דמי שימוש ראויים במחסן

דוגמא לפסק דין בנושא דמי שימוש ראויים במחסן: עסקינן בתיק מאוחד הכולל את שתי התביעות שבכותרת, ואשר מתייחסות למבנה הנמצא ברחוב וואדי סאליב 11 בחיפה והידוע כחלקה 124 בגוש 10853 (להלן "המבנה"). התביעה הראשונה (ת"א 18893-06-10) עניינה פינוי/סילוק ידו של הנתבע משני מחסנים בהם מחזיק במבנה הנ"ל והתביעה השנייה (ת"א 11359-04-11) עניינה תשלום דמי שימוש ראויים ו/או דמי שכירות בגין אחד המחסנים. יצוין, כי במהלך ניהול התיק, הודיע ב"כ התובעים כי התובע מס' 1 (להלן: "ריאד") איתר הסכם בכתב לגבי אחד המחסנים, כך שלמעשה אין חולק בדבר מעמדו של הנתבע כדייר מוגן ביחס למחסן זה. בנוסף, מסיכומי התובעים עולה, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, כי התביעה הראשונה צומצמה על ידם למחסן אחד בלבד - זה שלטענתם מוחזק על ידי הנתבע שלא בדיירות מוגנת, כך שבעצם המחלוקת בסופו של יום מתייחסת למחסן אחד בלבד הן לגבי פינויו והן לתשלום דמי שימוש ראויים. התביעה הראשונה (פינוי) בכתב התביעה נטען, כי התובעים 1 - 3 הנם אחים המתגוררים בארה"ב ולהם זכויות בעלות בחלקים מסוימים במבנה. חלק מזכויותיהם רשום על שמם כמפורט בנסח הרישום שצורף לתביעה וחלק קיבלו מכוח זכותם בעיזבון אביהם המנוח פוואז חסן אלסעד (להלן "המנוח פואז"). לתובעים אלה אח בשם זיאד אשר התגורר בארה"ב ונפטר שם ביום 8/7/09 והם, ביחד עם אח זה, היורשים היחידים של אביהם המנוח. עוד נטען, כי התובעים 7,8 קיבלו זכויותיהם במבנה מאביהם המנוח תופיק עבד אלוהאב ונרשמה לטובתם הערת אזהרה כמפורט בנסח הרישום הנ"ל. התובעים 5,6, 9 -12, הינם בעלי זכויות קנייניות במבנה כמפורט בנסח הרישום הנ"ל. התובע 13 הינו עיזבון המנוח מוחמד עבד אלוהאב אלסעד והוא מיוצג בתביעה זו ע"י אלמנתו הגב' הודא אלשנטי. בתביעה מצוין עוד, כי למנוח פואז היה שותף (בזמנים הרלוונטיים) שהינו אחיו סעד בן חסן סעד (אגבאריה) אשר נפטר ביום 19/8/97 (להלן "המנוח סעד") ואשר היה רשום כבעלים של חלקים מסוימים במבנה. מנוח זה היה פסול דין ואחיו (המנוח פואז) היה אפוטרופסו עד לשנת 1984 ולאחר מכן מונה לו אפוטרופוס אחר שהינו אחיינו. התובעת מס' 4 הינה מי שרכשה את זכויותיהם של התובעים 5 - 13 במבנה וכן של חסן פאייז חסן סעד אגבאריה ופארוק חסן סעד אגבאריה. נטען, כי תובעים 5 - 13 נכללו בתביעה זו לגבי התקופה שבין 1/1/98 עד לתאריך הסכם הרכישה ביום 3/10/09. על פי התובעים, הנתבע מחזיק ומשתמש בחלק מהמבנה, כשלטענתו חלק זה משמש שני מחסנים למקררים וציוד כללי למטבחים ומאפיות. שטח כל מחסן הוא כ - 40 מ"ר. בהתכתבות שנוהלה בין ב"כ הצדדים עובר להגשת התביעה, ולאחר שהנתבע נדרש לפנות את שני המחסנים וכן לשלם את דמי השכירות ו/או דמי שימוש ראויים בעבורם, טען הנתבע כי שילם לריאד דמי שכירות עד לשנת 1998 וכי דמי השכירות המוסכמים עבור שני המחסנים הינם סך של 3,600 ₪ לשנה. הנתבע גם צירף המחאה בסך 25,200 ₪ בגין דמי שכירות שני המחסנים ביחס לשבע