היתר בניית דיר צאן

דוגמא לפסק דין בנושא היתר בניית דיר צאן:

בעתירה זו מבקש העותר להורות למשיבה 1 לאשר מתן ארכה להגשת ערר על החלטת המשיבה 2 מיום 20.09.11, ולדון בערר לגופו.

בכתבי התשובה טענו המשיבות כי דין העתירה להידחות על הסף בשל כך שהוגשה בשיהוי. בישיבת יום 12.7.12 קבעתי כי תחילה תידון ותוכרע טענה זו.

העובדות הצריכות לעניין:


ביום 25.3.10 הגיש העותר עתירה (עת"מ 73/10) כנגד החלטת המשיבה 1 אשר דחתה ערר שהגיש על החלטת המשיבה 2, שלא ליתן לו היתר להקמת דיר צאן.




בדיון שהתקיים בפניי ביום 13.7.10 ביקש העותר למחוק את העתירה. באותו מעמד המלצתי לעותר להגיש בקשה חדשה להיתר, תוך שינוי תכנית כך שתתאים לתמ"א 35.




העותר הגיש למשיבה 2 בקשה חדשה להיתר לבניית דיר צאן. בקשתו נדחתה בהחלטת המשיבה 2 מיום 20.9.11.




ביום 18.10.11 הגיש העותר ערר על החלטת המשיבה 2. ביום 9.11.11 נשלח לעותר מכתב לפיו עליו להגיש את הערר, במספר עותקים כנדרש בתקנות ובצירוף התכנית מושא ההחלטה. במכתב זה צוין כי רק עם הגשת הערר כדין ובמועד הקבוע לכך בחוק, ייפתח תיק ערר ויינתן אישור על עצם קבלת כתב הערר (ראה נספח ו' לכתב העתירה).




ביום 8.3.12, בחלוף ארבעה חודשים ממועד משלוח מכתב ועדת הערר אל העותר אשר מפרט את אופן הגשת הערר, הגיש העותר כתב ערר במספר עותקים מספיק ובצירוף התכנית מושא הערר. בשל חלוף המועד להגשת ערר עפ"י התקנות, הודיעה ועדת הערר לעותר כי עליו להגיש בקשה להארכת המועד (ראה נספח ז' לכתב העתירה).




ביום 13.3.12 הגיש העותר בקשה להארכת מועד להגשת הערר ובה צויין כי: "העורר פעל להשיג את הגרמושקה הנדרשת אך עד שהיא הושגה עבר זמן מעבר לתקופה הקבועה להגשת ערר בחוק".




החלטת יו"ר ועדת הערר ניתנה על גבי הבקשה עצמה ובה נקבע כי לכאורה אין הצדקה לקבל את הבקשה להארכת מועד, שכן לא הוברר מדוע נזקק העותר לתקופה כה ארוכה של כ-4 חודשים ל"השגת" הגרמושקה (התכנית מושא הערר), שהרי התכנית הוכנה והוגשה ע"י העותר ועל כן אמורה הייתה להיות בידיו. יחד עם זאת, ולפנים משורת הדין קבע יו"ר ועדת הערר כי היה והועדה המקומית- המשיבה 2 לא תתנגד, תינתן לעותר הארכה (ראה נספח ח' לכתב העתירה).




ביום 15.3.12 הגישה המשיבה 2 לועדת הערר את התנגדותה לארכה המבוקשת. נוכח עמדה זו, ובהמשך להחלטתו מיום 13.3.12, החליט יו"ר ועדת הערר לדחות את הבקשה להארכת המועד (ראה החלטתו מיום 20.3.12 על גבי תגובת המשיבה 2 לבקשת הארכה- נספח א' לכתב העתירה).


בהחלטתו ציין כי אין הצדקה לארכה לתקופה כה ממושכת, בפרט כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע נדרשה תקופה כזו לשם צירוף התכנית שהוכנה עבור העותר עצמו. עוד הדגיש יו"ר ועדת הערר כי לא צורפה ראיה כלשהי שיש בה כדי ללמד על כי קיים שינוי מהותי בתכנית אשר מצדיק דיון חוזר בבקשה למתן היתר להקמת דיר צאן.

על החלטה זו הוגשה העתירה שבכאן.

