מוקד המחלוקת בין הצדדים בבית הדין האזורי נסב על טענת המערער להתחייבות לבטח אותו בביטוח על בסיס שכרו המלא, שהסתכם, לטענת המערער, ב-5,000 ש"ח נטו, ושעלה על סך 3,000 ש"ח, שהוא בסיס השכר על פיו בוטח המערער בביטוח מלכתחילה. להלן פסק דין בסוגיית השכר הקובע לביטוח: פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי א. המערער, יליד 1945, החל לעבוד במשיבה בתפקיד מעצב נעליים החל מחודש מרץ 1993 ועד לחודש אוקטובר 1997. ב. בחודש אוקטובר 1993 כאשר היה המערער בן 48, בטחה אותו המשיבה בביטוח חיים במנורה חב' לביטוח בע"מ (להלן - מנורה) על פי פוליסה (להלן - הפוליסה) שכללה גם ביטוח נכות תאונתית, וביטוח ניתוחים. בנוסף, כללה הפוליסה נספח "שלב", במסגרתו בוטח המערער בביטוח אובדן כושר עבודה כתוצאה מתאונה או מחלה (להלן - ביטוח "שלב"). ג. הסכום המבוטח בביטוח "שלב" היה 3,000 ש"ח. ד. בסוף שנת 1996 ובשנת 1997 חלה המערער במחלות שונות שבעקבותיהן עבד מספר חודשים במשרה חלקית ולאחר מכן בשל מצב בריאותו חדל לחלוטין לעבוד. ה. בעקבות אובדן כושר עבודתו של המערער בתקופה הנ"ל שולמו למערער על פי הפוליסה החל מיום 7.4.97 ועד ליום 31.8.99 פיצויים בשיעורים שונים (ת/7). ו. לטענת המערער, בחודש ספטמבר 1999 הפסיקה מנורה את התשלומים למערער ובעקבות מצבו הכלכלי הקשה הגיע המערער ביום 26.12.00 להסדר פשרה עם מנורה (להלן - הסדר הפשרה), לפיו תשלם לו מנורה בשל אובדן כושר עבודה עקב מחלת הריאות בה לקה, סכום של 142,500 ש"ח בשלושה תשלומים, תשחרר אותו מתשלום פרמיות בגין הפוליסה לתקופה 1.9.1999 - 30.9.02 ותבטח אותו בביטוח "שלב" לתקופה זו. בתמורה להתחייבות זו של מנורה הצהיר המערער, כי עם קבלת הסכומים על פי הסדר הפשרה אין לו ולא תהיינה לו כל תביעות או טענות כלפי מנורה בכל הקשור למחלת הריאות ותוצאותיה, וכי בהסדר פשרה זה מוצו כל תביעותיו על פי הפוליסה בגין מחלה זו (ת/6). ז. על פי ביטוח "שלב" זכאי היה המערער לפיצוי בשיעור עד 75% מהשכר הממוצע שהשתכר במשך שנים עשר החודשים שקדמו למועד אובדן כושר העבודה. ברם לטענתו, המשיבה בניגוד להתחייבותה כלפיו בטחה אותו בביטוח "שלב" על בסיס שכר של 3,000 ש"ח, בלבד, הנמוך בהרבה משכרו בפועל שעמד, לטענתו, על 5,000 ש"ח נטו. ח. כתוצאה מביטוח חסר זה נגרמו למערער נזקים הבאים לידי ביטוי בהפרש שבין הפיצוי שהיה צריך להשתלם לו, לו בוטח בביטוח "שלב" על בסיס שכרו המלא. המערער זכאי, לטענתו, לפיצוי זה עד ליום בו יגיע לגיל 65. סכומי הפיצוי הנתבעים מסתכמים במאות אלפי שקלים. ט. המשיבה טענה, כי המערער בוטח בביטוח "שלב" על בסיס שכר של 3,000 ש"ח בהתאם להצעת ביטוח שהייתה מוסכמת עליו, וכי מעולם לא סוכם ולא הובטח למערער, כי שכרו המובטח בפוליסה יעודכן או יהיה בגובה השכר שהשתלם לו. עוד טענה המשיבה, כי המערער לא איבד מכושר עבודתו ויכול היה להמשיך בעבודתו הקודמת. י. בית הדין האזורי, בתל אביב (עב 003826/01; השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר איזנברג ומר יהלום) קבע, כי ידון תחילה בשאלה המקדימה, האם נכרת בין הצדדים הסכם, לפיו התחייבה המשיבה לבטח את המערער בביטוח "שלב" על בסיס שכר של 3,000 ש"ח