הסכם בין חברה בפירוק ללקוחות

בית המשפט פסק כי מפרקי החברה הם האורגנים המוסמכים של החברה בעת הפירוק והם רשאים להגיע להסכמים עם לקוחות החברה לפי שיקול דעתם. אין המפרקים תלויים בכל צורה שהיא בהסכמת ב"כ החברה. נהפוך הוא, עו"ד החברה הוא זה שמייצג את המפרקים וכפוף למרותם ולא להיפך. מכיוון שכך, משהגיעו המפרקים להסכם פשרה עם הנתבעים, הסכם זה מחייב לכל דבר וענין ובמיוחד הוא מחייב לאחר שהתובעת אף גבתה את השיק ששלחה הנתבעת לפי הקבוע באותו מסמך ואין זה משנה כלל אם המנהלים המיוחדים ידעו כי קיים הליך משפטי נגד הנתבעים, אם לאו. דוגמא לפסק דין בנושא הסכם בין חברה בפירוק ללקוחות: בפני תביעת התובעת, שהינה חברה להשכרת כלי רכב בליסינג, נגד הנתבעים וזאת לתשלום סך 62,043 ₪. טענות התובעת במועד הגשת התביעה התובעת מצויה בהליכי פירוק. ביום 21.1.08 שכרה הנתבעת מהתובעת מכונית פולקסוואגן פאסט שנת ייצור 2008 (להלן: "המכונית") לתקופה בת 36 חודשים בתנאים הנקובים בחוזה מספר 43317033/6 ובטופס "תנאים כלליים גרסה מספר 3.4" אשר נחתם ע"י הנתבעת. הנתבעת התחייבה לשלם בגין המכונית 33 תשלומים חודשיים, שווים, רצופים בסך 5,172 ₪ כולל מע"מ בנוסף לתשלום פיקדון בסך השווה ל-3 תשלומים חודשיים. בנוסף, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת תשלום מוסכם עבור חריגה לכל קילומטר עודף מעבר לקילומטרז' השנתי המוסכם וכן לשאת בכל התשלומים המוסכמים נשוא ההסכם. להבטחת התשלומים מסרה הנתבעת 1 לתובעת שטר הנערב על ידי הנתבע 2. הנתבעת שילמה לתובעת 28 תשלומים חודשיים מתוך 36 התשלומים. ביום 15.6.10 השיבה הנתבעת את המכונית לחזקת התובעת, כאשר במועד זה הזמינה התובעת חוות דעת שמאי בנוגע לנזקים שנגרמו למכונית ובהתאם לחוות דעתו הועמדו הנזקים על סך של 2,040 ₪ שאותם חויבה הנתבעת לשלם. בנוסף, נמצא כי הנתבעת חרגה ב-66,542 קילומטר מהקילומטרז' המוסכם ולפיכך חויבה בסך של 23,156.62 ₪ בגין החריגה. הנתבעת החליטה באופן חד-צדדי להביא את ההסכם בין הצדדים לסיומו בלא הסכמת התובעת. שיק שניתן על ידי הנתבעת על חשבון החוב על סך 8,536 ₪ נפרע על ידי התובעת וקוזז מסכום החוב. טענות הנתבעת טענות הנתבעת הועלו בבקשה לביטול פסק דין שאותה ביקשו הנתבעים לראות ככתב הגנה. לטענת הנתבעים, התביעה מחוסרת עילה בשל הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים לסילוק כל התביעות ביום 15.6.10. הסכם הפשרה הראשון נעשה בדרך של הצעה שהציעה הנתבעת לתובעת במכתב ששלחה אליה עם פירוט ההתחשבנות בין הצדדים שאליו צורף שיק בגובה יתרת החוב שעלתה מן ההתחשבנות, כאשר במכתב ציינה הנתבעת כי פירעון השיק יהיה ביטוי להסכמת התובעת לסיכום זה ולכך שתשלום זה הינו יתרת חובות הנתבעים לתובעת לכל דבר וענין. לטענת הנתבעים, קודם למשלוח השיק התקיים בין הצדדים משא ומתן באשר להתחשבנות והסכומים המגיעים לתובעת עם סיום ההתקשרות, כאשר בסיומו של המו"מ שלחה הנתבעת לתובעת ביום 15.6.10 את התחשיב המפורט של יתרת החוב שהסתכם בסך של 8,536 ₪ תוך שלמכתב צורף השיק. נציג התובעת אישר את תוכן הדברים והוציא קבלות בהתאם לסיכום בין הצדדים ואף הגיש את השיק לפירעון בפועל, דבר המהווה אישור לקבלת מרכיבי הפשרה וסילוק כל התחייבויות הנתבעת. כל