה מסויימת את תקופת המאסר הכוללת של המערער ולהעמידה על 24 חודשי מאסר בפועל (מיום מעצרו 30.5.12), ופרט לתיקון זה, אנו דוחים את הערעור. כל שאר חלקי גזר הדין עומדים בעינם ללא כל שינוי. אלימותערעור