דוגמא לפסק דין בנושא הארכת שירות במשטרה: העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית נגד החלטתו של משיב 3, ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל, שלא להאריך את תקופת שירותו של העותר, אשר שירת במשטרה למן שנת 1996. ההחלטה נתקבלה בהתאם לסמכות הנתונה בסעיף 17 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 למשיב 2, מפכ"ל המשטרה, ואשר הואצלה למשיב 3; והטעם לקבלתה היה העובדה כי נגד העותר הוגש כתב-אישום בגין עבירת רצח. העותר גורס, כי ההחלטה נושא העתירה חורגת ממתחם הסבירות ואיננה מידתית, ועל-כן עותר הוא לביטולה. הרקע העובדתי העולה מכתבי הטענות 2. בפתח הדברים אסקור את הרקע העובדתי, את המסגרת המשפטית ואת תמצית טיעוני הצדדים; ובעניין זה אשוב על הדברים שהובאו בהחלטתי מיום 31.8.11, בעניין בקשתו של העותר למתן צו ביניים. העותר שירת במשטרת ישראל, במשמר הגבול, מאז שנת 1996. ביום 30.9.09 הוגש נגדו כתב-אישום בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בתפ"ח 1130/09 בעבירת רצח, בגין אירוע שבו ירה מטווח קצר שלושה כדורים לעבר פלג גופו העליון של המנוח בן טל ז"ל. בשעתו, הורה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע על שחרורו של העותר בערבות בתנאים מגבילים של "מעצר בית", בקבעו כי קיימות אמנם נגד העותר ראיות לכאורה לביצוע עבירת הרצח, אך גם לא ניתן לשלול בשלב זה את טענת ההגנה העצמית שהעלה.   3. לאחר קיומו של שימוע, החליט מפכ"ל המשטרה (משיב 2), בחודש פברואר 2010, שלא לפטר את העותר, אלא להשעותו משירותו במשטרה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 10(2) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - הפקודה). על-רקע העובדה שתקופת שירותו של העותר, אשר מוגבלת לחמש שנים בהתאם לסעיף 17(א) לפקודה, עמדה להסתיים במהלך חודש מארס 2011, נבחן עניינו של העותר אצל המשיבים פעם נוספת לקראת סוף שנת 2010, והוא הוזמן לשימוע ביום 28.11.10, שבמהלכו נמסר לו כי נשקלת האפשרות שלא להאריך את תקופת שירותו. במהלך השימוע, שבו היה העותר מיוצג על-ידי עורך-דין, ציין העותר כי הואיל והוא נמצא ב"מעצר בית" ואינו זכאי לשכר, אין סיבה שלא להאריך את שירותו, מאחר שאין בהחלטה משום נטל כלכלי על המשטרה. עוד טען העותר, כי הראיות במשפט הפלילי תומכות בטענתו לפיה פעל באירוע מתוך הגנה העצמית.   4. בטרם ניתנה החלטה על-ידי הגורמים המוסמכים בעקבות השימוע, הורה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום 29.12.10, על שינוי תנאֵי השחרור בערבות, וביטול ההגבלה של "מעצר בית".   יצוין, כי בעת שהיה נתון העותר ב"מעצר בית", הוא לא קיבל שכר בתקופת ההשעיה, זאת בהתאם לסעיף 79(א)(1) לחוק המשטרה (דין משמעתי בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), התשס"ו-2006, ובשל היותו נתון בתנאים מגבילים שמנעו ממנו להתייצב לשירות. עם ביטול תנאי "מעצר הבית", שולם לעותר שכר של שוטר מושעה.   5. לאחר קיום השימוע הנוסף, הובא החומר בעניינו של העותר להחלטת משיב 3, ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל, אשר לא היה מודע לכך שבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ביטל את ההגבלה של "מעצר בית" שהוטלה על העותר. ביום 10.1.11 החליט משיב 3, כי נוכח העובדה שהעותר שוהה ב"מעצר בית", יש מקום בשלב זה, לבחון את הארכת שירותו לתקופות זמניות וקצובות של שלושה חודשים בכל פעם, זאת בשל העובדה שהעותר אינו מקבל שכר.   משנתחוור למשיב 3, בטרם הועברה החלטתו האמורה למפכ"ל, כי תנאֵי "מעצר הבית" שהוטלו על העותר בוטלו על-ידי בית-המשפט המחוזי, החליט הוא, ביום 23.1.11, שלא להאריך את שירותו של העותר במשטרה. החלטתו האמורה של משיב 3 ניתנה מתוקף הסמכות הנתונה לו בסעיף 17 לפקודה, ועל יסוד סעיף 15 להודעת אגף משאבי אנוש 7/2000 בעניין "תקופת שירות במשטרה" (להלן - הודעת אמ"ש או הנוהל), הקובעת כי השעיה מהווה ככלל עילה לשקילת אי-הארכת שירות.   6. העותר הוזמן לראיון אצל מפקד משמר הגבול ביום 8.2.11, שבמהלכו הודע לו על החלטת משיב 3 שלא להאריך את שירותו, וכי תקופת השירות תסתיים ביום 7.5.11. במהלך הראיון חזר העותר וטען לחפותו בהליך הפלילי. בין-השאר טען, כי יש בידו ראיות התומכות בטענת ההגנה העצמית, שהוא אינו יכול לחשפן, הואיל והליך השימוע אינו נתון תחת חיסיון. הוא ביקש להתקבל לראיון שימוע נוסף, אצל משיב 3 והמפכ"ל.   המפכ"ל החליט ביום 15.3.11, שלא לאשר את זימונו של העותר לראיון נוסף לפניו, זאת לאחר שעיין בחומר בעניינו של העותר, וכן בהמלצות הגורמים השונים, לרבות המלצת משיב 3 מיום 2.3.11 שלא להיענות לבקשה.   7. עוד בטרם הודע לעותר על החלטת המפכ"ל מיום 15.3.11, נתקבלה במשטרה בקשתו מיום 6.3.11 של העותר למשיב 3, לעיון חוזר בהחלטתו מיום 23.1.11, ולקיומו של הליך שימוע נוסף שבו יתאפשר לו להציג ראיות חדשות מטעמו, המאששות, לטענתו, את גרסתו בדבר ההגנה העצמית.   המפכ"ל בחן את פנייתו של העותר לעיון חוזר ולזימון לראיון נוסף, והחליט ביום 1.5.11 שאין מקום להיעתר לבקשות אלו; זאת, לטענת המשיבים, בשים לב לחומרת המיוחס לעותר בכתב-האישום ולפגיעה באמון הציבור שבהמשך שירותו במשטרה. מכאן העתירה.   8. הבקשה שהגיש העותר בגדרה של העתירה, למתן צו ביניים, נדחתה ביום 31.8.11. לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, ומשנכנסה ההחלטה נושא עתירה לתוקף, ביקש העותר - באופן עצמאי ושלא באמצעות בא-כוחו - להתקבל לראיון נוסף לפני משיב 3, והלה נעתר לבקשה. ראיון כאמור נערך ביום 25.9.11, ולאחריו החליט משיב 3 כי אין מקום לשינוי ההחלטה בדבר אי-הארכת שירותו של העותר. המסגרת המשפטית למתן ההחלטה נושא העתירה 9. הסמכות לפטר שוטרים, שאינם מתאימים לשרת במשטרה, נתונה למפכ"ל מכוח סעיף 10(2) לפקודה, הקובע, כי המפכ"ל רשאי להשעות שוטר, להורידו בדרגה, או לפטרו, אם הוכח להנחת דעתו, בין-השאר, שהשוטר "אינו מתאים מבחינה אחרת למלא את תפקידיו". בפקודות הקבע של המשטרה ("06.01.021 אמצעי משמעת מינהליים - אנשי משטרה חשודים בביצוע עבירה או שהוכרע דינם", נספח ב' לכתב התשובה; להלן - פקודת הקבע) נקבע, כי איש משטרה החשוד בביצוע עבירה שיש עִמה קלון, ולא פוטר - יושעה ממשרתו. בעקבות הגשת כתב-האישום נגד העותר, ולאחר הליך של שימוע, החליט המפכ"ל, כאמור, בהתאם לסמכותו כדין, להשעות את העותר מתפקידו. העתירה אינה מתייחסת להשעיה האמורה, אלא להחלטה בדבר אי-חידוש תקופת השירות של העותר.   שירות במשטרה הִנו לתקופות קצובות, ונדרשת הארכתו מעת לעת. סוגיית הארכת השירות במשטרה, מוסדרת בסעיף 17 לפקודה, המורה בסעיף 17(א), כי המפכ"ל רשאי להאריך את תקופת שירותו של שוטר, לתקופות שירות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על חמש שנים. על-יסוד סעיף 7 לפקודה, העביר המפכ"ל סמכותו זו לראש ענף משאבי-אנוש במשטרה, משיב 3. בהתאם לסעיף 5 לנוהל, המשך שירותו של שוטר ייבחן על בסיס נתונים ומדדים שונים, ובכלל זה "כל נתון שיש בו כדי להצביע לכאורה על אי-התאמתו של השוטר להמשיך ולשרת במשטרה". עוד מורה הנוהל, כי משיב 3 מוסמך להחליט על אי-הארכת שירותו של שוטר, עד דרגת רפ"ק, כולל (סעיף 11(ב)); וכי, ככלל, השעיה מהווה עילה לשקילת אי-הארכת שירות, כאשר "כל מקרה של השעייה ייבחן לגופו ולפי נסיבותיו..." (סעיף 15). בכתב-התשובה מטעם המשיבים צוין, כי בהתאם להנחיה של המפכ"ל, נקבע שאין להאריך תקופת שירות של שוטר, העומדת להסתיים, רק לצורך השעייתו. כן נקבע בנוהל, כי החלטה שלא להאריך שירות של שוטר - דינה כדין פיטורין (סעיף 3ב לפקודת הקבע). 10. כבר נפסק, לא אחת, כי הסמכות לפטר או לא להאריך את שירותו של שוטר, וכן שיקול הדעת של הרשות המוסמכת לקבוע את דבר התאמתו של אדם לשרת בשורות המשטרה - הִנם רחבים. הטעם לכך נעוץ בתפקידיה ובאופיה של משטרת ישראל, אשר אחראית לביצוע משימות נרחבות בעלות חשיבות עליונה לחברה, המחייבות התאמה מלאה של המשרתים בה לביצוע תפקידם. ההתאמה נדרשת הן ביכולות הביצוע של המשימות, והן ברמה הערכית והמוסרית של השוטר, המשמש נציגהּ של מערכת אכיפת החוק. שילובו של אדם שאינו מתאים, עלול לפגוע במערך הביצוע של המשטרה, כמו גם בתדמיתה בעיני הציבור, כגוף הפועל על בסיס ערכי הגינות וטוהר המידות (בג"ץ 66/85 חיים לריה נ' מפכ"ל משטרת ישראל פ"ד לט(2) 724, 726 (1985); בג"ץ 671/04 גרין נ' משטרת ישראל, פ"ד נט(5), 827, 832 (2005); בג"ץ 5770/05 נגה ויזל נ' מפכ"ל המשטרה (23.8.06); ובג"ץ 8156/06 רס"ר איריס ממן נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (14.1.07)). מכאן, שנכונותו של בית-המשפט להתערב בשיקול דעת זה היא צרה ומצומצמת. בהפעלת הביקורת השיפוטית על החלטות כאמור, חלים הכללים המקובלים להתערבותו של בית-המשפט המינהלי, לפיהם לא יתערב בית-המשפט בהחלטה, אלא אם היא נתקבלה בחריגה מסמכות, או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים או באי-סבירות קיצונית. כך, בין אם מדובר בפיטוריו של שוטר, ובין אם בהחלטה שלא להאריך את תקופת שירותו, אשר נקצבת לחמש שנים בכל פעם, על-פי חוק, כאמור (בג"ץ 671/04 בעניין גרין, לעיל; בג"ץ 1524/06 סמ"ר פלונית נ' מפכ"ל המשטרה (20.7.06); בג"ץ 8156/06 בעניין איריס ממן, לעיל; בג"ץ 8225/07 מריח סדיק נ' מפכ"ל המשטרה (6.7.09); ובג"ץ 9963/09 עמרי עדיקה נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (25.5.11)).    תמצית טענות הצדדים 11. העותר טוען, כי יש להורות על ביטול ההחלטה נושא העתירה, אשר לשיטתו נפלו בה פגמים, ובכללם - אי-קיום הליך הוגן של שימוע. לטענתו, ההחלטה נתקבלה מבלי שהייתה לפני מקבלי ההחלטה תשתית עובדתית מלאה, והיה מקום לאפשר לו הליך של שימוע נוסף - שבו היה שוטח טענות נוספות לעניין ההליך הפלילי שמתנהל נגדו, אשר אותן לא יכול היה להציג בשלב מוקדם יותר, היות שנחשף למלוא חומר החקירה רק בסמוך למועד הגשת הבקשה לשימוע נוסף. כמו-כן, לטענתו, ההחלטה נושא העתירה חורגת ממתחם הסבירות, הואיל וניתן בה משקל אך לצרכיה של משטרת ישראל, ובפרט - לשיקולים הכלכליים הכרוכים בהמשך העסקתו. לעניין זה מדגיש העותר, כי כשהיה נתון ב"מעצר בית" ולא היה זכאי לשכר - הומלץ להאריך את שירותו; אולם משנתקבלה בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע ההחלטה להקל את תנאי מעצרו, ובהתאם החל הוא לקבל שכר - נזנחה ההמלצה, והוחלט על אי-הארכת השירות. לכן, לדידו של העותר, נהיר כי ההחלטה נושא העתירה נעוצה בפועל בשיקולים כלכליים גרידא. עוד מוסיף הוא, כי הטעם האמור שלא להאריך את שירותו, נתחוור אך מכתב התשובה של המשיבים, אך לא הופיע בגדר ההחלטה גופה; ולכן גורס העותר כי בכך מנסים המשיבים ליצוק להחלטה תוכן שלא נרשם בה. כן נטען, כי לנוכח האמור בכתב התשובה, נהיר כי אין ממש בטעמים שנמסרו לעותר לעניין אי-הארכת שירותו, קרי - חומרת האישומים נגדו והפגיעה הקשה באמון הציבור במשטרה. כמו-כן, לדידו, ממילא הנימוק בדבר פגיעה בתדמית המשטרה לוּ תוארך העסקתו, ניגף בתקופה הממושכת שחלפה ממועד פתיחת ההליכים נגדו ועד קבלת ההחלטה נושא העתירה, אשר מגיעה לכדי שנה וחצי, שבמהלכה לא פוטר מהמשטרה. כמו-כן, לעמדת העותר, בהחלטה נושא העתירה לא נבחנו שיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה - ותק השירות שביצע וטיבו, אופי התפקידים שמילא, עברו המשמעתי, מידת יושרו ואמינותו, וכן טענות ההגנה של העותר בנוגע למשפט הפלילי שמתנהל נגדו, אשר לדידו הִנן כבדות משקל. עוד גורס העותר, כי ההחלטה אינה מידתית, שכן ניתן היה להפעיל אמצעים מתונים יותר בעניינו, כמו למשל, המשך השעייתו, תחת נקיטת האמצעי הדרסטי החמור של אי-הארכת השירות.   12. המשיבים מציינים, כי אין לעותר זכות קנויה להארכת השירות במשטרה; וגורסים, כי בנסיבות העניין, ההחלטה שלא להאריך את תקופת שירותו, היא סבירה וראויה, ואין מקום להתערב בה. לטענתם, די בכך שנגד העותר תלוי ועומד כתב-אישום בעבירת רצח, ובית-המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה משמעותיות, כדי להצדיק את אי-הארכת שירותו של העותר במשטרה, שעה שהוא מושעה מתפקידו זה מכבר, וכאשר משמעות הארכת השירות היא לאפשר את המשך השעייתו מתפקידו, תוך תשלום שכרו. לשיטתם, החלטה זו הִנה סבירה ומידתית, זאת, בהתחשב בחומרת העבירה המיוחסת לעותר; בצורך להגן על אמון הציבור במשטרה ועל מעמד המשטרה והמשרתים בה; ובהשלכות הארגוניות והכלכליות של הבקשה, שמטרתה הִנה הארכת תקופת שירות של שוטר, אך לצורך השעייתו ותשלום שכרו לתקופה ארוכה. כן מוסיפים הם, כי נסיבותיו האישיות של העותר ופניותיו השונות נבחנו באופן פרטני, ובניגוד לטענות העותר - ניתן להן משקל בגדר קבלת ההחלטה נושא העתירה. בפרט מודגש, כי אין מקום במעמד זה להכריע בדבר טענתו של המבקש - בגדר המשפט הפלילי - להגנה עצמית, ובתוך כך להעריך את הראיות מטעמו, מעבר לחומר שהעותר כבר הציג בפניהם, שכן מלאכה זו שמורה לבית-המשפט המחוזי בגדר אותו הליך.   דיון והכרעה 13. דין העתירה - להידחות. כאמור, למשיבים נתונה סמכות רחבה ביותר להורות על אי-הארכת שירות של שוטר לפי סעיף 17 לפקודת המשטרה, ובפרט מחמת אי-התאמתו של אדם לארגון. בית-המשפט, כאמור, יתערב בהחלטה כגון זו אך אם נפל בה פגם היורד לשורשו של שיקול-הדעת המינהלי, אולם בענייננו לא ניתן להצביע על פגם כאמור. עבירת הרצח שבה מואשם העותר, הִנה חמורה בטיבה ובנסיבותיה, בפרט כשבית-המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצועה. סבורני, כי ההחלטה לראות בנסיבות אלו כנתון "שיש בו כדי להצביע לכאורה על אי התאמתו של השוטר להמשיך ולשרת במשטרה" (סעיף 5(7) לנוהל), וכי הארכת העסקתו של העותר במשטרה, חרף האישום החמור, תביא לפגיעה קשה באמון הציבור במשטרה - באה בגדר מתחם הסבירות; זאת, בפרט נוכח שיקול-דעתם הרחב של המשיבים להחליט בדבר התאמתו של אדם לארגון, ולאור הרציונאלים העומדים בבסיס שיקול-דעת זה, לעניין אופייה של משטרת ישראל וחשיבות קיומו של שירות משטרה תקין, יעיל והגון (בג"ץ 1524/06 בעניין פלונית, לעיל). 14. לעותר ניתנה זכות טיעון בטרם נתקבלה ההחלטה הנ"ל, ובעת השימוע שנערך לו הוא אף היה מיוצג על-ידי עורך-דין. השימוע הנוסף שביקש העותר, מעבר לזה שהתקיים, נדרש, לדידו, לנוכח חומר חקירה נוסף שנחשף אליו, אשר לטענתו יכול לבסס את טענות ההגנה שלו במשפט הפלילי המתנהל נגדו; ומבלי שהמשיבים שמעו טענות אלו - הרי שהחלטתם נתקבלה תוך פגיעה בזכות הטיעון ובהסתמך על תשתית חסרה. אין מקום לקבל טענה זו. סבורני, כי משניתנה לעותר זכות הטיעון, לא מתעוררת חובה להמשיך ולאפשר לו לטעון את כלל טענות ההגנה שבכוונתו להעלות בגדר המשפט הפלילי המתנהל נגדו, שבעטיו הוחלט שלא להאריך את שירותו. תפקידם של המשיבים שלפניי אינו להכריע בהליך הפלילי המתנהל נגד העותר, ואף לא להעריך את טיב סיכויי זיכויו או הרשעתו. תפקידם הוא, כאמור, להעריך, האם בנסיבות העניין, שבהן מואשם העותר בעבירת רצח, ובית-המשפט מצא כי יש ראיות לכאורה לביצועה, העותר "מתאים" להמשיך ולשרת במשטרה, או שהארכת חוזה העסקתו תביא לפגיעה באמון הציבור במשטרה. במובן זה, יכול אף שהעותר יזוכה מהעבירות המיוחסות לו, וחרף הזיכוי יסברו המשיבים כי אין מקום להורות על המשך העסקתו של העותר או על השבתו לשירות המשטרה; ואף החלטה זו עשויה לבוא בגדר מתחם הסבירות. זאת, הן לנוכח שיקול דעתם הרחב של המשיבים לעניין ההחלטה בדבר התאמתו של אדם לשרת במשטרה; והן בזיקה לסעיף ב(3) לפקודת הקבע של המשטרה, לפיה "איש משטרה שהועמד לדין וזוכה, אולם מן האמור בפסק-הדין, בצירוף המשקל של טיב שירותו במשטרה עולה, כי אין האיש מתאים לשרת במשטרה - יפוטר". 15. זאת ועוד, כבר נפסק, כי ניתן "להפעיל את סמכות הפיטורין... גם אם השוטר נתון אותה שעה בהליכי חקירה או בהליכים משפטיים", ואין חובה להשהות את ההחלטה עד תום ההליכים (בג"ץ 8225/07 בעניין סדיק, לעיל, בפסקה 29 לפסק-הדין - והאסמכתאות שם). הדברים נאמרו בנוגע להחלטת פיטורין, בעקבות הליכים משמעתיים או פליליים; והם יפים, מכוח קל וחומר, לענייננו, בדבר אי-הארכת תקופת שירות שהסתיימה, עקב הגשת כתב אישום באשמת רצח. אין חובה, כי המשיבים ימתינו עד לבירור משפטו של העותר כדי להחליט בדבר המשך שירותו, בפרט כאשר תקופת העסקתו במשטרה - אשר נקבעה לחמש שנים על-פי חוק - הגיעה לסיומה, ובשים לב לחומרת העבירה המיוחסת לו ולשיקול דעתם הרחב של הגורמים המוסמכים בבחינת התאמתו להמשיך לשרת במשטרה. מה-גם, שעלול לחלוף זמן רב עד שיוכרע עניינו של העותר בהליך הפלילי. לאור האמור, סבורני, כי ההחלטה לפיה די בכתב-האישום שהוגש נגד העותר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי בבאר שבע בדבר קיומן של הראיות לכאורה, כדי להצדיק את אי-הארכת שירות העותר במשטרה - הִנה סבירה בנסיבות העניין, ולא מצאתי מקום להתערב בה. 16. יתרה מזאת, העובדה כי העותר הושעה מתפקידו עם הגשת כתב האישום נגדו, מהווה אף היא טעם שלא להאריך את שירותו, לפי סעיף 15 לנוהל, ולא מצאתי כי בענייננו אין להעניק לטעם זה משקל ראוי; זאת, בפרט לנוכח הנחיות המפכ"ל, לפיהן אין להאריך תקופת שירות של שוטר רק לצורך השעייתו. במובן זה, קבלת העתירה תעמוד בסתירה לנהלים ולהנחיות הפנימיות במשטרה, בעוד שהעותר לא הצביע בענייננו על נסיבות מיוחדות או חריגות המצדיקות זאת. מן הטעם הזה, גם לא מצאתי מקום לקבל את טענות העותר לעניין היעדר המידתיות בהחלטה שנתקבלה בעניינו. כאמור, אין מדובר בהחלטת פיטורין, כי אם בהחלטה שלא להאריך את תקופת שירותו של העותר במשטרה, לאחר שזו הסתיימה. במובן זה, לא רק שלעותר אין זכות קנויה כי שירותו יוארך, אלא שאף לא ניתן להצביע על אמצעי "מידתי" יותר בענייננו; שכן הארכת שירותו של העותר בנסיבות דנן, משמעה המשך העסקתו בזמן היותו מושעה מהמשטרה - וזאת בסתירה לנהלים הפנימיים במשטרה ולהנחיות המפכ"ל; וכאמור, העותר לא הצביע על טעמים המצדיקים סטייה מהנהלים כאמור. התוצאה 17. אשר על כל האמור לעיל, לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיבים שלא להאריך את תקופת שירותו של העותר במשטרה; ומשכך אני מורה על דחיית העתירה. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח. משטרה