דוגמא להחלטה בנושא האם פוסקים שכר טרחה בהגשת תביעה ייצוגית שנדחתה: המבקש הגיש בשנת 2008 בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד המשיב (להלן: גם "המדינה" או "צה"ל"). הבקשה התייחסה לפרמיות ביטוח חיים ופרמיות ביטוח תאונות אישיות שנגבות מגמלאי צה"ל. המבקש טען כי פרמיות אלה נגבות על ידי ניכויין מהגימלה החודשית על ידי צה"ל, ללא קבלת אישור של הגמלאים. בהחלטה מיום 5.9.2010 (שתכונה להלן: "ההחלטה"), נדחתה בקשת המבקש להכיר בתובענה הייצוגית ביחס לפרמיות ביטוח חיים, ואילו בקשתו ביחס לפרמיות לגבי ביטוח תאונות אישיות - התקבלה. ביום 13.8.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 7373/10 ובבר"ם 1308/11 [] בערערורים שהוגשו על ההחלטה הנ"ל. בית המשפט העליון קבע כי תביעת המבקש אינה באה בגדר פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות שענייני תביעה נגד רשות "להשבת כספים שגבתה שלא כדין כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". לכן בוטלה ההחלטה מיום 5.9.2010 ביחס לאישור החלקי של התביעה הייצוגית. בית המשפט העליון (כב' השופט זילברטל) התייחס בפסק דינו לנושא של גמול לתובע ושכר טרחה לעורך דינו וקבע: "אינני סבור שראוי כי בית משפט זה ידון, לראשונה, בבקשת הערער לפסוק לו גמול הולם, ולפסוק לבא כוחו שכר טרחה, עניין שתחילה אמור להתברר בבית משפט קמא, ככול שתוגש בקשה מתאימה". בבקשה הנוכחית עותר לכן המבקש כי בית המשפט יפסוק לזכותו גמול, וכן כי ייפסק שכר טרחה לזכות בא כוחו. לטענתו, הוא זכאי לגמול ולשכר טרחה, לאור השינויים שקרו ביחס לטיפול המדינה בפוליסות הביטוח נושא התובענה, כתוצאה מהגשתה של התובענה. לגישת המבקש, לאחר הגשתה של התביעה דנן, ובעקבות ההחלטה, החל צה"ל לראשונה מאז שנת 1963 לפנות לגמלאים ולעדכן אותם בנושא הביטוחים הקבוצתיים (הן ביטוח חיים והן ביטוח תאונות אישיות), והאפשרות לבטלם. ביום 30.3.2011, כשבעה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה בה אושרה חלקית הבקשה להגשת תביעה ייצוגית, פנתה "חבר משרתי הקבע והגמלאים בע"מ" לכול עמיתיה, והודיעה להם כי פוליסת ביטוח תאונות אישיות תסתיים ביום 31.3.2011, וכי "נדרשת הסכמה של המבוטח להמשיך להיות מבוטח" (נספח ד' לבקשה דנן). ביום 30.3.2011 פנתה חבר שוב לעמיתיה (במסמך שצורף כנספח ה' לבקשה), והודיעה להם כי נפלה טעות באיגרת נספח ד'. גם באיגרת זו חזרה חבר וציינה כי נדרשת הסכמת המבוטח להוסיף להיות מבוטח. דברים דומים נאמרו באיגרת נוספת שנשלחה למבוטחים בחודש אפריל 2011 (נספח ו'), וכן גם בנספח ז' לבקשה, מיום 7.4.2011. ביום 31.8.2011 הודיעה חבר כי תקופת המעבר לביטוח תאונות אישיות הוארכה ליום 30.9.2011 (נספח ח'). מיוני 2011 ואילך פרסמה חבר בחוברות שנשלחו לעמיתיה כי "אם לא תבקש להצטרף, לא תבוטח" (נספח ט'). המבקש הוסיף כי גם הפוליסה עצמה כללה תנאי מפורש על פיו הצטרפות עמיתים היא על פי הסכמה מפורשת בכתב או בכול צורה מתועדת אחרת של העמית מראש. בכול הקשור