השנים האחרונות (המחאה זו הוחזרה לנתבע משלא הסכים כי תהווה תשלום על חשבון בלבד. עוד נטען, כי הנתבע נדרש להציג את כל המסמכים על פיהם טוען כי מעמדו דייר מוגן וכן להציג אישורים בדבר תשלום מיסים לעירייה, אך הלה לא שעה לדרישה זו. התובעים טוענים, כי הנתבע התעלם מזכויותיהם של יתר השותפים במבנה, מנצל לרעה את שהות התובעים 1 - 3 בחו"ל, מסרב לשתף פעולה עם התובעת 4, מתעלם מזכויותיה במבנה ואינו נעתר לדרישתה לתשלום דמי השכירות ו/או דמי השימוש הראויים. עוד נטען, כי נגד הנתבע הוגשה לבית הדין לשכירות תביעה לתשלום דמי השכירות בתיק ש' 42859-03-10 (להלן: "התביעה בבית הדין לשכירות"). בכתב ההגנה נטען, כי כל עוד לא הוצא צו קיום צוואה או צו ירושה, הרי שלתובעים 1 - 3 אין זכויות בירושת אביהם המנוח. לגבי התובעים 7 - 8 נטען שאין בנסח הרישום להעיד על בעלותם במבנה ושהערת האזהרה הנטענת אינה מעידה על זכויות כי אם על התחייבות לביצוע עסקה. כך גם לגבי התובעת 4 אשר לטובתה נרשמה הערת אזהרה בלבד. לגבי התובע 13 נטען, כי כל עוד לא הוצא צו ירושה או צו קיום עיזבון או מנהל עיזבון, הרי שלא ניתן לייצגו ומשכך אין הנתבע יכול להיתבע ע"י תובע זה ו/או מי מטעמו. הנתבע טוען, שהמנוח פואז פעל על פי סמכויות שהיו בידו ושגם אם יוכח שלא כך היו פני הדברים, הרי שבהתאם לחוק רשאים הוא ואחר כך בנו, ריאד, להשכיר לנתבע את המחסנים הנ"ל וזאת בהיותם עונים להגדרת בעל בית על פי חוק הגנת הדייר. לפי הנתבע, הרי הוא דייר מוגן בשני המחסנים במבנה ושאת מעמדו זה רכש בחוזי דיירות מוגנת; האחד משנת 1991 עת רכש את זכויותיו של הדייר המוגן הקודם טויטו שלמה וזאת כנגד תשלום דמי מפתח לדייר היוצא ולבעל הבית דאז ריאד; והשני משנת 1995 גם הוא לאחר תשלום דמי מפתח לריאד וזאת בכך ששיקם/שיפץ את המחסן תוך שהוסכם שהשקעתו בשיפוץ זה תבוא כדמי מפתח כהגדרת מונח זה בחוק ושהנתבע לא יישא בהוצאות הארנונה שיחולו על בעל הבית. לפי הטענה, שטח כל מחסן הינו כ - 40 מ"ר. עוד נטען, כי משבחרו התובעים להגיש נגד הנתבע את התביעה בבית הדין לשכירות, יש בכך משום הודאה כי הנתבע הוא דייר מוגן והתובעים מושתקים מלטעון ההפך מכך (הנתבע סבור שאי קבלת ההמחאה על ידי התובעים, תוך התנאה כי תהווה תשלום על חשבון, נעשה בחוסר תום לב ולצורך הגשת התביעה בדנן וכי אין התובעים זכאים לתשלום דמי שימוש ראויים ו/או דמי שכירות מעבר לסך של 300 ₪ לחודש אשר הנתבע העביר לידיהם). לעניין המיסים טוען הנתבע, כי לגבי המחסן הראשון שילם ומשלם הנתבע את כל מיסי העירייה המגיעים ממנו לרשויות המקומיות ואילו לגבי המחסן השני, הרי שלפי ההסכם בינו לבין ריאד, מיסים אלו חלים על בעל הבית וכאמור לעיל (הנתבע מבהיר, כי מאחר והמחסן היה הרוס ומוזנח ובכדי להקטין את נזקיו פנה ריאד אל הנתבע והסכים עמו כי זה האחרון ישכור את המחסן כדייר מוגן, ישקם אותו ויחזיקו סגור משך כל שעות היום מבלי שלט המעיד למי הוא שייך וכי כל היטלי הארנונה ישולמו לעירייה ע"י ריאד). למען הזהירות בלבד, טוען הנתבע, כי גם אם תוכח עילת פינוי כלשהי נגדו, הרי שהוא זכאי לסעד מן הצדק וזאת בהתחשב בכך ששילם דמי מפתח בין בכסף ובין בשווה כסף וגם בשים לב לזניחת התובעים את חובותיהם ובכלל זה החובה להשתתף בתיקונים יסודיים והחובה לאפשר לנתבע לשלם את שכר הדירה ו/או אי האכפתיות מצידם בכך שלא דאגו להשאיר בידי הנתבע כתובת ומיופה כוח לעניינים אלה. עוד נטען, כי המחסנים משמשים את הנתבע, שהינו אדם מבוגר, לפרנסתו ולפרנסת משפחות נוספות המועסקות על ידו. נטען, כי כל הפרה אם תמצא שנעשתה, איננה משולה לסנקציה החריפה של פינוי. התביעה השנייה (דמי שימוש) בתביעה השנייה נטען, כי לאחר מאמצים רבים ובהיותו של ריאד בארץ בחודש 11/10 הצליח הלה לאתר את ההסכם מיום 20/3/91 בין הדייר היוצא לבין הנתבע ולבין בעל הבית (להלן "ההסכם משנת 1991"), וזאת לגבי מחסן אחד בלבד. משכך, הוגשה הודעה מתאימה לבית הדין לשכירות בה עתרו להעביר את התביעה הנוגעת למחסן השני, לגביו לא נעשה הסכם, לבית משפט השלום, היא התביעה השנייה דנן. התובעים טוענים עוד, כי בעקבות החלטת בית המשפט מיום 5/12/10 (בתביעה הראשונה טרם איחוד הדיון), שלח הנתבע המחאה על סך 25,200 ₪ וזאת על חשבון דמי השכירות ודמי השימוש הראויים המגיעים עבור שני המחסנים ושלאחרונה שלח גם המחאה על סך של 5,400 ₪ בקשר לכך. עוד טוענים התובעים, שלאחרונה גילו , כי הנתבע פלש שלא כדין אל חלק הגובל עם אחד המחסנים, הרס אותו והרחיב את המחסן. זאת, ללא ידיעת ו/או הסכמת הבעלים של המבנה ואף מבלי שקיבל כל היתר ו/או רשות מהעירייה לביצוע עבודות אלו, מה גם שבכך נגרם נזק למבנה. לפי התובעים, הרי שהם זכאים לתשלום דמי שימוש ראויים החל מ - 1/1/98 ועד תאריך הגשת תביעה זו ושדמי שימוש אלה שוויים 15 דולר למ"ר לחודש, כמפורט בחוות דעתו של שמאי המקרקעין, מר אהרון ויסבלום (להלן: "שמאי התובעים") המצורפת לתביעה. בשל חוק ההתיישנות חסומים התובעים מלתבוע את דמי השימוש בעבור כל התקופה הנ"ל ולטענתם על הנתבע לשלם להם, בהתאם לחלקו של כל אחד מהם, דמי שימוש בסך של 182,952 ₪ עבור המחסן בו מחזיק וזאת לתקופה של שבע השנים האחרונות. בכתב הגנתו, טוען הנתבע, כי התובעים אינם יכולים לתבוע מעבר לתקופת ההתיישנות אשר חלה על כל מה שקדם ל - 8/4/04 ומשכך כל טענה לחוב קודם דינה להידחות. בכל הקשור לגובה דמי השכירות, נטען, כי אלה בדיוק בגובה הסכומים אותם שילם הנתבע בהיותו דייר מוגן ובהיות התשלום מוסכם. לחילופין, נטען, כי גובה דמי השכירות החופשיים הם לכל היותר 15 ₪ למטר כאמור בחוות דעתו של השמאי אריה סודית (להלן "שמאי הנתבע") המצורפת לכתב ההגנה. עדויות הצדדים מטעם התובעים העידו ריאד, התובעת 4 (להלן "עבלה"), בנה של התובעת 4 מחמוד סעאדה (להלן: "מחמוד" ) ושמאי התובעים, מר אהרון ויסבלום (לגבי חוות דעתו מיום 14/10/10). מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו ושמאי הנתבע, מר אריה סודית (לגבי חוות דעתו מיום 9/1/11). הנתבע גם הגיש תצהיר של עד מטעמו, מר יוסף כהן, אלא שהוא ויתר על העדתו ומשכך הוריתי שלא אתייחס לתצהיר זה. מלבד העדים הנ"ל, הובאו לעדות שני נציגים של עיריית חיפה; הגב' מירב מאיר ממחלקת חיובי ארנונה, באמצעותה הוגשה תעודת עובד ציבור (ת/1), ומר מיכאל קיסלב. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהופעתם בפניי ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבל את תביעת הפינוי (היא התביעה הראשונה שצומצמה כאמור למחסן אחד בלבד) ולקבל בחלקה את התביעה הכספית (היא התביעה השנייה). תביעת הפינוי תביעה זו כאמור עניינה פינוי הנתבע מהמחסן השני, זה שע"פ הטענה מוחזק על ידו שלא כדין ושלא בדיירות מוגנת. הנתבע טוען שלא הוכחו זכויות התובעים במבנה וכי מעמדו במחסן זה הוא של דייר מוגן מכוח הסכם שכירות לדיירות מוגנת שערך כביכול עם ריאד בשנת 1998. נוכח טענות אלו של הנתבע, מוטל תחילה על התובעים הנטל להוכיח את זכויותיהם במבנה/מקרקעין, שכן תביעת הפינוי שואבת את כוחה מזכויותיהם של התובעים שבלעדיהן אין. בשים לב לחומר הראיות שהונח בפניי ובכלל זה נסח הטאבו שצורף לתביעה, מסמכי הרכישה, ייפויי הכוח השונים ומסמכי הירושה, יש לקבוע כי התובעים הוכיחו את זכויותיהם במבנה וכאשר בכל הנוגע לתובעים 5 - 13 זכויותיהם נוגעות לתקופה מ- 1/1/98 ועד תאריך הסכם הרכישה עם עבלה ביום 3/10/09. בכגון דא, אין להסכים למצב, בו אדם שנכנס למקרקעין מכח הרשאה של פלוני, יעלה בשלב מאוחר יותר טענה שאותו פלוני שהכניס אותו לנכס, אינו בעל הזכויות בו. הנתבע טוען כי המנוח פואז ובנו ריאד פעלו על סמך הסמכויות שהיו להם והיו רשאים להשכיר לו את המחסנים. אם כך, לא תשמע טענה מצידו של הנתבע כי על התובעים או מי מהם (וכאשר זכויותיהם; בין אם זכויות בעלות ובין אם מכח הסכם רכישה שעל פיו נרשמו הערות אזהרה, עולות מהמסמכים שהונחו בפניי) להוכיח את בעלותם במחסנים. לכל הפחות, כאשר ריאד הוא אחד התובעים (כמו גם שתי אחיותיו מכח היותם יורשי המנוח פואז) הרי כל טענה של הנתבע בעניין זה, דינה להידחות. מכאן עובר הנטל לשכמו של הנתבע להוכיח זכותו הנטענת במחסן. דא עקא, שהנתבע לא עמד בנטל זה. טענתו למעמד של דייר מוגן במחסן לא הוכחה ודינה דחייה. הנתבע לא הוכיח קיומו של הסכם שכירות בכתב לגבי המחסן השני. מעבר לעובדה שהסכם כזה אינו בנמצא, הרי שעדותו של הנתבע בעניין זה לא הותירה עליי רושם אמין ולא מצאתי לסמוך עליה. כך למשל, העלה הנתבע מספר גרסאות לגבי המועד בו נחתם כביכול ההסכם. תחילה טען שהיה זה בשנת 1995, לאחר מכן שינה זאת לשנת 1998 (לאור טענת ריאד כי בשנת 1995 כלל לא היה בארץ) ובהמשך אף העיד "95' לא זוכר וגם 98'...יכול להיות שכן...אני זוכר שזה היה מתי שהוא היה פה" (עמ' 64 לפרוט' הדיון). כך גם טענתו בדיון, כאילו ריאד החתים אותו על הסכם השכירות מבלי שנתן לו עד היום עותק מההסכם, אינה מתיישבת עם טענתו המוקדמת בתצהיר לפיה "עברו שנים רבות ואני לא מצליח למצוא העתק של החוזה" (טענה ממנה משתמע שכביכול ההסכם היה ברשותו ושכיום אינו מצליח למוצאו). כך, טענתו בדיון כאילו לא הרחיב ולא הגדיל את המחסן אינה מתיישבת עם טענתו בתצהיר לפיה בשנת 1998 קיבל מריאד (כשזה היה בארץ) רשות להרחיב את המחסן. טענות הנתבע להסכמות כאלה ואחרות עם ריאד ביחס לתנאי השכירות של המחסן, כמו גם הטענה לתשלום דמי מפתח בדרך של שיפוץ המחסן וכאשר הבעלים הוא זה שמשלם את מיסי העירייה, , אין להן על מה לסמוך. הנתבע לא הציג כל ראיה להסכם בינו לבין ריאד לפיו יהפוך לדייר מוגן במחסן ו/או שהשקעותיו הנטענות תחשבנה כתשלום דמי מפתח, וממילא גם לא הוצגו ראיות כלשהן לגבי השיפוץ ו/או שיעור דמי השכירות הנטענים. בהעדר כל הוכחה ולאור התרשמותי מצאתי לדחות גרסתו של הנתבע, לעניין השיפוץ ולעניין ההסכמות להן טוען עם ריאד. היתלות הנתבע על התנהלות ריאד ו/או שאר התובעים במהלך השנים, כמי שזנחו כביכול את טענותיהם כלפיו, אין בה כדי לסייע לו בטענתו לדיירות מוגנת. בהקשר זה, טוען הנתבע, בין היתר, כי איש מבין הטוענים כיום לבעלות על המבנה לא פנה אליו בדרישה כלשהי משך השנים, כי עד לשלב מסוים שילם לריאד דמי שכירות ושהסיבה בגינה הפסיק לעשות כן הייתה עזיבתו של זה האחרון לחו"ל מבלי להשאיר הנחיות ו/או איש קשר מטעמו לגביית דמי השכירות ו/או לטיפול בעניינים אחרים הקשורים למבנה. דא עקא, טענות אלו של הנתבע, אין בהן כדי להקנות לו זכויות של דיירות מוגנת במחסן בבחינת יש מאין. גם אם נפלו פגמים בהתנהלות ריאד ו/או שאר התובעים לגבי ענייני המבנה כמו גם בנושא גביית דמי השכירות, וכבר עתה ייאמר כי אכן נפלו פגמים, עדיין אין בכך כדי לגרוע מעצם קיומה של עילת פינוי כנגד הנתבע מקום בו הודיעו התובעים על כוונתם זו (יש בכך, עם זאת, כדי להשפיע על התביעה הכספית, כפי שיפורט בהמשך). הוא הדין באשר לטענת הנתבע לפיה עצם הגשת התביעה ע"י התובעים בבית הדין לשכירות כמוה כהודאה בכך שהנתבע הוא דייר מוגן. אכן, בנסיבות העניין ולנוכח טענות התובעים, לא ברור מדוע הוגשה התביעה דווקא בבית הדין לשכירות, ואולם עצם פעולה זו של התובעים, גם היא אין בה כדי ליצור לנתבע זכויות במחסן בבחינת יש מאין. מה גם, שעניין זה בא על "תיקונו" בעצם הגשת התביעה הכספית ביחס למחסן השני "הלא מוגן" (היא התביעה השנייה) ואיחודה עם תביעת הפינוי בדנן. כך גם באשר לטענות הנתבע לפיהן מי שיזם את הגשת התביעה דנן, כמו גם תביעות נוספות נגד דיירים אחרים במבנה, הוא העד מחמוד ובנוגע להתנהלותו של עד זה באשר לסיבות להגשת תביעות אלה (כנטען בסעיפים 89 - 97 לסיכומי הנתבע). טענות אלה, פשיטא, אינן רלוונטיות לשאלת מעמדו של הנתבע במחסן. מעדותו של ריאד עולה, שבערך בשנת 1990 ביקש ממנו הנתבע לשכור את המחסן, וכי הוא אכן שכר אותו בשכירות בלתי מוגנת, וכאשר ההסכם לגביו היה בעל פה ושדמי השכירות עמדו על סך של כ - 100 דולר. ריאד מאשר, אפוא, שבזמנו היה אמנם הסכם לגבי המחסן, אלא שלדידו הסכם זה היה בע"פ, לשכירות חופשית בלבד, ובמועד אחר לגמרי מזה הנטען ע"י הנתבע (ריאד טען, כי מבחינה כרונולוגית המחסן "השני הוא דווקא הראשון"). בשים לב לדברים אלו, בהעדר הסכם בכתב לגבי המחסן ומשלא הוכיח הנתבע זכאותו הנטענת לדיירות מוגנת במחסן (והנטל עליו כאמור), יש לקבוע שגם אם נתקיימו יחסי שכירות בין ריאד לנתבע, הרי מדובר היה, לכל היותר, בשכירות חופשית בלבד שבאה על סיומה לפני זמן רב ולכל המאוחר מרגע בו התובעים ו/או מי מהם הביעו רצונם בפינוי הנתבע מהמחסן. ודוק, הבעת רצון שכזו מצד ריאד ו/או שאר התובעים, באה לידי ביטוי בכתב, במכתב התראה לפינוי המחסן מיום 4/2/10 (צורף כחלק מראיות התובעים בתיק) וגם בעצם בהגשת התביעה. אשר לטענתו החלופית של הנתבע שעניינה סעד מן הצדק, משנקבע שאין מדובר בדיירות מוגנת (אלא לכל היותר שכירות חופשית שנסתיימה כאמור), טענה זו ממילא אין לה מקום, כך שאין להעניק לנתבע סעד מן הצדק. השורה התחתונה היא, שיש לקבל את התביעה הראשונה ולהורות על פינויו של הנתבע מהמחסן השני. התביעה הכספית התביעה השנייה, כאמור, הינה תביעה כספית, בכל הנוגע למחסן הנ"ל (השני) ושימוש הנתבע בו. בכגון דא, אין חולק, שהנתבע מחזיק ומשתמש במחסן, כך שעליו לשלם דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים. באשר לתקופת התשלום, אין חולק, כי חלה התיישנות בכל הנוגע לתקופה הקודמת לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה (שני הצדדים מתייחסים בסיכומיהם למועד הגשת תביעת הפינוי כתאריך הקובע). משהוגשה התביעה ביום 10/6/10, משמע שעל תקופת התשלום להתייחס לתקופה מיום 10/6/03 ועד 10/6/10 (ראה סעיף קטן ב' בסיפא סיכומי התובעים וסעיף 50 בסיכומי הנתבע). בנוגע לגובה דמי השכירות, משדחיתי את טענת הנתבע לדיירות מוגנת במחסן, פועל יוצא הוא שיש לדחות גם את טענתו לדמי שכירות חודשיים בסך של 200 ₪ (מה גם שהטענה לא הוכחה כשלעצמה). כפי שפורט לעיל, לכל היותר החזיק הנתבע במחסן בתנאי שכירות חופשית, שפסקה זה מכבר. בנסיבות אלה, ברי, כי חלה עליו חובת תשלום דמי שכירות חופשיים/ראויים ביחס לתקופה הנ"ל. בעניין זה, הגישו הצדדים חוות דעת שמאיות, כל צד בתמיכה לגרסתו הוא. שמאי התובעים טוען לחישוב דמי השכירות לפי 15$ למ"ר בעוד שמאי הנתבע טוען לחישוב לפי 15 ₪ למ"ר. לאחר ששמעתי את שני השמאים והתרשמתי מעדותם ובשים לב למכלול הראיות שבתיק, מצאתי להעמיד את דמי השכירות החופשיים לחודש על סך של 20 ₪ למ"ר. להלן אסביר. בכל הנוגע לחוות דעתו של שמאי התובעים, סבורני, כי הערכתו מופרזת ואין לסמוך עליה. קביעתי זו נסמכת, בין היתר, על התייחסותו של השמאי למושכר כבית מלאכה ולא כמחסן, אישורו שדמי השכירות ביחס למחסן נמוכים יותר מאלה של בית מלאכה, אי ביקורו בתוך המחסן, עדותו בנוגע לשטח המחסן ("הפער בשטחים בחוות הדעת שלי לעומת השטחים המדודים, ככל שהם נכונים נובע מדבר אחד, אותו הכניסו לנכס ואותי לא, אני נאלצתי לנחש מתוך תשריטים ישנים ולא מדויקים את הפערים. בכל אופן זה לא משנה את גובה דמי השכירות הראויים פר מטר". עמוד 12 לפרוט' הדיון) והערכתו את שווי השכירות ביחס לשנים עברו בהסתמך אך על מידע כללי לגבי התנהגות השוק ("ש. תסכים איתי שאין לך שום חוזה מהשטח הספציפי הזה לשנת 2001 וכך גם עד שנת 2009 ת. אני מסכים; ... אין לי כעת חוזה שאני יודע וזוכר להצביע...יש לי נתונים פה על שנת 2010 ויש לי מידע כללי על התנהגות השוק". עמוד 9 לפרוט' הדיון). אני קובע, כממצא, שמדובר במחסן ולא בבית מלאכה ו/או חנות. לא מצאתי כל סיבה ו/או הצדקה להתייחס למקום כבית מלאכה ו/או חנות כאמור. הסברי שמאי התובעים בעניין זה (שמצידו נסמך על דברי "מזמין השומה", מבלי ביקור בתוך המחסן עצמו) וגם עדותו של מחמוד, אין בהם לשנות מקביעה זו שעולה בקנה אחד גם עם התמונות שהוגשו לתיק. בכל הנוגע לחוות דעתו של שמאי הנתבע, הגם שבאופן כללי עדותו של זה הותירה עליי רושם חיובי, סבורני, כי הערכתו נמוכה במקצת ובאופן שאינו משקף נכונה את השווי הראוי בדנן. בכגון דא, לא מצאתי שהסתמכות עד זה על הסכם השכירות הבלתי מוגנת ועל המסמך שכותרתו "הצהרה, אישור, התחייבות" (נ/10-נ/11), יש בה כדי לשמש אינדיקציה ברורה לגבי שווי דמי השכירות בדנן וזאת בשים לב, בין היתר, למיקום הנכסים ואי ציון שטחם/גודלם. לקביעתי, גובה דמי השכירות למ"ר, עולים על 15 ₪ כפי שהעריך שמאי הנתבע. לאחר שנתתי דעתי לחוות הדעת של שני השמאים ובשים לב להתרשמותי הכללית מעדותם, ועל דרך ההיקש מההסכמים השונים שהגישו הצדדים בנוגע לחלקים אחרים של המבנה ולנכסים אחרים מהאזור, ובשים לב לאופי השכירות של הנתבע, לאופי ומהות השימוש ולתיאור המושכר כפי שעולה מחוות דעת שמאי הנתבע, מצאתי על דרך האומדנה להעמיד את דמי השכירות החודשיים על סך של 20 ₪ למ"ר, קרי-תוספת של כ- 30% להערכת שמאי הנתבע. אתייחס כעת לשאלת שטח המחסן. בכתב התביעה נטען לשטח מחסן של 40 מ"ר (סעיף 12 בתביעה הראשונה וסעיף 8 בתביעה השנייה). עיון בכתב ההגנה, מעלה, שהנתבע אינו חולק על טענה זו (סעיף 18 בכתב ההגנה). עם זאת, בכתב סיכומיהם טוענים התובעים שיש לחשב את דמי השכירות הראויים לפי שטח של 58 מ"ר וזאת לנוכח קביעתו של שמאי הנתבע לפיה זהו שטח המחסן. סיכומי הנתבע שותקים ביחס לטענה זו של התובעים. מצאתי לקבל את טענת התובעים. אכן, בחוות דעתו, בהתייחסו לשטח המחסן השני, קבע שמאי הנתבע כי "שטח מדוד הינו כ - 58 מ"ר" (עמוד 5 לחוות הדעת). מעדותו של עד זה עולה, כי ביקר גם בתוך המחסן וביצע מדידה בפועל של שטחו. עוד עולה מעדותו, כי השטח האמור כולל את השטח המורחב של המחסן וכלשונו "במחסן השני מבחוץ נראה שבוצעה תוספת הרחבה שלה מחלל הפנים. כנראה שהיה קיר שהופרד...החלל הפנים של המחסן השני שהוא כ - 58 מ' נראה שהוא הורחב" (עמוד 52 לפרוט' הדיון). בעניין שטח המחסן שהורחב, הוכח בפניי שההרחבה בוצעה על ידי הנתבע (בשנת 1998 כפי שהוא עצמו מאשר בסעיף 37 לתצהירו) ואני דוחה את ניסיונו של זה לטעון אחרת בחקירתו הנגדית. למען הסר ספק, טענת הנתבע לפיה ההרחבה בוצעה בידיעתו ו/או הסכמתו של ריאד, לא הוכחה ויש לדחותה (יצוין שריאד הכחיש את הטענה). לא ראיתי צורך לקבוע מסמרות בשאלת גודל השטח המורחב ורק אציין שבעדותו בעניין זה העיד שמאי הנתבע "לעניות דעתי כ - 20 מ'". אין חולק, שביחס לתקופת התשלום הנ"ל הנתבע לא שילם דמי שכירות ראויים. לפי הנתבע, הרי שהפעם האחרונה ששילם דמי שכירות לפני הגשת תביעה זו, הייתה בשנת 1998 (לפי הטענה, מאז לא היה לו למי לפנות על מנת לשלם). בשים לב לקביעותיי לעיל, הרי שיש לחייב את הנתבע לשלם דמי שכירות ראויים ביחס לתקופה שמיום 10/6/03 ועד ליום 10/6/10, לפי עלות חודשית של 20 ₪ למ"ר וביחס לשטח מחסן של 58 מ"ר, סה"כ (מעוגל) 97,000 ₪. עם זאת, בנסיבות העניין, סבורני כי יהיה זה נכון לחייב הנתבע בתשלום דמי השכירות הראויים כאמור לעיל, ללא תוספת ריבית (היינו בתוספת הפרשי הצמדה בלבד). בעניין זה האחרון, מצאתי שהתנהלות ריאד ו/או שאר התובעים אינה מצדיקה פסיקת ריבית לזכותם. טענת הנתבע לפיה לא היה לו למי לפנות על מנת להסדיר עניינים אלה ואחרים הקשורים במחסן (כמו למשל עניין תשלום דמי השכירות), למצער בכל הנוגע לתקופה משנת 1998 ועד שנת 2010, התבררה כנכונה. ריאד אישר בעדותו, כי בזמן שהותו בארה"ב לא השאיר נציג כלשהו מטעמו שישמש כאיש קשר בינו לבין הדיירים והסבריו בעניין זה ("אם היתה להם בעיה הם יכלו ללכת לפתוח חשבון"; "שיחפש אותי וידאג לזה"), רחוקים מלשכנע. התובעים אינם יכולים לשבת ב"חיבוק ידיים" במשך שנים ולדרוש בשלב מאוחר יותר תשלומי ריבית (להבדיל מהצמדה) בנוסף לקרן החוב. בכתב סיכומיהם טוענים התובעים שיש "לחייב את הנתבע בתשלום מסי העירייה עבור הנכס הנ"ל וזאת בהתאם לדרישת עיריית חיפה" (סעיף קטן ג' בעמוד 15 לסיכומים). משלא עלתה דרישה זו במסגרת התביעה (הראשונה ו/או השנייה), לא הוכחה ולא הובאו נתונים אודותיה, ממילא אין לדון בה ויש לדחותה (התובעים אינם יכולים לתבוע בסיכומיהם סעדים נוספים מעבר לאלו שנתבעו על ידם במסגרת כתב התביעה). בקובעי זאת, לא התעלמתי מהאמור בסעיף 22 לתביעה הראשונה ו/או סעיף 25 לתביעה השנייה, שם נטען, בין השאר, לאי תשלום מסי עירייה, אלא שלצד טענה זו לא באה דרישה לסעד בעניין. מכל מקום, דרישת התובעים בדנן הינה כללית ביותר ולא הונחו בפניי כלים ו/או ראיות כלשהן בכדי לקבוע דבר מה בעניין זה (בכל הנוגע למחסן השני). סוף דבר השורה התחתונה אפוא היא, שאני מקבל את התביעה ומורה על סילוק ידו של הנתבע מהמחסן השני והשבתו לרשות התובעים וזאת בתוך 30 יום מהיום. לעניין דמי השכירות, התביעה מתקבלת בחלקה; אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים, באמצעות בא כוחם, את הסך של 97,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 10/12/06 (אמצע התקופה) ובניכוי החלק היחסי (כערכו היום) של הסכומים ששילם הנתבע במהלך ניהול המשפט, ככל שאלה מתייחסים למחסן נשוא תיק זה. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מודעת זכות ערעור לבית משפט המחוזי בתוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין. דמי שימושמחסן