דוגמא לפסק דין בנושא הוצאה לפועל של משכנתא: 1. הסכסוך דנן נוגע לפירעונה של הלוואה (להלן: "ההלוואה") שנטלו התובעת ובעלה מהנתבע, בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") וזאת לצורך רכישת בית מגורים ברחוב אחד העם 26א' בנהרייה (להלן: " הבית"). השתלשלות האירועים פורטה בהרחבה בפס"ד שניתן ביום 1.9.10 (להלן" פס"ד הראשון"). לשם נוחות אביא את עיקרי הדברים בשנית. 2. לאחר קבלת ההלוואה מהבנק התובעת ובעלה נקלעו למצב אישי וכלכלי קשה ולא הצליחו לעמוד בתשלומי החזר ההלוואה במשך מס' חודשים. הבנק החל בהליכי הוצאה לפועל (להלן: "הוצל"פ") למימוש הבטוחה הקניינית שהייתה בידיו, כבטוחה להלוואה, בתיק הוצל"פ מס' 13-00371-95-1. ביום 22.1.98 נפגשה התובעת עם סמנכ"ל הבנק. בפגישה נקבע כי התובעת תשלם את כל החוב לבנק, כולל חוב הפיגורים בתשלומים. עקב חילולה של המחאה שנמסרה ע"י התובעת, התקבלה הודעה על ביטול ההסדר עם הבנק. לאחר שיחת הבהרה נקבעה פגישה נוספת שנערכה במהלך ספטמבר 1998. לטענת התובעת בפגישה זו נקבע כי ההסדר הקודם עם הבנק יעמוד, כאשר הבנק יוותר על ריבית הפיגורים שהצטברה במהלך תקופת הביניים שהתפרשה כבר על 9 חודשים. לטענתה כאשר קיבלה לידה את טיוטת ההסכם גילתה כי ההסכמות עליהן הגיעו בפגישה שונו חד צדדית על ידי הבנק ללא כל הסבר. מאחר והצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה פנתה התובעת בתביעה לבית המשפט והחלו להתנהל הליכים בין הצדדים (להלן: "התיק הקודם"). לאחר סיום שלב הראיות בתיק הקודם חודשו המגעים בין הצדדים והם הגיעו להסכמה על פיה יועמד החוב על סך 275,000 ₪ והתיק הקודם נזנח. מהרגע בו הוחלט על סיום ההליכים היה אמור הבנק להכין טיוטת הסכם ולשלוח לתובעת לחתימה. לטענת התובעת הבנק שלח טיוטת הסכם רק בחודש דצמבר אולם לא ציין בה סכומים נקובים. התובעת החליטה להמתין לפירוט הסכומים המדויק בטרם תחתום על ההסכם. 3. ביום 17.04.05 קיבלה התובעת הודעת פינוי מלשכת ההוצל"פ, כאשר סכום החוב בתיק ההוצל"פ הינו בגובה 1,247,739 ₪. ביום 29.05.05 התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים אשר במהלכה הוסכם לטענת התובעת על יישומה של ההסכמה אליה הגיעו הצדדים עוד במרץ 2002 ולפיה תשלם התובעת סך של 275,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של החוב נשוא המשכנתא כאשר שער הריבית הינו בשיעור 6.2%. כמו כן נקבע כי התשלום החודשי לא יעלה על 3,000 ₪ והתשלום במזומן לא יעלה על 50,000 ₪, בחודש ספטמבר 2005 קיבלה התובעת לידה את טיוטת ההסדר אליו הגיעו הצדדים עוד במאי אולם לטענתה היא לא שיקפה את ההסכמות אליהן הגיעו. לדוגמה, בטיוטה נכתב כי ההלוואה תחל להיפרע מינואר 2004 (הטיוטה הגיעה לידי התובעת רק בספטמבר 2005 כאמור), משמעות הדבר היא שאם התובעת הייתה חותמת על טיוטה זו היא הייתה מחויבת בריבית פיגורים מינואר 2004, ולא כך דובר בפגישה. לטענתה בפגישה הוסכם על תקופת גרייס של שנתיים שתגשר על התקופה ממרץ 2002 והמשמעות היא למעשה ויתור של הבנק על ריבית הפיגורים. 