הקבלות שהונפקו על ידי התובעת בגין התשלומים הופקו בדיוק בהתאם למרכיבי הפשרה שהוצעה על ידי הנתבעת והתקבלה על ידי התובעת, כך לדוגמא זיכתה התובעת את הנתבעת בסך של 16,810 ₪ בגין 3 חודשי פיקדון דמי שכירות שהופקדו על ידה במעמד החתימה על החוזה וכך גם בהתחשבנות על הקילומטר העודף. לטענת הנתבעת, מרגע שהתובעת הפקידה את השיק לפירעון היא הביעה בכך את הסכמתה ואת מחויבותה לתנאים שבמכתב הנתבעת ובכך השתכללה הצעת הפשרה שבמכתב לכדי הסכם פשרה. לטענת הנתבעת, חרף קיומו של הסכם הפשרה הראשון הגישה התובעת כתב תביעה זה נגד הנתבעים. בעקבות הגשת התביעה, ערכה הנתבעת ביחד עם נציגיה המוסמכים של התובעת- המנהלים המיוחדים שמונו לה על ידי בית המשפט, חישוב נוסף של הסכומים המגיעים לה מהנתבעת על פי הנתונים שפורטו בכתב התביעה. נציגי התובעת הינם עורך דין ורואה חשבון שמונו על ידי בית המשפט, כאשר כתוצאה מהחישוב התברר לנתבעים כי אכן נפלה טעות בחישוב הקודם שערכו הצדדים וכי למעשה נותר חוב בסך 5,810.15 ₪ נוספים. במצב דברים זה, לפנים משורת הדין ולמרות שבין הצדדים כבר נכרת הסכם פשרה מחייב שסיים את היחסים ביניהם ובשל מנהג הנתבעת לשלם את מלוא חובותיה, החליטה הנתבעת לשלם את יתרת החוב המוסכמת, כאשר הנתבעת עמדה על כך שהדברים יועלו על הכתב באופן מסודר כדי למנוע תקלות מעין אלו שאיתן הם מתמודדים עתה. בעקבות סיכום זה, שלחו מנהלי התובעת ביום 7.4.11 "כתב ויתור וסילוק" המתייחס לחוב נשוא תיק זה ובו הצהירה התובעת במפורש: "כי בכפוף לתשלום יתרת חובה של ניצוצות ייזום והשקעות בע"מ (להלן - "ניצוצות") לדורנט (1991) ישראל בע"מ (בפירוק) (להלן - "דורנט") בסך 5,810.12 ₪, מוותרים הצדדים על כל טענה ו/או תביעה בקשר עם העסקה שבנדון". לאחר קבלת כתב הסילוק העבירה הנתבעת לתובעת שיק בגובה הסכום המוסכם. השיק הוגש לפירעון על ידי התובעת ובכך הושלמה ההתחשבנות שבין הצדדים בהתאם לכתב הסילוק. לטענת הנתבעת, משלוח כתב הסילוק מהווה הצעה בלתי הדירה שהתקבלה על ידי הנתבעת ששינתה את מצבה לרעה בהסתמך על מצג זה ובכך נכרת בין הצדדים הסכם מחייב לסילוק כל התחייבויות, תביעות וטענות הצדדים. הנתבעת פנתה לב"כ התובעת בבקשה שיעביר אליו את כתב הסילוק ששלחה התובעת כשהוא חתום על ידה באופן מלא וב"כ התובעת עו"ד ויינרמן, המנהל המיוחד, התחייב בפני הנתבע 2 כי יעביר את המסמך בתוך מספר ימים. אולם בחלוף המועד שבו התחייב עו"ד ויינרמן להמציא את המסמך החתום התקבל מכתב מאת התובעת ובו טענה כי ההסכם עליו חתמה אינו מחייב, שכן "יד ימין שלה לא ידעה את שעושה יד שמאל". לטענת הנתבעת היא אינה חייבת לתובעת את הסכום שפורט בכתב התביעה. לטענתה התובעת מתעלמת בחוסר תום לב, מסכום הפיקדון שהופקד על ידי הנתבעת בתחילת תקופת השכירות בגובה של 3 חודשי שכירות וזאת למרות שהתובעת כבר הוציאה חשבונית שבה זיכתה את הנתבעת בסכום זה. בהתייחס לתביעת התובעת בגין תשלומים עתידיים טוענים הנתבעים כי הם אינם צריכים לשלם תשלום כלשהו בגין חוב עתידי מלבד דמי שכירות בגין חודש אחד, אותו כבר שילמו במסגרת הפשרה שכן, בעת החתימה על ההסכם הוסכם איתה על האפשרות לסיים את תקופת השכירות לפי העיקרון של "1-2-3", לפיו מוסכם כי לנתבעת קיימת האופציה לסיים את ההסכם לפני