לביטוח חיים הוחלט - כך טען המבקש - להמשיך בנוהג של צירוף מבוטחים כבררת מחדל, תוך הדגשה כי "ניתן לצאת בכול עת" מהביטוח. המבקש טען כי המדינה הודתה בבית המשפט העליון כי התביעה דנן, והבקשה לאשרה כתביעה ייצוגית הביאה לשינוי בכול נושא ניכוי פרמיות הביטוח. המבקש טוען כי בית המשפט רשאי לפסוק גמול ושכר טרחה לתובע במקרים בהם התובענה לא אושרה כייצוגית, אך הביאה תועלת לקבוצה ושירתה את אכיפת החוק. בית המשפט מוסמך לעשות כן מכוח הוראת סעיף 22(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. לשיטתו של המבקש, בית המשפט פוסק גמול ושכר טרחה באותם מקרים בהם המדינה מודיעה על חדילת גבייה, בהתאם לס' 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, וכך יש לנהוג לכן גם במקרה דנן בהיקש מההסדר שנקבע בס' 9(ב) הנ"ל. המבקש הפנה בהקשר זה להלכה שנקבעה בעע"מ 2395/07 אכדיה ספוטוור נ. מדינת ישראל,. המבקש הדגיש כי התביעה לא אושרה כייצוגית משום שבית המשפט העליון קבע כי פריט 11 לתוספת השנייה בחוק אינו חל. יחד עם זאת, מדובר בפעם הראשונה בה בית המשפט העליון נדרש לפרשנותו של פריט 11 לתוספת השנייה, ובהליך דנן נקבעה אם כן הלכה חדשה של בית המשפט העליון. המבקש אף טען כי מפסק דינו של בית המשפט העליון עולה גם כי לו היתה התביעה מוגשת מכוח פריט 10, אין זה מן הנמנע כי היא היתה מתקבלת. על כל פנים, בית המשפט העליון קבע כי המבקש "'הציף' ליקויים מסוימים בהתנהלות המשיבה בענין הפרמיות". המבקש אף הפנה לדברים שנאמרו בפסק דינו של בית המשפט העליון לפיהם המדינה אינה יכולה "להיכנס" למשכורתו של עובד שלה, וליטול ממנה כספים. המבקש הפנה לבקשה נוספת לאישור תביעה ייצוגית שהוגשה על ידי מר ניידורף. בקשה זו התייחסה לאותה פוליסה עצמה, ומר ניידורף בקש בה כי בית המשפט יורה על השבת פרמיית ביטוח החיים שנגבתה ממשרתי הקבע. טענות ההגנה של צה"ל באותו ענין היו דומות לאלה שהועלו במסגרת התביעה דנן. בית המשפט הציע לצדדים במהלך הדיון המקדמי הסדר לפיו יודע למשרתי הקבע כי הם רשאים לפרוש מהביטוח,ואילו משרתי קבע חדשים יוכלו להסדיר את המשך הביטוח או הפסקתו. בעקבות הצעה זו התנהל משא ומתן בין הצדדים, שבסיומו התקבלה ההצעה. בית המשפט פסק לזכות התובע סכום של 100,000 ₪ כגמול, וכן פסק שכר טרחה בסכום של 450,000 ₪ לבאי כוחו. המבקש טען כי העבודה שהושקעה במקרה זה לא נפלה מזו שבענין ניידורף, ואף היתה רבה יותר. לכן, יש לפסוק לזכותם גמול ושכר טרחה שלא יפחת מהשיעור שנפסק בענין ניידורף הנ"ל. המדינה הגיבה לבקשה. לטענת המדינה, היא לא בחרה להודיע על הפסקת הגבייה בהליך דנן, מתוך אמונתה בצדקת טענותיה. ואכן בסופו של דבר בקשת האישור נדחתה על ידי בית המשפט העליון. המדינה טענה כי הבקשה הוגשה בניגוד לאינטרס של חברי הקבוצה - גמלאי צה"ל, אשר נהנו מפוליסת ביטוח חיים ייחודית, וכך גם מפוליסת תאונות אישיות. לאורך השנים המדינה אף הודיעה לגמלאים בתלוש המשכורת שלהם על האפשרות להפסיק את הביטוחים, ואף שלחה איגרת לגמלאים ביחס