4. זאת ועוד, למרות בקשותיה החוזרות והנשנות של התובעת, הבנק לא נתן לה לטענתה תשובה ברורה לגבי גובה התשלום החודשי וגובה התשלום במזומן בו תחויב במסגרת ההסכם. לטענתה במקום לקבל תשובות לשאלותיה נמסר לה לפתע כי קיימת מניעה לחתום עימה הסכם כל עוד לא יוסדר חובו של בעלה של התובעת לבנק מזרחי אשר עימו התאחד הנתבע ערב חתימת ההסכם (בעת זו בנק מזרחי פתח בהליכי פשיטת רגל כנגד בעלה של התובעת אשר חי ועבד בתקופה הרלוונטית בירדן והותיר אותה לגדל בגפה את שני ילדיהם). בנובמבר 2005 התקיימה פגישה הנוספת בין הצדדים בה סוכם לטענת התובעת כי היא תעלה הצעה כלשהי לתשלום לבנק מזרחי, והתובעת תפוצה על תשלום זה במתן ריבית נמוכה יותר. התובעת הציעה לשלם 100,000 ₪ עבור חובו של בעלה ולטענתה נמסר לה בע"פ ע"י נציגי הבנק כי אם תשלש את הצעתה ניתן יהיה להביא את הפרשה לסיומה. הואיל והתובעת לא יכלה לעמוד בסכום זה היא קיבלה הודעת פינוי חדשה. לאור האמור פנתה התובעת לבית משפט זה בבקשת סעד הצהרתי. 5. הבנק מצידו הכחיש את טענות התובעת וטען כי המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים לא התגבש לכדי הסכם וזאת מטעמים שנעוצים בתובעת ובהתנהגותה. לטענת הבנק, מתוך התחשבות במצבה של התובעת, נאות הבנק לנהל מו"מ עם התובעת על מנת להגיע לפתרון שייטיב עם כל הצדדים. לאחר דין ודברים ניתנה הצעת הבנק לסילוק ההלוואה בסך של 275,000 ₪, בצירוף שכ"ט והוצאות של 22,000 ₪ (בעת מתן הצעה זו היו היתרות לסילוק על פי ספרי הבנק בגובה של 327,630.39 ₪ לא כולל הוצאות ושכ"ט). מאחר והצדדים לא הגיעו להסכם שכן התובעת לא הסכימה להצעה, הבנק המשיך בהליכי המימוש והתובעת המשיכה עם תביעתה זו. לטענת הבנק ביום 29.12.03 נערך ניסיון נוסף למו"מ בין הצדדים בו הסכימה התובעת לשלם 275,000 ₪ בצירוף שכ"ט והוצאות. להסכם זה נוסף תנאי לפיו הסכום ישולם בתשלומים ובמזומן. למרות הסיכום שהושג התובעת ובעלה ניצלו את הליך משא והמתן לצורך גרימת סחבת בתשלומים, ולא שילמו כל תשלום. במהלך שנת 2005 נפגשו שוב הצדדים והוסכם כי התובעת תשלם לבנק הלוואה שתוקם רטרואקטיבית בסך של - 275,000 ₪ בערכים של שנת 01.01.02 ל - 17 שנה, בריבית צמודה ל 6.2%. כמו כן הוסכם כי בשנתיים הראשונות יינתן גרייס, והחל מיום 01.01.04 תפרע ההלוואה בתשלומים חודשים רצופים ושווים. לטענת הבנק התנאי לסיכום זה היה כי התובעת תשלם במזומן, תוך 10 ימים מיום חתימת ההסכם, את הפיגורים שיוצרו כתוצאה מהקמת ההלוואה באופן רטרואקטיבי לרבות הוצאות ושכ"ט. גם הפעם לא שילמה התובעת כל סכום. לטענת הבנק סירובה של התובעת לשלם את הסכומים הנדרשים והעובדה שבמשך חודש בחודשו לא שילמה את התשלום השוטף, הביאו לכך שלא נחתם הסכם והבנק המשיך עם הליכי המימוש. 