דוגמא לפסק דין בנושא הארכת אשרות לאזרחי חוף השנהב: לפני עתירה להשבת ההגנה הקבוצתית והארכת אשרותיהם ומעמדם בישראל של 132 העותרים, אזרחי חוף השנהב. כן נתבקש מתן אפשרות להגשת בקשת מקלט פרטנית או בקשה להארכת אשרה מטעמים הומניטאריים על ידי כל אחד מהעותרים בנפרד. הרקע לעתירה בינואר 2004 הכריז האו"ם על חוף השנהב כעל "מדינת משבר", קרי מדינה שאזרחיה זכאים להגנה קבוצתית עקב אי היכולת לשוב לארצם. הכרזה זו אושררה במשך מספר שנים. עקב זאת מדינת ישראל הכריזה על מתן הגנה קבוצתית זמנית לכל אזרחי חוף השנהב השוהים בה, עד שיכריז האו"ם שהמצב בארץ מוצאם מאפשר חזרה. בעקבות חתימת הסכם שלום בין ממשלת חוף השנהב ובין כוחות המורדים במדינה, פרסם האו"ם ביולי 2007 הערכה חדשה, לפיה ככלל המצב במדינה השתפר, למעט אזורים ספציפיים בה. מדינת ישראל הותירה את ההגנה הקבוצתית על כנה עד סוף שנת 2008. חרף החתימה על הסכם השלום האמור, דיווחים שונים מרחבי העולם העידו כי הפילוג, הסכנה והאלימות בחוף השנהב נותרו על כנם. בהחלטה מס' 1933 מיום 30.06.10 הביעה מועצת הביטחון של האו"ם חשש מאלימות המופנית כנגד פליטים השבים לארצם. ביום 20.01.11 הוציאה נציבות האו"ם הערכה מעודכנת שמסקנתה הייתה כי המצב בחוף השנהב לא בטוח לחזרה ולפיכך הומלץ להעניק הגנה לפליטים עד לייצוב המצב. ביום 27.07.11 אף הביעה מועצת הביטחון של האו"ם חשש מהתמשכות האלימות בחוף השנהב והאריכה את מנדט הכוח המיוחד של האו"ם ששהה במדינה עד ליום 31.07.12. בחודש פברואר 2011 מדינת ישראל השיבה את ההגנה הקבוצתית על נתיני חוף השנהב. ברם, ביום 27.12.11 הודיע המשיב כי לאחר שהעניין נבדק עם משרד החוץ, אין עוד להתייחס לחוף השנהב כאל מקום בו מתנהלת מלחמת אזרחים או מקום בו נשקפת סכנה לנתיניו. על כן החל מיום 01.02.12 יינקטו פעולות אכיפה כנגד שוהים בלתי חוקיים ממדינת חוף השנהב בישראל. מכאן נולדה העתירה שבפני. טענות הצדדים טענתם העיקרית של העותרים הינה כי יש להשיב את ההגנה הקולקטיבית בעניינם, שכן הם מבקשי מקלט ממדינת משבר מוכרת. לטענתם, על פי דיווחים בינלאומיים רבים לרבות דיווחי האו"ם נכון להיום המצב בחוף השנהב עודנו מסוכן. בנוסף, טרם שוקמו התשתיות שיאפשרו להם תנאי מחייה סבירים וטרם נקלטו פליטים ששבו לארצם ממדינות שכנות. לשיטתם המצב במדינתם טרם התייצב והוא אינו מאפשר חזרתם לארצם בבטחה. כבר בחודש יולי 2007 הודיעה נציבות האו"ם על הסרת ההגנה הכללית על אזרחי חוף השנהב ואולם כאמור, המשיב הותיר את ההגנה למשך שנה וחצי נוספות תוך הבנה כי אין להורות על השבת הפליטים קודם להשבת הסדר במדינה באופן מוחלט. לעומת זאת לאחר פרוץ המשבר החדש בחוף השנהב וחידוש ההגנה הכללית על ידי האו"ם אשר טרם הוסרה, הפעם המשיב מיהר להורות לעותרים לשוב לארצם. שינוי זה בגישת המשיב נובע לטענת העותרים מהלך הרוח השלילי בישראל כלפי מהגרי עבודה. שיקול זה הוא שיקול זר והעותרים כלל אינם מהגרי עבודה כי אם פליטים לפי ההגדרות שבאמנה בדבר מעמדם של פליטים (1951) (להלן: "אמנת הפליטים"), מדריך האו"ם וההלכות הבינלאומיות. משכך, המשיב מחויב בשמירה על זכויותיהם של