הסכם קיבוצי בענף ההובלה - פיטורים

להלן פסק דין בסוגיית הסכם קיבוצי בענף ההובלה - פיטורים: פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (סגנית השופט הראשי איטה קציר ונציגי הציבור גב' פלד ומר הייטנר; עב 1890/99), בו חויבו המערערות ביחד ולחוד לשלם למשיב "פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובניגוד להסכם הקיבוצי בסך של 50,000 ש"ח תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הסך הנ"ל ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל". 2. המשיב שנפטר במהלך ההתדיינות בבית הדין האזורי (להלן גם המנוח), ואלמנתו נכנסה לנעליו כחליפתו, עבד כנהג משאית אצל המערערת מחודש 5/74 ועד ליום בו פוטר ב-12/3/96. לגבי אופן הפיטורים נכתב בפסק הדין, כי במהלך יום העבודה נתבקש המשיב על ידי סדרן העבודה לבצע נסיעה, וסירב. בעקבות סירובו הוא פוטר מעבודתו על אתר על ידי מנהל המערערות בנימוק של הפרת משמעת חמורה, (סעיפים 2 ו-3 לעובדות המקרה כפי שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי). 3. על שני אדנים השתית בית הדין האזורי את פסיקתו לפיצויים כאמור; האחת - פיטורים לאלתר וללא שימוע בניגוד לסעיף 43 להסכם הקיבוצי הכללי בענף התובלה החל על המערערות (להלן - ההסכם הקיבוצי). על פי סעיף זה, בכל מקרה של עבירת משמעת שיש עימה השעיה, תדון בכך ההנהלה עם ועד העובדים תוך 48 שעות. ובהעדר הסכמה בין ההנהלה לועד בדבר האמצעים המשמעתיים, יועבר הדיון לוועדה פריטטית. לא הגיעה הועדה להחלטה מוסכמת תוך 10 ימים מהיום שזומנה, יוכרעו חלוקי הדעות בהתאם להליך ישוב חילוקי הדעות המובא בהסכם הקיבוצי. השני - הצידוק שהיה למשיב על פי תקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן - תקנות התעבורה) שלא לבצע את אותה נסיעה שבעקבותיה פוטר; שכן הוא היה עובר עבירה פלילית של נסיעה מעבר למכסת השעות המותרת לנהיגה במשאית, אלמלא סירב לבצע את הנסיעה שבגלל הסירוב לבצעה פוטר. 4. המערערות ערערו על חיובן בתשלום פיצוי כאמור ותמצית טיעונן באלה: א. בעקבות פניית הועד הסכים מנהל המערערות מר בן הרוש מספר ימים לאחר הפיטורים להחזיר את המשיב לעבודה, אלא שהמשיב היה זה שסירב לשוב אליה. לכן, אין לפסוק לו פיצוי על נזק, שהוא יכול היה למונעו, בגין פיטורים בחוסר תום לב. ב. לא היה מקום לקבוע על סמך תצהיר המנוח, כי "אילו היה מבצע את הנסיעה בעקבותיה פוטר, היה עובר על הוראות תנאי התעבורה ומבצע עבירה פלילית". ג. בטיעון בפנינו הוסיפו המערערות וטענו, כי הליך פיטורי המשיב לא נגדו את סעיף 43 להסכם הקיבוצי, יען כי אותו סעיף עניינו אמצעי משמעת כנגד עובד מושעה. 5. עיקר טיעוני בא כח המשיב היה: א. אין להתערב במימצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידי בית הדין קמא. ב. המשיב פוטר תוך כדי הפרת סעיפים 42 ו-43 להסכם הקיבוצי הכללי בענף התובלה. ג. בכתב ההגנה לא טענו המערערות כי הפיטורים בוטלו הלכה למעשה וכי נשלחו למנוח שליחים על מנת להחזירו לעבודה. ד. למנוח לא ניתנה זכות השימוע כמתחייב מכללי הצדק הטבעי. ה. לאור ויתקו של המנוח בעבודה, סכום הפיצוי שנפסק בגין הפרת ההסכם הקיבוצי ואי מתן זכות שימוע, הינו "פיצוי זעיר וצנוע". 