כנקוב בהצעת הביטוח, או שמא התחייבה המשיבה לבטח את המערער בביטוח "שלב" על בסיס מלוא שכרו שעמד, לטענת המערער, על סך של 5,000 ש"ח. יא. בית הדין האזורי הגיע למסקנה, שהמערער לא הצביע על מקור שבדין או בהסכם המזכה אותו בביצוע הפרשות לביטוח "שלב" על בסיס מלוא שכרו כפי שהיה מעת לעת, וממילא לא היה זכאי לפיצוי גבוה ממה ששולם לו על ידי מנורה על בסיס השכר המבוטח. יב. בית הדין האזורי נימק את מסקנתו זו בנימוקים הבאים: (1) בגרסת המערער אין אמירה ברורה בדבר הסכמה מפורשת או התחייבות ברורה שנתנה לו על ידי המשיבה לבטחו בביטוח "שלב" על בסיס מלוא שכרו בפועל, כל זאת בהעדר מקור שבדין המחייב את המשיבה לעשות כן, ושעה שהמערער אף לא טען ולא הצביע על מקור כזה. (2) יתר על כן, בפוליסה לרבות בביטוחו בביטוח "שלב" נכתב במפורש, כי היא מבוססת על שכר בגובה 3,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה למדד ולא מעבר לכך, כעמדת המערער. כיתוב זה בפוליסה ובביטוח "שלב" סותר מיניה וביה את גרסת המערער בעניין זה. (3) גרסת המערער גם סותרת את ההצעה לביטוח חיים עליה חתם המערער, בה צוין במפורש, כי המשכורת החודשית המבוטחת על פי הפוליסה היא בסך 3,000 ש"ח. בחתימתו על הצעת הביטוח אישר המערער את הסכמתו לביטוח על בסיס שכר של 3,000 ש"ח בלבד. גרסה זו נתמכה בעדות סוכן הביטוח, אשר בית הדין האזורי לא מצא לפקפק בה, לעומת זאת עדות המערער שטען בשלב מסויים, כי חתם על חלק של הצעת הביטוח, לא נתקבלה, בהיותה סותרת את כלל הראיות בנושא זה. (4) בגרסת המערער נפלו לא מעט סתירות הפוגמות באמינותו ובאמינות גרסתו לגבי הבטחה לבטחו בביטוח "שלב" על בסיס מלוא שכרו. (5) גם טענתו לתנאי מכללא המחייב את המשיבה לבטחו במלוא שכרו, אין לה כל בסוס משפטי. (6) לא ניתן ולא הוכח, כי למערער הייתה זכות קנויה מכח הסכם או הסדר קיבוצי להבטחת כיסוי ביטוחי בהיקף העולה על זה שבוטח בפועל בביטוח "שלב". המערער גם לא טען ולא הוכיח, כי לו בוטח למשל בהסדר פנסיה מקיפה ב"מבטחים", שיעור הפיצוי הכספי לו היה זכאי למקרה של אובדן כושר עבודה בהתאם לתקנון קרן הפנסיה, היה גבוה מזה שקיבל במסגרת ביטוח "שלב". (7) המשיבה פעלה במשך שנים בהתאם להסכם מפורש עם המערער שהיה מוסכם על המערער, והוא אף נהנה ממנו בסופו של עניין. (8) לא ניתן ללמוד מתקנות קרן הפנסיה של מבטחים על החובה לתשלום פרמיית הביטוח בתוכנית "שלב" על בסיס השכר המלא, מאחר ומדובר בהסדרי ביטוח שונים לגבי תנאי הזכאות לפנסיית נכות כמו: הליך קביעת הזכאות, אופן חישוב השכר הקובע לצורך הפיצוי או הגמלה, אופן קביעת שיעור הפיצוי או הגמלה, המשמעות של גיל ההצטרפות וכן יתר התנאים המסדירים ענפי ביטוח נוספים כמו זקנה ושאירים, במסגרת ההסדר הביטוחי. מכאן שלא ניתן "לקרוע" תנאי אחד מתוך המכלול על מנת להשליך ממנו על האופן בו יש לפרש תנאי בודד אחד בהסדר אחר שונה מהותית, וזאת התעלמות ממכלול תנאיו של כל ההסדר השלובים זה בזה. 2. הערעור א. המערער טען בערעורו בתמצית את הטענות הבאות: (1) את החובה לביטוח המערער בביטוח "שלב" על בסיס מלוא שכרו, יש ללמוד מהקריטריונים הנהוגים בפנסיה מקיפה, שעל פיהם נעשה הביטוח ממלוא שכרו של המבוטח. (2) על