לכך. רק גמלאים ספורים בקשו לנצל את זכותם ולהפסיק את הביטוח. המדינה טענה לכן כי המבקש לא הביא כל תועלת לקבוצה. למבקש - כך נטען - כלל לא היתה עילת תביעה אישית. גם העובדה כי המדינה חתמה בחודש אפריל 2012 על פוליסות ביטוח חדשות, אינה קשורה לתביעה דנן. לגישת המדינה, פוליסות הביטוח הסתיימו במועד זה. המצב החוקי השתנה מאז החתימה על הפוליסות הקודמות בשנת 1988, ולכן נדרשה היום הסכמה של המבוטחים. הפוליסות הותאמו בשל כך למצב החוקי העדכני. המשיב טען כי השיקול המרכזי אליו מפנה המבקש - נלקח בחשבון על ידי בית המשפט העליון, כאשר בית המשפט העליון נמנע מלחייבו בהוצאות חרף העובדה שעמדתו נדחתה, וזאת לאור העובדה שהוא "הציף מספר ליקויים" בהתנהלות המשיב. המשיב אף טען כי האיגרות אליהן מתייחס המבקש אינן קשורות למשיב, אלא מדובר בפרסומים של "חבר" ושל "צוות", שהם ארגונים אוטונומיים, ואינם גופים השייכים למדינה. ההפניות בבקשת המבקש לחוות הדעת של כב' המשנה לנשיא השופטת נאור, הן הפניות לדברים שנאמרו למעלה מן הצורך, משום שלגופו של ענין הסכימו כל שופטי ההרכב שדין הבקשה להידחות. המשיב הוסיף והדגיש כי השינוי בפוליסות ביטוח תאונות אישיות, אינו קשור לתביעה. המדינה לא נתנה כאמור הודעה על חדילת גבייה. המדינה אף אינה חתומה על פוליסות הביטוח והיא אינה צד להן. לכן, אין מקום לקבוע כי המדינה "שינתה את דרכיה" כפי שטען המבקש. המדינה הדגישה בסיכומים שהיא הגישה לבית המשפט העליון כי ככול שישונו פוליסות הביטוח לרבות ביטוח החיים, הדבר נובע משינויי החקיקה לאורך השנים ושינוי המצב המשפטי לעומת שנת 1988. גם בהודעת החדילה שמסרה המדינה בתביעתו של מר ניידורף שנזכרה לעיל, היא ציינה זאת. המדינה אף ציינה כי יש לקחת בחשבון במסגרת השיקולים ביחס לשכר הטרחה והגמול, את העובדה כי אלה ישולמו מהקופה הציבורית. באשר לתביעת ניידורף, טענה המדינה כי שם היה מדובר בהודעת חדילה, שלאחריה הצדדים הגיעו להסדר פשרה. מובן כי לא ניתן לחייב גוף שהיה צד להסדר פשרה - להחיל אותו הסדר בתיקים אחרים. ודאי שכך הוא הדבר כאשר מדובר בתיקים שונים בתכלית, שכן משרתי הקבע לא יכלו להשתחרר מהביטוחים, זכות שעמדה לגימלאים. עוד צוין כי חלק משכר הטרחה והגמול ששולמו בתביעת ניידורף, שולמו על ידי חברות הביטוח, והמדינה נשאה בהם יחד עם "חבר" ו"צוות". דיון כפי שהובהר לעיל, המבקש במקרה דנן, עותר כי בית המשפט יפסוק לזכותו גמול ושכר טרחה לעורכי דינו, למרות שהבקשה לאישור תביעה ייצוגית שהוגשה על ידיו, נדחתה בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון. אין חולק כי בנסיבות מיוחדות בית המשפט רשאי לעשות כן. יחד עם זאת, מדובר כמובן בחריג, ויש לבחון האם הנסיבות דנן מצדיקות פסיקה חריגה כזו. כפי שעולה מטענות הצדדים, השיקול המרכזי שיש לקחת אותו בחשבון בהקשר זה, מתייחס לשאלה האם הועילה הבקשה - הגם שנדחתה - בשינוי המצב הקיים, באופן ששיפר את מצבה של הקבוצה לעומת המצב שהיה קיים קודם להגשתה. בהקשר זה, קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כאשר