דוגמא להחלטה בנושא הגשת חומר רפואי חדש בערעור: 1. בפני בקשה להוספת ראיות בערעור לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי ה'תשמ"ד 1984. (להלן: "תקסד"א"). המבקשת טוענת כי הראיות הנוספות הן אסמכתאות רפואיות כבדות משקל מבתי חולים שהגיעו בימים אלו, לידה של המבקשת ואלו מעידות על מצבה הקוגניטיבי של האם המנוחה - המצווה בהליך קמא, כנטען. מנגד מתנגדים המשיבים לבקשה, טוענים כי אין מקום להתיר הבאת ראיות נוספות וכי המבקשת הייתה מיוצגת מרבית הזמן וקיבלה יעוץ משפטי ומקרה זה אינו בגדר המקרים החריגים בהם יש לאפשר הבאת ראיות נוספות. 2. תקנה 457 לתקסד"א נוקטת לשון ברורה וקובעת: "(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות. (ב) התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את העניינים שבהם יש לצמצם את הראיות." (ההדגשות מכאן ואילך אינן במקור - י.כ.). הלכה פסוקה היא: "...אין בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור כדרך השגרה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל מרשה בית המשפט שדן בערעור הבאת ראיה נוספת, ולעניין זה יש משקל מכריע לשאלה, אם הייתה אפשרות להגיש את הראיה בשלב הדיוני הקודם" (ראו ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון, פ"ד לח(4) 141, בעמ' 147). יש להבחין בין ראיות להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק הדין עליו מערערים, לבין ראיות להוכחת עובדה שאירעה אחרי מתן פסק הדין (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה עשירית 665, 666). באשר לראיה להוכחת עובדה שארעה לאחר מתן פסק הדין, תותר הצגתה רק במידה והמבקש הראה, כי הראיה הנוספת עשויה לסייע לו ולהשפיע על תוצאות המשפט (ראו ע"א 325/68 איטונג-בטרום בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ ואח', פ"מ כב(2) 901). ככל שהמדובר בעובדות שקדמו למתן פסק הדין , ניתן להתיר הגשתן אם המבקש לא ידע עליהן ולא יכול היה לגלותן בשקידה ראויה, ובהנחה שנהג בתום לב (ראו ע"א 3911/01 כספי נ' נס, רו"ח, פ"ד נו(6) 752, בעמ' 767-768, וכן ספרו של א. גורן הנ"ל בעמ' 664- 666). 3. כך גם לא תורשה הבאת ראיות נוספות בהליך הערעור : "אם הייתה קיימת אפשרות להגישן לפני בית המשפט בערכאה הקודמת... ובעל הדין איננו נותן טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה..." (ראו ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, בעמ' 698). "רשלנותו של בעל דין שבגינה לא הובאה הראיה בערכאה הראשונה, אינה יכולה לשמש עילה להבאת ראיות בשלב מאוחר" (ראו ע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שלוה, פ"ד נו(3) 831, בעמ' 843). על המבקש להוכיח, כי הראיות לא הובאו בשלב ההוכחות, בשל סיבות שאינן תלויות בו ואינן בשליטתו. (ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט (1) 450 (1995)). 4. עם זאת, ניכר כי המגמה בפסיקה היא לנקוט בגישה רכה יותר, לגבי התרת ראיות נוספות בערעור. כך למשל נקבע כי בית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין להגיש ראיות נוספות בערעור אם הוא סבור כי הראיה דרושה לו על מנת "לאפשר לו מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת", בין היתר, כאשר בית המשפט של ערעור רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת (ראה ע"א 6055/04, אורית לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף לב דיזינגוף ואח', 12.7.06, וכן רע"א 4127/02, דוד יעקובוביץ ושות' בע"מ נ' רהיטי הפירמה ג.פ. בע"מ ואח', 29.10.02. ראה בעניין זה גם דברי כב' השופטת דורנר כתוארה דאז) ברע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נה (4) 577, 579 (2001)). עוד נפסק כי "אף שהכלל הינו כל על המבקש להבאת ראיות נוספות להראות כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו ולשכנע את בית המשפט בדבר תום לבו בעת הגשת הבקשה, הרי שהתרת הגשתן של הראיות בשלב הערעור אפשרית, במקרים המתאימים גם אם מחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית"... (ראו ע"א 105/05 דהאן נ' קסון, תק-על 2005(4) 1189. לעיתים תותר הגשת ראיות נוספות בערעור, "גם כאשר מחדלו של בעל דין הוא שהביא לאי הגשת הראיות בשלב הדיוני הנכון, וזאת גם באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות הנוספות תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין"... רע"א 4321/08 עיריית לוד נ' פרבמן (1.9.08). ראה גם גורן בספרו לעיל, עמ' 666. 5. לטובת המבקשת אני רואה לציין את הסמכות הנתונה לנו ולהניח על המדוכה גם את סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה התשנ"ה- 1995 (אשר לא צוין ע"י המבקשת), על פיו נתונה לערכאת הערעור כאן הסמכות לשמוע עדויות או לקבל ראיות נוספות. אלא מאי, "... אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור". משמע, אף אם נעבור את המשוכות של אי המצאת המסמכים בעתם כשאפשר היה ובקלות להמציאם, עובדת עצם היותם מונחים בפני בית משפט קמא, רובם ככולם, ההתנהלות הלא ראויה בלשון המעטה והשימוש הבלתי ראוי בהליכי בית המשפט ע"י המבקשת, עדיין, המפתח, הן לפי תקנה 457 (א) לתקסד"א והן לפי סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, כדי רווח והצלה למערערת צריך להיות השפעת הראיות על הליך הערעור ותוצאותיו ככאלה. ב. מן הכלל אל הפרט: 6. אין ספק כי מדובר בראיות אשר היו קיימות עובר למתן פסק הדין והיה באפשרות המבקשת לגלותם בשקידה סבירה ואף פחות מכך. כעולה מפסק דינו של ביהמ"ש קמא, המבקשת ידעה גם ידעה על הימצאותם של מסמכים אלה הנטענים על ידה או מסמכים אחרים אשר היה בהם לדבריה להעיד על מצבה של המצווה, עם זאת לא טרחה המבקשת לצרפם עד למועד מתן פסק הדין ואף לא חוות דעת, ובית משפט קמא אף נתן דעתו על כך. (ראה עמ' 9 לפסק הדין קמא, סימן 55 שם, ראה עמ' 10, סימן 57 שם). המבקשת הצהירה כבר בהליך בערכאה הדיונית כי בידיה מסמכים רפואיים באשר למצבה "הקשה" בלשונה של המצווה קודם לחתימת הצוואה. (ראה גם טענותיה בבקשה לביטול הצוואה ל"מצב נפשי" של המנוחה, בבימ"ש קמא, ראה בפסק הדין שם, סימן 25, עמ' 4 לפרוטוקול). 7. במשנה תוקף יאמר כי המבקשת אינה מפרטת בבקשתה מדוע הראיות הנוספות לא הובאו בפני בית המשפט בהליך קמא או מדוע הגיעו המסמכים הרפואיים כביכול רק "בימים אלו" כלומר טרם הגשת הבקשה, כך כפי הנטען. קיים צורך חיוני מהותי ונדרש כדי חובה להסבר לגופו, בדבר השאלה, מדוע לא הושגו, הוגשו ונדונו בעתם המסמכים הללו בפני בית משפט קמא, בשים לב לכך שהמבקשת הייתה מיוצגת הלכה למעשה במרבית ההליכים בבית משפט קמא. 8. א. בבקשה עצמה מציינת המבקשת שלושה מסמכים אותם היא מבקשת לצרף: מכתב שחרור מיום 9.11.02, תעודת סיכום מחלה מיום 16.12.03, ותעודת שחרור מיום 13.7.04, בנוסף למסמכים אלה, צירפה המבקשת לבקשה מסמך נוסף מיום 12.1.99 (שלא צוין בבקשה עצמה) שלא ברור מה מעמדו, אם "ראיה חדשה" או שרבוב מסמך לבקשה. ב. המצווה המנוחה נולדה בשנת 1931. הצוואה נחתמה ביום 25.8.03. המסמך מיום 16.12.03 והמסמך מיום 13.7.04 הינם לאחר חתימת המצווה על הצוואה. (כפי בית משפט קמא וקביעותיו, המערערת לא טרחה בעת הדיון, לזמן כעדים לנשוא טענותיה ולו את עו"ד עורך הצוואה או עד אחר כלשהו. ראה שם, עמ' 16 לפסק הדין, סימן 88 שם). המסמך מיום 9.11.02 קודם לחתימת הצוואה ומדבר בסימנים נוירולוגיים וסירוב למחלקה גריאטרית, (נזכיר, המצווה המנוחה היא ילידת 1931 ) מכל מקום, המנוחה הלכה לעולמה, אין בפנינו חוות דעת ככזו אך חשוב מכך וכמפתח להטיית הכף קמה וגם ניצבת בפנינו גם קביעת בית משפט קמא בפסק דינו (סימן 81 לפסק הדין עמ' 15 שם) לפיה המצווה המנוחה יכלה והביעה את רצונותיה בצורה ברורה וחד משמעית וזאת, כשלוש שנים לאחר חתימת הצוואה. עוד נציין כי טרחנו ועיינו בפרוטוקול, נשוא קביעת בית המשפט קמא, בפסק דינו כמצוין לעיל, לאמור פרוטוקול בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בפני השופט נחמני, כרלוונטיים גם לבקשה כאן ומצאנו כי אכן כך, המנוחה הביעה את דעתה שלוש שנים לאחר הצוואה בצורה חד משמעית והדברים מדברים בעד עצמם. (תמ"ש 60060/05). 