בית הדין היה להשלים את החסר בעניין זה בהסכם בין הצדדים, מכח הנוהג הקיים לביטוח על מלוא השכר בהסדרי הפנסיה ומכוח עקרון תום הלב. (3) ביטוח על חלק מהשכר נוגד את ההסכם הקיבוצי בענף הנעליים המחיל ביטוח פנסיוני המחייב הפרשות לקופת גמל לפי מלוא שכרו של העובד. (4) גרסת סוכן הביטוח לגבי הצעת הביטוח יש בה סתירות, ואין לקבלה. (5) גרסת המשיבה לגבי גובה שכרו של המערער ובעניינים נוספים אינה אמינה, ולא היה מקום ליתן בה אמון. כמו כן לא היה בסיס לפקפוק בית הדין האזורי בגירסת המערער. ב. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי וטענה בתמצית את הטענות הבאות: (1) המחלוקת בין הצדדים, כפי שהגדיר אותה בית הדין האזורי, הייתה בשאלה, האם נכרת הסכם בין הצדדים, לפיו התחייבה המשיבה לבטח את המערער בשכר הגבוה מ-3,000 ש"ח, כטענת המערער, או על פי השכר המבוטח המוסכם כטענת המשיבה. בית הדין האזורי על בסיס הראיות העדיף את גרסת המשיבה, ואין בסיס להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי. (2) לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה על כך, שנגרמו למערער נזקים כספיים כתוצאה מביטוחו בביטוח "שלב" במקום ביטוחו בקרן הפנסיה של מבטחים. הטענה להשוואה זו נטענה לראשונה בסיכומי המערער בבית הדין האזורי. בהקשר זה הצטרפותו של המערער, יליד 1945, בגיל 48 לקרן הפנסיה של מבטחים, לא הייתה מקנה לו אחוזי פנסיה מירביים, בה בשעה שעל פי ביטוח "שלב" אובדן כושר העבודה הוא בשיעור של 75% מהשכר המבוטח. 3. הכרעה א. מוקד המחלוקת בין הצדדים בבית הדין האזורי נסב על טענת המערער להתחייבות המשיבה לבטח את המערער בביטוח "שלב" על בסיס שכרו המלא, שהסתכם, לטענת המערער, ב-5,000 ש"ח נטו, ושעלה על סך 3,000 ש"ח, שהוא בסיס השכר על פיו בוטח המערער בביטוח "שלב". על שאלה זו השיב בית הדין האזורי, כי לא הוכחה התחייבות כזו של המשיבה למערער, כשהוא מפרט ומנמק את הראיות שהביאו אותו למסקנה זו. קביעה זו של בית הדין האזורי מעוגנת היטב בחומר הראיות, ואין מקום להתערב בה. תוצאת הדברים היא שאת תביעת המערער, ככל שהיא מבוססת על עילה של הסכמה או התחייבות של המשיבה לבטחו בביטוח "שלב" על בסיס שכרו המלא, יש לדחות. ב. בית הדין האזורי גם קבע, שלא נמצא מקור שבדין, בהסכם או בהסדר קיבוצי לחיוב המשיבה בביטוח המערער בביטוח "שלב" על מלוא שכרו. גם קביעה זו היא נכונה. לגבי עצם החובה לבטח את המערער בביטוח "שלב", אין מקור שבדין, בהסכם קיבוצי או בהסדר קיבוצי, וממילא אין מקור שבדין לחובה לבטחו בביטוחים אלה על בסיס מלוא שכרו. ג. המערער לא טען בבית הדין האזורי כי על המשיבה היה לבטחו בקרן הפנסיה של מבטחים. תביעה לסעד זה לא תמצא בכתב התביעה ולא בחומר הראיות. הדיון בבית הדין האזורי גם הוא לא התנהל במסלול זה. יתרה מזו, לטענת המערער בסיכומיו בבית הדין האזורי, ההסכם הקיבוצי למלאכה ולתעשייה זעירה (להלן - ההסכם הקיבוצי) המחיל את הסדר הפנסיה המקיפה במבטחים על הצדדים לו, לא חל על הצדדים, מאחר ואינו חל על מפעלים שמעסיקים פחות מ-30 עובדים, וצו ההרחבה ביחס להסכם הקיבוצי מטיל חובה לביטוח בפנסיית יסוד בלבד. יוצא איפוא, שהמערער לא רק שלא תבע את