תום תקופת השכירות כאשר נקבע כי באם ההסכם יובא לידי סיום במהלך שנת השכירות הראשונה- תשלם הנתבעת קנס בגובה 3 חודשי שכירות, במהלך שנת השכירות השנייה- 2 חודשי שכירות ובמהלך שנת השכירות האחרונה- קנס של דמי שכירות לחודש אחד בלבד. לטענת הנתבעת, בשיחה שקיימה עם נציג התובעת עמו חתמה את ההסכם- מר דודי פלסר, הוא אישר באופן חד-משמעי כי זה היה הסיכום בין הצדדים. באשר למסמכים שצורפו לכתב התביעה טוענת הנתבעת כי במועד החתימה על הסכם ההתקשרות, הציג בפניה נציג התובעת את ההסכם- נספח א' לכתב התביעה, שעליו חתימת הנתבעת. אולם הנתבעת מעולם לא ראתה את יתרת ההסכם שעליו לא מופיעה חתימתה. לטענת הנתבעת, היא מעולם לא הסכימה לתנאי ההסכם עליו לא חתמה ובוודאי שלא הסכימה לתנאים הסותרים את הסיכומים המפורשים אליהם הגיעה עם נציג התובעת קודם לחתימה על ההסכם. לטענת הנתבעת, רק לאחר הגשת כתב התביעה ראתה כי בגוף ההסכם ישנה הפניה לאתר אינטרנט כלשהוא שבו אמור להיות החוזה האחיד עם התנאים הכלליים, אולם חוזה זה לא עמד לנגד עיני הצדדים בשום שלב עד לחתימת החוזה ולא נאמר לנתבעים על ידי מי מנציגי התובעת כי החוזה האחיד שבאינטרנט קובע הוראות אחרות מהתנאים שהוסכמו בין הנתבעת לבין התובעת בישיבה שקדמה לחתימה. התחייבות נציגי התובעת הייתה שהדברים המוסכמים עם הנתבעת מופיעים בחוזה ההתקשרות ומצוינים בו. לטענת הנתבעת, מרגע שסוכמו בינה לבין נציג התובעת תנאי העסקה, חתמה על המסמכים האחידים שהוצגו בפניה על ידו תוך שהיא מסתמכת על הצהרתו כי מה שסוכם ביניהם בעל פה, מחייב ומופיע במסמכי התובעת. ראיות התובעת - תצהירה של הגב' חדוה דאר המצהירה הינה מנהלת חשבונות בחברה התובעת. בתצהירה חזרה העדה על האמור בכתב התביעה. בנוסף לנטען בכתב התביעה, התייחסה העדה בתצהירה להסכמי הפשרה. ביחס להסכם הפשרה הראשון הצהירה העדה כי טרם הפקדת הסך של 8,536 ₪ על ידי הנתבעים, הוחלפה בין הצדדים תכתובת לפיה הודע לנתבע כי השבתה של המכונית במועד מוקדם ממועד סיום העסקה המקורית, אינה מהווה הסכמה מצדה של התובעת להחזרה מוקדמת של המכונית וכי הנתבעת תמשיך להיות מחויבת לפי ההסכם. לטענת העדה, טענת הנתבעים כי חובם סולק כנגד תשלום הסך האמור או כי הוצג להם מצג כזה אינה אמת ועומדת בסתירה להסכם השכירות. באשר להסכם הפשרה השני, הצהירה העדה כי ביום 2.6.11 פנו הנתבעים ישירות לתובעת הגם שהיה ידוע להם כי התובעת מיוצגת על ידי משרדה של עו"ד זפט וביקשו לקבל כתב ויתור וסילוק של חובותיהם כלפי התובעת. ב"כ המפרקים, בטעות ובתום לב שלח לנתבעים את כתב הוויתור והסילוק שנדרש כנגד תשלום סך של 5,810 ₪. ברם כתב הוויתור והסילוק לא נחתם על ידי הגורמים המוסמכים מטעם התובעת. בבדיקה שנערכה עקב פנייתו של ב"כ התובעת, הסתבר כי לא בכדי לא נחתם כתב הוויתור והסילוק באשר ב"כ המפרקים לא היה מודע להליכים המשפטיים כנגד הנתבעים. המצהירה טוענת כי לנתבעים לא עומדת טענת קיזוז ביחס לכספי הפיקדון ששולמו על ידם, בשל העובדה שהפיקדון הועבר לתובעת לפני מתן צו הקפאת ההליכים ואילו חובם של הנתבעים לתובעת נוצר לאחר מתן הצו, כך שלכל היותר היה על הנתבעים להגיש תביעת חוב בגין הפיקדון ששולם לפני מתן צו הקפאת ההליכים, שכן כל דרך אחרת של קיזוז או החזר הפיקדון הייתה