מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכרה כתושב ישראל של נפגע תאונת דרכים: 1. התובעים הם אלמנתו וילדיו של המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפגע בתאונת דרכים קשה שאירעה בחודש אוגוסט 1998 (להלן:"התאונה"), ומאז התרחשותה לא שב להכרה עד שהלך לעולמו ביום 28/05/01. מושא התביעה שבפנינו, נכון למועד הגשתה, הייתה החלטת הנתבע מיום 15/07/05, לפיה המנוח לא היה תושב ישראל החל מיום 31/10/93. לאחר שנשמעו עדויות והובאו ראיות בשאלת תושבותו של המנוח, בירור שסבל עיכובים רבים, בעיקר בשל קשיים בהבאת עדים, קיבלה ב"כ הנתבע את המלצת בית הדין ונאותה להכיר בתושבותו של המנוח נכון למועד התאונה. בעקבות הכרה בתושבותו של המנוח, נבדקה מחדש תביעת התובעים לגמלת שאירים, והוחלט לדחותה מחמת נפרדות. בפני בית הדין הובאו, איפוא, עדויות וראיות משלימות, בשאלת זכאותם של התובעים, ובעיקר של התובעת מס' 1 שהייתה אלמנת המנוח (להלן:"התובעת"), לגמלת שאירים, נוכח הטענה לפיה הייתה נפרדת מהמנוח בתקופה שעובר לפטירתו (יוער כי נכון למועד הגשת התביעה היו התובעים מס' 2 ו - 3 קטינים, ונכון למועד השלמת הדיון כבר כל ילדיה של התובעת מס' 1 בגירים) . 2. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות והראיות שהובאו בפני בית הדין, מוצאת אני לנכון לקבוע את העובדות הבאות - א. המנוח והתובעת, שהיו קרובי משפחה, נישאו בשנת 1975 ונולדו להם ארבעה ילדים. ב. זמן מה לאחר נישואיהם החל המנוח להשתמש בסמים והתמכר לסמים קשים. המנוח עשה שורה של ניסיונות גמילה, חלקם תוך שהייה במרכזי גמילה שונים בארץ, ואלה, למרבית הצער, לא עלו יפה. בשלב מסוים במחצית הראשונה של שנות התשעים אף ריצה עונש מאסר עקב הרשעה בעבירות הקשורות לסמים. ג. מאחר והמנוח והתובעת היו נוצרים חברים בעדה הקתולית, נשלח המנוח, בשנת 1993 לערך, למוסד לגמילה מסמים המנוהל ע"י הכנסייה במנזר בסאלוצו שבאיטליה. המנוח שהה במנזר תקופה ממושכת בת כשלוש שנים, ונטל חלק בתוכנית של פיקוח קפדני מצד האחראים על הנגמלים, שבמסגרתה גם הוגבלה האפשרות ליצור קשר עם בני המשפחה בעיקר בשלבים הראשונים של תהליך הגמילה. במהלך אותה תקופה היה המנוח בקשר מכתבים רצוף עם התובעת, ילדיו ומשפחתו, ומעת לעת ככל שהדבר התאפשר שוחח עימם טלפונית. לקראת סוף תקופת שהותו במנזר נתבקשה משפחתו לבוא וליטול חלק בפעילות שהתקיימה במקום, והתובעת וילדיה נסעו למקום לתקופה בת כחודש ימים, השתתפו בפעילויות ובעבודות שנעשו יחד עם הנגמלים, ובסופה של שהייה זו חזרו לארץ יחד עם המנוח. כל אותן שנים גידלה התובעת לבדה את ארבעת ילדיהם, ופרנסה אותם בדוחק מעבודתה כמורה בבית ספר בכפר כנא, מקום מגוריהם. ד. לאחר תום תקופת שהותו במנזר בסאלוצו, שהה המנוח בארץ מספר חודשים במגמה לחזור בהדרגה לשגרת חיים סבירה, כאשר בחלק מהלילות לן בביתו וחלק בבית אימו או דודתו, ובמהלך הימים עצמם שהה בביתו עם התובעת וילדיהם. בהמשך, החל משנת 1997, שוגר המנוח מטעם הכנסיה למוסד גמילה אחר שלה, בפלורידה בארה"ב, להמשך והשלמת התהליך השיקומי. גם בתקופת שהייתו בארה"ב התקיים קשר מכתבים וקשר טלפוני רציף בין התובעת למנוח. ה. בחודש אוגוסט 1998 נפגע, כאמור המנוח, בתאונה דרכים קשה. המנוח נפגע, בין היתר, בגזע המוח, וכתוצאה מכך לא שב עוד להכרתו. עם קבלת ההודעה אודות התאונה, נסעו לחו"ל מיד אחיו של המנוח, מר נאדר ג'ראיסי (להלן:"נאדר"), ואחיה של התובעת, ושהו לצד מיטתו של המנוח כחודש ימים. אין חולק ואין ספק שנאדר היה, מאותו שלב ואילך, המטפל העיקרי וכמעט הבלעדי בענייניו הפרוצדוראליים של המנוח. במסירות רבה וללא לאות דאג נאדר לכל הסידורים המורכבים שנדרשו להטסתו של המנוח לארץ ולאשפוזו בבית חולים "המשפחה הקדושה" בנצרת (להלן:"בית החולים"), ולהשתתפות מטעם קופת החולים ומשרד הבריאות בהוצאות אשפוזו, ולמטרה זו השתמש בכספי משפחת המנוח וגם בכספים אישיים שלו. מעדותו של נאדר ומעדות התובעת עלה כי היא, למרות היותה אשת המנוח, לא נסעה לארצות הברית הן מתוך הגישה שלה ובעיקר של הסובבים אותה, שהטיפול בעניינים הפרוצדוראליים מן הראוי שיעשה ע"י הגברים במשפחה, הן משום כך שלא היה בידיה לממן את הנסיעה, והן משום שהייתה מטופלת בילדים אותם גידלה, כאמור, כמעט לגמרי לבדה. ו. כמחצית השנה לאחר התאונה הובא המנוח לארץ ואושפז בבית החולים. בתקופת אשפוזו באו לידי ביטוי מתחים קשים שהיו קיימים עוד קודם לכן לאורך שנים, בין משפחת התובעת למשפחת המנוח (שהיו, למעשה, בקרבת משפחה וגם התגוררו בשכנות). התובעת סיפרה, וקיבלתי כמהימנה את גרסתה, שלאחר שזכתה לצעקות וקללות מצד אימו של המנוח ואחותו, אשר ביישו אותה מאוד, וזאת עוד בביקורם הראשון ליד מיטת המנוח עם הגיעו ארצה, דאגה כי היא וילדיהם יבקרו את המנוח רק כאשר אימו אחותו ונאדר לא היו שם, וזאת בעיקר בשעות אחר הצהריים או הערב. וכך, מאחר והתובעת עבדה בשעות הבוקר, נהגה לבוא לבית החולים בשעות אחר הצהרים או הערב, לעיתים מלווה באחותה שהסיעה אותה ולעיתים באחיה, ושניים מילדיהם, שלה ושל המנוח, שלמדו בבית ספר בנצרת היו באים אחרי הלימודים. באותה עת שהו שני ילדיהם הבוגרים של התובעת ובעלה באיטליה לצורך לימודים, הבכור לצורך לימודי רפואה והשני לצורך לימודי רפואה וטרינרית, והכנסיה סייעה על דרך הקצאת מקום מגורים, כאשר הבן הבכור אף התגורר משך תקופה מסוימת במנזר בסאלוצו בו התגורר המנוח באותה עת. גם התובעת וגם הילדים , ככל שהיו רואים שאימו של המנוח או אחותו או נאדר נמצאים בבית החולים - היו חוזרים כלעומת שבאו. מכל מקום, בתחילת תקופת אשפוזו היו באים לבקרו כמעט בכל יום, ולאחר מכן כארבע פעמים בשבוע. הביקורים לא היו ממושכים. המנוח היה שרוי בתרדמת ולא הגיב לסביבתו. לא ניתן היה לתקשר עימו או להעניק לו סיוע מעבר לטיפול הרפואי שנעשה ע"י הצוות המקצועי. לכל היותר היה בידי התובעת לנקות מעט את פניו של המנוח או לדבר אליו, מתוך תקווה שאולי הוא שומע. התובעת גם הייתה מבקרת לעיתים קרובות בכנסיה ומבקשת מכוהן הדת של הכנסיה, האב כרם, שגם הוא העיד בפנינו ותמך בדבריה, שיתפלל למען המנוח. ז. בפני בית הדין העידה גם מי שבעת אשפוזו של המנוח בבית החולים הייתה העובדת הסוציאלית הממונה על המחלקה בה שהה, הגב' פאתנה עואד (להלן:"הגב' עואד"). למעשה, ההחלטה לפיה התובעת הייתה פרודה מהמנוח הושתתה בעיקרה המכריע על המידע שנמסר, בזמנו, ע"י הגב' עוואד, וכן על המידע שנמסר ע"י נאדר, אשר עוד יפורט בהמשך. לגרסתה של הגב' עוואד, כפי ששוקפה בהודעה שמסרה ביום 16/06/03 לחוקר המל"ל ובמכתב ששגרה בזמנו לפקידת שיקום של הנתבע, הרי שהמטפל הכמעט בלעדי במנוח היה נאדר, שהיה מגיע מידי יום לבקרו ודאג לכל הסידורים הדרושים בעבורו. לגרסתה, כאשר הגיע המנוח לבית החולים, שוחחה עם התובעת, וזו אמרה לה שהיא פרודה מהמנוח כבר שנים, כי סבלה מאלימות מצידו, וכי איננה מעוניינת לבקרו. עוד נרשם מפיה של הגב' עוואד, שביקשה מהתובעת לבוא לפגישה עימה יחד עם הילדים שלה ושל המנוח, ובפגישה שהתקיימה אמרו הילדים כי אינם מעוניינים לבקר את המנוח, אשר לא היו בקשר עימו שנים ארוכות. דברים דומים גם תיעדה הגב' עוואד בתיקו של המנוח בשירות הסוציאלי של בית החולים. התובעת, מצידה, תיארה דברים שונים בתכלית. לגרסתה, כאשר הגיע המנוח לבית החולים והיא ביקרה אותו, הוזמנה פעם אחת עם ילדיה לפגישה עם הגב' עוואד, והיא אמרה לה כי ייטב שהילדים לא יראו את אביהם במצב בו הוא שרוי, אלא שהיא והילדים לא שמעו לדברים אלה. עוד טענה, שהגב' עוואד המליצה בפניה לא לבקר את המנוח כאשר משפחתו, אימו ואחיו, נמצאים אצלו, למניעת חיכוכים. התובעת הדגישה שהתאכזבה מאוד מגישתה של הגב' עוואד, שכן ציפתה לתמיכה בה ובילדיה וללווי בימים קשים שכאלו - להם לא זכתה. התובעת נשאלה בבית הדין שוב ושוב כיצד היא מסבירה את דברי הגב' עוואד והשיבה שאין לה מושג, והפנתה לעובדה שזו ניזונה בעיקר מדברי נאדר, וממילא השעות בהן ביקרו התובעת וילדיה את המנוח לא היו אותן שעות בהן שהתה הגב' עוואד בבית החולים. הגב' עוואד גם העידה בפני בית הדין. בעדותה טענה כי שיקפה את הדברים שהתרחשו לאשורם וכפי שהבינה אותם, אולם אישרה כי יתכן שהתובעת וילדיה ביקרו מדי יום את המנוח מבלי שתפגוש אותם, שכן נכחה במחלקה כשעה בממוצע ביום עבודה ועבדה ארבעה ימים בשבוע בלבד, בשעות הבוקר, תוך שהיא מדגישה שלא היה זה מעניינה או מתפקידה לדאוג לשאלה מי מבקר את המנוח ומתי. הגב' עוואד הודתה כי את עיקר המידע בכל הנוגע ליחסים בין המנוח לתובעת ולמעורבותה בטיפול בו שאבה מנאדר, ועוד בהודעתה לחוקר המל"ל בזמנו אישרה כי יתכן שאמרה לתובעת שעדיף שלא תבקר את המנוח כאשר אימו ואחיו שוהים ליד מיטתו. ח. בפני בית הדין העיד גם נאדר, והוצגו מסמכים שונים שערך לצורך מינויו כמקבל גמלת הנכות שלה היה זכאי המנוח, ובהמשך לצורך התמודדות עם הדרישה להחזיר את כספי גמלת הנכות שהועברו לידיו, ועם פניית התובעת בתלונה למל"ל על כך שמונה למקבל הגמלה מבלי שיידעו אותה ושלא בתום לב. ואכן, גם נאדר טען בפני המוסד לביטוח לאומי ובפני הגב' עוואד כי התובעת גירשה את המנוח מביתם וכי היא והמנוח פרודים מזה שנים רבות וכי היא וילדיהם לא ביקרו את המנוח בעת אשפוזו בבית החולים למעט פעמים ספורות. לעומת זאת, מעדותו של נאדר בבית הדין עלתה תמונה שונה. ראשית, נאדר אישר את דברי התובעת לפיהם הייתה מתיחות קשה בין התובעת לבין אימו ואחיו, וכי היה נתק בינו לבין התובעת מאז אשפוזו של המנוח בבית החולים. שנית, הודה כי חש כעס כלפי התובעת ומשפחתה וחש מנוצל בשלב שבו הגיעו הראשונים לבקר את המנוח מיד עם הבאתו לארץ והוא חש שלאחר המאמצים האדירים שהשקיע מגרשים אותו ושלכאורה סיים את תפקידו. נאדר סיפר כי המנוח היה קשור מאוד לתובעת ואהב אותה, והיא, מצידה, הייתה "מעורבת ככל שיכלה, היא אישה ויש לה את כל המגבלות שלה"... נאדר גם תמך בגרסת התובעת לפיה בעת ששהה המנוח בארץ לאחר שובו מאיטליה ולפני נסיעתו לארצות הברית ביקר לעיתים מזומנות בביתם של התובעת ושלו . למעשה, והגם שהדברים לא נאמרו מפורשות, ניתן היה להסיק מדבריו של נאדר שהגרסה שנמסרה בזמנו למוסד לביטוח לאומי ולגב' עוואד נבעה יותר מכעסו על משפחתה ועליה, ובהמשך מתוך התגוננות כנגד ההאשמה לפיה קיבל שלא כדין את כספי גמלת הנכות ששולמו בגין המנוח, מאשר על בסיס תיאור נאמן של הנסיבות לאשורן. ט. כפי שצוין לעיל, בפני בית הדין העיד גם האב ז'אק כרם, שהיה כוהן הדת של הכנסיה בה היו חברים המנוח והתובעת ובני משפחותיהם. האב כרם סיפר שנכנס לתפקידו כאשר המנוח שהה בגמילה באיטליה, והיה עד לקיומו של קשר רציף בינו לבין התובעת. עוד סיפר כי כאשר המנוח חזר מאיטליה ישן בבית אימו לפי הוראות המטפלים בו, אבל שהה בימים עם התובעת וילדיהם, היה עימם בקשר אינטנסיבי וגם היו באים יחד לכנסיה. בנוסף, סיפר שכאשר המנוח כבר היה מאושפז בבית החולים ביקר אצלו מספר פעמים עם התובעת, ולאורך כל שנות היכרותו עם המשפחה מעולם לא שמע את התובעת אומרת שעזבה את המנוח או שאינה רוצה אותו, וכל הזמן אמרה שהוא בעלה ואבי ילדיה. יודגש כי עדותו של האב כרם שהינו איש דת בכיר הרשימה בכנותה והייתה מהימנה עד מאוד בעיני. י. אסכם ואומר כי קיבלתי ככנה ואמיתית את גרסת התובעת, שהעידה ומסרה דבריה מדם ליבה ובכאב רב, ושבה ונשבעה שתמיד ראתה במנוח בעלה ואבי ילדיה, דאגה לו וניסתה לטפל בו ככל שעלה בידיה, וביקשה לעשות כל שניתן לטובת קיום חיי משפחה תקינים, ותמכה בו בכל דרך אפשרית, גם כאשר היה בגמילה במוסדות הסגורים בארץ או בחו"ל. דבריה נתמכו בדברים שמסרה בזמן אמת בהודעה לחוקר המל"ל טרם ידעה דבר דחיית תביעתה, עוד בשנת 2002. דבריה גם עלו בקנה אחד עם עדותם של שניים מילדיהם שלה ושל המנוח, ושל אחותה שליוותה אותה לעיתים קרובות בביקוריה אצל המנוח. נוכח האמור לעיל, במצטבר, העדפתי את העולה מגרסת התובעת על פני הדברים שעלו מגרסת העובדת הסוציאלית, אשר ברור כי התבססה יותר על התמונה הבלתי מדויקת שנמסרה לה ע"י נאדר, מאשר על הנסיבות לאשורן, וכי לא הייתה מודעת לביקורים של התובעת וילדיה אשר היו תמיד בשעות בהן לא נכחה במחלקה. 