זכויותיו על פי ההסכם הקיבוצי לביטוחו בהסדר הפנסיה המקיפה של מבטחים, אלא טען כנגד ההשענות על ההסכם הקיבוצי בעניין זה. בהקשר זה נציין, כי אין חשיבות לשאלה, האם טענה זו של המערער היא נכונה או לא, די בכך, שהמערער ויתר במפורש על הזכות לטעון טענה זו בהליך, מושא ערעור זה. ה. מאידך, טען המערער, כי יש ללמוד גזירה שווה מתנאי הביטוח בהסדר הפנסיה המקיפה במבטחים לגבי המשכורת הקובעת המלאה לתשלום הגמלה או הפיצוי על הסדר הביטוח שלו, וכי כמו ב"מבטחים" כך גם בביטוח "שלב", יש לבטח את המבוטחים על בסיס משכורתם המלאה. נקודת המוצא שלנו היא כאמור, שלא הייתה חובה לבטח את המערער בביטוח "שלב" וכל כולה של הזכות לביטוח זה מקורה בהסכמה בין הצדדים לגבי מסלול הביטוח ולגבי גובה הביטוח. אילו תבע המערער לבטחו בקרן הפנסיה המקיפה של מבטחים, אפשר שהדברים היו שונים, אך תביעה כזו לא הוגשה, וממילא לא נדונה על ידי בית הדין האזורי. עניינינו שונה מן התביעה שנידונה בפרשת ד"ר שוינגר (דב"ע (ארצי) נא/193-3 ד"ר פנחס שוינגר - סונול בע"מ, עבודה ארצי, כרך כה(1) 330) (להלן - פס"ד שוינגר)), שם תבע ד"ר שוינגר ממעסיקו את ביטוחו בקרן פנסיה מקיפה של מבטחים, בנוסף לביטוח המנהלים בו בוטח. תביעה כזו לא הוגשה על ידי המערער במקרה זה הנדון בפנינו. ו. הטענה, כי יש להחיל את תנאי הפנסיה המקיפה במבטחים לעניין המשכורת הקובעת לחישוב הגמלה, גם על ביטוח "שלב" מכוח גזירה שווה, נוהג, או עקרון תום הלב, טעונה קודם כל הנחת בסיס עובדתי ומשפטי על ידי המערער לטענה זו, אך בסיס זה לא הונח בפני בית הדין. בית הדין האזורי גם ציין בצדק, כי קיים הבדל מהותי בין שני המסלולים, שלא מאפשר השוואה בין השניים לעניין גובה הגמלה הצפויה בכל אחד ממסלולים אלה, וממילא גם לא ניתן לקבוע את גובה הפיצוי הנתבע. על ההבדל בין שני המסלולים עמד כבר בית המשפט העליון בבשג"צ 5292/90 התאחדות חב' לביטוח חיים בע"מ נגד ממשלת ישראל, פד"י מה(1) 405, 412 וראה לעניין זה גם מ' גולדברג ביטוח עובדים בקרנות פנסיה - היבטים משפטיים שנתון משפט העבודה ג' (התשנ"ב - 1992) 93, 102 ; פס"ד שוינגר בסעיף 31). מסקנת הדברים היא, שגם אם היה ראוי שהמערער יבוטח בביטוח "שלב" על בסיס מלוא שכרו, לא הוכחה חובה לבטחו בביטוח זה בכלל ועל בסיס משכורת מסוימת בפרט, ומקור כל הזכות במקרה זה היא ההסכמה ההדדית בין הצדדים. ז. המערער היה מיוצג ובחר לילך בדרך בה הלך, וכך הוליך גם את בית הדין האזורי. אין בדרך זו ויתור על זכויות מכוח הסכם קיבוצי, אך יש בה ניתוב הדיון למסלול בו בחר המערער, ועל פיו התנהל הדיון בבית הדין האזורי. בדרך זו מצווים גם אנו לילך מכוח ההלכה המשפטית, שלא לנו לעשות את מלאכתו של התובע המיוצג, ולילך בדרך בה לא בחר. ט. לסיכום, תביעת המערער היא להתחייבות חוזית של המשיבה לביטוחו בביטוח "שלב" על בסיס משכורתו המלאה. תביעה זו לא הוכחה, ובדין נדחתה על ידי בית הדין האזורי. לאור האמור לעיל הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ש"ח. לא ישולמו ההוצאות תוך המועד האמור ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד המצאת פסק הדין ועד התשלום בפועל. ביטוח חייםהשכר הקובע / משכורת קובעת