יוצרת העדפת נושים אסורה. בחקירתה הנגדית של העדה הסתבר כי התובעת נמצאת בפירוק וכי יש לה מפרקים קבועים. מחקירתה הנגדית של העדה עלה כי היא מעולם לא עמדה בקשר כלשהו עם מי מהנתבעים בתיק בקשר לעניינים המפורטים בתביעה וכי לא שוחחה עם הנתבע 2. העדה אישרה כי אין לה ידיעה אישית על העובדות המפורטות בתצהירה וכי כל האמור בתצהיר ידוע לה מתוך מסמכים ומתוך דברים שנאמרו לה על ידי אחרים. לשאלה מדוע לא זומנו המנהלים המיוחדים להעיד בעניינים שסוכמו עמם, השיבה כי לא היא זו שמחליטה את מי לזמן. לשאלה האם ראתה הסכם שכירות בין התובעת לנתבעת 1 כשהוא חתום על ידי התובעת, השיבה כי לא ראתה מסמך כזה. העדה אישרה כי היא מכירה את דודי אשכנזי. עוד העידה העדה כי השיטה של "1-2-3" הייתה נהוגה ביחס לציי רכב, אך לא עם מי ששכר רכב בודד. העדה הסבירה את הנוהל באשר למשלוח כתב סילוק ללקוח, עת העידה כי התובעת הייתה שולחת ללקוח את כתב הסילוק כשהוא אינו חתום ע"י התובעת. לאחר שלקוח היה חותם ומחזיר את המסמך לתובעת כשהוא חתום, אזי מורשיי החתימה מטעם התובעת היו חותמים על כתב הסילוק ומחזירים לו את המסמך החתום. ראיות הנתבעים עדותו של הנתבע 2 - רפאל אהרון (להלן: "רפאל") גרסתו של העד פורטה בתצהיר שתמך בבקשה לביטול פסק דין כפי שפורטה להלן ברישת פסק הדין. בחקירתו הנגדית נשאל רפאל האם יש לו אסמכתא לגבי האפשרות שניתנה לנתבעת להחזרת הרכב בשיטת 1-2-3. רפאל השיב כי הוא ביצע את העסקה עם התובעת באמצעות נציגה- דודי, שעבד מולו כאיש מכירות. הובטח לו ע"י דודי כי יקבל בחזרה חוזה חתום עם כל הנספחים שסוכם עליהם. לדבריו הוא היה אמור לקבל, בין היתר, את הנספח שמפרט את תנאי ההיפרדות. רפאל הדגיש כי לא היה מתקשר בעסקת הליסינג התפעולי ללא אופציות יציאה "1-2-3". לדברי רפאל, לאחר החזרת הרכב לתובעת הוא ניהל מו"מ עם נציגיה וערך איתם התחשבנות, בין היתר ביחס לקילומטרז' עודף, שכ"ט שמאי ועלות תיקון נזקי הרכב. לדברי הנתבע, הוא ראה בכך סיום למערכת היחסים בין הצדדים. באשר לשאלה האם קרא את החוזה, השיב רפאל כי מסמך ההתקשרות הבסיסי מפנה לכתובת אינטרנט שבה מצוי החוזה, כאשר הובטח לו כי החוזה יחזור אליו חתום. לטענת רפאל הוא לא קיבל חוזה חתום בכל שלב שהוא. לשאלה האם זה נכון כי הוא זה שהעלה את הצעת הפשרה הראשונה, השיב רפאל כי הוא זה שערך את התחשיב במסגרת המו"מ שהתקיים עם נציגי התובעת. עוד השיב רפאל כי ברגע שהתובעת משכה את כספה ועשתה שימוש בכסף, יש בכך להבנתו משום אישור עסקה וקבלת התנאים שכתב במכתב. לדבריו, התובעת יכלה שלא לפדות את השיק ולהגיד שאינה מקבלת אותו, אולם ברגע שפדתה אותו הוא הבין כי מה שנכתב על ידו מקובל. לדברי רפאל, לאחר שהוגשה נגדו התביעה לאחר הפשרה הראשונה, הוא פנה למנהלי התובעת שכן התביעה נראתה לו כעניין של התחשבנות. המנהלים המיוחדים הציגו בפניו את החישוב כפי שהם ראו אותו. רפאל קיבל את עמדתם במלואה ואת הסכום שנקבע על ידם וכתוצאה מכך הוציא להם שיק על סך 5,810 ₪ ובכפוף לשיק זה קיבל כתב סילוק לסגירת העניין. לטענת רפאל, הוא ביקש לחסוך מעצמו הוצאות ובזבוז זמן. העד מר דוד אשכנזי (להלן: "דוד") דוד הצהיר כי בשנים 2007-2008 עבד בחברת דורנט- התובעת, כמנהל מכירות של החברה, כאשר במסגרת