6. ביום 01.05.06 הגישה התובעת לבית משפט זה בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני (בש"א 7871/06) לפיו הבנק לא יוכל להמשיך בהליכי המימוש ויהיה מנוע מלפנותה מביתה. ביום 11.07.06 דחה בית המשפט את הבקשה ולפיכך הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 13176/06) עד למתן החלטה בערעור על ההחלטה בבש"א 7871/06 לבית המשפט המחוזי (בר"ע 542/06). מאחר והערעור נדחה (כב' השופטת וסרקרוג בהחלטתה מיום 31.08.06) הגישה התובעת ביום 26.09.06 בקשה חוזרת לצו מניעה זמני (בש"א 2619/06). ביום 23.10.06 התקבלה הבקשה בכפוף לכך שהתובעת תשלם לבנק 300,000 ₪ וזאת תוך 30 יום ממתן ההחלטה, כמו כן התובעת נדרשה לשלם לבנק תשלומים חודשיים רצופים של 2,000 ₪ ולחתום על התחייבות אישית לפצות את הבנק על כל נזק שייגרם לו כתוצאה מהצו. 7. ביום 27.07.09 הגיעו הצדדים להסכמה כי פס"ד בתיק יינתן על בסיס החומר שבתיק בית המשפט ועל בסיס סיכומי הצדדים. הצדדים הגישו את סיכומיהם ופסק הדין הראשון ניתן ביום 1.09.10. בפס"ד נקבע כי לא גובש בין הצדדים ולא נחתם כל הסכם מחייב. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 8049-11-10) אשר קבע בהחלטה מיום 7.9.11 כי יש להחזיר את התיק לבית משפט זה שכן בית המשפט הנכבד סבר, לדעתי, בטעות כי טיוטת ההסכם שהועברה ע"י הבנק מיום 1.9.05 נשמטה מעיניו של בית משפט זה ולפיכך, סבר כי ביהמ"ש השלום לא דן בשאלה האם המסמך מגלם בתוכו מסוימות וגמירות דעת, אשר יש בו כדי לחייב את הבנק. בהחלטתו להחזיר את התיק קבע בית המשפט המחוזי קבע כי יש לבחון את טענת התובעת האם יש בטיוטת ההסכם שהעביר הבנק לתובעת ביום 01/09/05 ואשר כוללת בחובה נתונים בדבר גובה החוב, ריבית הפיגורים, משך תקופת ההסכם תקופת גרייס ועוד משום הסכם מחייב, העומד בדרישות המסוימות וגמירות הדעת. בהתאם לאמור, ראוי אף לבחון את הסוגיות העובדתיות, כמו גם המשפטיות, ביחס לסירוב הבנק למסור לתובעת מידע על גובה התשלום החודשי שבו תידרש לשאת עובר לחתימת ההסכם וכן לדרישת הבנק שהועלתה בשלב מאוחר יותר ולאחר המצאת טיוטת ההסכם מיום 01/09/05 להתנות את הסכמתו לחתום על טיוטת ההסכם שהומצאה על ידו בהסדרת התובעת את חובותיו של בעלה, מר סרג'יו דמבובסקי, לבנק. בית המשפט המחוזי סבר כי במידת הצורך ולאחר שיוכרעו סוגיות אלה, ראוי יהיה לבחון אף את טענות הבנק לפיהן אין מקום להורות על אכיפת ההסכם, לנוכח טענות הבנק לטעות, הטעיה וחוסר תום לב בניהול המשא ומתן מצידה של התובעת. דיון 8. בטרם אפנה שוב לתביעת התובעת לגופה יש להחליט בשתי בקשות שהובאו לפני לאחר שהתיק הוחזר. הראשונה היא בקשתו של הנאמן להצטרף כצד להליכים אלה. לאחר שבחנתי את הבקשה וכן את דבריו של הנאמן בדיון שהתקיים בין היתר בבקשתו ביום 