6. אשר לדעתנו, וקודם כל בנוגע לצידוק סירובו של המנוח לצאת לעבוד לאור תקנות התעבורה: א. פרט לתצהיר המנוח, עליו הוא לא נחקר מחמת פטירתו, ועדויות כלליות של עובדים אחרים על שעות עבודתם - לא הייתה בפני בית הדין קמא כל ראייה ממשית לקבוע, כי אילו היה המנוח מבצע את הנסיעה הנוספת הוא היה עובר עבירה פלילית בניגוד לתקנה 168 לתקנות התעבורה, לעניין שעות עבודתו של נהג. ב. ההתכתבות בין כל הצדדים הנוגעים בדבר לאחר פיטורי המנוח, מצביעה בעליל על כך, שסירובו לצאת לנסיעה לא היה קשור כלל וכלל לשעות עבודה יתרות שנדרש לעבוד בניגוד לתקנות התעבורה. ראשית - במכתב פיטורי המנוח מיום 12.3.96 נאמר, כי "התנהגותך ויחסך לעבודה שבאו לידי ביטוי בסירוביך החוזרים להפעיל כלי רכב שהורו לך לנהוג בהם, גרמו לנו נזקים חמורים ולכן הינך מפוטר מהעבודה בחברתנו". על פי האמור, מבחינת המערערות המנוח פוטר על אתר מכיוון שסירובו האחרון מיום 12.3.96 לצאת לנסיעה, היה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" לאחר שרשרת סירובים קודמים. שנית ועד העובדים היה מכותב למכתב הפיטורים, ותגובתו במכתבו מיום 18.3.96 למנהל הנמל החדש היתה כדלקמן: "אנו ועד העובדים של 'הרכב' רואים בהתנהגותו ויחסו לעבודה של בהיג חסן כהפרת משמעת חמורה בסירוביו החוזרים ונשנים להפעיל רכב ולצאת לעבודה... על אף התנהגותו אנו ועד העובדים מבקשים בכל לשון של בקשה לבטל את מכתב הפיטורים מיום 12.3.96 ולהחזירו לעבודה ולראות את זה כאזהרה אחרונה". על פי האמור היתה תמימות דעים בין המערערות לועד, באשר לסיבת פיטורי המערער, דהיינו, סירוביו החוזרים ונשנים להפעיל רכב. אין ספק, כי אילו היה הועד סבור שדרישת היציאה לעבודה ביום הפיטורים היתה בלתי מוצדקת נוכח הוראות תקנות התעבורה, היה טעם זה מובא על ידי הועד כסיבה ראשונה לבקשתו מהמערערות להחזיר את המנוח לעבודה. שלישית - המנוח עצמו במכתב תשובתו מיום 20.3.96 למכתב פיטוריו, לא טוען אף כי הדבר התבקש, כי סירובו לצאת לעבודה היה נעוץ באי רצונו לבצע עבירה פלילית. תשובתו לנטען כנגדו התמצתה בדבריו אלה: "יש בידי להוכיח כי במשך 3 חודשים עבדתי על למעלה מ-10 כלי רכב שונים ולמרות זאת לא נסתיים יום עבודתי לפני השעה 20:00 בערב (המנוח עבד כנהג מחליף, ועל פי צורכי העבודה היה נדרש לנהוג במשאיות שונות במשך שעות היום, כאשר גם אם לא נהג בפועל שולם לו שכר עבודה, י.פ.) ולאחר למעלה מ-22 שנות עבודה אינני חושב שאני ראוי ליחס כזה... אני מקבל את הודעת הפיטורים ועל כן אבקשכם לשלם לי את כל הכספים המגיעים לי". ג. רק בכתב תביעתו, למעלה משלוש שנים לאחר פיטוריו, העלה המנוח לראשונה את הטענה כי סירובו לצאת לנסיעה ביום 12.3.96 היה נעוץ באי חוקיות אותה הדרישה לאור תקנות התעבורה. ד. בנסיבות אלה, אפילו אם נתעלם מעדויות המערערות לגבי שעות הנהיגה, מסקנתנו הינה, כי לא היה צידוק ענייני לסירוב המנוח לצאת לעבודה ביום פיטוריו ויש לראות באותה התנהגות משום הפרת משמעת. ה. נוכח האמור לעיל, אין מקום לדון בבקשת המערערות בבש"א 627/05 לצרוף מסמך ואותה בקשה נדחית בזאת. 7. באשר להפרת הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף התובלה: א. סעיף 43 לאותו הסכם קיבוצי עליו סמך בא כח המנוח טיעונו אינו רלבנטי לעניינו. באותו סעיף נאמר כי: בכל מקרה של הפרת משמעת שיש עימה השעיית עובד, תדון בכך ההנהלה עם ועד העובדים תוך 48 שעות בנוגע לאמצעים המשמעתיים שינקטו כנגד העובד. במקרה שלפנינו מדובר בהפרת משמעת בגינה פוטר העובד ולא הושעה מעבודתו. לכן לא הפרו המערערות את הוראת אותו הסעיף שבהסכם הקיבוצי בפיטורי המנוח לאלתר, ולכן לא היה מקום לדון עם הועד בדבר האמצעים המשמעתיים שינקטו כנגדו. ב. סעיף 21 להסכם הקיבוצי שעניינו "סיום עבודה" דן בפיטורי עובדים; אולם בעוד שעל פי סעיף קטן (ב) - "פיטורי עובדים עקב צימצום... יעשו תוך תיאום ובירור עם ועד העובדים", הרי שעל פי סעיף קטן(ג), בפיטורי עובד יחיד אין נזכרת חובה כזו והחובה היחידה הינה - "למתן הודעת מוקדמת שתינתן חודש ימים מראש". ג. חרף העדר איזכור בסעיף 21(ג) להסכם הקיבוצי, לחובת היוועצות עם הוועד בפיטורי עובד שאינם פיטורי צמצום, ראוי לקבוע, כי במקרה שכזה, ככל שהוועד מתנגד לפיטורים, חל סעיף 71 להסכם הקיבוצי, הסעיף הכללי בדבר יישוב חילוקי דעות. על פי אותו סעיף: "כל חילוקי הדעות שיתגלעו בין הצדדים בכל הקשור להסכם זה, פירושו או יישומו, ייושבו בהליך הבא: בירור בין ועד העובדים לבין הנהלת המפעל בתוך 14 ימים מיום בקשת הצדדים. ואם לא הגיעו הצדדים לידי הסכמה יועברו חילוקי הדעות לפי בקשת אחד הצדדים לבירור בין נציג מועצת הפועלים המקומית לבין הנהלת המפעל....". במקרה שלפנינו ועד העובדים לא ביקש קיום ההליך האמור; ראשית - משום שסבר כהנהלת המערערות, שהמנוח עבר עבירות משמעת חמורות בסירוביו החוזרים ונשנים לצאת לנסיעות; ושנית ­- משום שלא היה בכך טעם, משהמנוח עצמו בתגובתו למכתב הפיטורים לא הביע רצון לחזור לעבודתו, ועל כן הוא ציין במפורש ועל מנת שלא לאפשר למעביד לחזור בו ממעשה הפיטורים, "שהריני מקבל את הודעת הפיטורים ועל כן אבקשכם לשלם לי את כל הכספים המגיעים לי". ד. משכך יש לראות את הדברים, אין לראות באופן פיטורי המנוח משום הפרה ממשית של הוראות ההסכם הקיבוצי, המצמיחה זכות לפיצוי כספי; זאת, אף אם נתעלם מעדות מנהל המערערות, כי לאור בקשת הועד הוא חזר בו מהחלטתו לפטר את המנוח. 8. זכות הטיעון: האמור עד כה מוביל בהכרח למסקנה, כי המנוח פוטר על אתר בשל סירובו לצאת לנסיעה וזאת על רקע הפרות משמעת קודמות בשל סירובים קודמים לצאת לעבודה. עם זאת, ככל שמדובר ביחס בין המנוח למעסיקותיו, וללא כל קשר להוראות ההסכם הקיבוצי, לא היה עליהן לפטרו על אתר בטרם תשמענה טענותיו באשר לסירובו לצאת לעבודה ביום הפיטורים. אין לשלול מראש את האפשרות שהיתה בפיו סיבה מוצדקת כגון עייפות, חולשה וכו' שעליה נסמך סירובו. אין לשלול מראש את האפשרות, שהבטחה מצידו במועד הפיטורים להיטיב דרכיו להבא אפשר שהיתה מונעת את מכתב הפיטורין. לאור זאת משהמנוח פוטר על אתר מבלי שנתנה לו זכות הטיעון, הרי שהמערערות הפרו חובה שביחסי עבודה בהתנהגותן כלפיו, ולכן יש לראות באופן פיטוריו כפיטורים המנוגדים לחובת תום הלב. 9. הפיצוי הכספי משהמנוח פוטר בחוסר תום לב כאמור, מצאנו מקום להעמיד את סכום הפיצוי שישולם לו בגין זאת, לא על מלוא הסך הנתבע של 50,000 ש"ח כפי שפסק בית הדין קמא, כי אם על סך של 18,000 ש"ח נכון להיום. ככל שהסכום שנפסק על ידי בית הדין קמא טרם שולם, ישולם הסך של 18,000 ש"ח נכון להיום תוך 30 יום מהיום. ככל שהסכום שנפסק בבית הדין קמא, קרי 50,000 ש"ח כבר שולם, תשיב המשיבה את ההפרש בין הסכום ששולם לבין הסכום שנפסק בפסק דין זה, בשישה תשלומים חודשיים שווים החל מיום 1.8.06 ועד ליום 1.1.07. 10. בנסיבות המקרה לא מצאנו מקום לחיוב מי מהצדדים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. חוזהפיטוריםהסכם קיבוציהובלות