העותרים בהתאם לאמנת הפליטים על ידי השבת ההגנה הקבוצתית או למצער מתן הגנה אישית, אותן יש לתת מכוח עקרון "הפליט במקום" ולחילופין מכוח עקרון "אי ההחזרה" החל גם על מי שאינו פליט אך עלולה להישקף סכנה לחייו או לחירותו בארצו. עוד הדגישו העותרים כי נוכח חשיבות ההליך והשפעתו על חייהם, קמה החובה לשקיפות ותקינות ההליך ביתר שאת, חובה אשר לא התמלאה בעניינם. לטענת העותרים החלטת המשיב היא בלתי סבירה בהיותה מנוגדת לעמדת האו"ם אותה כיבד המשיב בעבר. ההחלטה היא גם בלתי מידתית היות ומבחן המידתיות מצדיק הארכת ההגנה על פני גירוש העותרים. עוד נטען כי המשיב לא התייחס לדיווחים שונים הנוגעים למצב הביטחוני בחוף השנהב וקיבל את הערכת משרד החוץ כמות שהיא כבסיס להחלטתו מיום 27.12.11. העותרים הוסיפו כי המשיב נהג בשרירות שלטונית וחוסר סבירות שעה שהתעלם מבקשתם לקבל מידיו את הערכת משרד החוץ עליה התבססה החלטתו. הוא גם התעלם מבקשתם כי תירשם הערה בתיקיהם למניעת מעצרם בחלוף המועד שנקבע לעזיבתם ועד לבירור גורל העתירה. בנוסף טענו העותרים כי אם יוחלט בכל זאת כי היה מקום לסיים את ההגנה הקבוצתית, יש ליתן להם שלושים יום להגשת בקשות מקלט פרטניות ובקשות פרטניות להארכת האשרות מטעמים הומניטאריים, אותן חייב המשיב לבחון. לדבריהם בהגשת העתירה אין משום שיהוי להגשת הבקשות הפרטניות, היות והיה ותתקבל העתירה היא תחסוך את הגשת הבקשות הפרטניות. יתרה מכך, נציב האו"ם לפליטים בישראל קבע כי לאחר סיום ההגנה, על מדינת ישראל לאפשר לתושבי חוף השנהב להגיש בקשות פרטניות למקלט וזאת אף אם בקשותיהם נדחו בעבר. המשיב עצמו גם הסכים לאפשר הגשת בקשות פרטניות עם תום ההגנה הקבוצתית לחלק מהעותרים שהגישו עתירה קודמת לבית המשפט, ועקרון השוויון מורה על זכאות לעשות כן ביחס לכלל העותרים. הדברים אמורים על דרך קל וחומר לגבי העותרים שמוצאם מאזורי הסיכון המזכים בהמשך הגנה בישראל אף בהסרת ההגנה הקבוצתית. מכל מקום יש להאריך את שהייתם של העותרים בהתאם לנסיבות ספציפיות כגון בעיות רפואיות ושהות בישראל במשך שנים ארוכות, עד לתום שנת הלימודים או עד לסיום תביעות כנגד מעסיקיהם של כמה מהעותרים. בהמשך ביקשו העותרים לצרף דו"ח מיוחד של מזכ"ל האו"ם מיום 29.03.12 באשר לפעולות האו"ם בחוף השנהב וכן את החלטה (2012) 2045 של מועצת הביטחון מיום 26.04.12. הם ביקשו להדגיש כי מתוך החלטה זו עולה שמועצת הביטחון האריכה את הסנקציות כנגד חוף השנהב עד לחודש אפריל 2013 היות והמצב בחוף השנהב עדיין מהווה איום על השלום והביטחון העולמי. כן ביקשו העותרים להראות כי צוין בהחלטה שהמצב הביטחוני התדרדר, עדיין קיימת אלימות וסכנה לאזרחים במדינה וחזרת הפליטים עשויה להביא להחרפת המתח הקיים במקום. ולבסוף העותרים הסתמכו על הנחיות נציבות הפליטים של האו"ם מיום 15.6.12 (מבלי שבקשו או קבלו רשות מבית המשפט להגיש את המסמך) שבהן לטענתם קיימות הנחיות המזכות אותם להישען על המצב הכללי של אלימות ואירועים המפרים את הסדר הציבורי בכלל, לצורך קבלת הגנת פליטות גם במישור האישי. מנגד טען המשיב כי על פי הבנתו אין מחלוקת אמיתית לגבי עצם הקביעה כי