הוצאות דיור לעובד זר

בתביעתו טען עובד זר כי, בתקופה שבין חודש מרץ 2001 לחודש אוקטובר 2003, נוכו בכל חודש משכרו כ- 653 ש"ח בשל הוצאות דיור והוצאות נילוות, בעוד שהמעסיקות היו רשאיות לנכות סכום מירבי של 116 ש"ח בלבד. להלן פסק דין בנושא ניכוי הוצאות דיור לעובד זר: פסק דין השופט שמואל צור 1. המשיב, עובד זר מרומניה (להלן- העובד), עבד כפועל בניין באתרי בניה שונים של המערערת מס' 1, חברת זילברמינץ בע"מ (להלן - המערערת) ושל חברת בניה נוספת בשם מרדכי פלד בנין בע"מ (להלן - חברת מרדכי פלד). המערערת מס' 2 - חברת ש.כ. מאגרי אנוש בע"מ, הינה חברת כוח אדם, העוסקת בתיווך ובהבאת עובדים זרים לעבודות בישראל (להלן- חברת כח האדם). חברת כח האדם גייסה ברומניה את העובד ושימשה כמתווכת בינו לבין המערערת וחברת מרדכי פלד, בהתאם להסכמי שירות שנערכו עימן. תנאי העסקתו של העובד ושכרו סוכמו עימו טרם הגיעו לישראל. 2. העובד הגיע לישראל ביום 21.3.01 ועד לחודש אוקטובר 2001 הועסק בחברת מרדכי פלד, באתר בניה בנמל התעופה בן גוריון. החל מחודש נובמבר 2001 ועד ליום הגשת התביעה (16.3.2003), עבד העובד אצל המערערת, באתר בניה במודיעין. חברת כח האדם שילמה לעובד את שכרו וערכה את תלושי שכר בהתאם לכרטיסי הנוכחות אותם העבירו חברת מרדכי פלד והמערערת. 3. בבית הדין האזורי בתל-אביב התבררה תביעה שהגיש העובד נגד המערערת, חברת מרדכי פלד וחברת כח האדם (להלן- המעסיקות), בה תבע הפרשי שכר שנוכו משכרו וזכויות סוציאליות שונות המגיעות לו, לטענתו, לתקופת עבודתו אצל המעסיקות וסיומה. כתב התביעה הוגש גם נגד חברת האחים שטרן בע"מ, אך מאחר ובפועל חברה זו לא העסיקה את העובד אלא רק קיבלה את ההיתר להעסקתו, היא נמחקה מכתב התביעה בהסכמת הצדדים. 4. בתביעתו טען העובד כי, בתקופה שבין חודש מרץ 2001 לחודש אוקטובר 2003, נוכו בכל חודש משכרו כ- 653 ש"ח בשל הוצאות דיור והוצאות נילוות, בעוד שהמעסיקות היו רשאיות לנכות סכום מירבי של 116 ש"ח בלבד. העובד הוסיף וטען כי המעסיקות לא הוכיחו את ההוצאות שהוציאו בפועל וצירפו בעניין זה קבלות כוללניות בלבד. עוד טען העובד כי בתקופה מחודש ספטמבר 2002 ועד חודש אוקטובר 2003 הוא עבר להתגורר בביתה של חברתו לחיים ולפיכך המעסיקות לא יכלו לחייבו בהוצאות דיור לתקופה זו. לטענתו, למרות בקשות החוזרות ונשנות להפסיק את הניכוי משכרו עבור דיור, לא חדלו המעסיקות מן הניכוי משכרו. 5. בית הדין האזורי (השופטת הראשית עליה פוגל ונציגי הציבור מר פוקס ומר שור; עב 6605/03) קבע כי חובת המעסיקות להעמיד לרשותו של העובד מגורים הולמים מעוגנת - בנוסף להוראות הדין - גם בחוזה העבודה האישי שנחתם עימו. בקשר לכך קבע בית הדין האזורי כי העובד יכול לוותר על זכותו למגורים רק בכפוף להוראות הדין החלות עליו. בית הדין פסק שהזכות למגורים הולמים מכוח החוק נועדה לדאוג לשמירה על זכויות העובד הזר ולהגן עליו אף מפני עצמו. לדעת בית הדין, אם תינתן לעובד האפשרות לוותר על זכותו למגורים יקופחו זכויותיו והוראות החוק יעשו פלסתר. 