25.6.12 לא מצאתי כי יש מקום לצרפו להליכים אלה. ההליכים בתיק זה נמשכו לאורך תקופה ארוכה. בתיק כבר ניתן כאמור פס"ד, הוגש ערעור, ניתנה החלטה בערעור וכעת מתנהל התיק בשאלות ספציפיות בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה סבורני כי צירופו של הנאמן לתיק זה בשלב כה מאוחר עלולה לסרבל את המחלוקות וההליכים בין הצדדים ולא מצאתי כי יש בה צורך ועל כן בקשתו נדחית. הבקשה השנייה היא בקשתה של התובעת לאפשר הגשת חוות דעת חשבונאית כראייה נוספת. כפי שכבר קבעתי ביום , 25.6.12 פס"ד משלים בתיק זה יינתן בהתאם להחלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור, שהתקבל רק באופן חלקי, אך ורק בשאלה האם יש בטיוטת ההסכם מיום 1.9.05 שהעביר הבנק לתובעת משום הסכם מחייב העומד בדרישת המסוימות וגמירות הדעת. נושא זה על חלקי המשנה בו, כפי שנקבע בהחלטת ביהמ"ש של ערעור (סעיף 9 להחלטה), ורק נושא זה, ידון ויוכרע על ידי בית משפט זה. עוד נקבע בהחלטתי, כי באשר לטענות התובעת ביחס לגובה החוב, טענות אשר לשם הוכחתן מעוניינת התובעת בהגשת חוות הדעת, דינן להתברר בפני לשכת ההוצאה לפועל שם מתנהל תיק ההוצאה לפועל. לפיכך הנני מחליט כי בשלב זה של ההליכים, ובהתאם להחלטתו של בית משפט המחוזי, אין מקום להיענות לבקשתה של התובעת להגשת חוות דעת חשבונאית כראייה נוספת לפס"ד המשלים שהינו ספיח ההליך שכבר התנהל בפניי. כאמור, פס"ד המשלים יינתן אך ורק בשאלה האם יש בטיוטת ההסכם מיום 1.9.05 שהעביר הבנק לתובעת משום הסכם מחייב העומד בדרישת המסוימות וגמירות הדעת. על כן בקשתה של התובעת לצירוף חוות הדעת כראייה נוספת נדחית. וכעת נעבור להשלמת פסק הדין הנדרשת לגופה. 9. בסיכומיה טענה התובעת באריכות כי בית משפט זה וכן בית המשפט המחוזי התרכזו בשאלה הלא נכונה. לטענתה היא כלל לא טענה כי נערך הסכם מחייב בעל פה וכן לא טענה כלל כי הייתה גמירות דעת מצד הבנק להתקשר בהסכם, אלא בדיוק להיפך. לטענתה הבנק ניהל מו"מ בחוסר תום לב וסירב לחתום על ההסכם ולאשר הסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעניין גובה החוב ואופן פירעונו. הבנק נהג כך לטענתה מאחר ולא מסר לתובעת למרות דרישותיה את סכום החיוב החודשי, הנובע מההסכמה המתוארת לעיל והתנה את החתימה בהסדרת החוב של בעלה של התובעת. יש לדחות טענה זו של התובעת שאינה עולה בקנה אחד עם טענותיה בפניי בהליך שנוהל לפניי. בסיכומיה שהוגשו בטרם ניתן פסה"ד הראשון, ביום 26.11.09, טען ב"כ הקודם של התובעת בסעיף 49 לסיכומיה כדלקמן: "…49. התובעת טוענת לקיומו של הסכם לפיו יסולק חובה לבנק בתמורה לתשלום של 275,000 ש"ח בריבית 6.2% בתשלומים שלא יעלו על כ - 3,000 ש"ח ובכפוף לתשלום מזומן שלא יעלה על 50,000 ש"ח…". ב"כ הקודם של התובעת אף המשיך בסעיף 50 לסיכומיה וטען כי עיתוי ההסכמה אינו רלוונטי שכן יש גמירות דעת של הצדדים על בסיס המכתב ממרץ 2002 ואם יש ספק אז בוודאי שישנה הסכמה על סמך ההסכם השני מספטמבר 2005. ב"כ התובעת המשיך בסעיף 51 וטען כי ההסכם מספטמבר 2005, הינו למעשה הצעה בלתי הדירה במובן סעיף 3(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. בסעיף 61 לסיכומיה אף מציין ב"כ הקודם של תובעת כדלקמן: "...