3. ההיבט המשפטי - סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 קובע כהאי לישנא - "בפרק זה - "אלמנה" - מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא - ... (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח הייתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא הייתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244". לעניין בחינת הגדרת אלמנה בחוק, קבע בית הדין הארצי זה מכבר בעניין דב"ע נב/ 69- 0 אביבה לאון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 458 (להלן: "עניין אביבה לאון"), כדלקמן: "בסיסה של ההגדרה הנ"ל הוא, כי "אלמנה", לעניין ביטוח שאירים, היא "מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו"... ואולם, מכלל הגדרה זו של "אלמנה" הוציא המחוקק שתיים אלה, אשר למרות היותה של כל אחת מהן "אשתו" של המבוטח בשעת פטירתו, ואלמנה מבחינת מעמדה האישי, אין היא נחשבת כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים: … (2) אלמנה אשר הייתה נפרדת מבעלה (פיסקה (2) לסייג שבהגדרה); ... יסודות הסייג שבפסקה (2) בהגדרת "אלמנה" (דהיינו, אלמנה אשר הייתה נפרדת מבעלה), הם שלושה, במצטבר. פירוש הדבר הוא כי כאשר נתמלא היסוד הראשון בהגדרה ולאחר מכן נתמלאו גם שני היסודות הנוספים שבהגדרה, רק אז לא תיחשב אשתו של המבוטח כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים. ואלה הם יסודות הסייג שבפסקה (2) של הגדרת "אלמנה", אשר אינה נחשבת כ"אלמנה" לעניין ביטוח שאירים: (א) האלמנה הייתה נפרדת מהמבוטח שנפטר; (ב) תקופת הפרידה הייתה במשך שלוש שנים לפחות מתוך חמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח, ובכלל שלוש השנים האמורות הפרידה הייתה בשנים עשר החדשים שלפני פטירת המבוטח; (ג) בתקופת הפרידה כאמור ב-(ב) לעיל- (1) האלמנה לא הייתה זכאית למזונות מהמבוטח על פי פסק דין או הסכם בכתב; או (2) המבוטח לא נשא למעשה במזונותיה של האלמנה תוך שנים עשר החדשים שלפני פטירתו". באשר ליסוד הנפרדות, נקבעו הדברים הבאים - "המונח "נפרד" בין בני-זוג, אינו משקף מצב משפטי-פורמלי בדיני המעמד האישי של יהודים בישראל, משום "שאין בדיני התורה מוסד של "Separation... על כן, על בית הדין לעבודה לבדוק את מערכת העובדות כדי לבחון ולקבוע האם אכן בני זוג נפרדים האחד ממשנהו... הסימן העיקרי של קיום מצב פירוד בין בני זוג הוא אי-מגורים במשותף. אי- המגורים במשותף של בני הזוג יכול ויהיה באופן מלא או חלקי ויכול ויהיה זמני ומשתנה או מתמשך. אי-מגורים במשותף של בני זוג באופן מלא ומתמשך מצביע על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים. מה שאין כן לעניין אי-מגורים במשותף הנושא אופי חלקי וכן אופי זמני ומשתנה. ... יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. במקרה הראשון, יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יכול ובני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג. היסוד השני, אשר דרוש כי יתמלא לאחר קיומו של היסוד הראשון, הוא יסוד הזמן... המבחן בפיסקה (2) שלפנינו הוא מבחן אובייקטיבי של חלוף פרק זמן של קיום תקופת הפרידה... פרק הזמן שבו מדובר בפיסקה (2) שלפנינו הוא שלוש שנים לפחות מתוך חמש השנים האחרונות שלפני פטירת המנוח, ובכלל שלוש השנים האחרונות הפרידה הייתה בשנים עשר החדשים שלפני פטירת המבוטח". סקירת פסיקת בתי הדין מראה כי אלה שבו ובחנו אופיו של פירוד בין בני הזוג בחינה מהותית ולא טכנית. וכך, למשל, בעניין בדב"ע נה/0/117 יהודית קומלוש - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כט' 49) נדונה אף שאלת משמעות הפירוד בין בני זוג לעניין הזכאות לגמלת שאירים, לאור הגדרת המונח "אלמנה" בסעיף 238 לחוק (סעיף 5 לחוק בנוסחו מ- 1968), וכך נפסק: "אורח חייהם של בני זוג, אשר אחד מהם נפל למשכב במחלה קשה הכרוכה באשפוז ארוך, משתנה ומשתבש ויוצא ממסלולו הרגיל... התנהגותם של בני זוג בימים הקשים מושפעת, בין השאר, מהתנאים המשפחתיים, האישיים, הכלכליים והסביבתיים של בני הזוג. אך אף במצב שכזה, סביר להניח כי על הכל תהיה מקובלת וברורה התנהגות בסיסית אשר ניתן לצפות לה מכל אדם כלפי בן זוגו... כפי שיפורט בדב"ע נב/0/69 הנ"ל, יש לבחון האם הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, או האם היו "נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם." לגבי נסיבות אובייקטיביות אלה נאמר, כי "יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג." משום שאף בנסיבות שכאלה, "ייתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז." 4. בענייננו, כאמור, הגעתי למסקנה כי העובדה ששנים ארוכות עובר לפטירת המנוח לא התגוררו הוא והתובעת תחת קורת גג אחת - נכפתה עליהם בשל ניסיונות הגמילה מסמים קשים, שלטובתם נאלץ לשהות במוסדות סגורים. התרשמתי כי הלכה למעשה לא התובעת ולא ילדיה לא נפרדו בליבם מהמנוח, וחשו מעורבים ומחויבים בגורלו ובחייו, והמשיכו לראות בו אבי המשפחה עד ליום פטירתו. גם העובדה שהתובעת לא הייתה מעורבת בסידורים הפרוצדוראליים שנגעו לאשפוזו של המנוח בארץ - נכפתה עליה מכורח הנסיבות והרקע החברתי הרלבנטיים. אשר על כן אני קובעת כי לא היה מקום לראות את התובעת, אלמנת המנוח, כמי שהייתה נפרדת ממנו בשלב כלשהו עובר לפטירתו. 5. נוכח האמור לעיל התביעה מתקבלת במובן זה שהנני מורה לנתבע לשלם לתובעת גמלת שאירים כדין. בנסיבות העניין, כאשר מחד גיסא מדובר בהליך שהצריך עדויות וראיות בהיקף ניכר מחד, אולם הנתבע פעל כפי שסביר היה שיפעל לאור המידע שנאסף ועמד בפניו, ממנו עלה לכאורה כי התובעים אינם זכאים לגמלת שאירים, החלטתי שלא ליתן צו להוצאות. 6. במידה ומי מהצדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. תאונת דרכים