המבקש טוען כי המשיב שינה את התנהלותו בהתייחס לפוליסת ביטוח תאונות אישיות לגמלאי צה"ל כתוצאה מהגשת הבקשה. מנגד, המשיב טוען כי אין קשר בין הגשת הבקשה לבין השינוי בפוליסות, וכי השינוי נבע מהעובדה שהמצב החוקי השתנה לעומת המצב שהיה קיים במועד ההתקשרות בפוליסה המקורית, לפני 25 שנים בערך, בשנת 1988. הצדדים הפנו את בית המשפט גם לאמרות שונות של בית המשפט העליון, מהן עולה כי המבקש אכן הצביע על התנהלות בלתי תקינה של המשיב - שנטל כספים מהגמלאים ללא הסכמתם (כך עולה לגישת המבקש מחוות הדעת של כב' המשנה לנשיא, השופטת נאור), ואמרות מהן עולה כי לו היתה הבקשה מבוססת על פריט אחר לתוספת לחוק תובענות ייצוגיות, יתכן כי היא היתה מתקבלת. יחד עם זאת, יש לציין בהקשר זה כי אין מחלוקת כי בסופו של דבר, הבקשה כפי שהיא הוגשה על ידי המבקש, לא התקבלה על ידי בית המשפט. עוד יש לציין כי המבקש הפנה גם לדבריו של כב' השופט זילברטל, שקבע כי המבקש "הציף" ליקויים מסוימים בהתנהלות המשיב. יחד עם זאת, ענין זה נלקח בחשבון על ידי בית המשפט העליון בפסק דינו, כאשר כתוצאה מכך לא הטיל בית המשפט העליון הוצאות לחובת המבקש במסגרת פסק דינו. הצדדים התייחסו שניהם גם לעובדות פסק הדין בענין ניידורף. כפי שפורט לעיל, המבקש טען כי מדובר במקרה דומה, וכי לכן הוא זכאי לגמול ושכר טרחה בשיעור שלא יהיה נמוך יותר מזה לו זכה מר ניידורף. מנגד, המשיב הדגיש את ההבדלים בין המקרה דנן לבין המקרה נושא תביעת ניידורף. ראשית, בענין ניידורף, הקבוצה כללה את משרתי הקבע בצה"ל, שלא עמדה להם האפשרות לבטל את פוליסות הביטוח - בניגוד לגמלאי צה"ל המרכיבים את הקבוצה בשמה תבע המבקש דנן. בנוסף, באותו ענין המדינה הודיעה על חדילת גבייה, ואף הגיעה להסכם פשרה עם המבקש. כמו כן, התשלומים למר ניידורף לא שולמו רק על ידי המדינה אלא על ידי גורמים נוספים. לאחר עיון במכלול הטענות, אני סבורה כי יש לזכות את המבקש בגמול בסכום של 20,000 ₪ ואת באי כוחו בשכר טרחה בסכום של 60,000 ₪. הסכומים הללו מביאים בחשבון את העובדה - שצוינה על ידי בית המשפט העליון - כי המבקש חשף ליקויים מסוימים בהתנהלות המשיב. אין חולק כי לאחרונה נערכו שינויים בפוליסות ביטוח תאונות אישיות של המשיב, וחרף עמדת המשיב לפיה הדבר נבע רק מהשינוי במצב החוקי - הרי לאור לוחות הזמנים אין לשלול את האפשרות כי גם הגשת הבקשה על ידי המבקש תרמה לשינוי זה. מאידך גיסא, אין להתעלם מהעובדה כי המבקש ניהל הליך שלא צלח בסופו של דבר - בעוד המדינה עמדה על עמדתה, שהתקבלה בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון. לענין זה יש משמעות בין היתר בהשוואת המקרה דנן לתביעת מר ניידורף. עוד יש לקחת בחשבון - כפי שהובהר לעיל - כי בית המשפט העליון נמנע מפסיקת הוצאות לחובת המבקש, ואף לענין זה ישנה משמעות במכלול השיקולים. סוף דבר - כפי שצוין לעיל, המשיב ישלם למבקש גמול בסכום של 20,000 ₪ ולבא כוחו - שכר טרחה בשיעור של 60,000 ₪. שאלות משפטיותתביעה ייצוגיתשכר טרחה