לאור כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט לקבוע כי היה זה סירובו של הנתבע לחתום על ההסכם הוא זה שמנע את חתימתו וכי סירוב זה נגוע בחוסר חוקיות ובחוסר תום לב קיצוני המצדיק את אכיפת ההסכם על הנתבע ע"י מתן פסק דין הצהרתי בנדון.." 10. לאור האמור, נראה כי התובעת מבקשת להעלות כל טענה, מן הגורן ומן היקב, כדי להעלות מחדש מחלוקות חדשות. תמהני כיצד מהין ב"כ החדש של התובעת כי בית משפט זה וכן אף בית המשפט המחוזי התרכזו בשאלה הלא נכונה. השאלה העיקרית, כפי שעלתה מסיכומיה של התובעת עצמה, הייתה ועדיין הינה, האם השתכלל בינה לבין הבנק הסכם מחייב. כאמור בית משפט זה סבר שלא השתכלל הסכם שכזה. למצער בפס"ד הראשון לא הודגשה בצורה מספקת העובדה כי נבחנו כל ההסדרים השונים הנטענים של התובעת עם הבנק לאורך השנים. גם ההסכם מיום 1.9.05 נבחן ונמצא כי הוא לוקה הן מבחינת המסוימות והן בגמירות הדעת (כפי שיפורט בהמשך) אולם, מאחר ועניין זה לא הודגש בפס"ד, סבר בשגגה בית המשפט המחוזי כי הסכם זה נשמט מעיניו של בית משפט זה. בהתאם לסברה זו קבע בית המשפט המחוזי כי יש לבחון תחילה האם יש בטיוטת ההסכם שהעביר הבנק לתובעת ביום 01/09/05 משום הסכם מחייב, העומד בדרישות המסוימות וגמירות הדעת. בנוסף בית המשפט המחוזי ביקש להתייחס לטענות שהועלו ע"י התובעת בדבר אי המצאת הסכומים המדויקים ע"י הבנק וכן בדבר התניית הסכמתו להסכם בהסדרת התובעת את חובותיו של בעלה. אין בליבי כל טרוניה כלפי החלטה האמורה, הנני מקבל את הדין ואדון ביתר הדגשה בסוגיות אלה. 11. כפי שכבר ציינתי בעבר, תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה בין צדדים לחוזה הוא גמירות דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. גמירות דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטית להתקשר בחוזה מסוים. מבחן גמירות הדעת הוא מבחן אובייקטיבי אשר משמעותו המעשית היא שגמירות הדעת של הצדדים נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. חוזה הוא אקט דו צדדי, המבטא מפגש רצונות של שני צדדים לחוזה. מפגש רצונות זה צריך לבטא הסכמה גם על פרטי החוזה. נדרשת הסכמה על מהות העסקה, זיהוי נשוא העסקה, המחיר, תנאי התשלום, ועוד. ההסכמה החוזית צריכה להיות על פרטים מסוימים ולא הסכמה ערטילאית ומופשטת (ראה: ג. שלו, דיני חוזים [מהדורה שנייה, תשנ"ה]). כפי שציינתי בפס"ד הראשון הבנק הינו מוסד אשר לרוב אינו כורת ומבצע הסדרים בע"פ, אלא אך ורק הסדרים כתובים