על העותרים לעזוב את ישראל היות ואמנת הפליטים, אליה ישראל הצטרפה ופועלת על פי הוראותיה, מורה כי המקלט שיש להעניק לפליט הוא זמני, עד לשוך הסכנה ממנה נמלט. לטענתו אין לבחון את המצב במדינה הזרה מלבד מההיבט הביטחוני ובהיבט זה המצב בחוף השנהב השתנה לטובה לכל הדעות ובין השאר על פי עמדת שגרירות ישראל בחוף השנהב ופרסומי נציבות האו"ם מחודשים ינואר ופברואר השנה. לדברי המשיב חלו בחוף השנהב תמורות חיוביות משמעותיות בפן הביטחוני והפוליטי ובתחום התשתיות, זאת בסיוע כוח צבאי מיוחד של האו"ם ובפיקוח הדוק של ארגונים שונים לזכויות אדם ושל נציבות האו"ם הבינלאומית לפליטים. כמו כן נחתם הסכם בין חוף השנהב, בין מדינת ליבריה שכנתה ובין האו"ם בדבר חזרתם של פליטים מחוף השנהב ששהו בליבריה. בנוסף קיימים דיווחים של ארגון IOM (International Organization for Migration) כי החלו פעולות וולונטריות של "החזרה למולדת" בשיתוף נציבות האו"ם לפליטים. כן נראה כי מדינות שונות בעולם כבר החלו להשיב את נתיני חוף השנהב לארצם בשל השיפור במצב הביטחוני במדינתם. לדעת המשיב אין בדו"ח מזכ"ל האו"ם מיום 29.03.12 או בהחלטת מועצת הביטחון מיום 26.4.12 כדי לסתור מסקנה זו. אדרבה, לטענתו, יש בהחלטה כדי להצביע, דווקא, על השיפור הדרמטי במדינה. עוד טען המשיב כי כמדינה ריבונית, ישראל אינה מחויבת לעמדת האו"ם והיא יכולה לקבל החלטה עצמאית, כל עוד היא נכונה. מכל מקום לטענתו, החלטתו אינה נוגדת את עמדת נציבות האו"ם לפליטים אשר אף ציינה בפניו כי היא מקבלת את עמדתה של ישראל והדגישה את הצורך בבחינה פרטנית בלבד של בקשות המוגשות על ידי נתיני חוף השנהב ובחינה כזו נעשית על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט. בנסיבות אלה ברי כי חוף השנהב ערוכה לקליטת פליטיה ואין מקום למדיניות כוללנית כלפי נתיניה ועליהם לחזור לארצם. עוד נטען כי ההחלטה בדבר סיום מדיניות אי ההרחקה הזמנית נבחנה מעת לעת והתבססה על המידע הקיים בדבר השיפור במצבה של חוף השנהב ועל עמדת הגורמים המקצועיים במשרד החוץ. לדעת המשיב המחלוקת האמיתית בינו ובין העותרים מתמקדת אך במועד אשר הוקצב להם לעזוב מרצון את ישראל. בעוד העותרים סוברים כי חובה ליתן להם פרק זמן של שנה להתארגנות, המשיב סבור כי דרישה זו היא בלתי סבירה בעליל. בפועל ניתנו לעותרים שלושה חודשי התארגנות שעה שכל מבקש מקלט אחר שבקשתו נדחתה מתבקש לעזוב את ישראל באופן מיידי ועל פי רוב בפרק זמן שאינו עולה על חודש. יתר על כן, כבר מחודש אפריל 2011 העותרים היו צריכים לצפות את הפסקת מדיניות אי ההרחקה עם התייצבות ושיפור המצב הביטחוני במדינתם ולפיכך 90 ימי חסד הם פרק זמן מספק. עוד נטען כי ההחלטה בדבר סיום מדיניות אי ההרחקה פורסמה ביום 28.12.11 והודע בה כי החל מיום 1.2.12 יבוצעו פעולות אכיפה, והעתירה הוגשה רק ביום 15.2.12 ולפיכך היא לוקה בשיהוי מהותי. בנוסף, העתירה מעלה קושי עובדתי לקבוע את סבירות פרק הזמן שנקבע לעזיבת העותרים היות והיא חריגה בהיקפה ונוגדת את ההלכה הפסוקה כי אין לאחד בעתירה מנהלית את עניינם של מספר עותרים שנסיבותיהם הפרטניות שונות. לאור האמור