דוגמא לפסק דין בנושא החזר כספי למעסיק מביטוח לאומי על תאונת עבודה: ביום 8.7.2002 נפגע עובד התובעת בתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) שילם לניזוק דמי הפגיעה בגין "תקופת הזכאות הראשונה" כמשמעה בסעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995 וחזר אל התובעת. ביום 28.4.2003 סילקה התובעת את דרישת המל"ל בסך 5,190 ₪. התובעת פנתה אל הנתבעת להשבת סכום זה מכוח הוראות סעיף 6 לחוק לתיקון דיני נזיקין (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964. ביום 15.3.2010 הוגשה תביעה זו. מסכת עובדתית זו אינה שנויה במחלוקת והמחלוקת מתמקדת במישור המשפטי בלבד. ביום 14.9.2010 הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית בדבר הגשת סיכומים. נקבע שהיקפם לא יעלה על שלושה עמודים. טענות הצדדים לטענת התובעת, שתי שאלות עומדות להכרעה: (א) גובה הסכום שהיא רשאית לתבוע (ב) האם יש לנכות מסכום זה מס הכנסה? התובעת אינה נמנית על המעסיקים שבהסדר על פי תקנה 22 תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954. כאשר עובד של מעסיק כזה נפגע בתאונת עבודה, משולם שכרו על ידי המל"ל והוא חוזר על המעביד. המעביד כלל לא מעורב בתהליך וממילא שיעור התשלום אינו בשליטתו. במקרה זה, שולמו דמי הפגיעה של הניזוק על ידי המל"ל בסך 5,190 ₪ והמעביד סילק את דרישת המל"ל בשיעור זה. התובעת טענה בסיכומיה בהרחבה לענין ההתיישנות בעוד שהנתבעת לא טענה לענין זה כלל ורק לאחר מכן הגישה בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. נפקות מהלך זה תידון בהמשך. לגוף הענין טענה התובעת שעילת תביעתה לא נולדה לאחר ששכרו של הניזוק שולם לידיו על ידי מעבידו, שאז היו מתעוררות שאלות כגון מהו הסכום הנכון ששולם, האם הסכום אמור לכלול גם הטבות או רק שכר בסיס והאם יש לנכות ממנו מס במקור, אלא שהתביעה היא להשבת סכום שאינו שנוי במחלוקת ששולם לידי המל"ל על פי קביעתו. על כל פנים, תשלומים ששולמו כדמי פגיעה חייבים במס שישולם על ידי המל"ל או המעביד על פי האמור תקנות מס הכנסה (ניכוי מתשלומים בעד דמי פגיעה בעבודה, ותגמול בעד שירות במילואים), תשל"ט-1979 ובצו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד דמי פגיעה בעבודה, ותגמול בעד שירות במילואים), תשל"ט - 1979. מאחר שדמי הפגיעה חייבים ניכוי מס במקור, סעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא חל והתובעת זכאית להחזר התשלום ללא ניכוי מס נוסף. הנתבעת לא כופרת בחבותה, בתקופת האי כושר שנקבעה על ידי המל"ל ובזכותה של התובעת להשבה מכוח הוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) אלא שלטענתה הסכום הנתבע אינו נכון. לטענת הנתבעת, יש לנכות מס מהסכום הנתבע ויש לנכות ממנו סכומים שנוספו על שכר הבסיס כגון עלויות מעביד וסכומים אחרים המנוכים משכרו של העובד וששולמו לעובד כאשר המעביד מטיב את נזקו של העובד בתשלום מלוא שכרו ללא ניכויים. הנתבעת טוענת כי דרך החישוב הנכונה בהתחשב בעובדה שהניזוק השתכר בשיעור העולה על שילוש השכר הממוצע במשק היא בשלבים כדלקמן. תחילה יש לנכות מס בשיעור מירבי של 25% משילוש השכר הממוצע במשק ולהעמיד את שכרו של הניזוק על 15,473 ₪. בסיס שכר זה יש לחלק ב- 30 ימים ולהכפיל במספר ימי האי כושר שהוכרו על ידי המל"ל וסה"כ עומדים דמי הפגיעה הראויים על סך 17,536 ₪. הנתבעת שילמה כבר לידי המל"ל 14,420 ₪ אותם יש להפחית מסכום זה על מנת שלא ייווצר מצב שבו המזיק ישלם יותר מגובה הנזק וסה"כ עומד חובה של הנתבעת על 3,166 ₪. סכום זה יוצמד למדד בלבד ולא יישא ריבית משהוגשה התביעה לקראת סוף תקופת ההתיישנות. יותר משנה לאחר שהוגשו הסיכומים, הגישה הנתבעת גם בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. התובעת הרחיבה בעניין ההתיישנות עוד בסיכומיה וטענה, שהנתבעת זנחה את טענת ההתיישנות משלא התייחסה אליה בסיכומיה. כעת טענה הנתבעת, שטענת ההתיישנות לא נזנחה שהרי עלתה כבר בכתב הגנתה והצורך בהגשת בקשה נפרדת לענין זה עלה לאור הגבלת העמודים בסיכומי הצדדים. עוד טוענת הנתבעת שהתובעת מושתקת מלטעון שטענת ההתיישנות נזנחה לאחר שהקדישה מאמצים כה רבים לטעון לעניין זה בסיכומיה היא. בהתנהלות זו, יש משום הודאה שעניין ההתיישנות שנוי במחלוקת. הכרעה הנתבעת טענה להתיישנות כבר בכתב הגנתה ואף לאחר מכן בכמה הזדמנויות. עם זאת, בפסקה האחרונה לעמוד 3 בסיכומיה היא טענה (לעניין חיובה בריבית) כי "... כאשר התביעה הוגשה בחודש 2/2010, היינו בתום שבע שנים בקירוב מיום האירוע ולקראת סוף תקופת ההתישנות..." (יוער, שבסיכומי הנתבעת מופיעים תאריכים שגויים של התאונה, של התשלום למל"ל ושל מועד הגשת התביעה. התאריכים הנכונים עולים ממסמכי המל"ל - י.ב.) התובעת התבססה על פסיקה עניפה שלפיה, טענה שלא נטענה בסיכומים היא טענה שנזנחה. אין ספק שטענה זו נכונה הן משפטית והן עובדתית: בסיכומי הנתבעת לא נזכרה עוד טענת ההתיישנות והמשמעות היא שטענה זו נזנחה ואינה טעונה עוד הכרעה. אלא, שכאן הלכה הנתבעת צעד רחוק יותר מ"לזנוח" את טענת ההתיישנות. היא הודתה במפורש שהתביעה הוגשה "לקראת סוף תקופת ההתיישנות" ולא לאחריה. קשה לקבל, שבעל-דין יגיש לאחר הגשת סיכומיו כתב טענות שבו הוא טוען טענה סותרת לטענה שהעלה בסיכומיו. קשה עוד יותר לקבל, שאותו כתב טענות יהיה מסמך המוגש מיוזמתו של בעל-הדין בלי לקבל כל רשות להגישו. זה המועד לסקור את ההשתלשלות הדיונית החריגה שגרמה לכך שתביעה זו מגיעה לקיצה לאחר זמן ארוך כל-כך: ראשית הדיון בתביעה זו היתה בפני מותב אחר. בעקבות הסכמה דיונית של הצדדים, נקבע שסיכומי הצדדים לא יעלו על 3 עמודים. איש מהצדדים לא ביקש מעולם שיותר לו להגדיל את היקף הסיכומים. סיכומי הנתבעת לא הוגשו וניתן פסק-דין. הוא בוטל כדי לאפשר לנתבעת להגיש את סיכומיה וכך עשתה ביום 9.10.11. מאז לא הגישה הנתבעת בקשה להתיר לה הגשת השלמה לסיכומיה, או להתיר לה להגיש סיכומים בהיקף שונה משנקבע. רק ביום 31.12.12 הגישה לפתע "בקשה לסילוק על הסף" שבה עמדה על טענת ההתיישנות וטענה שמעולם לא זנחה אותה. הנתבעת העלתה שתי טענות: האחת, שבסיכומיה כתבה במפורש "הנתבעת תבקש לראות בטענותיה כפי שפורט בבקשה למתן רשות להגן כחלק בלתי נפרד מסכומים אלה" (הטעות במקור - י.ב.) וכן על-כך שההסכמה הדיונית שלה ניתן תוקף ואשר מכוחה הוגשו הסיכומים ציינה במפורש שפסק-הדין ינתן על סמך הסיכומים, מסמכים שיצורפו להם ו"כן על סמך כתבי בי-הדין המונחים בתיק בית-המשפט ויהוו ראיות קבילות". בדרך זו ביקשה הנתבעת להראות שבסיכומיה כן הפנתה לטענת ההתיישנות שטענה קודם. הנתבעת הוסיפה טענה עובדתית, שאת טענותיה לענין ההתיישנות טענה על דרך ההפניה בלבד בשל הגבלת היקף הסיכומים ל - 3 עמודים בלבד. ראשית, תידון הטענה שהנתבעת העלתה את טענת ההתיישנות על דרך ההפניה: א) משהורה בית-המשפט על הגשת סיכומים בכתב והגביל את היקפם, לא היתה הנתבעת רשאית להגדיל על דעת עצמה את היקפם בלי ליטול לכך רשות. היא גם לא היתה רשאית לעשות כן על דרך ה"הפניה" למסמך אחר שבו טענה טענותיה - מעשה התחכמות מגושם, שמשמעותו היחידה היא שהנתבעת תתעלם חד-צדדית מההגבלה על היקף הסיכומים. טיעון על דרך ההפניה (בדיוק כמו תצהיר על דרך ה"הפניה") אסורים. לא רק שיש בהם להכביד על ניהול המשפט ויש בהם כדי להכביד על הבדיקה מה בפועל טוענים הצדדים, אלא שיש בהם כדי ליצור ערפול ואי-ודאות באשר לתוכן טיעוני הצדדים. גם הגשת "בקשה לסילוק על הסף" לאחר הגשת הסיכומים אינה אלא שימוש לרעה בהליך והתחכמות שנועדה לעקוף את ההחלטה בדבר הגבלת היקף הסיכומים. ב) ההתייחסות לכתבי הטענות בהסכמה הדיונית היא בהקשר של היותם "ראיה קבילה" ולא באשר לטענות המשפטיות שבהם. ממילא, ההפניה אליהם לצורך זיהוי הטענות המשפטיות (שנעשתה בשורה אחת בסיכומים) חרגה מההסכמה הדיונית. שנית, תידון הטענה העובדתית, שהגבלת היקף הסיכומים מנעה מהנתבעת לטעון במפורש את טענת ההתיישנות: לא רק שהטענה נכבשה במשך יותר שנה, היא בבירור פשוט לא נכונה. הנתבעת ניצלה בפועל רק שניים וחצי משלושה עמודי סיכומיה ואילו רצתה לטעון להתיישנות, היה לה די מקום לטעון זאת במפורש ובאופן מנומק. כשהגישה את סיכומיה היא לא טענה שהיקפם מונע מממנה להעלות את טענותיה כראוי ולא בכדי, מעולם לא ביקשה שיותר לה להגדילם. גם לגוף הענין, אין בטענת ההתיישנות ממש: התובעת הגישה תביעתה על סמך הטענה ששילמה כספים למל"ל והיא זכאית להשבתם. אלמלא ובטרם שילמה, לא היתה עומדת לה זכות תביעה. אלה העובדות הרלבנטיות: ביום 8.7.2002 נפגע עובד התובעת. הנתבעת שילמה למל"ל לפי דרישתו ביום 28.4.2003, את הכספים שהיא דורשת מהנתבעת כעת. לשיטת הנתבעת יש למדוד את מירוץ ההתיישנות מיום 8.7.2002. לפי זה, יכולה היתה התובעת לתבוע מהנתבעת את הכספים לפני שבפועל שילמה אותם למל"ל - למעשה עוד לפני שידעה מה הסכום שעליה לשלם למל"ל. מדובר בטענה אבסורדית, שהנתבעת בוודאי היתה דוחה בתוקף אילו הועלתה אז ע"י התובעת, בטענה שבשלב זה טרם התגבשה עילת התביעה של התובעת. לא יתכן שמירוץ ההתיישנות להגשת תביעה מתחיל בטרם התגבשה עילת התביעה ואף בטרם יכול התובע המיועד לדעת מה הסכום שיהיה עליו לבקש את השבתו. לסיכום טענת ההתיישנות: התנהגותה הדיונית של הנתבעת ראויה לגנאי. היא סירבלה את ההליך האריכה וסיבכה אותו מאוד. התנהלותה נגועה בחוסר תום לב קיצוני ונקבע משכבר שגם טענת התיישנות כפופה לעקרון תום הלב. הנה כי כן, כל הדרכים מובילות לאותה המסקנה ולפיה עילת התביעה לא התיישנה. הנתבעת טוענת נגד הסכום ששילמה התובעת למל"ל. היא מתבססת על פסיקה שעשויה הייתה לתמוך בטענותיה אילו תבעה התובעת שיפוי בגין שכר ששילמה בעצמה לידי העובד-הנפגע, אלא שלא זהו המצב. התביעה הוגשה להשבת סכומי כסף ששולמו לידי המל"ל. על פעולות המל"ל חלה חזקת תקינות המנהל וממילא גם לא נטען על ידי הנתבעת שהמל"ל שילם סכומי כסף שלא כדין לידי הניזוק. חזקה היא שכאשר המל"ל שילם לנתבע דמי פגיעה הוא ניכה מס כדין על פי התקנות והצוים עליהם מתבססת התובעת בסיכומיה. הטעם היחיד שעשוי היה לתמוך בטענות הנתבעת לפיה יש להפחית את גובה התביעה מתבססת על הטענה שחלק מהחוב כבר סולק ושולם ישירות לידי המל"ל ובנסיבות אלה, חיוב הנתבעת במלוא הסכום עשוי להוביל למצב בו המזיק ישלם יותר מגובה הנזק. עם זאת, הנתבעת לא סיפקה כל אסמכתא לטענותיה כאילו שילמה לידי המל"ל סכום של 14,420 ₪ כנטען על ידה. ההיפך הוא הנכון. הנתבעת המציאה את דרישת השיפוי של המל"ל לפיו התובע קיבל דמי פגיעה בשיעור 14,420 ₪ אולם צוין בה בפירוש שעל פי ההסכם שבין המוסד לבין הנתבעת, על הנתבעת לשאת רק במחצית הסכום, דהיינו ב- 8,072 ₪. הנתבעת לא המציאה אסמכתאות לתשלום בפועל. בסופו של דבר, ענין לנו בתביעה להשבת סכומי כסף ששולמו לידי רשות מנהלית שנהנית מחזקת תקינות המנהל, ממנו נוכה מס כדין וממילא במסגרתו לא הובא בחשבון כל שכרו של הניזוק אלא רק 75% ממנו. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת והנתבעת תשלם לידי התובעת 5,190 ₪ שיוצמדו למדד מיום התשלום למל"ל בפועל ובנוסף יישאו גם ריבית כדין מיום הגשת התביעה. זה המקום להזקק לשאלת ההוצאות: מדובר בתביעה של סכום פעוט. הנתבעת הצליחה לעכב את סיומה כמעט שלוש שנים. היא גררה את התובעת ואת בית-המשפט לשובל של סיבוכים דיוניים והליכי סרק - והתנהלותה הדיונית לקתה מאוד (ורק מקצת הדברים פורטו קודם). ניכר שנקטה סחבת ובזבוז זמן לשמם ולא בשל טענה משפטית אמיתית. לא כך מצופה להתנהג חברת ביטוח העומדת בפני תביעה שהיא, בסופו של דבר, מאוד שגרתית. בנסיבות כאלה על פסיקת ההוצאות להלום לא רק את סכום התביעה, אלא גם את היקף המטרד שגרמה ההגנה. לאור זאת תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות ההליך בסך 25,000 ₪. החזר כספיתאונת עבודהביטוח לאומי