עליהם חתומים הן הלווים והן הערבים. חרף ניסיונות לנהל מו"מ שיניב בסופו של דבר הסכם, גם התובעת הודתה כי לא נחתמה טיוטה סופית אשר הייתה מקובלת על שני הצדדים. לא גובש ולא נחתם כל הסכם מחייב בין הצדדים שכן לא התקיים מפגש כוונות באשר לפרטים החיוניים והמהותיים של ההסכם. פרטים אלה הינם פרטים שבלעדיהם לא ניתן לקבוע כי דרישת המסוימות או דרישת גמירות דעת התקיימו ולפיכך אין הסכם מחייב. 12. על יסוד האמור, חזרתי ובחנתי, כפי שציווה בית המשפט המחוזי, את טיוטת ההסכם מיום 1.9.05 (ראה: נספח י' לתצהירי התובעת שהוגשו ביום 17.10.06). בטיוטה זו חסרים פרטים מהותיים אשר חסרונם לא מאפשר לדרישת המסוימות, כמו גם לגמירות הדעת, להתקיים. ממכתבה של ב"כ התובעת לנתבע מיום 4.09.05 (ראה: נספח יא' לתצהירי התובעת שהוגשו ביום 17.10.06) עולה כי גם היא סברה כך. במכתב דורשת ב"כ התובעת מהנתבעת הבהרות שונות שכן הטיוטה לא ברורה לה. היא מציינת בפירוש כי התובעת לא תוכל לעמוד בתשלום מזומן בסדר גודל העולה על 45,000 ₪ (למרות טענת התובעת כי הסיכום היה שתשלם 50,000 ₪ במזומן) וכן היא מבהירה כי בטיוטת ההסכם לא מצוין מה גובה הסכום שבפיגור, מה הסכום החודשי לתשלום כמו גם בכמה תשלומים ניתן לשלם את שכר הטרחה (למרות שבטיוטה כלל לא מדובר על שכ"ט בתשלומים). ממכתב זה כמו גם מסקירת הטיוטה המסקנה המתבקשת היא כי לא גובש ולא נחתם כל הסכם מחייב בין הצדדים. לא נסגרו הפרטים החיוניים והמהותיים של ההסכם ובהם, סכום הפשרה, סכום שכר הטרחה וההוצאות, תחילת תקופת הגרייס ובמיוחד תנאי ואופן התשלום. 13. המסגרת הנורמטיבית המכתיבה את התנאים להתגבשות חוזה תקף דורשת בנוסף למסוימות גם את הסכמתם של שני הצדדים - המציע והמקבל - להתקשר בו. ההסכמה להתקשר ביחסים משפטיים באה לידי ביטוי ב"גמירת דעתו" של כל צד לחוזה הנלמדת בעיקר על פי מצגיה החיצוניים, כגון דברי הצדדים, התנהגותם, התחלת ביצוע החוזה או חלקו, וכן קיומה של חתימה על החוזה (ראה: ע"א 7189/09 גילי הלר נ' ציון כהן, תק-על 2012(2), 4499 , 4503 (2012)). במקרה שלפנינו אין התחלת ביצוע של ההסכם וכן אין חתימה על החוזה. למרות שאין בהעדרה של חתימה כדי לקבוע שהחוזה לא השתכלל, שכן חתימה היא בעלת משקל ראייתי בלבד ואינה תנאי קונסטיטוטיבי ביצירתו (ראה: ע"א 7189/09 גילי הלר נ' ציון כהן, תק-על 2012(2), 4499 , 4503 (2012), וכן ראה: ע"א 649/73 יצחק קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, כח(2) 291; ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד בע"מ פ"ד ל"ג (2) 281)), יש בה כדי להוות משקל נוסך למכלול הראיות. במקרה לפנינו, על סמך הראיות שהובאו לפני ע"י הצדדים, ביניהן הטיוטא הלא חתומה והחסרת המסוימות וכן על סמך התנהגותם של הצדדים, לא נראה כי הייתה גמירות דעת או מסוימות, ועל כן אין גם בטיוטת ההסכם שהעביר הבנק לתובעת ביום 01/09/05 משום הסכם מחייב. 14. לאחר שבחנתי את השאלה הראשונה יש לעבור ולבחון את השאלה שנייה אותה העלה בית המשפט המחוזי. האם הבנק אכן סירב, ללא כל נימוק מוצדק, למסור לתובעת מידע על גובה התשלום החודשי שבו תידרש לשאת עובר לחתימת ההסכם? כאמור, במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובעת להוכיח את עילת תביעתה על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובעת להוכיח את תביעתה בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתה (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך פ"ד מג(2), 864). 15. במקרה שלפניי, לאור האמור, היה על התובעת להוכיח כי הבנק לא המציא את נתוני החזר החודשי וזאת ללא כל סיבה מוצדקת. מהמסמכים שהוצגו לפני עולה כי הבנק לא נקב בסכום המדויק של ההחזר החודשי מכוון שהוא תלוי במועד בו ייחתם ההסכם ובגובה החוב במועד החתימה. כמו כן התשלומים הינם צמודי מדד והמדד כידוע, הינו נתון משתנה מעת לעת. מתצהיר הנתבע עולה בבירור כי נתון זה הוסבר לתובעת ומדברי ב"כ התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 7.5.06 ניתן להבין כי עובדה זו הוסברה גם לה. מדבריה בדיון גם עולה כי ניתן לתובעת סדר גודל כללי, שכן גובה הסכום הספציפי יכול היה להיקבע רק ביום החתימה, של התשלומים: בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 7.5.06 טענה ב"כ התובעת: "קרה שלבנק הנתבע קשה מאוד לחשב נתונים, קשה לו להקים הלוואה, קשה לו לחשב את החוב. לא ראיתי דבר כזה - היה צריך להקים הלוואה חדשה על בסיס ההסכמה של 275,000 ₪..." ובהמשך: "לי נאמר שהסכום החודשי צריך להיות 3,000 ₪. דובר גם על סכום במזומן של 50,000 ₪ ולהתחיל עם 3,000 ₪ לחודש..." 16. כאמור, התובעת סירבה לחתום על ההסכם ללא סכומים מדויקים (ראה: מכתבה של ב"כ התובעת מיום 4.09.05 - נספח יא' לתצהירי התובעת שהוגשו ביום 17.10.06 וכן דבריה בדיון מיום 7.5.06) וכך נוצר מעגל שוטה בו התובעת מסרבת לחתום ללא סכומים מדויקים, למרות שנאמר לה מה הם סדרי הגודל הכספיים והבנק לא יכול לספק את אותם סכומים מדויקים ללא חתימת התובעת. התובעת כבעלת דין במשפט אזרחי הטוענת טענה משפטית התומכת נושאת בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתה. טענתה היא כי הבנק נהג כפי שנהג ללא כל הצדקה וניהל מו"מ בחוסר תום לב בסירובו לחתום על ההסכם ולאשר הסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעניין גובה החוב ואופן פירעונו. מהמסמכים שהובאו בפניי, מהעדויות וכן מהצהרות באי כוחם של הצדדים, עולה כאמור תמונה אחרת. לפיכך הנני קובע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הבנק סירב, ללא כל נימוק מוצדק, למסור לתובעת מידע על גובה התשלום החודשי שבו תידרש לשאת. 17. כעת אעבור לסוגיה נוספת אליה הפנה בית המשפט המחוזי, האם