דרך הפעולה הנכונה העומדת לפני העותרים היא בהגשת בקשות פרטניות. בדיון שנערך ביום 1.5.12 הוסיף בא כוח העותרים כי חזרת הפליטים אותה ציין המשיב היא רק "פיילוט" של השבת קבוצות קטנות של פליטים בסיוע צמוד של האו"ם, ועל אף שהאו"ם מאפשר חזרת פליטים הוא וודאי לא מעודד אותה. הוא גם טען כי אין בסיס לטענת השיהוי שהעלה המשיב. לדבריו לאחר פרסום הודעת המשיב, העותרים פנו לקבלת הערכת משרד החוץ מידיו אך בקשתם נותרה בלא מענה. עקב זאת הגישו את העתירה בתוך פרק הזמן הראוי. עוד הודגש כי העותרים אינם ממקדים את טענתם רק כנגד פרק הזמן שניתן עד לעזיבתם כפי שסובר המשיב, אלא טענתם מתמקדת בהסרת ההגנה הקבוצתית שלא כדין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי במלוא החומר שלפני מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. מצאתי כי המשיב פעל במתחם הסבירות והמידתיות הנדרש. כמו כן, לא מצאתי עילה להתערבות בעמדתו לפיה הוסרה מדיניות "ההגנה הקולקטיבית" בעניינם של נתיני חוף השנהב. אין מחלוקת כי בידי שר הפנים, שיקול דעת רחב בכל הקשור בכניסה לישראל ושהייה בה (בג"צ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424 (1988); בג"צ 10533/04 ויס נ' שר הפנים, [28.6.2011]). יחד עם זאת ישנם כללים במשפט הבינלאומי שמדינת ישראל רואה עצמה כמחויבת להם ושיש בהם כדי להשפיע על אופן הפעלת שיקול הדעת. מדינת ישראל הצטרפה לאמנת הפליטים בשנת 1951 וכן לפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967. האמנה לא נקלטה בחקיקה הפנימית של ישראל, אך ישראל מכבדת את המחויבות הבינלאומית אשר נטלה על עצמה בגדר האמנה. על פי האמור בסימן א' סעיף א(2) לאמנה, פליט הוא אדם "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת ואינו יכול או רוצה להיזקק להגנתה של אותה ארץ בגלל הפחד האמור". סימן ל"ג לאמנה קובע את עיקרון "אי ההחזרה" לפיו, "שום מדינה מבעלות האמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת". ההגנה הקולקטיבית היא מדיניות זמנית מעצם טיבה וטיבעה. היא אומנם מבוססת על עקרון "אי ההחזרה" הקבוע באמנת הפליטים לפיו אין מחזירים פליט למקום ממנו נמלט כל עוד עלולה להישקף סכנה לחייו או לחירותו, אך היא חיצונית לאמנה ואינה קמה מכוחה (עת"מ (מרכז) 53854-07-10 היילו טיגסט נ' משרד הפנים, [01.05.11]; עת"מ (מרכז) 12282-02-11 אטאקליט גבאן ברהנה נ' משרד הפנים, [30.11.11]). למעשה מדיניות ההגנה הקולקטיבית מושתת על עקרון משפטי של "הגנה משלימה" והיא מונעת הרחקת אדם שיש בה משום סיכון לחייו כמישור נוסף להגנה הקיימת בדיני הפליטים (עת"מ (י-ם) 53765-03-12 א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים למבקשי מקלט נ' שר הפנים, [7.6.12]). עקרון "ההגנה המשלימה" הוכר במשפטן של מדינות אחרות, בדין הבינלאומי ובפסיקה בישראל. בעניין זה נקבע כי בהפעילו את סמכות הגירוש, חייב שר הפנים להביא בחשבון את הסכנה הצפויה למגורש בארצו וכי אין לגרש אדם למדינה שבה יהיו חייו או חירותו נתונים בסכנה (בג"צ 5448/94 אל-טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843). העותרים