6. בית הדין דחה את טענת העובד כי פנה למעסיקות בבקשה לפטור אותו מהתשלום עבור המגורים ומן ההוצאות הנילוות לתקופה בה עבר להתגורר בביתה של חברתו. בקשר לכך קבע בית הדין כי העובד לא הוכיח כי אכן פנה בבקשה מתאימה למעסיקות ואף לא הוכיח שעבר להתגורר בתקופה הנדונה בביתה של חברתו ובשל כך לא עשה שימוש במגורים אשר הועמדו לרשותו על ידי המעסיקות. בית הדין קבע כי עדות העובד בעניין זה היתה בלתי משכנעת, מבולבלת ואף לא עקבית. בנקודה זו קבע בית הדין האזורי כי המעסיקות היו רשאיות לנכות משכרו של העובד סכום כסף עבור החזר הוצאות שהוציאו בפועל או שהתחייבו לשלם עבור מגורים שהועמדו לרשותו של העובד. אשר לשיעור הניכוי קבע בית הדין כי הסכום המירבי עבור מגורים והוצאות נילוות לשנת 2001 עמד על סך של 297.7 ש"ח, בשנת 2002 עמד הסך על 306.4 ש"ח ובשנת 2003 על 335.5 ש"ח. בנקודה זו המעסיקות לא טענו דבר בערעור. 7. אשר להוצאות היגיינה והוצאות מיוחדות אחרות, קבע בית הדין כי העובד אומנם הסכים לנכות משכרו מדי חודש סכום כולל של עד 154 $, אך אין די בהסכמתו לכך אלא יש צורך בהוכחת תשלום הסכומים על ידי המעסיקות ולא בחוב רעיוני. בית הדין דחה את טענת המעסיקות כי הן סיפקו לעובד בפועל מוצרי היגיינה, ציוד לינה, חומרי ניקוי לדירה, טלוויזיה, מפזר חום ועוד, מעבר למוטל עליהן בחוק. בקשר לכך קבע בית הדין כי, בהתאם להוראות תקנות עובדים זרים, המעסיקות מחויבות לספק לעובד מגורים מאווררים ומוסקים ולפיכך אין הן זכאיות לכפל החזר הוצאות עבור רכיבים אלה. עוד קבע בית הדין כי אין לקזז עלות מלאה עבור מכשיר טלוויזיה שלא נשאר ברשות העובד וכי מדובר בהוצאה לא הגיונית (עלות תיקונים של 1,500 ש"ח בשנה) והעמידו את הניכוי המותר על 10 ש"ח בלבד לחודש. בית הדין פסק כי המעסיקות הוכיחו כי הוציאו עבור העובד, בפועל, סכום של 57 ש"ח לחודש. מדובר בהוצאות היגיינה והוצאות נלוות בסכום של 34.86 ש"ח לחודש וכן הוצאות הסעת העובד לטיפולים רפואיים (18.75 ש"ח לחודש), הסעות ליציאת העובד לחופשה ברומניה (2.5 ש"ח לחודש) והסעות מנמל התעופה בהגעה ארצה למקום המגורים (0.99 ש"ח לחודש). כפועל יוצא מכך, חייב בית הדין את המעסיקות להחזיר לעובד ניכויים אשר נוכו משכרו שלא כדין בתקופת עבודתו, בסכום כולל של 6,418.5 ש"ח. 8. אשר לזכויות הסוציאליות שנתבעו התעוררה השאלה האם ההסכם הקיבוצי בענף הבניין חל על העובד בהיותו עובד ששכרו משולם על בסיס שעת עבודה (להלן - עובד שעתי). בית הדין האזורי קבע כי העובד הועסק כעובד שעתי ובמעמדו זה הוראות ההסכם הקיבוצי חלות עליו ולפיכך הוא זכאי לכל הזכויות המגיעות לו מכוחו. לפיכך, התקבלו תביעות העובד לדמי כלכלה ולפדיון ימי החג. כמו כן חייב בית הדין את המעסיקות לשלם לעובד שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום של 3,000 ש"ח. התביעה לתמריץ אי- היעדרות נדחתה לאחר שנקבע כי המענק ניתן לעובדים חודשיים בלבד ואילו העובד הינו עובד שעתי. 9. הערעור שהגישו המעסיקות נסב, בעיקר, על קביעת בית הדין האזורי כי ההסכם הקיבוצי בענף הבניה חל על העובד אף בהיותו עובד שעתי. מעבר לכך טענו המעסיקות כי טעה בית הדין האזורי בחישוב הניכויים שהן זכאיות לנכות משכרו של העובד. 10. אשר לעניין תחולת ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, הודיעו לנו המעסיקות, לאחר תום הדיון בערעור, כי הן חוזרות בהן מערעורן בנושא זה. בקשר לכך יש מקום לציין כי סוגית תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הבניה על העובדים הזרים ששכרם משולם על בסיס שעת עבודה הובאה לדיון בפנינו בערעור אחר (ע"ע 453/06 ניקולא דאטקו - י.שומרוני בע"מ ואח'), בו יינתן פסק בזמן הקרוב. לאור זאת נותרה במחלוקת בערעור זה שאלת סכום הניכוי אותו רשאיות היו המעסיקות לנכות משכרו של העובד. 11. המחלוקת בנוגע לשיעור הניכויים אותם רשאיות המעסיקות לנכות משכרו של העובד מתמקדת בשני רכיבים: האחד - הוצאות עבור מגורים והוצאות נילוות והשני - הוצאות היגיינה והוצאות מיוחדות אחרות. בתקנות עובדים זרים (איסר העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס - 2000 (להלן - התקנות), נקבע מהו שיעור הניכוי המירבי אותו ניתן לנכות משכרו של עובד עבור מגורים שמעניק לו המעביד. לפי התקנות, הסכום המירבי שניתן לנכות הוא בסכומים שונים בהתחשב באזורי המגורים ובמרכיב בעלותו של המעביד על המגורים. בנוסף נקבעה בתקנות תקרת ניכוי בשל "הוצאות נילוות" למגורים (מים, חשמל וארנונה). 12. המעסיקות טענו כי כל הניכויים משכרו של העובד למגורים להוצאות נילוות והוצאות אחרות נעשו כדין ומכוח הסכמת העובד בכתב. לטענתן, הניכויים משכרו של העובד היו ברורים, מפורטים והתייחסו לחוב קצוב ובלתי שנוי במחלוקת. המעסיקות מבססות את זכות הניכוי על הסכם העבודה עליו חתם העובד, בשפתו, בו ניתנה הסכמתו לנכות משכרו עבור מגורים ועבור שירותים נוספים עד לתקרה של 154 $ לחודש. מוסיפות המעסיקות וטוענות כי שיעור הניכויים שבוצע בפועל לא עלה על התקרה של 25% המותר בניכוי מהשכר לפי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 (להלן- החוק). עוד טוענות המעסיקות כי בית הדין האזורי לא התייחס לסל שירותים רחב אותו העניק לעובד בפועל. 13. הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נילוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד - הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף "תאורטיים" שאינן כרוכים במתן השרות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת "החזר הוצאות" כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת. 14. בית הדין האזורי קבע, כממצא עובדתי, כי העובד לא הוכיח שבתקופות מסוימות הוא התגורר אצל חברתו לחיים או לא התגורר במגורים שהעמידו לרשותו המעסיקות. לא זו בלבד שאין לנו יסוד להתערב בממצאים עובדתיים אלה, אלא שהעובד אף לא ערער על קביעות אלה. 15. מן הצד השני, אין בידינו לקבל את טענת המעסיקות כי הוכיחו שהעניקו לעובד מגורים ציוד ושירותים מעבר לנדרש על פי תקנות. טענה זו אינה רלבנטית שהרי גם אם העמידו המעסיקות לרשות העובד מגורים, ציוד ומוצרים, אין הן רשאיות לנכות משכרו את שוויים של אלה ככל שהם חורגים מן הסכומים הקבועים בתקנות. 16. בדרך זו אף הלך בית הדין האזורי: בית הדין בדק ומצא כי המעסיקות העמידו לרשות העובד ציוד שהיה עליהן להעמיד לרשותו, כדרישת החוק והתקנות. מעבר לכך בית הדין האזורי בדק, אחת לאחת, את ההוצאות שהוציאו המעסיקות עבור העובד מדי חודש ומצא שהניכויים משכרו חרגו מעבר לסכומים המותרים על פי התקנות, כפי שפורט בפסק הדין. מדובר בקביעות עובדתיות שאין לנו כל עילה או יסוד להתערב בהן. על בסיס מימצאים אלה צדק בית הדין בחייבו את המעסיקות להחזיר לעובד את סכומי הניכויים שחרגו מן המותר על פי התקנות כפי שנקבע. 17. סוף דבר - הערעור נדחה. המעסיקות ישאו בהוצאות העובד בערעור בסכום של 5,000 ש"ח. עובדים זרים