דוגמא להחלטה בנושא החזרת מכונית מהמשטרה: מבוא: לפני בקשה להורות על החזרת רכב תפוס, שמספרו 22-276-64 (להלן: "הרכב"), המוחזק היום בידי משטרת ישראל לאחר תפיסתו על ידה, מכוח הוראת סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי ) מעצר וחיפוש( [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969 (להלן: "הפסד"פ"). ביום 30.9.2012 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה שעניינה הסעה שלא כדין - עבירה בהתאם להוראות סעיף 12 א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, וניסיון להעסקה שלא כדין - עבירה לפי הוראות סעיף 12 א(ב) לחוק. טענות הצדדים: על פי הנטען בבקשה, הרכב משמש את המבקש לפרנסתו ועל כן החזקתו בידי המשטרה, פוגעת ביכולתו להתפרנס. במסגרת הבקשה, העלה הסניגור המלומד טיעונים כנגד ההליך שבמסגרתו נתפס הרכב. לדידו, הרכב לא נתפס על ידי המשטרה והוא מוחזק היום על ידה שלא כדין. כמו כן, הסניגור העלה טענה נוספת ולפיה, במקרה דנן לא ניתן יהא לחלט את רכבו של המבקש מכוח הוראות סעיף 12א(ד2) לחוק הכניסה לישראל, מאחר ובמבקש לא מתמלאים התנאים הקבועים בסעיף זה. טענה נוספת אותה העלה הסניגור, היא הטענה שלפיה בבואו של יום, בתום ההליך המשפטי ובמידה והמבקש יורשע בדין, לא ניתן יהא לחלט את הרכב בהסתמך על סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי, מאחר והמדובר בדין ספיציפי הגובר על הדין הכללי. לאור טיעוניו הנ"ל ביקש הסניגור להחזיר את הרכב לידי המבקש. בתגובה אשר הוגשה מטעמה של המשיבה, ציינה האחרונה כי הרכב נתפס על ידי המשטרה מכוח הוראות סעיף 32 (א) לפסד"פ, וזאת מאחר ורכב זה שימש את המבקש בביצוע העבירה. כמו כן, ציינה ב"כ המשיבה כי בכוונת המשיבה לבקש חילוט הרכב מכוח הוראות סעיף 39 (א) לפקודה, וזאת במסגרת הטיעונים שיועלו על ידה לעניין העונש לאחר שהמבקש יורשע בדין. בדיון אשר התנהל לפני ביום 4.11.2012, חזר הסניגור על טיעוניו וציין כי המדובר במבקש מבוגר ללא עבר פלילי אשר הרכב משמש אותו לצורכי פרנסתו. ב"כ המשיבה העלה את טיעוניו וביקש לדחות את הבקשה להחזרת הרכב. בטיעוניו כאמור ביקש האחרון להדגיש כי עסקינן בבקשה להחזרת תפוס ולא בבקשה לחילוט רכב. ב"כ המאשימה אף הוסיף וציין, כי חוק הכניסה לישראל מאפשר חילוט רכב בנוסף לחוק אחר, ואינו בא לגרוע מפקודת סדר הדין הפלילי אלא להוסיף עליה. לבסוף ביקש ב"כ המאשימה, להשאיר את הרכב בחזקת המשטרה וזאת מאחר וישנו חשש כי בסופו של הליך הרכב לא יימצא. לחילופין בלבד, ציין ב"כ המאשימה כי במידה שבית המשפט יחליט להחזיר את הרכב לידי המבקש, יהא מקום להתנות את הדבר בהפקדת ערובה בקופת בית המשפט ששוויה לא יפחת מ- 70% משוויו של הרכב, וכן בהטלת הגבלות ועיקולים מתאימים על הרכב שיבטיחו את חילוטו בסופו של משפט. דיון והכרעה: כפי שצויין לעיל הבקשה שלפני הינה בקשה להחזרת רכב ולא לחילוטו ולפיכך יתמקד הדיון להלן בשאלה אם ישנו מקום, אם לאו, להחזרת הרכב התפוס, ולא בשאלת חילוטו. סעיף 12א(ד2) לחוק הכניסה לישראל קובע: "אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5), ושבתוך שלוש שנים מיום הרשעתו הורשע באחת העבירות כאמור יחולו לגביו הוראות אלה: (1) בית המשפט אשר הרשיע אותו בעבירה הנוספת יורה על חילוט הרכב שבו נעברה העבירה, אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, שלא לעשות כן; החליט שלא לחלט את הרכב יחולו הוראות סעיף קטן (ג2)". עולה מהוראת הדין דלעיל כי באותם המקרים שבהם מורשע נאשם בעבירה נוספת לפי חוק הכניסה לישראל הנ"ל - קיימת חובת חילוט, למעט באותם המקרים שבהם מתקיימות נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות שלא לעשות כן. היות שאין חולק כי במקרה דנן מדובר בהרשעתו הראשונה של המבקש, הרי ברי כי במקרה כגון דא לא ניתן לחלט את הרכב מכוח הוראות הסעיף הנ"ל. עם זאת, השאלה הצריכה להישאל כאן, האם ההוראה הנ"ל ממצה את אפשרויות חילוט הרכב אם לאו, שאם תאמר כן, ברי כי אין כל מקום לאפשר למשיבה להמשיך ולהחזיק ברכב שבסופו של משפט לא ניתן יהיה לחלטו. ובמילים אחרות האם הוראת הסעיף הנ"ל יש בה כדי לאיין אפשרות חילוט הרכב בהתאם להוראה הכללית הקבועה בסעיף 39 לפסד"פ ולפיה: "(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם. (ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת. ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה." בשאלה זו, נקבע כבר בצורה מפורשת על ידי בית המשפט העליון כי ההוראה שבחוק הכניסה לישראל אינה מאיינת את הוראת הפסד"פ. ראו בעניין זה דברי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"פ 4105/06 ג'אבר נ' מדינת ישראל, (מיום 2/1/07 ), לפיהם: "עמדנו על עיקר תולדותיה של החקיקה בה עסקינן. היא עודנה כולה, כאמור, בחינת הוראת שעה. זאת בתקוה כי יבוא יום, ולואי שלא ירחק, בו ניתן יהיה לוותר על אמצעים אלה, וניתן יהא לחזור לנורמות הכלליות שמקדמת דנא. בחינת הצורך נעשית בהארכת החקיקה בכנסת מדי פעם, וכמובן איננו מביעים דעה לגבי המשכה. ואולם, לעת הזאת אין מנוס מפרשנות המתיישבת עם התכלית, שמקורה באירועי טרור קשים, ועיקרה ליתן בידי המדינה כלי מאבק בשפיכות דמיהם של אזרחיה, תושביה ומבקריה. אי אפשר להלום, כי תוצאתה של חקיקה זו היא הקלת היד על העושים שימוש ברכב לביצוע עבירתה - תחת הכבדתה, שהיתה התכלית העיקרית, כעולה מכל האמור כולו. כאמור, אולי עדיף היה אילו ניתן ביטוי חד בחקיקה לכך שאין הוראת חוק הכניסה באה תחת הוראת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, אך הביטוי בסעיף 39(א) "על אף האמור בכל דין" מסייע לפירושנו, במובן של מתן עוצמה נמשכת להוראות הסעיף. על כן תולדות החקיקה ותכליתן כאחת נהירות ומדברות בעדן.  המצב המשפטי הנכון בעינינו הוא, כי סעיף 39(א) על עמדו עומד ובכל עת, והוא אינו הוראת שעה. הוא מקנה שיקול דעת לבית המשפט החל מעבירה ראשונה. ואולם, במקרה של עבירה נוספת, מחמירות הוראות הדין - על פי חקיקת השעה: שיקול הדעת של בית המשפט מצטמצם, ותחת שיקול דעת אם לחלט, בא שיקול הדעת אם לא לחלט." לא אחת נקבע כי, כאשר תפיסת נכסים נעשית על מנת להבטיח אפשרות לחלט את החפץ, יש טעם בקביעת תנאי כספי המקיים מתאם עם ערכו הכלכלי של הנכס (ראו לעניין זה בש"פ 8009/07 מ.ג.ש מיכאל עבודות בטון ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל ( 14.2.2008); בש"פ 9469/09 זיאדנה נ' מדינת ישראל. כמו כן נקבע במסגרת בש"פ 6529/10 דודו מגידיש נ' מדינת ישראל "למרות האפקטיביות הגלומה באמצעי של תפיסת רכוש בשלב הביניים, בית משפט זה הביע את עמדתו בעבר פעמים רבות כי נוכח אופיו הדרסטי, והפגיעה הקניינית הממושכת הכרוכה בו בנאשם שטרם הוכרע דינו, ניתן לבכר אמצעי זה רק באין חלופה פוגענית פחות המגשימה את תכליתו. לשון אחר: בבוחנו את האפשרות להוציא צו זמני, שומה על בית המשפט לבחור באמצעי שלצד הגשמתו את התכלית שלשמו ננקט, פגיעתו הקניינית בבעל הרכוש מינימאלית והוא מאזן ככל שניתן בין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט לאינטרס הפרט בקניינו" (ראו גם 7715/97 חגג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 14 (1998)); בש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל; בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל; בש"פ 5550/08 שמעון נ' מדינת ישראל ; בש"פ 9090/08 אלימלך נ' מדינת ישראל; בש"פ 3750/09 אלהואשלה נ' מדינת ישראל. במקרה בו עסקינן, הסניגור המלומד התנגד בתוקף להפקדת כסף תמורת הרכב ולתנאים מגבילים אחרים העשויים לאפשר העמדת הרכב לרשות המשיבה, ככל שיוחלט בסופו של יום על חילוטו. משכך, ובשל התנגדותו הנחרצת של המבקש לכל 'חלופת תפיסה', אין מנוס בשלב זה מהשארת הרכב בחזקתה של המשיבה. מטבע הדברים שמורה למבקש הזכות לעתור בבקשה נוספת שתכליתה הצעת חלופה מתאימה לתפיסת הרכב. סוף דבר: לפיכך, ולאור כל המקובץ לעיל, ולאחר שעיינתי בפסיקה הרלבנטית אותה סקרתי לעיל, וכן בהוראות החוק הרלבנטיות לענייננו, ובהעדר הסכמה לחלופת תפיסה כלשהי, הגעתי לידי מסקנה כי במקרה דנן דינה של הבקשה להחזרת הרכב להידחות. משטרהרכב