טענות הצדדים בשאלת השיהוי שבהגשת העתירה:


לטענת המשיבות, החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 20.3.12 ואילו העתירה הוגשה רק ביום 17.6.12, היינו, כשלושה חודשים לאחר החלטת הרשות ללא כל טעם מוצדק לכך. לפיכך יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי שבהגשתה, כפי החוק (ראה תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000), וכפי הפסיקה (ראה עע"מ 1982/02 קיסר נ' מדינת ישראל).


עוד הודגש כי העותר לא הגיש לבית משפט זה בקשת ארכה להגשת העתירה, למרות שחלפה התקופה הקבועה בתקנות להגשת העתירה.



בתגובתו לטענת השיהוי, לא התייחס העותר לטענה כי העתירה הוגשה בשיהוי, אלא טען כנגד החלטת ועדת הערר שלא ליתן ארכה להגשת הערר. לטענתו, ועדת הערר היא הערכאה השיפוטית הראשונה בפניה יכול האזרח להביא את השגותיו נגד החלטת הרשות, כך שהגבלת התקופה בגדרה ניתן להגיש ערר בצורה כה קשיחה ללא הותרת פתח שבשיקול דעת להארכת זמן זה, עשויה להיחשב כפגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות (ראה רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה).




לטענת העותר, נקודת האיזון הנכונה בעניינו מחייבת להיענות לבקשתו להארכת המועד. היה על ועדת הערר לעיין בטענות העותר ולהחליט בהתאם לשיקולים התכנוניים המתאימים, אלא שהמשיבה 1 משיקולים שאינם ענייניים, "נסחפה" אחר עמדת המשיבה 2 בדחותה את בקשת הארכה.




העותר טוען כי דחיית בקשתו למתן ארכה, לאחר שבוצעו בתכניות שהגיש תיקונים, לאור המלצת בית משפט זה בעתירה הקודמת (עת"מ 73/10), היא בבחינת החלטה שאינה סבירה ומנוגדת להלכה הפסוקה ולכללי הצדק הטבעי, ומן הדין היה לשמוע ולדון בערר לגופו.


דיון ומסקנות
1. המתווה הנורמטיבי:
תקנה 3 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000 (להלן: "התקנות") קובעת :
"עתירה תוגש בהקדם האפשרי , בנסיבות הענין, ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים מיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה, נושא העתירה, או שנעשה לה פרסום כדין, או מיום היווצר עילת העתירה לפי המוקדם".

תקנה 4 לתקנות קובעת:
"בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3 (ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3 (ג)".

תקנה 3 (ב) קובעת מספר קריטריונים לפיהם ייקבע המועד ממנו יש למנות את תקופת 45 הימים הקבועה בתקנה. תקנה 4 נותנת בידי בית המשפט שיקול דעת ואין מדובר בנוסחה אוטומטית לפיה בכל מקרה בו חל שיהוי בהגשת עתירה, בית המשפט יורה על דחייתה על הסף עקב אותו שיהוי. אין צורך בקיומו של טעם מיוחד. המבחן גמיש והשיקולים אותם שוקל בית המשפט, בין היתר, הינם התנהגות הצדדים, סיבת העיכוב בהגשת העתירה, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין ומכלול הנסיבות. (ראה פסק דיני בעת"מ (נצ') 1083/05 חב' קרן כרפיס דוד שירותי תברואה 1994 בע"מ נ' החברה הצפונית לאיסוף אשפה ופסולת בע"מ, (לא פורסם, 8.8.06); ראה גם פסק דיני בעת"מ 102/08 שמואל גד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל עליון, (לא פורסם, 11.03.09); ראה עוד בעניין זה עת"מ (חיפה) 1038/05 שוורצמן נ' המועצה האזורית חוף הכרמל – רשות תמרור מקומית חוף הכרמל, (לא פורסם, 10.01.06);

2. טענת שיהוי נבחנת על פי שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי - אופי התנהגות העותר, האם חלוף הזמן מצביע על כך שוויתר על זכויותיו. שיהוי אובייקטיבי - האם מחדלי העותר פגעו באינטרסים ראויים של המשיבות. מידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל.

יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בעע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון, פ"ד נח(6) 728, 733- 734 (1994), לפיהם:

"השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותרים והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שוויתרו על זכויותיהם. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים – של הרשות המינהלית, או של צדדים שלישיים – שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. חומרת הפגיעה בשלטון החוק עניינה הפגיעה בחוק, או בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי נשוא העתירה".
(ראה גם בג"צ 3/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' שר הפנים, (לא פורסם, 26.12.05); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע ואח' (לא פורסם, 07.12.06).