תפקידו ביצע את ההתקשרויות של החברה. בהתאם לתצהירו בתקופת עבודתו, מדיניות התובעת הייתה לאפשר סיום מוקדם של ההתקשרות בתנאים שכונו "2-3-4" או "1-2-3" לכל לקוח שביקש זאת או הגיע עם הצעה דומה מחברה מתחרה, כאשר משמעות המספרים הנ"ל הייתה ביטוי למספר חודשי השכירות שישולמו כקנס על הסיום המוקדם של השכירות. כלומר, אם השוכר יפסיק את השכירות בשנת השכירות הראשונה ישלם קנס של 3 חודשי שכירות, בשנת השכירות השנייה- 2 חודשי שכירות ובשנת השכירות השלישית- חודש אחד של דמי שכירות. דוד הצהיר כי למיטב זכרונו, בהתקשרות של התובעת עם הנתבעת נוהל מו"מ בעניין זה בו הוא ניסה למשוך לכיוון הסדר של "2-3-4". בסופו של דבר סוכם על הסדר של "1-2-3". בדרך כלל היתה התובעת מעלה על הכתב הסדר כזה בנספח שהיתה מצרפת להסדר הכללי וזאת מאחר שהדבר לא הופיע בנוסח ההסכם המקורי ומאחר ולא ניתן לערוך שינויים בגוף ההסכם הבסיסי. העד לא זכר האם במקרה הנדון הוכן נספח, אולם הוא זכר כי מבנה העסקה עם הנתבעת כלל הסדר של סיום מוקדם לפי "1-2-3". לדברי העד, מעולם לא נשאל על כך על ידי נציגי התובעת, המנהלים המיוחדים או עורכי דינה וכי אילו היה נשאל על ידם, זו התשובה שהיה משיב להם. בחקירתו הנגדית עמד דוד על גרסתו לפיה הוא זה שהיה מנהל תיק הלקוחות של הנתבעים והוא חזר על גרסתו לפיה הסכמות שחרגו ממסגרת ההסכם הועלו על נספח בכתב שהיה אמור להיחתם על ידי התובעת ולהישלח לנתבעת. לשאלת בית המשפט האם זה נכון כי לא סוכם עם לקוחות פרטיים על הסדר של "1-2-3" אלא רק עם לקוחות מוסדיים, כטענת העדה מטעם התובעת, השיב העד כי זה לא נכון וכי התובעת עשתה זאת גם עם לקוחות פרטיים. לדבריו, ברוב המקרים ב-99% עשה עם הלקוחות הסכם של "1-2-3". דיון והכרעה "עקרון תום הלב מחייב הגינות ויושר במשא ומתן החוזי. החוק אינו דורש שהצדדים יהיו מלאכים זה לזה אך החוק דורש כי הצדדים לא יהיו זאבים זה לזה דרישתו של החוק היא כי אדם לאדם - אדם" השופט אהרון ברק ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב. אקדים ואומר כי דינה של התביעה להידחות ומוטב היה כי תביעה זו לא הייתה באה לעולם משבאה, שכן מלכתחילה התנהלות התובעת והגשת התביעה היו נגועים בחוסר תום לב . מטעם התובעת הובאה עדות יחידה של מנהלת חשבונות שכל עדותה היתה עדות פסולה מפי השמועה, כאשר היא אישרה במפורש כי אינה יודעת מידיעה אישית דבר וחצי דבר מהעובדות עליהן הצהירה וכי ידיעותיה נובעות מהמסמכים בתיק ומדברים שנאמרו לה. לא ניתן לבסס תביעה על עדות מסוג זה ובמיוחד כאשר ב"כ הנתבעים התנגד לעדות מפי השמועה. תמוהה ואף צורמת העובדה לפיה התובעת לא הגישה את תצהיריהם של הגורמים הרלוונטיים בחברה כגון- המנהלים המיוחדים, המפרקים והגורמים שקיימו את המו"מ עם הנתבעים ונראה כי לא בכדי נמנעה התובעת מלהעיד את העדים הרלוונטיים, למרות שהם זמינים לרשותה. התובעת הייתה חייבת להביא לעדות את בעלי תפקידים בחברה, אלו היודעים את העובדות לאשורן ממקור ראשון ומשנמנעה לעשות זאת חל הכלל שנקבע בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני: "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." במקרה דנן, הימנעותה של התובעת מלזמן את המנהלים המיוחדים שהתקשרו בהסכמי הפשרה עם