9. עיון במסמכים שהוגשו "כנספחים" לבקשה, מעשה פסול כשלעצמו בבחינת "הגנבת ראיות", מציג מצג לפיו מסמכים אלה, אשר הוגשו יחד עם הבקשה לצירוף ראיות כאמור, לא הובאו בפני בית משפט קמא, אולם עיון מעמיק מגלה כי המסמך מיום 16.12.03 היה בפני בית משפט קמא ולמרות זאת נקבע כעובדה כי "הנתבעת (המבקשת כאן- י.כ) לא סיפקה כל מסמך המאשר כי המנוחה לקתה באירוע מוחי עובר לתאריך המתנוסס על הצוואה"... אין ספק כי מכתב השחרור מיום 9.11.02 היה בר השגה ככזה לבד מכך, עיון בו מלמד על חוליים שונים וקשיים "ללא הפרעות חריגות" עוד יצוין ובדגש בהקשר זה כי בהודעת הערעור המתוקנת (אשר הגשתה נדחתה בהחלטה מיום 6.5.13) מצוין המסמך מיום 16.12.03 כמסמך אשר הוגש לבית משפט קמא. חמור מכך, המסמך המצוין כמסמך מיום 13.7.04 בבקשה להבאת ראיות הוא אותו מסמך מיום 30.6.04, אשר צוין בהודעת הערעור המתוקנת כמסמך אשר הוגש לבית משפט קמא. (ראה סעיף 3 להודעת הערעור המתוקנת תחת הכותרת "מהמסמכים הרפואיים המתייחסים למנוחה שהוגשו לביהמ"ש קמא עלה כי"... ובהם גם המסמכים מיום 16.12.03 ומיום 30.6.04 אשר כמצוטט שם, במקביל לתיאורו הזהה בבקשה להבאת ראיות. (בבקשה להבאת ראיות הגדירה המבקשת מסמך זה כמסמך מיום 13.7.04, כאשר למעשה מדובר באותו מסמך מיום 30.6.04). 10. הודעת הערעור המתוקנת ולא רק היא, מלמדת כי המסמכים הנזכרים לעיל, היו כעיקר בפני בית משפט קמא - וכך לפי המבקשת. 11. המבקשת בלשון המעטה, אינה מציינת עובדות והליכים בבית משפט השלום, כהוויתם . לא ברור ניסיון זה, נראה כי מדובר בניסיון להדגיש מסמכים שהוגשו בערכאה קמא, בבחינת "עיון חוזר" בעובדות. אי הסדר בהגשת המסמכים שהיה אף מנת חלקו של בית משפט קמא כמצוין בפסק הדין, אינו ראוי ואין לקבל התנהלות זו בערכאה כאן (מה גם שיש בכך גם כדי להטעות כאמור). לא נעלמו מעיני מעשה המבקשת גם בהליך קמא עת בחרה להגיש חצאי מסמכים שהגשתם באופן זה, אינה ראויה וחמורה ביותר . נראה כי המבקשת מנסה גם לבצע כאן "מקצה שיפורים" וערכאת הערעור לא תיתן ידה לכך. 12. ניכר כי בית משפט קמא נתן למבקשת מספר הזדמנויות להגשת המסמכים שיש בהם לתמוך בגרסתה, אולם זו לא טרחה להמציאם ובמבט לחוק ולפסיקה אין מקום להתיר המבוקש. 13. למעלה מן הצורך יודגש כמפורט לעיל, כי מרבית המסמכים שצירופם נדרש לכאורה, נערכו לאחר חתימת המצווה על הצוואה ביום 25.8.03 ואין בהם כדי להועיל למבקשת בעת הזו, לרבות הסקת מסקנות אודות מצבה של המצווה בעת עריכת הצוואה, כטענת המבקשת. 14. המבקשת אינה יכולה להתיימר ולקבוע ולהסיק מסקנות מהמסמכים, מדובר במומחיות נדרשת. (ראה כבר בדיון בביהמ"ש קמא לעניין זה עמ' 8 סימן 52 לפסק הדין- משמע כבר ביום 3.5.2011 היתה ערה לכך, לאמור להיבט הרפואי הנטען). כאן, אנו במצב דברים נתון בו המנוחה הלכה לעולמה, נשמעו ראיות בבית המשפט השלום ובית המשפט השלום קובע כי שלוש שנים לאחר החתימה על הצוואה המנוחה, כמצוטט לעיל הייתה ברורה וחד משמעית. (זאת, מעבר כמובן לעובדה כמובן שלמעט מסמך אחד, המסמכים האחרים נשוא הטענה לצירוף, כמבואר, הינם לאחר חתימת הצוואה וכמפורט לעיל). 15. לאור המכלול האמור שאין בו רווח והצלה למבקשת, גם אם היינו נעתרים, דין הבקשה לדחייה. 16. בנסיבות אני רואה לחייב את המבקשת בהוצאות לטובות המשיבים 1-3 כדי סך של 5,000 ₪ (כולל). (יצוין כי אין התאמה בין רשימת המשיבים בכותרת פסק הדין קמא לבין המשיבים שצוינו בערכאה כאן. כך גם כך, המשיבה 3 המנוחה, לא הוגדרה נכון). רפואהערעור