הבנק התנה את הסכמתו לחתום על טיוטת ההסכם שהומצאה על ידו בהסדרת התובעת את חובותיו של בעלה? בכל הכבוד הראוי, התשובה לשאלה זו, גם אם בעלת חשיבות עובדתית, אינה בעלת חשיבות משפטית. שכן, האם התעקשותו של הבנק, כנושה, לגבות את החוב מבעלה של התובעת, מהווה התנהגות חסרת תום לב? כאמור ההלוואה המקורית לצורך רכישת בית המגורים של התובעת ובעלה נלקחה ע"י שניהם. לפחות בתחילת ההליכים בעלה של התובעת היה צד לטיוטות ההסכמים בין התובעת לבנק, וכן צד לבקשה לצו מניעה זמני. בעדותה ביום 7.5.06 טענה התובעת כי היא פרודה מבעלה אולם חוקית התובעת עדיין נשואה לו. לטענת הבנק למר דמבובסקי היו מספר חיובים כלפיו (ולאחר האיחוד בין הבנקים מס' החיובים אף עלה). ביום 2.3.05 ניתן צו כינוס למר דמבובסקי (לפני האיחוד), זהו נתון מהותי אשר יש לו משמעות ממשית לסיכוי הבנק לגבות את חובו. ניסיונו של הבנק לגבות לפחות חלק מחובו הנטען של מר דמבובסקי, מאשתו באותה העת, אינו מגיע לכדי התנהגות חסרת תום לב במו"מ. הבנק, כנושה, אינו נוהג, אם אומנם כך נהג דבר שלא הוכח כדבעי, באופן בלתי סביר כאשר דרש מהתובעת, אשר ביקשה ויתורים והקלות בגביית חובה לבנק, להסדיר את מלוא החיובים שלה ושל בעלה. 18. למעלה מן הצורך יצויין כי מבקשתו מיום 8.1.11, של עו"ד מוטי בן ארצי שמונה כנאמן על רכושו החייב הוא מר דמבורסקי הנ"ל עולה כי בית המשפט המחוזי בבש"א 13772/08 בתיק פש"ר 673/04 מפי כב' השופטת דיאנה סלע, ביטל את ההענקה של זכויותיו של החייב בדירה נשוא הדיון כך שלמעשה הפך הנאמן לבעל זכויות וחובות בדירה זו. משכך פניי הדברים ממילא לא יכולה הייתה התובעת להגיע לכלל הסכם מחייב עם הבנק ללא הסכמה או ללא מעורבותו של הנאמן. הדברים כאמור לא היו בפניי, בעת מתן פסה"ד הראשון ועלו מבקשתו של הנאמן ועל אף העובדה שלא אפשרתי צירופו להליך משלים זה (ראו גם החלטתי מיום 10.7.12), יש לדברים בהחלט חיזוק בדיעבד למסקנתי כי לא היה הסכם מחייב בין הצדדים ולא יכול היה להיות הסכם מחייב ללא הסכמת הבנק או ללא השתתפות והסכמת הנאמן. 19. לאור המסקנות אליהן הגעתי, ובהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.9.11 אין מקום להמשיך ולבחון את טענות הבנק לפיהן אין מקום להורות על אכיפת ההסכם, לנוכח טענות הבנק לטעות הטעיה וחוסר תום לב בניהול המשא ומתן מצידה של התובעת דבר שבהחלט היה לו מקום, לנוכח האמור בסעיף 18, לאור קביעות ביהמ"ש המחוזי שביטל את ההענקה לתובעת, אילו הגעתי למסקנה אחרת בדבר אי היותה של הטיוטה הסכם מחייב. תוצאה 20. אשר על כן התביעה למתן פס"ד הצהרתי נדחית. הבנק רשאי להמשיך בהליכי ההוצל"פ כנגד התובעת. התובעת תשלם לבנק, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך נוסף זה, בסך של 7,500₪ בצירוף מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משכנתאמקרקעיןהוצאה לפועל