הנתבעים, מובילה אותי למסקנה כי התובעת ביקשה להתחמק מעדותם שכן עדותם הייתה מזיקה לה, כאשר מחדלה זה מחזק אותי בהחלטתי להעדיף את גרסתם של הנתבעים. כך גם הימנעותה של התובעת מלזמן את מר דוד אשכנזי- מנהל המכירות מטעמה בזמנים הרלוונטיים, שערך את ההתקשרות מול הנתבעים מטעם התובעת. מר דוד שזומן להעיד על ידי הנתבעת, תמך בגרסת הנתבעים והעיד נגד התובעת, למרות שהוא היה עובד ונציג מכירות של התובעת ואשר עדותו הייתה חיונית ורלוונטית ביותר. אינני מקבל את טענת התובעת שלפיה לא היה תוקף להסכמי הפשרה אליהם הגיעו הצדדים. לטעמי, שני הסכמי הפשרה היו מחייבים וניסיונה של התובעת להתנער משניהם הינו ניסיון משולל תום לב. מקבל אני את עמדתם של הנתבעים ביחס להסכם הפשרה הראשון ומסכים אני עם עמדתם של הנתבעים. התובעת פדתה את השיק על סך 8,536 ₪ שנלווה למכתב הנתבעת מיום 15.6.10, מכתב שצוין בו במפורש: "אף שעומדת לי הזכות להחזיר את הרכב מבלי לשלם לחברה כל תשלום נוסף... יוחזר על ידי הרכב לחברתכם יחד עם שיק... בסך 8,536 ₪... תשלום סכום זה מהווה מבחינתי פשרה על מנת לסיים את המחלוקת בינינו...". סעיף 6 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע: "הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של הקיבול משתמעות מן ההצעה...". משהתובעת גבתה את השיק שנלווה למכתב, שבו פורטו סכומי ההצעה, בלא הסתייגות כלשהי, הרי שיש בכך משום קיבול ההצעה ע"י התנהגות. אילו סירבה התובעת לפשרה המוצעת על ידי הנתבעים, צריכה הייתה להחזיר לנתבעים את השיק שנשלח ולהימנע מלפרוע אותו או למצער לשלוח לנתבעים תשובה ובה היא מסתייגת מהאמור במכתב הנתבעים. פירעון השיק וזקיפת הסכומים בו לפי המפורט במכתב, מהווים קיבל ע"י התנהגות. למרות שהסכסוך בין הצדדים היה אמור להסתיים לאחר שהתובעת פדתה את השיק, החליטה התובעת להגיש תביעה נגד הנתבעים. מנהל הנתבעת שעל פי עדותו, העדיף למזער נזקים ולהיות מעשי במקום להיקלע להתנצחות משפטית יקרה ומיותרת, פנה למנהלים המיוחדים של התובעת שמונו ע"י בית המשפט ולמרות שסבר כי העניין כבר בא על סיומו קודם לכן, ניהל עמם מו"מ נוסף שבסיומו הסכים לשלם סכום נוסף של 5,810 ₪. בפעם זאת, בטרם שולם הסכום ביקש הנתבע שהיה למוד ניסיון עם התובעת כי תשלח לו כתב ויתור וסילוק כתנאי לתשלום. בעקבות דרישת הנתבע שלחה אליו התובעת ביום 7.4.11 כתב ויתור וסילוק על נייר הפירמה של התובעת עליו מתנוססים בגאון שמותיהם של המפרקים- רואה חשבון חיים קאמיל ועורך דין מרדכי שלו, כאשר בכתב זה נכתב כהאי לישנא: "אנו, הח"מ מסכימים כי בכפוף לתשלום יתרת חובה של ניצוצות ייזום והשקעות בע"מ (להלן: "ניצוצות") לדורנט (1991) בע"מ (בפירוק) (להלן: "דורנט") בסך 5,810.12 ₪ מוותרים הצדדים על כל טענה ו/או תביעה בקשר עם העסקה שבנדון...". הנתבעת חתמה על כתב הסילוק שהגיע אליה כשהוא אינו חתום על ידי המפרקים, צירפה אליו שיק בסכום הקבוע בו ושלחה את השיק ואת כתב הסילוק החתום לתובעת. התובעת פדתה את השיק גם בפעם זו, אולם לא החזירה לנתבעת את כתב הסילוק כשהוא חתום על ידה. משפנתה הנתבעת לדרוש את כתב הסילוק החתום, הגדילה התובעת לעשות, עת השיבה לה כי מסמך זה נשלח אליה בטעות על ידי המפרקים שלא ידעו כי מתנהלת נגדה תביעה משפטית על ידי ב"כ התובעת. לא אוכל לקבל את טענת התובעת בעניין זה. מפרקי החברה הם האורגנים המוסמכים של החברה בעת הפירוק והם רשאים להגיע להסכמים עם לקוחות החברה לפי שיקול דעתם. אין המפרקים תלויים בכל צורה שהיא בהסכמת ב"כ החברה. נהפוך הוא, עו"ד החברה הוא זה שמייצג את המפרקים וכפוף למרותם ולא להיפך. מכיוון שכך, משהגיעו המפרקים להסכם פשרה עם הנתבעים, הסכם זה מחייב לכל דבר וענין ובמיוחד הוא מחייב לאחר שהתובעת אף גבתה את השיק ששלחה הנתבעת לפי הקבוע באותו מסמך ואין זה משנה כלל אם המנהלים המיוחדים ידעו כי קיים הליך משפטי נגד הנתבעים, אם לאו. משלוח כתב הסילוק לנתבעים על גבי נייר הפירמה של התובעת שעליו מתנוסס שמם של המנהלים המיוחדים, מהווה הצעה לפשרה גם אם כתב הסילוק אינו חתום ע"י המנהלים המיוחדים. החזרת כתב הסילוק לתובעת כשהוא חתום ע"י הנתבעת בצירוף השיק על הסכום המדויק שנרשם בכתב הסילוק, מהווה קיבול הצעת הפשרה עפ"י תנאיה ע"י הנתבעים ובכך נכרת הסכם הפשרה בין הצדדים. אם לא היה די בכך, הרי שפירעון השיק שצורף לכתב הסילוק, מהווה גושפנקא נוספת מצד התובעת לכך שבין הצדדים נכרת הסכם פשרה סופי ומחייב לכל דבר ועניין. טענה התובעת בסעיף 28 לתצהירה טענה לפיה- "לא בכדי לא נחתם כתב הויתור והסילוק, באשר ב"כ המפרקים לא היה מודע לקיומם של הליכים משפטים כנגד הנתבעים". לפי טענה זו, אי ידיעת המפרקים על ההליכים המשפטיים נגד הנתבעת הייתה הסיבה להעדר החתימה על כתב הסילוק. טענה זו התבררה כמשוללת יסוד והיא מהווה נדבך נוסף בהתנהלותה מחוסרת תום הלב של התובעת. אילו אכן המפרקים לא ידעו כי התנהלו הליכים משפטיים נגד התובעת, בוודאי שלא הייתה להם כל סיבה להימנע מהחתימה על כתב הסילוק. יתרה מזאת, הטעם האמיתי להעדר החתימה על המסמך, התברר במהלך חקירתה הנגדית של המצהירה מטעם התובעת, ממנה עלה הנוהל הנהוג אצל התובעת בעניין זה. בחקירתה הנגדית בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 24 ואילך השיבה כי התובעת נהגה לשלוח ללקוח את שטר הסילוק כשהוא אינו חתום ורק לאחר שהלקוח היה חותם ומחזיר את המסמך החתום, מורשי החתימה אצל התובעת היו חותמים ומחזיקים ללקוח את המסמך החתום. ניסיונה של התובעת להתנער מהסכמת המפרקים מנוגדת לדין ומשוללת תום לב באופן קיצוני. משהגעתי למסקנה זו יכולתי לסיים כבר בשלב זה את פסק דיני. אולם לא אעשה כן בטרם אתייחס לטענה נוספת, משוללת תום לב לא פחות, שהעלתה התובעת רק במסגרת תצהיר העדות הראשית שהגישה ולפיה- אין מקום לקזז את סכום הפיקדון בסך של 3 חודשי שכירות שהפקידו הנתבעים אצל התובעת בתחילת תקופת השכירות כנגד החוב, בהיות התובעת חברה בפירוק כך שקיזוז כזה יהווה העדפת נושים אסורה. יש להקדים ולומר כי טענה זו מנוגדת לעמדת המפרקים, אשר בהתחשבנות שערכו במסגרת הסכם הפשרה הראשון, הביאו בחשבון את סכום הקיזוז שפורט מפורשות במכתב שנשלח על ידי התובעת לנתבעת ביום 15.6.10. הקיזוז בא לידי ביטוי גם בחשבונית מספר 13279 שהוצאה על ידי התובעת לנתבעת ביום 24.6.10 לאחר החזרת הרכב ולאחר קבלת הפשרה הראשונה, עובדה המלמדת כי טענה זו הומצאה על ידי התובעת בדיעבד בבחינת "המצאה מן הזמן האחרון". לא זו אף זו, אלא שגם לגופו של עניין אין מקום לטענתה של התובעת