3. מן הכלל אל הפרט. נבחן את המקרה שלפנינו.

לאחר עיון ובחינת מכלול הטענות, בחינת כתב העתירה על כל מצורפיו, וכן תגובות המשיבות על כל נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות העתירה על הסף מחמת שיהוי.

בתגובת העותר לא נמצאה כל התייחסות לטענת השיהוי שהעלו המשיבות, על אף החלטתי בישיבת יום 12.7.12. החלטת ועדת הערר שלא להעתר לבקשת העותר להארכת מועד להגשת הערר ניתנה ביום 20.3.12, עתירת העותר הוגשה רק ביום 17.6.12. מכאן שחלף פרק זמן של כשלושה חודשים מיום החלטת ועדת הערר ועד להגשת העתירה. עפ"י תקנה 3(ב) היה על העותר להגיש את עתירתו בהקדם האפשרי "ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים מיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה". העותר לא עשה כן, ללא כל טעם מוצדק, הסבר או נימוק כלשהו לשיהוי הרב שבהגשת העתירה. לא למותר לציין כי העותר אף לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת העתירה בהתאם לתקנה 3(ג) לתקנות.

בעע"מ 1981/02 קיסר – הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (לא פורסם, 24.3.02), קבע כב' השופט חשין, לעניין איחור בהגשת עתירה:
"לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מלכת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשיים מיום היווצר העילה- לעיתים חודשים לא-מעטים- לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית- המשפט המחוזי בשיבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.
משהותקנו תקנות סדרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם...".

עוד יפים לענייננו דבריו של כב' השופט פוגלמן בעע"מ 4897/06 בוקובזה נ' עיריית ירושלים אגף הרישוי הועדה המקומית לתכנון ובנייה (לא פורסם, 16.1.08), לפיהם:
"בפסיקת בית משפט זה נקבע כי ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מנהלית עומד עיקרון השיהוי (השוו: עע"מ 2376/06 דרויש נ' מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל ([] 25.9.07) פסקה 7; עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע ([ ], 7.12.06) פסקות 85-84; להלן עניין אי התכלת). בית משפט זה הוסיף ועמד על הצורך בהכרעה מהירה בהליכים בענייני תכנון ובנייה כדי להגביל את מצב אי הוודאות בפניו ניצבים גופי התכנון, היזמים ובעלי עניין אחרים בהליך התכנון...".

מצאתי כי מתקיים בענייננו שיהוי סובייקטיבי ברור. העותר קיבל את החלטת ועדת הערר לידיו ביום שבו ניתנה, ה- 20.3.12. המשיבה 1 צירפה לכתב תשובתה לעתירה את האישור על משלוח ההחלטה באמצעות הפקס, לרבות אישור טלפוני על קבלת ההחלטה באמצעות הפקס (ראה נספח א' לכתב תשובתה של המשיבה 1). לפיכך, לא ברור מדוע שקט העותר על שמריו שלושה חודשים עד שהגיש עתירה זו. העותר כלל לא התייחס בתגובתו לשיהוי זה שבהגשת העתירה. ברור כי היה עליו להגיש את העתירה זמן רב קודם להגשתה בפועל. התנהגות העותר מלמדת על כי וויתר על זכויותיו לפעול ולטעון כנגד החלטות המשיבות יחד.

4. באשר לשיהוי האובייקטיבי, גם הוא מתקיים בענייננו. ההחלטה של המשיבה 2 שלא ליתן לעותר היתר בהתאם לתכנית שהגיש, וכן החלטת ועדת הערר שלא לדון בערר ולדחותו מחמת האיחור שבהגשתו, הפכו חלוטות, זמן ניכר טרם הגשת עתירה זו. מכאן התוצאה כי השיהוי הרב בהגשת העתירה, הביא לכך שרשויות התכנון סברו כי החלטותיהן חלוטות ובהתאם לכך המשיכו לכלכל צעדיהן מבחינה תכנונית. ברור כי קבלת העתירה בשלב כה מאוחר, יש בה כדי לגרום לשינוי מצבן של המשיבות לרעה ולנזק של ממש. העותר לא נקט בהליכים הנדרשים בזמן הקצוב לכך בתקנות, ומכאן שהשתהה שיהוי ניכר, בלא שניתן הסבר כלשהו לשיהוי זה. רשויות התכנון בהחלט רשאיות היו לראות את פעולתן והחלטותיהן כחלוטות שלא ניתנות עוד לערעור.
5. באשר לפגיעה בשלטון החוק, הרי שיסוד זה אינו מתקיים בנסיבות המקרה דנן.
די בכלל האמור מעלה כדי לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי.