הפנו לאסמכתאות שונות לפיהן בתי משפט במדינות שונות פסקו לא אחת כי לצורך הוכחת חשש סביר לרדיפה המצדיק הפעלתו של עקרון "אי ההחזרה" הקבוע באמנת הפליטים, תידרש רמת הסתברות של למטה מ-50%, אולם רף ההוכחה האמור טרם הוכר בפסיקה בישראל. ממילא, לאור מעמדה של ההגנה הקולקטיבית כ"הגנה משלימה" חיצונית לאמנת הפליטים, דיני הפליטים הפרטניים ובכללם ההלכות בדבר רף ההוכחה הדרוש, אינם עומדים במוקד עתירה זו ואינם מסייעים בידי העותרים לבסס טענתם כי יש להשיב את ההגנה הקולקטיבית בעניינם (עת"מ 53765-03-12 בעניין א.ס.ף). העותרים גם לא ביססו מצב עובדתי לפיו תישקף סכנה לחייו או לחירותו של כל נתין חוף השנהב באשר הוא, אם יוחזר לארץ מוצאו. מכלול הנתונים בדבר המצב הביטחוני בחוף השנהב מלמד כי אף שהמצב בחלק מאזורי חוף השנהב עודנו בעייתי ומסוכן, חל תהליך שיפור הדרגתי אך משמעותי בחודשים האחרונים. אכן מדוחות האו"ם ומהחלטת מועצת הביטחון ניתן ללמוד כי המצב הביטחוני בחוף השנהב עדיין עדין ולא הגיע לכדי יציבות ורגיעה מוחלטת וכי מתקיימת הפרת זכויות אדם במדינה. אולם, אין להתעלם מכך שבאותה החלטה דובר גם על התקדמות משמעותית, הישגים בלתי מבוטלים וחזרה לנורמה החל משנת 2011. כך, בפועל נראה כי כבר החלה חזרתם של פליטים ממדינות שכנות בשיתוף ארגון ההגירה העולמי ונציבות האו"ם וכן חזרתם של פליטים ממדינות אירופה. מגמה זו משקפת הן השבתו של הביטחון היחסי לאזרחי המדינה והן יכולת של המדינה לשוב ולקלוט את פליטיה. עם שליטתה של ממשלה ריבונית הנהנית מתמיכתן של ממשלות מערביות נראה כי תהליך השיקום וההתייצבות הולך ומתחזק וכי אין עוד להימנע מהחזרתם של תושבי חוף השנהב למדינתם. תמונת מצב זו מתחזקת אף נוכח הערכת משרד החוץ ושגרירות ישראל בחוף השנהב אשר התרשמו מהדברים כהוויתם וקבעו כי ככלל חוף השנהב הינה מדינה בטוחה לחזור אליה גם אם באזורי פריפריה קיימים עדיין עימותים מקומיים ספוראדיים. יתרה מזאת, עולה כי נציבות האו"ם לפליטים גם אם איננה ממליצה על השבת הפליטים, היא אינה חולקת על עמדתה העקרונית של ישראל לפיה ניתן לסיים את מדיניות אי ההרחקה ביחס לאזרחי חוף השנהב השוהים בישראל. גם לא מצאתי עיגון בהנחיות נציבות הפליטים של האו"ם מיום 15.6.12 לטענות העותרים. אדרבה, הנחיות אלו נועדו ליתן קווים מנחים אודות הטיפול בבקשות פרטניות של מבקשי מקלט הטוענים כי נשקפת להם סכנה במדינת חוף השנהב. מטרת ההנחיות השזורה לכל אורכן, היא ליתן קווים מנחים באשר לטיפול בפליטים מחוף השנהב על פי "קריטריונים בינלאומיים רחבים על בסיס כל מקרה פרטני לגופו" (עמ' 4 במבוא, ועוד עמ' 15 בתחילת פרק III העוסק בהתאמה להגנה בינלואמית). במסגרת ההנחיות נתבקש ליתן את הדעת ביתר שאת לבני אדם המשתייכים לקבוצות שונות: קבוצות אתניות; חברי ותומכי מפלגות יריבות ויחידים שיש להם לפי הנטען קשרים עם ממשלתו של הנשיא לשעבר של המדינה; עיתונאים; יחידים שעל פי החשד יש להם קשרים עם הקבוצות המזוינות שתמכו בנשיא לשעבר; ונשים וילדים בנסיבות מיוחדות. לא נמצא, כאמור, אמרה לפיה יש במצב המדינה כדי ליתן הגנה קבוצתית לכל פליטיה. בית המשפט כבר פסק לא פעם, לאחרונה ממש, כי המצב הביטחוני בחוף השנהב איננו כזה המעמיד את אזרחי המדינה בסכנת חיים אם יוחזרו אליה (עת"מ (י-ם) 19734-01-12 Abdouulaye Coulibalaye נ' משרד הפנים, [04.03.12]; עת"מ (י-ם) 27790-02-12 אבובקר מורי נ' משרד הפנים, [25.03.12]; עת"מ (י-ם) 19887-04-12 Roland Kali Gbogou נ' משרד הפנים, [24.05.12]). יתר על כן, תשובת המשיב מנומקת ומפרטת את הבסיס עליו הושתתה החלטתו מיום 27.12.11. עולה כי החלטה זו מבוססת על נתונים משמעותיים ועל עמדת הגורמים המקצועיים, ביניהם הערכות משרד החוץ והשגרירות. הלכה מושרשת היא שכאשר עמדת הרשות מבוססת על חוות דעת מקצועית, היא בעלת משקל מיוחד, במובן זה שנטייתו של בית המשפט להתערב בה תהא מוגבלת יותר מן הרגיל (בג"צ 5785/03 גדבאן נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, [29.10.2003]); בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ"ד מה(3) 679). במקרה זה יש ליתן משמעות גם לעמדת נציבות האו"ם לפליטים ולעובדה שמדינת ישראל אינה היחידה שהלכה בדרך של סיום מדיניות אי ההרחקה. בנסיבות אלה המסקנה המתבקשת היא שהמשיב פעל תוך שיקול דעת ושקילת השיקולים הרלוונטיים. כך, לאור עמדת הגורמים המקצועיים המצביעה על היעדר סכנה לחייהם של כל נתיני חוף השנהב בכל רחבי המדינה, החלטת המשיב עמדה במתחם הסבירות ובמבחני המידתיות. לא למותר לציין כי המשיב הותיר את הדלת פתוחה בפני הגשת בקשות פרטניות אשר תישקלנה לגופן בהתאם לנסיבות הספציפיות. משכך אין עוד בסיס לטענת העותרים כי קיימת חובה להמשיך במדיניות ההגנה הקולקטיבית. למעלה מן הצורך אעיר כי באשר לסבירות פרק הזמן שניתן לצורך עזיבתם הוולונטארית של העותרים את ישראל, מצאתי כי יש לקבל את טענות המשיב. טענת העותרים היא טענה כללית בדבר חוסר סבירות, בעוד תחתיה חוסים עותרים רבים בעלי נסיבות שונות, לפיכך לא ניתן לקבוע כי פרק זמן של שלושה חודשים שניתנו להם איננו סביר ככלל כלפי כל העותרים. כן יש לקבל את טענת המשיב כי העותרים ידעו כי לא יבוצעו פעולות להרחקתם מישראל באופן זמני בלבד לפיכך עם השתפרות המצב במדינתם עוד באפריל 2011 היה עליהם לדעת כי מדיניות זו עשויה להשתנות בכל רגע נתון. לפיכך טענת העותרים נדחית אף בעניין זה. דוד מינץ גם לא מצאתי מקום להורות על עיכוב פעולות האכיפה עד להגשת הבקשות הפרטניות מטעם מי מהעותרים. בעניין זה גם ייאמר בשולי הדברים כי בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) ביקש ביום 2.5.12 לקבל את רשימת העותרים שהגישו בקשות פרטניות. בתגובה שניתנה רק ביום 20.6.12 נאמר כי כל אחד מהעותרים ביקש בעבר הגנה בשל המצב בארצו. על פי מה שנאמר, חלק מהבקשות נדחו, חלקן עדיין פתוחות, וקיימים מספר עותרים שהגישו עתירות מנהליות כנגד החלטות המשיב וסוכם עמם כי יוכלו לעתור בשנית כנגד דחיית בקשתם לאחר הדיון בעתירה זו. נוכח התוצאה כאן, חזקה, אפוא, על המשיב שיעמוד במוסכם עם אותם עותרים ויאפשר להם לעמוד על זכויותיהם. נוכח כל אלה העתירה על כל רבדיה נדחית. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפנים