גניבה מהקופה

דוגמא לפסק דין בנושא גניבה מהקופה: 1. א. ביום 19/8/10 הגישה התובעת, באמצעות ב"כ, כתב תביעה כנגד הנתבעת, שהועסקה אצלה בסניף הרצליה, כאחראית משמרת מ-30/4/2009 ועד שפוטרה ביום 1/8/2010. טוענת התובעת כי בבקורת שגרתית שבוצעה נצפתה ותועדה הנתבעת מוציאה עם בן זוגה, דרך הכניסה התפעולית האחורית, עגלת סחורה ובה מוצרים שונים, בניגוד לנוהלי העבודה. קב"ט התובעת זימן אותה לשיחת ברור, במהלכה הובהר כי נהגה לגנוב מהתובעת מוצרים בסך כולל של 40,000 ₪ וכי עשרות פעמים ביצעה "השהיית עסקה" בקופה, מה שאִפשר לה לקחת מוצרים מהסניף, ללא תשלום ולבסוף לבטל פעולת החיוב בקופה. הנתבעת חתומה על הצהרה בה הודתה במיוחס לה. בוצע לה שימוע ובסיומה נמסרה הודעה על סיום עבודתה והוגשה כנגדה תלונה במשטרה. התובעת עתרה לחיוב הנתבעת בסך 40,000 ₪. ב. ביום 3/10/2010 הגישה הנתבעת כתב הגנה בו טענה כי הגישה תובענה כנגד התובעת - כמפורט להלן בתביעתה. (35887-08-10) 2. א. ביום 24/8/2010 הגישה הנתבעת, באמצעות ב"כ, כתב תביעה כנגד התובעת בו טענה כי תוך זמן קצר קודמה מתפקידה כקופאית לאחראית משמרת, תוך שיפור שכר היסוד מ-22.5 ₪ ל-24.5 ₪, כי זכתה להערכת הממונים, לאור הצטיינות בעבודה. הנתבעת לא גנבה המוצרים שנטענו ע"י הקב"ט ואף שילמה באמצעות כרטיס האשראי שלה על כל מוצר שרכשה בסניף, מה שמלמד על יושרה ואמינותה. לנוכח ההתנהגות המשפילה של התובעת והדרך בה גבה הקב"ט את עדותה, אולצה על ידו לחתום על המסמך שניסח, בלא שהתאפשר לה לקרוא ולהבין אותו, ובלא שקיבלה עותק. הנתבעת נחקרה ע"י המשטרה ונצטוותה שלא להפגש עם בן זוגה שנחשד לכאורה בסיוע באמצעות רכבו (אף שאין לו רכב או רישיון). התובעת "פעלה בריצת אמוק" כדי לפרסם עניינה של הנתבעת במקומון ובבית משפחתה, אף ערכה המשטרה חפוש, שלא העלה דבר. הנתבעת פוטרה בבושת פנים תוך השפלתה והשפלת בני משפחתה. משכך, עתרה לפ"פ (15/12*7.000 ₪),שכר עבודה לחודש יולי (7,000 ₪), דמי הודעה מוקדמת (7,000 ₪), לפיטורין שלא כדין (7,000 ₪ X 5), דמי הבראה (351 ₪ X7), פדיון חופשה (2,535 ₪ ל-8.45 יום), שחרור הפרשות לפנסיה, פגיעה בשמה הטוב ועוגמת נפש (50,000 ₪). בכתב הגנתה חזרה התובעת על טענותיה וטענה, כי הנתבעת מתנהלת כ"רצחת וגם ירשת", כי פוטרה בנסיבות חמורות לאחר שנשמעו תלונות העובדים, תלונות מבוססות, שנתמכו בהקלטות (אף שגם הנתבעת היתה מודעת למצלמות). הנתבעת הודתה בגניבת מוצרים בסך 40,000 ₪ ובהתאם פוטרה ואף טענה לסכומים גבוהים מזה לגניבותיה. בנוסף - אחרה למשמרות, נמצאה בחדרו של מנהל הסניף אוכלת ושותה עם בן זוגה, נתנה הנחת "קרבה ראשונה" (10%) לכל מכריה, במשמרותיה התגלו חוסרים של עשרות שקלים בקופת הפריטה שבאחריותה, בן זוגה ומכריה נכנסו לסניף כולל למחסן וכו'. מאחר שהנתבעת רשמה המוצרים שלקחה - ערכו יחדיו הערכה של סכומים. הרכב עליו הועמסו המוצרים שגנבה הוא של אביה. התובעת לא פרסמה בעיתון, אלא המשטרה, מה גם שלא הוזכר פרט מזהה כלשהו. הנתבעת הצהירה כי נשללה זכאותה לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, חישוביה שגויים (פיצויי פיטורים לכל היותר זכאית ל-6,000 ₪); משהודתה, קוזזה הגניבה משכרה כולל חופשה והבראה. (43634-08-10) 3. ביום 15/10/2011 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד הרשמת ע. ריכטמן. משלא הושגה הסכמה הוגשו תצהירי התובעת ביום 14/11/2011 (מר עידן אלקלעי, קב"ט ("הקב"ט") וגב' מיכל קריידרמן מנהלת הסניף ("המנהלת"). מטעם הנתבעת הוגש תצהיר הנתבעת ותצהיר מר אסף רובין ("בן הזוג"). ביום 15/3/2012 הגישה התובעת תצהיר משלים של המנהלת. ביום 23/4/2012 נשמעו עדויות הצדדים ולאחריהן סיכומי הצדדים. משלא התקבלה הצעת ביה"ד, חרף תזכורות - ניתן פסה"ד. למען הנוחות תכונה המעסיקה "התובעת" ב-2 ההליכים. 4. ולהכרעתנו: לא מצאנו להתייחס לרקע ולהערכות שבתצהיר הקב"ט, כולל לידיעותיו מטענות/תלונות עובדים. כך גם, לא נתייחס להערכותיו-מסקנותיו למה שנצפה בסרטים שצולמו בסניף. נבהיר כי אין באלה כדי ראייה. הראיות הן אלה שהובאו בפנינו - בין הסרטים שהוצגו בפנינו, בין עדויות העדים עצמם (הנתבעת, בן זוגה לסרטים), ובהתייחס להודאתה, כמו גם עדות הקב"ט להליך ההודאה ועד פיטוריה. כך אף באשר לעדות המנהלת. כך גם לא נתייחס לחשדות או להערכת חומרתם - אלא לעובדות בלבד, אם וככל שהוכחו בפנינו. הקב"ט טען בתצהירו כי הנתבעת הודתה בפניו ובפני מנהל האזור דאז, מר רונן עמר ("מנהל האזור") בפה מלא ובאופן ברור, בבצוע המעשים החמורים, פירטה ושחזרה העברות שבצעה. (כמובהר, לא נתייחס להערכותיו לשפת גופה, נוחותה וסימנים לאִי אמירת אמת וכיוצ"ב טענות...). עוד טען כי התובעת ערכה בעצמה את ההודאה, כשההערכה ה"כלכלית" למעשיה, נעשתה על ידה, בהתבסס על מחירי המוצרים והכל, בכתב ידה, בהבנתה ועל דעתה המלאה ולא הוכתבה לה (ת/2; "הודאה"). אח"כ נערך לה שימוע על ידי מנהל האזור והיא פוטרה. הנתבעת הודתה בפני השוטרים שזומנו לסניף, נעצרה ונערך לה חיפוש בביתה. המנהלת מפרטת בתצהירה התלונות שהושמעו בפניה, טענה להתרשמותה לחוסר מקצועיות, חוסרים בקופת הפריטה של הנתבעת (שפחתו משמעותית לאחר שעזבה), שהעירה לה מספר פעמים על התנהלותה [איחורים, הכנסת מכרים לסניף (לרבות למחסן, חדר הקירור וחדר המנהל) וחוסרים בקופה] ולאחר מכן, משהתנהלותה לא עמדה בצפיותיה, צפתה בסרטי המצלמות שבחנות. שיחת הקב"ט ומנהל האזור נערכה עם הנתבעת במחסן החנות, רחוק מעיני העובדים והלקוחות. בונוסים ששולמו לנתבעת שולמו גם ליתר עובדי הסניף, בגין עמידה ביעדים של הסניף (ולא אישית לעובד). להוכחת התנהלות הנתבעת צרפה דפי נוכחות שלה. הנתבעת בתצהירה טענה כי לאורך כל תקופת העסקתה זכתה להערכת הממונים בשל הצטיינותה ומאמציה, הכחישה טענות התובעת, טענה כי כל עדות המנהלת נסמכת על שמועות בלבד, ולא העירה לה דבר, ויש למחוק מרבית האמור בתצהירו של הקב"ט. הקב"ט פנה אליה ואמר לה כי היא חשודה בגניבת מוצרים שונים. הנתבעת מכחישה הטענות, תוך שצרפה תדפיס כרטיס אשראי שלה, ע"מ להוכיח תשלומים שונים לתובעת, כולל בסכומים מזעריים או גבוהים, מה שמלמד על יושרה ואמינותה. הקב"ט אילץ אותה לחתום על המסמך שניסח, תוך שלא אפשר לה לקרוא ולהבין על מה היא חותמת. אכן, ההודאה נרשמה על ידה, אך לאור הנסיבות וה"לינץ" שבוצע בה חתמה מתוך פחד ממשי ואי הבנה למתרחש, תוך לחץ ופניקה בהיותה במצב נפשי רעוע, ולאור האיומים שהופנו כלפיה וכלפי משפחתה שיערבו המשטרה. הגשת התביעה על ידה, מיד לאחר הסרת הכפייה - מלמדת שאין תוקף לחתימתה. בן הזוג בתצהירו אף הוא טען להערכות כאלה או אחרות, כולל לסרטים (כשהנתבעת בתצהירה, כאמור, יוצאת חוצץ נגד "תקפות" עדויות התובעת, שאינן מידיעה אישית), שכאמור לעיל, לא נתייחס גם אליהם. לטענתו, האבטיחים, שנצפה בסרט שיצא עמם בעגלה, נזרקו לפח. מעולם לא נטל דבר בסניף ללא תשלום. מדי פעם ביקר הנתבעת בסניף ולעיתים ביקשה עזרתו. ג. גניבה - הנתבעת כתבה, בכתב ידה, הודאה, בה אישרה כי לקחה מוצרים שונים לכל אורך תקופת עבודתה. מדובר ברישום שנחזה להיות מסודר וברור ולא ניכר בו על פניו "לחץ נפשי", "מצב נפשי רעוע" וכיוצ"ב טענות שהעלתה הנתבעת בכתביה. כך, לא נעלם מעינינו כי אף ציינה בכותרת הודעתה "בס"ד". עסקינן אכן בהתרשמותנו בלבד, אך דווקא פרוט המוצרים בהודאה, כולל מחירם - סביר יותר שנעשה ע"י הנתבעת (כקופאית אחראית משמרת, הגם שתמוה כי באותו מעמד תשב ותחשב את כמות הפחיות וערכן). עוד נַפנה, מנגד, כי לוּ הכתיב הקב"ט את הנוסח כולו - יש להניח שלא היה נרשם "סה"כ פחיות - 2,880" אלא סה"כ 2,880 ₪. עוד שוכנענו כי לו אכן היה הנוסח כולו מוכתב ע"י הקב"ט - היה מקפיד כי תתקן מיידית טעות זו - ודאי, כשהתרשמנו כי הקב"ט קפדן ודקדקן (ודי לכך בתשובותיו בח.נ.). עוד ראוי להזכיר כי הנתבעת ציינה בהודאה כי "לקחה את המוצרים הנ"ל" (צ"ל: המפורטים מטה) בשווי של כ- 40,000 ₪, כשהקב"ט מניסיונו/התרשמותו מציין שתמיד הודאה תהא בסכום נמוך מהגניבה. איננו מקלים ראש, כלל ועיקר, במצב הנדון בהליך: עסקינן באחראית משמרת, האחראית על החנות בעת בה מנהל הסניף לא נוכח, היא משמשת כגורם האחראי, והעוברת תשאול ע"י הקב"ט, ומודה בגניבה. אח"כ נלקחה למשטרה, נחקרה שם - וגם שם הודתה בגניבה. כך אישרה הנתבעת שבפנינו בחקירתה הנגדית. דווקא לעניין זה, יותר מכל ראייה אחרת - מצאנו לייחס משקל רב יותר. אין לשכוח כי הנתבעת נמנעה מלציין דבר בהקשר זה בתצהירה, ואף עת מצאה "להפתיע" ולהציג רק בדיון, אשור המשטרה על סגירת התיק - לא מצאה, משום מה, להציג גם את הודעתה-הודאתה במשטרה. ולנו לא נותר אלא לתמוה! כך או כך, הנתבעת, בדרכה, אישרה בפנינו כי הודתה במשטרה באשומים שנחשדה בהם, כלשונה: "הייתי תמימה, אבל אפשר להגיד שכן הודיתי" - אנו שוכנענו כי (גם) במשטרה הודתה בהאשמות שהועלו כנגדה, קרי: "גניבה מהחנות בה עבדה". ובהקשר זה - לא נחה דעתנו מה"זילוּת" שהפגינה הנתבעת באשמה שלה, באחריותה, במעשיה, ובהתנהלותה ולטעמנו, בהודאתה. ונזכיר - לא טענה דבר בהקשר זה בכתביה. ומנגד, דוחים אנו טענת התובעת בסיכומיה בדבר הודאת הנתבעת בשימוע. בדברינו כאן לא נתייחס ל"שימוע" - אלא אך לעניין ה"הודאה" שבאותו הליך (עמ' 5, שורה 10) - מנהל האזור לא העיד בפנינו. הנתבעת אף לא עומתה בחקירתה הנגדית ולו בשאלה אם חתימתה מצויה ע"ג "תצהיר עובד בגין גניבה מהרשת", או על "אישור העובד לעריכת שימוע"! יאמר כבר עתה כי כל אחד מהצדדים היה "שבוי" בתפיסתו - עד כי לא "הקפיד" בהצגת הראיות והתייחסות לעובדות הרלוונטיות, לכל אחת מהעילות. בשקלול מכלול הראיות שבפנינו שוכנענו כי הנתבעת, כהודאתה במשטרה (שכאמור, משום מה לא הגישה לנו אותה) הודתה בגניבה וכך אף בהודאה שבכתב ידה. איננו מקבלים, ומכל מקום לא הוכחה כלל בפנינו, הודאה בפני מנהל האזור. כך, משהוכח להנחת הדעת כי התובעת הודתה בגניבה - איננו נדרשים לשאלה עד כמה רואים בסרטים (בהם כאמור, צפינו) גניבה של הנתבעת - אף שאין חולק כי התנהלותה בסרטים, רחוקה מלהניח הדעת, לאור תפקידה בסניף. ומנגד, גם אין חולק כי הנתבעת לא פוטרה לאור התנהלותה כאחראית משמרת, אף שלא נעלם מעינינו כי הודתה בחקירתה בחריגה מנהלים וביצוע "שימושים חורגים מסמכותי" (מונח, שכשלעצמו לא ממש ברור...). משלא על הטענות (מעבר לגניבה) התבסס הליך הפיטורין - לא מצאנו לדון בכל אחת מהטענות כנגד הנתבעת, כולל בהקשר לבן זוגה. כך ראוי להזכיר כי לא הוצג בפנינו "נוהל" לעובדים ממנו חרגה הנתבעת כנטען. בהקשר זה נפנה לתביעה בה נטען כבסוס, להודאה (בגניבה), מחד ומאידך, כי עשרות פעמים בוצעה פעולה של "השהיית עסקה" בקופה, פעולה אשר אפשרה לנתבעת לקחת מוצרים מהסניף, ללא תשלום בגינם, ולבסוף אף לבטל את פעולת החיוב בקופה. ונבהיר - אין בפנינו הודאה בביצוע פעולת השהייה, ודאי לא עשרות פעולות כאלה. כך טוען הקב"ט בתצהירו (סעיף 4, עמ' 16). כך גם בנספח ת/1 המפרט הסרטים - אך אין באף לא אחד מהם "השהיית קופה", או לקיחת מוצרים ללא תשלום בגינם (ושל הנתבעת). מוכנים אנו להניח כי עסקינן בתלונות עובדים או בפעולות שנצפו ע"י קב"ט או המנהלת - אלא שלא הוכחו כמתחייב בפנינו. בהקשר זה - יש טעם בטענת הנתבעת שעסקינן בטענות כוללניות - שהרי בפועל, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת ביצעה השהיית עסקה בקופה ואף לא כי לקחה מוצרים מהסניף ללא תשלום ותוך בטול הפעולה בקופה. ודאי לא נתייחס בהקשר לפיטוריה, לטענות חריגה מסמכות או על אי עמידה בנוהלים או על חריגות משמעת - הן משלא שמשו בבסיס פיטוריה ואף לא כעילה בתביעה והן משלא שמשו כעילה במכתב הפיטורין. כללית ראוי לומר כי ככל שנכח מנהל האזור בתשאול התובעת ועת כתבה ההודאה, ואף עת הובהר (בע"פ) בגניבה, וככל שאף נכח/חקר "אהוד רז" (נספח לקב"ט) - היה על התובעת להציג עדותם בפנינו. עוד ראוי להזכיר - הנתבעת הודתה (בהודאה) בגניבת מוצרים בערך של כ - 40,000 ₪. הערך המדויק כלל אינו ברור. איננו יודעים מה העלה חיפוש בביתה (ולא רק משהנתבעת הגישה, משום מה, טופס משטרתי ריק!). אין חולק כי שכרה האחרון לא שולם. אין חולק גם כי פוטרה לאלתר. דא עקא, הגם מקבלים אנו (ושוכנענו כאמור) כי גָנבה מהתובעת - אין לדעת מהו הסכום בו הודתה. בנסיבות אלה - ומשהנתבעת אף לא הוכיחה/שכנעה כי "תצהיר עובד בגין גניבה" נחתם תחת כפייה, אילוץ, לחץ וכיוצ"ב - נטלה על עצמה ניכויים כאמור. ד. שימוע בעניין זה - אין לנו אלא להבהיר כי התנהלות הנתבעת רחוקה מלהיות משביעת רצון. אין חולק כי בעת בה נעשו הדברים ומשנתפסה התובעת בקלקלתה, וכעובדת אחראית משמרת, הודתה בפני הקב"ט (ומנהל האזור) בגניבה - סביר היה לשקול פיטורים מיידיים. דא עקא, אין בפנינו כי הוּתרתה הנתבעת כי עסקינן בשיחת שימוע, כשברי שלא נתאפשר לה לצפות בסרטים; ומוכנים אנו אף לקבל כי לא נדרשו הצדדים לכך - לאור הודאתה בכתב ידה (ובדיעבד, גם לאור הודאתה במשטרה), אך אין בפנינו כי התאפשר לה להעזר במאן דהוא. "השימוע" הנטען נערך מיד לאחר ההודאה, כשבמקביל, הוחתמה הנתבעת גם על תצהיר. נזכיר - ולרכיב זה בחומרה יתרה - כי אין לדעת (אם) ומי ערך לה שימוע. אין בפנינו פרוטוקול כדבעי ועדות מנהל האזור כלל לא באה בפנינו. עוד ראוי להזכיר כי "אשור העובד" שצורף - הוא על גבי נייר סמליל מודפס של התובעת, כשלא ברור כיצד ידע מנהל האזור (שבנוכחותו, כאמור בטופס, חובה לנהל השימוע - אך לא כתוב כי בניהולו יש לערוך כזה) להגיע עם טופס מודפס, בו צויין "מבדיקת הדוחו"ת הביטולים" ו"מצפיה במצלמות" העובדת נתפסה כשהיא "גונבת סכומי כסף שונים" - כשלא שמענו כי בכלל צפה בסרטים קודם לאותו יום, או כי היו דוחו"ת ביטולים שנבדקו, ואין בפנינו טענה או סרט המוכיחים כי גנבה הנתבעת "סכום כסף" כלשהו (אף שכאמור הודתה בגניבת "שווי כסף", סחורה). כך גם, בו במקום הוחלט על פיטוריה, ואף בו במקום יכול היה מנהל האזור ליתן בידה הודעה מודפסת על הפסקת עבודתה?! (בכתב יד זהה לזה שבשימוע, ומשום מה, אינו נושא תאריך)! והגם שלא שוכנענו כי הנתבעת כתבה ההודאה כך "סתם" בשל הלחץ שהופעל עליה, או כי הודתה בהאשמות במשטרה, "סתם" בשל תמימותה - אף על פי כן מוטלת על התובעת החובה לקיים הליך שימוע כדבעי לנתבעת. ונזכיר - אין בפנינו, ולו בדל ראייה, לעצם קיומו של הליך שימוע, ודאי לא כדבעי! ה. לאחר ששקלנו כל אלה והגם שהתובעת חדלה ולו באימות הנתבעת (בח.נ.) בשאלה אם חתימתה מופיעה ע"ג תצהיר עובד (שצורף לתצהיר התובעת) ומשהנתבעת נמנעה בתצהירה מהתייחס לכך (להכחיש כי היא חתומה עליו) - בנסיבות, רשאית היתה התובעת לנַכות מהנתבעת ע"ח הגניבה. אין חולק כי בסיום יחסי העבודה עסקינן בסכום מוערך/משוער (כאמור באישורה על עריכת שימוע ; ומשום מה, לא בתצהיר המאפשר ניכוי??). אין חולק כי עפ"י חוק הגנת השכר [סעיף 25 (ב)] ניתן בשלב זה לנכות משכר/זכויות העובד, סכום קצוב ומוכח. בענייננו מצאנו-שוכנענו - בהעדר ולו בדל ראייה להיקף הגניבה בה הודתה או לסְכומיה (והסכום המשוער לא שכנע אותנו) כי הנתבעת הודתה בגניבה, אך לא שוכנענו בסכום שנרשם בהודאה - כסכום קצוב או מוכח! אגב כך, לא קיבלנו כעדות, דברי הקב"ט כי עובד שגנב מודה בפחות מגניבתו בפועל ואף לא ב"מומחיות" עדותו של הקב"ט, בהקשר זה. בממוצע עבדה התובעת 24.73 ימי עבודה בחודש (כעולה מת/3). אין בפנינו, חרף הבדיקה, הסרטים הקב"ט וכו' - ולו ראייה חיצונית אחת, כתמוכין לגניבה. [ונזכיר, למעט בקבוק מים אחד, שלא הוצג בפנינו תשלום בגינו (כשעדיין אין בכך הוכחה לגניבה); ת/1, סעיף 5] אך בפועל, אין בפנינו הוכחה חיצונית כלשהי ל"גניבה", ודאי לא לערכה!! בל נשכח כי הסרטים נשמרים חודש. ממילא - נקל היה להציג גניבת מאפים, ירקות ופירות, קוסמטיקה וכו', שנגנבו ע"י הנתבעת, כנטען. ויובהר - למען הסר ספק, גם "גניבת" בקבוק מים אישי אינה קלה בעינינו. דא עקא, אף זאת, לא הוכח בראיות. הנה כי כן, משקבענו כאמור, ומשאין חולק כי נוכה מהנתבעת מלוא השכר ששולם עבור חודש יולי 2012 (11,593.91 ₪) ומשבנסיבות סבורים אנו כי ראוי היה לאור הודאתה (גם במשטרה אח"כ) להפסיק מיידית עבודתה ומשהצדדים אף "לא ממש טרחו" בהצגת חישוב נכון לשכר הקובע של הנתבעת (שהרי משעבדה מדי חודש לילה, שבת, ואף ש"נ - היה ראוי לחשב שכרה הקובע בהתאם [ולא רק כמכפלת 186 ש"ע X 24.5 ₪, כפי שעשתה התובעת ואף לא 7,000 ₪ כפי שטענה סתמית הנתבעת] - אנו קובעים כי סה"כ הסכום ברוטו שנוכה ממנה יראה כסכום הניכוי הנכון והרלוונטי בשל ההודאה. מששוכנענו מחד כי הנתבעת הודתה בגניבה מהתובעת, ולאור העובדה כי הודתה בפעולותיה עפ"נ זמן, לאור מעמדה ותפקידה בתובעת והאמון הנובע מתפקיד זה (אחראית על חנות ועל הקופה), כולל השפעת התנהלותה על יחסי העבודה אצל התובעת וכששקלנו גם את תקופת העבודה כמו גם מצבה המשפחתי-אישי של הנתבעת - בנסיבות אלה נכון נהגה התובעת עת פיטרה הנתבעת מיידית וללא תשלום פיצויי פיטורין. חרף כך, לטעמנו, ראוי היה כי הליך השימוע יתבצע כמתחייב, גם בנסיבות המעשים שיוחסו לנתבעת מול מעמדה ותפקידה, כולל הודאתה. בהתאם, קובעים אנו כי בעילה זו (פטורין שלא כדין) תשלם התובעת לנתבעת פצוי הנקבע בזאת לסך ברוטו של 10,000 ₪. משקבענו כי הוכחה בפנינו גניבה, עפ"נ זמן, עפ"י הודאתה של הנתבעת ומשלא הוכח סכומה של זו ומשהנתבעת הודתה בסכום של כ- 40,000 ₪ ומשהתובעת קיזזה את שכר יולי במלואו ע"ח סכום הגניבה - תשלם הנתבעת לתובעת גם את הסכום הנקבע בזאת ל- 5,000 ₪. בהערכתנו זו אִזנו בין ההודאה (כ- 40,000 ₪) ובין הראיות והנתונים שבפנינו. בכך לטעמנו, נתקבלו ונדחו התביעות ההדדיות בכל ההיבטים הקשורים לגניבה, שימוע לשכר, רכיב השכר, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. ו. הוצאת לשון הרע - אין חולק כי הנתבעת פוטרה לאלתר. לא מצאנו, מעבר לאמירה הסתמית, איזשהי ראייה לכך כי הפרסום בעתונים (כטענת הנתבעת) נעשה ע"י התובעת. די בכך, לטעמנו, לדחיית התביעה ברכיב זה. נציין כי יש לכאורה בסיס, לטענת התובעת, כי הפרסום נדמה יותר כפרסום של המשטרה (מקורותיה) - מחד, ומאידך, אין איזשהו פרט מזהה באופן שהוצא שמה של הנתבעת לרעה. ועוד - בל נשכח כי הנתבעת כתבה לתובעת הודאה בגניבה. משמע, לא התובעת (אף לו היא פרסמה העניין) - היא שהוציאה דיבתה. הנתבעת הגישה תביעתה ברכיב זה בגין הפרסום בעיתון ובגינו בלבד. בנסיבות אלה - אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה. ז. עולה מתלושי השכר שצירפה הנתבעת כי הופרש עבורה לפנסיה לחברת הפניקס. לא מצאנו להדרש לעניין זה מעבר לכך. ח. עמדת נ.צ. מר י. גונצ'רובסקי: אינני יכול ערכית ונפשית לאשר תשלום לעובדת שלכל הדעות גנבה ממעבידה כ- 40,000 ₪ . גם 25% מסכום זה (10,000 ₪) לעניות דעתי הוא איזון בין סכום ההודאה לראיות. יחד עם זאת, ולמען אחידות ההלכה, אני מוכן לקבל עמדת חברותיי למותב, האמונות על ההבט המשפטי ומצטרף לתוצאת פסה"ד. ט. לאור כל האמור - תשלם התובעת לנתבעת את הסך של 5,000 ₪ בצירוף ה"ה וריבית כחוק מ-1/8/2010 ועד לתשלום בפועל. לאור תוצאות ההליך ישא כל צד בהוצאותיו. גניבה (בעבודה)