6. יחד עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך, יודגש כי אף אם העתירה הייתה מוגשת במועד, היה מקום לדחות אותה לגופה.

העותר טוען כנגד החלטת ועדת הערר שלא להאריך את המועד להגשת הערר,על אף האיחור שבהגשתו. דחיית בקשתו למתן ארכה איננה סבירה ובניגוד להלכה הפסוקה ולכללי הצדק הטבעי.

הסמכות להאריך מועד להגשת הערר, לרבות שיקול הדעת באשר לאיזון בין כל השיקולים לצורך ההחלטה האם להאריך מועד, נתונים לועדת הערר. בבר"ם 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, רמת השרון נ' וכט, פ"ד נז(3) 385, 398, 403 (2003) (להלן: פרשת וכט) נקבע כי סעיף 17 לחוק הפרשנות עשוי לשמש מקור הסמכות בידי ועדת הערר להאריך מועד, מקום בו סמכות כאמור לא נקבעה מפורשות בחיקוק הרלבנטי (ראה: דברי כב' השופט אור בפרשת וכט, בעמ' 398), באותו ענין הדגישה השופטת בייניש את קיומה של סמכות טבועה לוועדה לענין זה (שם, בעמ' 403; ראה גם יצחק זמיר המשפט המינהלי א ה"ש 61 בעמ' 340 (2010)).

7. לשאלה אימתי תתקבל בקשה להארכת מועד להגשת ערר, הודגש בפרשת וכט כך:
"על-מנת להיעתר לבקשה כזו [בקשה להארכת מועד להגשת ערר- ההדגשה אינה במקור] על יושב-ראש ועדת הערר להשתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור בהגשתו. נזכיר בהקשר זה שעוסקים אנו במועד שנקבע בחוק, וכי תקנה 19 לתקנות מגבילה את ההארכה שבית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי ליתן, לשישים ימים. דברים אלה ראוי שתהיה בהם השראה ליושב-ראש הוועדה בבואו להחליט על הארכת מועד, גם אם אין בהם לגרוע מסמכותו להחליט בעניין על-פי כלל נסיבותיו. על יושב-ראש ועדת הערר לשקול כל מקרה ולהחליט אם טעמיו של המבקש להארכת מועד מצדיקים את דחיית האינטרס של המשיב ושל הציבור בכללו בסופיות הדיון.
(ההדגשה שלי- נ"מ)

בבקשתו להארכת מועד להגשת הערר טען העותר כך: "העורר פעל להשיג את הגרמושקה הנדרשת אך עד שהיא הושגה עבר זמן מעבר לתקופה הקבועה להגשת ערר בחוק" (סעיף 3 לבקשת הארכה).

בהחלטתו הדגיש יו"ר ועדת הערר כי לכאורה אין הצדקה לקבל את הבקשה להארכת מועד להגשת הערר, שכן לא הוברר מדוע נזקק העותר לתקופה כה ארוכה של כ-4 חודשים ל"השגת" הגרמושקה (התכנית מושא הערר), שהרי התכנית הוכנה והוגשה ע"י העורר עצמו. ואולם, לפנים משורת הדין קבע יו"ר ועדת הערר כי היה והועדה המקומית- המשיבה 2 לא תתנגד, תינתן לעותר הארכה (ראה נספח ח' לכתב העתירה).

המשיבה 2, הודיעה כי היא מתנגדת לארכה המבוקשת. לאחר קבלת עמדת המשיבה 2, ניתנה החלטת יו"ר ועדת הערר בה קבע כי אין הצדקה למתן הארכת מועד לתקופה כה ממושכת, בפרט כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע נדרשה תקופה ארוכה כזו לשם צירוף התכנית שהוכנה ע"י העורר עצמו. עוד הדגיש יו"ר ועדת הערר כי לא צורפה ראיה כלשהי שיש בה כדי ללמד על כי קיים שינוי מהותי בתכנית אשר מצדיק דיון חוזר בבקשה למתן היתר להקמת דיר צאן.
(ההדגשה שלי- נ"מ).
מכאן ברור כי יו"ר ועדת הערר החליט שלא ליתן ארכה להגשת הערר, כבר מהחלטתו המנומקת הראשונה, אולם לפנים משורת הדין, סבר כי אם לא תהא התנגדות מטעם המשיבה 2, ניתן יהיה להעתר לבקשה באופן מיוחד. אולם ולאור התנגדות המשיבה 2 לבקשת הארכה וכן מן הטעם שאין כל הצדקה לארכה המבוקשת, דחה את הבקשה.