וזאת משתי סיבות: הסיבה הראשונה הינה זו לפיה חובתה של התובעת להשיב את הפיקדון לנתבעת קמה לאחר שהנתבעת החזירה את המכונית לתובעת, לאחר מועד צו הפירוק וכאשר גם חובות הנתבעת לתובעת נוצרו לאחר מועד צו הפירוק. חובות מסוג זה ניתנים לקיזוז האחד כנגד משנהו לפי דיני הקיזוז הרגילים. זאת ועוד, גם אם היו חלים דיני הקיזוז המיוחדים לקיזוז בעת פירוק, הרי שבמקרה שלפני היה מקום לערוך את הקיזוז בהתאם להוראות סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל הקובע: "היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס, ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד האחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר, ויתרת החשבון ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין...". ראה בענין זה ע"א 2146/06 אריה ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט - מפרק, וכמו כן ראה ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת הרגל של מאיר גרבר: "לא כקיזוז רגיל קיזוז חובות בפשיטת רגל. קיזוז רגיל משמש למניעת תביעות הדדיות מיותרות. עריכת חשבון של החובות ההדדיים מראה את היתרה שפלוני חב לאלמוני, ועם תשלום היתרה שנתבררה חוסלו כל החובות ההדדיים. ואילו קיזוז בפשיטת רגל משמש את המטרה למנוע אי צדק היכול להיגרם עקב פשיטת הרגל של אחד הצדדים. מקום שפלוני חייב לאלמוני 100 לירות ואלמוני חייב לפלוני אותו סכום, אך פלוני פושט את הרגל, אין נאמנו של פלוני משלם לאלמוני אלא את הדיווידנד, ואילו אלמוני שלא פשט את הרגל חייב לשלם לנאמן את מלוא חובו". לפיכך, אינני מקבל את טענת התובעת שלפיה לא ניתן לקזז את סכום הפיקדון כנגד סכום החוב כפי שקוזז. להבנתי, זכאית הנתבעת לקזז את סכום הפיקדון כפי שנעשה במסגרת הסכמי הפשרה. באשר לטענת התובעת שלפיה הנתבעת לא הוכיחה כי התקשרה עם התובעת בתנאים לפיה היא רשאית להביא לסיום חוזה השכירות בתנאים של "1-2-3", אינני מקבל בעניין זה את טענת התובעת ואני קובע כי על פי המוסכם בין הנתבעים לתובעת כפי שהוכח בפני, הייתה הנתבעת רשאית לסיים את החוזה בתנאים של "1-2-3" ולפיכך משהחזירה את הרכב בשנת השכירות השלישית, צריכה היתה לשלם קנס בשיעור של דמי שכירות לחודש אחד כפי שעשתה במסגרת הפשרה. אינני מקבל את טענת התובעת לפיה מדובר בטענה בעל פה נגד מסמך בכתב. אין כל מסמך בכתב השולל תחולתו של תנאי זה. כפי שהוסכם בין הצדדים וכפי שהוכח לי מעדותם של מנהל המכירות של התובעת- מר דוד אשכנזי ומעדותו של הנתבע 2, התנאי האמור עליו הוסכם בין הצדדים היה צריך למצוא את ביטויו בנספח שהיה צריך להיות מצורף לחוזה, נספח שלא נמסר לנתבעים מעולם (כמו כל החוזה בשלמותו) בניגוד להתחייבות נציגי התובעת. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. עקב חוסר תום לבה של התובעת והתנהלותה לאורך כל הדרך וכדי להביע את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלותה של התובעת וכן כדי לפצות את הנתבעת על ההוצאות הריאליות שנכפו עליה כדי להתמודד עם התביעה המיותרת שהוגשה נגדה, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 30,000 ₪. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום. חוזהפירוק חברהלקוחות