עובדים טענו כי דרישות המעביד להפחתה בשכרם עומדים בסתירה לעקרון תום הלב ואמות מידה של סבירות, מידתיות והגינות. להלן פסק דין בערעור בסוגיית דרישת המעסיק להפחית שכר: פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט שמואל טננבוים ונציגי הציבור גב' אלטשולר ומר ישי, עב 9218/00; 9216/00; 9214/00; 9212/00), בו נדחו תביעות המערערים שעניינן: פיצוי בגין פיטורים שנעשו בניגוד להסכמים החלים על הצדדים ותוך הפרת חובת תום הלב וכן תביעות המערערים באשר לזכויות שונות אשר לטענת המערערים נשללו מהם על ידי ההסתדרות בתקופת עבודתם בפועל. 2. עיקרי עובדות המקרה, כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין קמא ומהמסמכים שבפנינו, הינם כדלקמן: א. המערערים נמנו על עובדי משרד מבקר ההסתדרות (להלן - משרד המבקר). המערער 1 (להלן: מר טנר) החל עבודתו בחודש פברואר 86', המערערת 2 (להלן: גב' רוזן) החלה עבודתה בחודש מרץ 77', המערער 3 (להלן: מר ורד) החל עבודתו בחודש פברואר 81' והמערער 4 (להלן: מר כרמי) החל עבודתו בחודש אפריל 96'. שכרו האחרון של מר טנר היה 24,290 ₪. שכרה האחרון של גב' רוזן היה 38,400 ₪. שכרו האחרון של מר ורד היה 45,000 ₪. שכרו האחרון של מר כרמי היה 21,000 ₪. ב. במסגרת פיטורי מאות מעובדי המשיבה, פוטרו גם המערערים. טנר, כרמי ורוזן פוטרו נכון ליום 15.8.99 ואילו ורד פוטר נכון ליום 15.10.99. עם פיטורי המערערים נסגר משרד המבקר. פיטורי הצמצום במשיבה בוצעו בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד מיום 23.12.98 (להלן - הסכם 98') אשר נחתם בין המשיבה לבין הסתדרות פקידים עובדי המינהל והשירותים, ועד עובדי בית נבחרי ההסתדרות והועד הארצי לעובדי המרחבים ומועצות הפועלים וכן, הסכם קיבוצי נוסף מיום 25.4.99 (להלן - הסכם 99') בין אותם צדדים. ג. ביום 23.5.99, נפגש יו"ר בית נבחרי ההסתדרות (להלן - בינ"ה), מר שלמה אביטן, עם שמונת עובדי משרד המבקר, ביניהם המערערים. על פי תרשומת שערך מר כרמי מאותה פגישה, הודיע מר אביטן למשתתפים, כי משרד המבקר יסגר ביום 31.5.99 וכי אין מניעה שעובדי הביקורת במשרד המבקר יקלטו בתקנים של משרד המבקר הפנימי במשיבה וזאת בתנאי שיסכימו להפחתה של 30-40 אחוז משכרם. יומיים לאחר אותה פגישה, נשלחו למערערים מכתבי פיטורים הנושאים את התאריך 25.5.99 ולפיהם, בהתאם להחלטת בינ"ה נסגר משרד המבקר ולפיכך יסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ביום 30.6.99, בתום תקופת ההודעה המוקדמת. עוד צויין במכתבי הפיטורים כי הזמנה לועדת שימוע בהתאם להסכם הקיבוצי תשלח בימים הקרובים. בעקבות מכתבי הפיטורים פנו המערערים לבית הדין האזורי בבקשה לצו מניעה נגד פיטוריהם (עב 911649/99 ; בש"א 200463/99). בדיון שהתקיים ביום 28.6.99 בבית הדין האזורי, הוסכם בין הצדדים כי המכתבים מיום 25.5.99 יחשבו כמכתבי הודעה על סגירת משרד המבקר ולא כמכתבי פיטורים. הואיל והצדדים הודיעו על רצונם למצות את ההליך הקבוע בסעיף 8 להסכם 98' שעניינו, הליכי סיום עבודה, נקבע כי ככל שהמשיבה תבקש לפטר את המערערים יפעלו הצדדים כך: המערערים לא ידרשו להתייצב לעבודתם, אולם משכורתם תשולם במלואה עד למיצוי ההליך, עניינו של כל אחד מהמערערים יובא לדיון בפני ועדת ההכרעה ולאחריה תשמר זכותו להביא עניינו בפני ועדת שימוע. נוכח הסכמת הצדדים נמחקה הבקשה לצו מניעה זמני. עניינם של המערערים הובא בפני ועדת ההכרעה וזו החליטה על הפסקת עבודתם. ביום 7.7.99 נשלחה לכל המערערים הודעה בדבר החלטת ועדת ההכרעה ועל פיה נקבע תאריך סיום העבודה ליום 8.8.99. ביום 20.7.99 הופיעו המערערים בפני ועדת השימוע. למחרת, ביום 21.7.99, הגישו המערערים בקשה נוספת למתן צווי מניעה זמניים נגד פיטוריהם (בש"א 200784/99). בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי ביום 22.7.99, הוסכם כי אם תחליט ועדת השימוע שלא לקבל את טענות המערערים, ייכנסו פיטוריהם לתוקף ביום 8.8.99, בכפוף לזכותם של המערערים לעתור לבית הדין כנגד פיטוריהם. יומיים לאחר הדיון בועדת השימוע פנה מר שי שני, נציב כח אדם במשיבה, טלפונית אל כל אחד מהמערערים והציע להם להשתלב בתקן פנוי במשרד המבקר הפנימי. את תשובותיהם של המערערים פירט מר שני במכתבו מיום 22.7.99 ליועצת המשפטית של המשיבה ועיקריו הינם: מר טנר היה מוכן לוותר על אחזקת רכב בלבד אך לא על תוספת המבקר. גב' רוזן לא היתה מוכנה לעבור לדרוג אקדמאי ללא תוספת מבקר. מר ורד היה מוכן לעבור לדרוג האקדמאים בתנאי שיקבל 3 דרגות נוספות. מר כרמי היה מוכן לגמישות בנושא השכר. בסופו של דבר, ועדת השימוע דחתה את טענות המערערים והם פוטרו. המערערים קיבלו פיצויי פיטורים מוגדלים וכן חודשי הסתגלות בהתאם לויתקם כמפורט בהסכם 98'. ד. ביום 15.5.00, לאחר שנודע למערערים כי התקבלו עובדים חדשים מחוץ למשיבה לעבודה במשרד המבקר הפנימי, פנו המערערים למר קנדל, המבקר הפנימי של המשיבה והודיעו לו כי הם עומדים על זכותם להתקבל חזרה לעבודת ביקורת במשרד המבקר הפנימי. פנייה זו לא נענתה. רק לאחר שבא כח המערערים שיגר מכתב נוסף, זימנה המשיבה ישיבה לעניין זה. אל הישיבה, אשר התקיימה ביום 26.7.00, הופיעו מר טנר ומר כרמי בלבד. מצד המשיבה נכחו בישיבה מר שי שני נציב כח אדם, עו"ד אלון לוין היועץ המשפטי להסתדרות ומר קנדל המבקר הפנימי. בישיבה פירט מר קנדל את התנאים שיאפשרו החזרתם לעבודה של המערערים במשרד המבקר הפנימי. התנאים כללו: השבת כספי הפיצויים אשר שולמו למערערים, עמידה בבחינות מקצועיות ובחינות התאמה, תנאי העסקה שיהיו בדירוג המח"ר ולא בדרוג הבקורת וכן תקופת נסיון. בהמשך לאותה פגישה, הודיעו מר טנר ומר כרמי באמצעות בא כוחם, כי הם מוכנים להקלט בעבודה בכפוף לתנאים הבאים: העסקה באותם תנאים בהם הועסקו במשרד המבקר עובר לפיטוריהם, הם לא יחוייבו לעמוד בבחינות ולאור ויתקם ואופי עבודתם, יקלטו כעובדים קבועים ללא תקופת נסיון. בכך הסתיים המשא ומתן בין הצדדים ואיש מהמערערים לא חזר לעבודה במשיבה. ביום 13.12.00 הגיש כל אחד מהתובעים תביעה לבית הדין האזורי. בהתאם להחלטת בית הדין האזורי, אוחד הדיון בארבע התביעות. 3. פסק הדין קמא: א. לאחר שסקר בית הדין קמא את השתלשלות האירועים אשר קדמו להחלטת המשיבה לסגור את משרד המבקר, דחה בית הדין קמא את טענות המערערים לפיהן החלטת המשיבה נבעה מרצון המשיבה לנער מעליה את פונקציית הביקורת הבלתי תלויה ונוכח הנטל הכספי שהיוו המערערים על המשיבה וכך קבע: "החלטת הנתבעת בדבר סגירת משרד המבקר, היתה החלטה עניינית, סבירה ומידתית. אין לגלות כל פגם בהחלטה זו. העובדה, כי חלק מהגופים המבוקרים על ידי המבקר הפנימי היו מבוקרים קודם על ידי משרד המבקר, וכן הדמיון באופי עבודתם של שני משרדים אלו, אינה עומדת לרועץ לנתבעת. אדרבא, ממצב דברים זה לא ניתן להסיק אלא שיש לבטל את אחד המשרדים". "בחירתה של הנתבעת בנסיבות אלו, לסגור את משרד המבקר ולהשאיר את משרד המבקר הפנימי, גם היא סבירה והגיונית. אין כל בסיס לטענה, כי בחירה זו יסודה בשכרם הגבוה של התובעים ובשאיפה של הנתבעת להתפטר מהנטל הכרוך בהמשך העסקתם והכול תוך ניצול עיתוי הצמצומים. נוכח גלי הפיטורים בכל מסגרותיה של הנתבעת במהלך השנים עד לשנת 99', וכן שינוי אופי עבודת הביקורת בנתבעת, אין לטענה זו ולו שמץ של אחיזה עובדתית". "מקום שמבוצעים פיטורי צימצום בהיקפים גדולים תוך שנלקחים בחשבון פרמטרים שונים הנוגעים למכלול פעילות אותו מקום עבודה, כמו משכורות ותקנים כמו גם נתוניהם האישיים והאחרים של העובדים, אין מניעה עקרונית, כי אף שכר גבוה של עובד ילקח בחשבון בתוך מכלול השיקולים. הכל כמובן מאליו, בכפוף לעקרון תום הלב ואמות מידה של סבירות, מידתיות והגינות". ב. באשר להצעת המשיבה לשלב את המערערים במשרד המבקר הפנימי ונכונותם של המערערים בעניין זה, קבע בית הדין קמא, כי הדברים אשר פורטו במכתבו של מר שני לעו"ד לבני, הינם נכונים ומדויקים. לעניין תשובתו של כל אחד מהמערערים להצעת מר שני, קבע בית הדין קביעותיו כדלקמן: באשר למערערת גב' רוזן נקבע - "אין רוזן זוכרת אם מר שני התקשר אליה באותו מועד אולם מציינת בהגינותה, כי לא רצתה לרדת בשכר לעומת האלטרנטיבה שהוצעה לה בעת פיטוריה". באשר למערער מר ורד נקבע - "ורד בחקירתו הנגדית מציין (עמ' 19 לפר'), שאמר למר שני באותה שיחה, כי הוא מבקש להיות מקודם לדרגה 46 או 47 בדרוג המח"ר. ורד מודע לכך שהצעתו להפחתת שכר היתה נמוכה מזו שהוצעה על ידי הנתבעת. ברור, כי מדובר בסרוב להצעת הנתבעת לעבוד במסגרת השכר המקובל במשרד המבקר הפנימי". באשר למערער מר טנר נקבע - "גם באשר לטנר ברור, כי הוא לא הסכים להצעת הנתבעת לעבור לעבוד במשרד המבקר הפנימי בתנאי השכר הנהוגים שם". באשר למערער מר כרמי נקבע - "ביחס לכרמי שונים הדברים. במכתבו של מר שני נכתב, כי כרמי מוכן לגמישות בנושא השכר ולגמישות רבה יותר אם ישובץ בירושלים. לא נעשה דבר מטעם הנתבעת על מנת להמשיך ולברר את אפשרות העסקתו של טנר. ביחס לכרמי אנו קובעים, כי בשלב זה לא עמדה הנתבעת בהבטחתה לנסות ולשבצו במשרד המבקר הפנימי". נוכח קביעותיו שלעיל, מסקנת בית הדין קמא בעניין זה היתה כדלקמן- "המסקנה העולה מן הדברים דלעיל הינה, כי ורד, רוזן וטנר הם שדחו למעשה את הצעת הנתבעת להשתלב במשרד המבקר הפנימי בתנאי השכר המקובלים שם. לעומת זאת כרמי מוכן היה לנסות ולהגיע להסכם בענין זה תוך גילוי גמישות מירבית". "מהשתלשלות הדברים יכולה היתה הנתבעת לקבל את הרושם, כי נוכח תנאי הפרישה שהוצעו לכלל מפוטרי הנתבעת באותו גל פיטורים, העדיפו התובעים - למעט כרמי - לקבל את תנאי הפרישה ולא להמשיך ולעבוד תוך ויתור על חלק ניכר משכרם". ג. באשר לאירועים שלאחר פרישת המערערים וקבלתם לעבודה של שלושה עובדים חדשים למשרד המבקר הפנימי, דחה בית הדין קמא את טענת המערערים כי העובדים החדשים התקבלו בזכות קשרים אישיים וקיבל את עדותו של מר קנדל, המבקר הפנימי במשיבה, לפיה העובדים החדשים היו עובדי ביקורת מקצועיים בעלי נסיון אשר עברו את שלבי הקבלה לעבודה. ד. על השאלה האם בקבלתם לעבודה של העובדים החדשים היתה משום הפרה של זכות הקדימה של המערערים לשוב לעבודתם מכח חוקת העבודה והסכם 98', השיב בית הדין קמא בשלילה, מכמה טעמים: ראשית, כאמור לעיל, קבע בית הדין קמא כי המערערים טנר, רוזן וורד, הם שדחו את הצעת מר שני להשתלב במשיבה בתנאי שכר פחותים מאלו שעבדו בהם. לפיכך, קבע בית הדין קמא כי המשיבה היתה רשאית לקבל עובדים חדשים ללא פנייה נוספת אל המערערים. שנית, נוכח העובדה כי אל הפגישה מיום 26.7.00 הגיעו רק טנר וכרמי, קבע בית הדין קמא כי בשלב זה היה ברור כי ורד ורוזן ויתרו על דרישתם לשוב ולעבוד במשיבה. שלישית, נוכח התנאים אשר הציבו טנר וכרמי לחזרה לעבודה, קבע בית הדין קמא כי דרישתם לשוב ולהיות מועסקים באותם התנאים בהם הועסקו עובר לפיטוריהם, היוותה את הכשל העיקרי. לפיכך, מסקנת בית הדין קמא היתה כדלקמן: "הנה כי כן התשובה לשאלה האם עמדה הנתבעת בחובתה להציע לעובדים לחזור לעבודה, ניתנה ע"י התובעים עצמם. ורד ורוזן אשר כלל לא טרחו לשמוע את תנאיה של הנתבעת וכרמי וטנר עת העמידו את תנאיהם, אשר סתמו את הגולל על סיכוי כלשהו לקבלתם לעבוד במשרד המבקר הפנימי. אין ספק שניתן לגלות פגמים ותמיהות בהתנהלותה של הנתבעת בכל הקשור לאי חזרתם לעבודה. אולם בחינת מכלול האירועים מלמדת, כי בסופו של דבר התובעים הם שתרמו את התרומה המכרעת לתוצאה זו". משקבע בית הדין קמא כי המכשול העיקרי היה תנאי השכר, לא מצא בית הדין קמא להדרש לטענת המערערים לפיה בדרישות המשיבה לעניין מבחני התאמה ותקופת ניסיון, היה משום חוסר תום לב מצד המשיבה. נוכח קביעותיו אלו, דחה בית הדין קמא את תביעות המערערים לפיצוי בגין פיטוריהם. ה. טענת המערערים כי המשיבה הפרה את חובת השימוע, נדחתה על ידי בית הדין קמא, בקובעו: "מתצהירי התובעים לא עולה, כי נפל פגם כלשהו בהליך השימוע. למעט הטענה, כי לא הוצגה בפניהם האפשרות להמשיך בעבודה תוך הפחתת שכר, אין בתצהיריהם טענה ממשית נוספת". ו. באשר ליתר רכיבי התביעה שעניינם זכויות שונות אשר לטענת המערערים נשללו מהם על ידי המשיבה במהלך תקופת עבודתם, קבע בית הדין קמא כדלקמן: תביעות המערערים לעניין קידום בדרגה נדחו על ידי בית הדין קמא, אשר קיבל את טענות המשיבה לפיהן המשיבה איננה צד כמעביד להסכמים הקיבוציים הכלליים הנחתמים במשק, אלא מאמצת הוראות שונות של אותם הסכמים בהחלטות אגף המינהל ורק אלו מחייבות ביחסים שבינה ובין עובדיה. כמו כן התקבלו טענות המשיבה לפיהן בשנת 97' התקבלה החלטה על הקפאת כל פעילות כלכלית לרבות קידומם בדרגה של עובדים וכי ועד העובדים לא התנגד להחלטה זו ואף היה שותף להסכם קיבוצי שנחתם בשנת 95' מכוחו פוטרו מאות מעובדי הנתבעת. בהתאם לכך, במשך קרוב לארבע שנים לא היו קידומים בדרגה של עובדי המשיבה למעט חריגים. כאמור, קיבל בית הדין קמא עדות זו ואף קבע כי לסכומים שתבעו המערערים ברכיב זה לא הונחה תשתית עובדתית וחישובית. לפיכך תביעות המערערים ברכיב זה נדחו. תביעות המערערים לפדיון ימי השתלמות נדחה על ידי בית הדין קמא בקובעו כי מדובר בזכות נלווית שאיננה ניתנת לפדיון, אלא על סמך הוראה מפורשת בהסכם. בית הדין קמא קיבל את עדויות המשיבה לפיהן התוספות והמענקים להם היו זכאים התובעים שולמו להם ולפיכך דחה את תביעות המערערים לעניין זכאותם למענק חד פעמי לשנת 98' ולשנת 99' ולמענק יובל. בית הדין קמא קיבל את עדויות המשיבה לפיהן לא נגרם למערערים נזק בגין האיחורים בהפרשות לקרנות ההשתלמות ותכניות החסכון. לפיכך וכן נוכח קביעתו כי הסכומים אשר נתבעו בגין רכיב זה לא הוכחו והינם חסרי יסוד עובדתי, דחה בית הדין קמא את תביעת המערערים בעניין זה. תביעת מר טנר לתוספת של 500 ק"מ לקצובת הרכב נדחתה לאחר שנקבע כי בנסיבות שהוכחו, יש לראות בו כמי שויתר על זכותו וכי הסכום הנתבע לא הוכח. כמו כן, טענת מר טנר כי פיצויי הפיטורים שקיבל לא עודכנו בתוספת המבקר ובתוספת כללית נדחתה לאחר שנקבע כי התוספות להן היה זכאי שולמו לו וממילא כלולות בחישוב פיצויי הפיטורים וכי הסכום הנתבע חסר כל ביסוס ולא הוכח. טענת מר ורד כי פדיון ימי החופשה ששולם לו לא עודכן בתוספות בגין ההסכם הקיבוצי ובגין תוספת המבקר, נדחתה לאחר שנקבע כי ורד אינו זכאי לתוספות שכר ועל כן גם לא לעדכון פדיון ימי החופשה. טענת מר כרמי לפיצוי נוכח אי קידומו בהתאם להחלטת המבקר בעניינו נדחתה לאחר שקיבל בית הדין קמא את עמדת המשיבה כי מפאת מצוקת המשיבה הוקפאו קידומי העובדים וכי מבקר ההסתדרות לא התנגד לביצוע קידומו של כרמי רק החל משנת 98'. אף בעניין זה קבע בית הדין קמא כי לסכום הנתבע לא היתה כל אסמכתא. בנוסף, נדחתה טענת מר כרמי לאפליה פסולה נוכח העסקתו בתנאי שכר על פי דירוג המח"ר. בית הדין קמא קבע כי בהסכם המיוחד להעסקת עובד מיום 18.4.96 בין כרמי לבין משרד המבקר, נקבעו תנאי ההעסקה לפיהם כרמי יועסק במשרד ביקורת וכי משכורתו תהיה לפי 42 בדרוג המח"ר. עוד נקבע בעניין זה כי לא הוצג בפני בית הדין קמא כל מקור ממנו ניתן ללמוד כי המשיבה היתה חייבת לדרג את התובע בדרוג הביקורת וכי מהעדויות אשר הובאו בפני בית הדין קמא, היתה עבודתו של מר כרמי שונה מעבודתם של המבקרים האחרים במשרד המבקר. 4. טענות הצדדים בפנינו: טענות המערערים א. המערערים טוענים כי דרישות המשיבה להפחתה בשכרם, כמו גם שליחת מכתבי הפיטורים יומיים לאחר הצעתו של מר אביטן, עומדים בסתירה לעקרון תום הלב ואמות מידה של סבירות, מידתיות והגינות. כמו כן טוענים המערערים כי נפל פגם בהליך השימוע אשר נערך להם, באשר ועדת השימוע חזרה והחליטה על פיטוריהם בלא להציג בפניהם את האפשרות להמשיך בעבודתם במשיבה ולו גם בתנאי ששכרם יופחת. עוד טוענים המערערים כי היתה מצידם נכונות לגמישות מסוימת ולוויתור על רכיבי שכר כדי להמשיך בעבודתם במשיבה וכי גמישות זו באה לידי ביטוי בתשובותיהם למר שני, כעולה ממכתבו ואילו המשיבה מצידה לא טרחה לנצל את הגרעין שנוצר למשא ומתן. ב. המערערים טוענים כי המשיבה הפרה את חובתה ליתן להם זכות קדימה לשוב לעבודתם, זכות המעוגנת בחוקת העבודה. לשיטת המערערים, נוכח הוראות חוקת העבודה והסכם 98' ואף מפאת חלוף הזמן מאז הצעתו של מר שני וכן נוכח ההענות והגמישות הסבירים מצד המערערים להצעה, היה על המשיבה לשוב ולפנות אל המערערים בהצעה לחזור לעבודתם. בעניין זה מוסיפים המערערים וטוענים כי הדרישות אשר הציבה המשיבה כתנאי לחזרתם לעבודה, היו בלתי ענייניות ובלתי סבירות וכי המדובר בחומה חדשה אשר הציבה המשיבה בדרכם של המערערים. לטענת המערערים אין כל הצדקה לתקופת נסיון לגבי מי שביצעו תפקידם כמבקרים ואף אין בסיס לדרישה לעמידה במבחני התאמה למי שנמצאו מתאימים לעסוק בתחום מומחיותם. ג. המערערים טוענים כי טעה בית הדין קמא בקביעתו כי לא חלים על המערערים ההסכמים הקיבוציים הכלליים של הדרוגים השונים וכי הוכח כי מקידמת דנא נהגו בעובדי הביקורת ובכלל זה במערערים בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים של המח"ר, לרבות לעניין קידום בדרגות. המערערים טוענים כי טעה בית הדין קמא בהבנתו את תביעת המערערים לעניין ימי השתלמות כתביעה לפדיון בעוד שהתביעה הינה לפיצוי בגין העובדה כי לא ניתן להם לצאת לימי השתלמות. בנוסף לטענות אלו, טוען מר טנר כי טעה בית הדין קמא בקביעתו כי ויתר על זכותו לקבל תוספת בגין קצובת רכב. מר כרמי טוען, בנוסף לטענות שלעיל, כי לקביעת בית הדין קמא לפיה לא עמדה המשיבה בהבטחתה לנסות ולשבצו במשרד המבקר הפנימי, לא היתה השלכה כלשהי בפסק הדין. עוד טוען מר כרמי כי תנאי העסקתו בדירוג המח"ר היו ממילא נמוכים מתנאי השכר של יתר עובדי משרד המבקר ולפיכך לא היתה מניעה להמשיך ולהעסיקו. בנוסף, טוען מר כרמי כי בית הדין קמא טעה בקביעותיו לעניין העדר אפליה פסולה ובקביעתו כי מר כרמי קיבל מענק יובל. טענות המשיבה ד. לטענת המשיבה, מאחר ויחידת המבקר נסגרה באופן מוחלט, רשאית היתה המשיבה, במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה, לפטר את המערערים. המשיבה לא פעלה בעניין המערערים כפי שהיתה זכאית במקרה של סגירה מוחלטת של יחידה, אלא, לפנים משורת הדין, הציעה למערערים להשתלב במשרד המבקר הפנימי. נוכח שכרם של המערערים, אשר היה גבוה בשיעור ניכר ביחס לשכר הממוצע במשיבה בשל הכללת תוספת בשם "תוספת מבקר", דרישת המשיבה להפחתה בשכר נעשתה כדין. ה. מקום בו המערערים סירבו לאורך כל הדרך להצעות המשיבה להפחתה בשכרם ואף כיום הם תוקפים את תקפות ההצעות, הרי שקביעת בית הדין קמא לפיה המערערים הם שסיכלו את אפשרות העסקתם במשיבה וכי הפיטורים היו כדין, הינה נכונה ואין להתערב בה. ו. הוכח בבית הדין קמא כי בעת העלאת ההצעה ע"י יו"ר בינ"ה ובעת העלאת הצעת מר שני, היו תקנים פנויים במשרד המבקר הפנימי. לפיכך, סירובם של המערערים להצעות המשיבה להשתלב במשרד המבקר הפנימי, מונע מהם העלאת טענה בדבר תקפות פיטוריהם ואף בדבר הפרת זכות הקדימה אשר עמדה להם. סירוב המערערים להצעה משנת 1999 מונע מהם כל טענה לזכות קדימה בשנת 2000. המערערים יכלו לקבל את המשרות בשנת 1999 וסירובם היה הסיבה להעסקת עובדים מן החוץ. ז. לשיטת המשיבה, פנייתו של מר שני למערערים לאחר ישיבת השימוע מלמדת כי אין בסיס לטענות המערערים בעניין קיום שימוע למראית עין בלבד. ח. סירוב המערערים להשתלב בעבודה במשרד המבקר הפנימי בשנת 2000 הופך את כל הנסיבות שלוו להצעת מר אביטן, משלוח מכתבי הפיטורים, השאלה האם היתה זו הצעה שבסמכות וכן נסיבות השימוע, ללא רלוונטיים, שכן עמידת המערערים על תנאי שכרם מאיינת כל הסכמה מצידם, אם היתה, להפחתה כלשהי בשכרם. ט. המשיבה טוענת כי אין להתערב בקביעות בית הדין קמא לעניין קידום בדרגה, אפליה פסולה של מר כרמי ויתר הזכויות הנתבעות על ידי המערערים. אשר לדעתנו: 5. בפתח הדברים נבקש להתייחס לבקשת המערערים 3 ו - 4 להגשת ראיה נוספת. המסמך אותו מבקשים המערערים לצרף הינו החלטת הועדה המרכזת של ההסתדרות מיום 16.7.1972. המערערים טוענים כי במסמך זה יש כדי להכריע בשאלת חלות הסכמי המח"ר על המערערים וכי המסמך מקעקע את טענות המשיבה לפיהן היא איננה צד כמעביד להסכמים הקיבוציים במשק. לאחר שעיינו בבקשת המערערים ובתגובת המשיבה, לא רואים אנו להתיר צירופו של המסמך כראיה בשלב זה של ההליך, מה גם שעל פניו אין במסמך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. 6. באשר לעניינו של מר כרמי - קביעת בית הדין קמא בעניינו של מר כרמי, לפיה, המשיבה היא שלא עמדה בהבטחתה לנסות ולשבצו במשרד המבקר הפנימי, בעוד שמר כרמי מצידו גילה גמישות, מקובלת עלינו. אלא שאנו סבורים כי קביעה זו לא מצאה ביטויה בתוצאות פסק הדין. בנוסף לעובדה כי מר כרמי גילה גמישות, יש לזכור כי מר כרמי הועסק בתנאי שכר לפי דירוג המח"ר, הפחותים מתנאי השכר לפי דירוג הביקורת. לשיטתנו, בהתנהלותה של המשיבה כלפי מר כרמי, כמתואר לעיל, נפלו פגמים בגינם זכאי מר כרמי לפיצוי. יחד עם זאת, בקביעת שיעור הפיצוי יש להתחשב אף בעובדה כי בסיכומו של דבר, דחה מר כרמי את הצעת המשיבה לשוב לעבודה בתנאים חדשים ודרש לשוב לעבודה בתנאי העסקה בהם עבד עובר לפיטוריו. לכן, מר כרמי עצמו היה זה שסיכל את אפשרות ההשתלבות במשרד המבקר הפנימי. בהתחשב בנסיבות הפיטורים המתוארות לעיל ובהתנהלות שני הצדדים, מצאנו לפצות את מר כרמי בסך של 30,000 ₪ נכון להיום. 7. באשר ליתר פסק הדין קמא, לאחר עיון בכל חומר התיק ובחינת טענות הצדדים, סבורים אנו כי פסק הדין קמא מעוגן היטב בחומר הראיות אשר היה בפני בית הדין קמא והינו ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. סוף דבר 8. ערעורו של מר כרמי מתקבל בחלקו. המשיבה תשלם למר כרמי סך של 30,000 ₪ וכן תישא בהוצאותיו בסך 2,000 ₪. 9. ערעורם של המערערים 1-3 נדחה. תוך 30 יום מהיום בו יומצא להם פסק הדין ישלמו מערערים אלו למשיבה סך כולל של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הפחתת שכר / ירידה בשכר