8. לטעמי, אין ממש בהסברו ובנימוקי הבקשה להארכת מועד להגשת הערר. העותר לא הסביר מדוע נדרש לו פרק זמן של כארבעה חודשים כדי להשיג את התכנית שהוא עצמו צירף לבקשתו למתן היתר לבניית דיר צאן. ברור כי העותר יכול היה בנקל להשיג את התכנית (הגרמושקה), ולצרפה לכתב הערר בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנות להגשת ערר, ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.

9. נסיבות המקרה שלפניי, מלמדות באופן ברור כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר שלא להאריך את המועד להגשת הערר.

התוצאה היא כי דין העתירה להדחות הן על הסף והן לגופה.
העותר ישא בהוצאות המשיבות בסך כולל של 10,000 ₪.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה היתר בניה ?

  2. דמי היתר בניה

  3. הקטנת חדר על גג

  4. התנגדות להיתר בניה

  5. דק היתר בניה

  6. היתר בניה שער חשמלי

  7. היתר בניה חיפה

  8. מחסן חקלאי - היתר בניה

  9. סככה - היתר בניה

  10. היתר לבניית בית מטבחיים

  11. השבת דמי היתר בניה

  12. בקעת בית הכרם - היתר בניה

  13. היתר בניית דיר צאן

  14. היתר בניה ברמת השרון

  15. עורך הבקשה להיתר בניה

  16. היתר בנייה באתר עתיקות

  17. חידוש היתר בניה למחסן

  18. חוות סוסים - היתר בניה

  19. דמי היתר בניצול זכויות בנייה

  20. מניעת הוצאת היתר בניה

  21. ביטול היתר בניה בדיעבד

  22. היתר בניה בתחנה המרכזית החדשה

  23. היתר בנייה לעיריית חיפה

  24. בקשה להיתר לבניית מוזיאון

  25. היתר בנייה רטרואקטיבי אחרי הרשעה

  26. ביטול היתר בניה ברמת השרון

  27. הוצאת היתר בניה בדיעבד למפעל

  28. היתר לבניית מדרגות לולייניות

  29. הפרת חובה חקוקה - היתר בניה

  30. תנאי לקבלת היתר בניה - התאמה לתוכנית

  31. תכנית מפורטת כתנאי להיתר בנייה

  32. הוכחת "נוהג" להוציא היתרי בניה

  33. היתר לבניית תעלה לניקוז מי גשמים

  34. מי צריך לחתום על בקשה להיתר בניה ?

  35. דחיית בקשה להיתר בניה תואמת לתכנית

  36. בקשה להיתר בניה והקלה לקומת משרדים ומרפאות

  37. היתר בניית בריכת שחייה בחצר, עד גבולות המגרש

  38. חיבור למערכת ביוב מרכזית כתנאי למתן היתר בניה

  39. בקשה להיתר להקמת מבני ציבור (מעון יום ומרכז חוגי לילדים)

  40. תקנה 16(א)(7): התניית הוצאת היתרי בנייה בהריסתם של מבנים

  41. בקשה להיתר בנייה להקמת ג'קוזי על גג פרטי ולהקמת בריכה בגג פרטי

  42. היתר בניה לאישור בדיעבד לסגירת קומת עמודים ושינויים בפיתוח שטח

  43. ערר החלטת הוועדה המקומית - קבלת היתר בנייה לבית פרטי חד משפחתי

  44. תיק המידע להיתר מהווה שלב ראשון והכרחי לצורכי הגשת בקשה להיתר בנייה

  45. העורר הגיש בקשה להיתר חפירה וכן להיתר בניה לבניית מבנה חדש בן שבע קומות

  46. נטען כי הוועדה המקומית אישרה היתר בנייה, חרף חריגות המהוות סטייה ניכרת מתוכניות תקפות

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון