דוגמא לפסק דין בנושא גביית עמלות אשראי ללא הסכמה: רקע: 1. ענייננו בתביעה כספית לתשלום סך של 185,000 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מגביית עמלות על ידי הנתבע ללא הסכמתו, גבייה של סכומי עתק בגין חריגה מהאשראי, ואי זיכוי חשבונו בגין 8 שיקים עתידיים שהפקיד. 2. התובע, מנהל עסק מכירת רהיטים בשם "רהיטי אלארז" (להלן: "העסק"). הנתבע, הינו תאגיד בנקאי הפועל בישראל על פי חוק בנקאות (רישוי), תשמ"א - 1981, ובין יתר סניפיו, סניף פאולוס השישי בנצרת, אשר בו מתנהל חשבונו של התובע (להלן: "הבנק"). 3. ביום 28.2.96 פתח הבנק לתובע חשבון עו"ש, שמספרו 223727 (להלן: "החשבון"), ולצורך כך חתם התובע על תנאי ניהול החשבון, שהיוו את הסכם המסגרת שבין הבנק לבינו, בכל הנוגע לניהול חשבונו (נ/4). 4. התובע הסמיך, על פי יפוי כח, את בניו, מר ראוף מחרום (להלן:"ראוף"), ומר מערוף מחרום (להלן:"מערוף"), לבצע פעולות שונות בשמו בחשבון, לרבות חתימה על טופסי הפקדת שיקים דחויים, טפסים למשיכת שיקים וטפסים לביצוע פעולות ניכיון שיקים (נספח א' לתצהיר התובע). 5. התובע, או בניו מטעמו, נהגו להפקיד, מעת לעת, בחשבון שיקים דחויים שנמסרו להם במהלך פעילותו העסקית, וכן לבצע ניכיון שיקים דחויים. 6. ביום 5.03.07, הגיש התובע את התביעה דנן נגד הבנק להשבת כספים שנגבו ממנו, לטענתו ביתר, כתוצאה מניהול שגוי ומטעה של החשבון. התביעה: 7. על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2003 הבחין התובע, כי החשבון מתנהל בצורה לא מסודרת ובאופן לא יעיל. לטענתו, גילה כי נגבות ממנו עמלות רבות בניגוד להסכמתו וללא ידיעתו, וכי הבנק אינו מפחית את סכומי העמלות שגבה ממנו, מהריבית הרבעונית ששילם. בנוסף, נעלמו 8 שיקים עתידיים על סך של 2,500 ₪ כל אחד, אותם הפקיד בחשבון (להלן: "השיקים מושא התביעה" או "השיקים"), והחשבון לא זוכה תמורתם. כתוצאה, ולמרות שהפקיד כספים ושיקים, גדלה יתרת החובה בחשבון, ובגין החריגה ממסגרת האשראי, גבה ממנו הבנק סכומי עתק. 8. לטענת התובע, לנוכח האמור, העביר בשנת 2007 למומחה מטעמו, סלימאן עלי סלמאן (להלן: "המומחה"), את דפי החשבון לתקופה שמיום 28.11.96 (מועד פתיחת החשבון) ועד יום 7.9.06 (להלן: "התקופה הנבדקת"). לאחר בדיקה, הגיע המומחה למסקנה, כי נגבו מהחשבון ריבית ועמלות מופרזות ובלתי חוקיות, ובנוסף, מאחר והחשבון לא זוכה בסכום השיקים מושא התביעה, היתה יתרת החובה בחשבון בסך של 170,795 ₪ נכון ליום 6.09.06, כאשר החשבון היה אמור להיות ביתרת זכות בסך של 4,924 ₪. 9. עוד נטען, כי הבנק נהג במשך השנים בניגוד לדין, הטעה את התובע והציג בפניו, ביודעין, מצג שווא לפיו החשבון מנוהל באופן תקין וסדיר, הריביות והעמלות נגבות כדין, והחשבון מזוכה בכל השיקים הדחויים שהפקיד. הבנק ניצל את מצוקתו, חולשתו השכלית וחוסר ניסיונו של התובע, חייב אותו לקבל הלוואה בתנאים מחפירים, ולפתוח תוכניות חסכון נושאות תשואה נמוכה, שהמימון שלהן מקורו בחשבון, שהיה בחריגה ממסגרת האשראי. בכך, גרם הבנק להגדלת חיובי הריבית בחשבון. עוד נטען, להתניית שירות בשירות. 10. לכתב התביעה צורפה חוות דעת המומחה סלימאן, שהתייחס לשתיים מתוך שלל טענות התובע: האחת, כי לא נאמר לתובע או למי מטעמו, כי הבנק אינו מתייחס לסכומי העמלות, כאל ריבית, וכי אינו מפחית סכומי העמלות, מסכום הריבית הרבעונית בה חוייב החשבון, למרות היותם "ריבית" על פי חוק הריבית; השניה, כי החשבון לא זוכָּה בסך של 20,000 ₪, בעבור השיקים מושא התביעה, כדלקמן: מס' שיק תאריך פירעון סכום השיק 5114952 5.1.99 2,500 ₪ 5114953 8.1.99 2,500 ₪ 5114954 10.1.99 2,500 ₪ 5114955 17.1.99 2,500 ₪ 5114956 21.1.99 2,500 ₪ 5114957 25.1.99 2,500 ₪ 5114958 27.1.99 2,500 ₪ 5114959 30.1.99 2,500 ₪ על פי המצוין בחוות הדעת, חויב החשבון בשיעורי עמלות גבוהים, ביחס לשיעורי הריבית, דבר העומד בסתירה לחוק הריבית. עוד טען המומחה, כי יש לזכות את החשבון בסך של 20,000 ₪ בגין השיקים שהופקדו, לטענת התובע, ואשר החשבון לא זוכה בגינם. חישובי המומחה התבססו על קביעותיו לעיל. 11. הבנק טען בהגנתו, כי דין התביעה להידחות, שכן רובה ככולה - התיישנה, ובנוסף, טען כי התביעה אינה מגלה עילה, והעלה טענות מניעות ושיהוי. הבנק הכחיש כי גרם לתובע נזק, וכן הכחיש את ממצאי חוות הדעת. לטענתו, כתב התביעה אינו עומד בתנאי תקנות סדר הדין האזרחי, אין הוא מפרט את העובדות המהוות את עילת התביעה ומתי נולדה; את מספרי השיקים מושא התביעה; מתי נלקחה ההלוואה הנטענת, סכומה והריבית ששילם התובע, לטענתו, בגינה, ואילו תוכניות חסכון פתח התובע בבנק. לא זו אף זו, אין בתביעה כל פירוט לגבי טענת התניית שירות בשירות. גם מן הטעם הזה דין התביעה להידחות על הסף. 12. לגופה של התביעה טען הבנק, כי פעל בתום לב ובדרך מקובלת, על פי הנוהג המקובל במערכת הבנקאית וביחסי בנק-לקוח; על פי ההסכמים שנחתמו בינו לבין התובע ועל פי בקשותיו. התובע קיבל מהבנק דפי חשבון ומסמכים בנקאיים באופן מסודר ושוטף כמקובל במערכת הבנקאית ועל פי בקשתו; המועד הסביר להעלאת טענות לגבי אי-סדרים בניהול החשבון חלף, שכן אי-הסדרים הנטענים התגלו לטענת התובע כבר בשנת 2003, אולם הוא לא שלח כל הודעת ביטול לבנק לגבי ההסכם בינו לבין הבנק, ולא פעל להקטנת נזקיו המוכחשים. משכך, מנוע ו/או מושתק התובע מלהעלות טענה לגבי הדרך בה נוהל החשבון. 13. הבנק הכחיש התניית שירות בשירות. לטענתו, המהלכים הכלכליים השונים בחשבון היו פרי יוזמתו של התובע, משיקוליו ועל-פי בקשותיו. האשראי בחשבון ניתן בהתאם להסכמים שנחתמו מעת לעת בינו לבין התובע, בהתאם לבקשתו, לנהוג בבנק, ולנהלים בנקאיים רגילים. כך גם לגבי העמלות ושיעורי הריבית שנגבו בחשבון. בתקופות בהן היו החשבונות מצויים בחריגה ממסגרת האשראי, חויב החשבון בריבית חריגה. זאת ועוד, התביעה נועדה לשמש משקל נגד לחובו של התובע לבנק, המסתכם בסך של 197,551.70 ₪ נכון ליום 13.05.07. 14. הבנק טען, כי התובע לא הוכיח שהשיקים, אותם 8 שיקים שלטענתו נעלמו ולא הוחזרו לידיו, היו נפרעים; בנוסף, לא הוכיח כי רובני (מי שמשך את השיקים) חייב לו כספים וכי פעל להקטנת הנזק הנטען, או כי נגרם לו חסרון כיס כתוצאה מכך שלא התבצעה פעולת הניכיון על השיקים. זאת ועוד, ראוף אינו מתכחש לחתימתו על טופסי ניכיון השיקים, בהם לא הופיע ניכיון השיקים מושא התביעה. טענתו כי חתם על טופס ניכיון השיקים בעודו ריק, נטענה בעלמא. המדובר בשני טפסים, וחזקה שלא נסתרה, כי האמור בטפסים משקף את הסכמת הצדדים וכי התובע ידע, באמצעות מיופה כוחו, בזמן אמת, כי לא התבצעה פעולת הניכיון של השיקים. זאת ועוד, אם אכן חתם על טפסים ריקים, נטל ביודעין את הסיכון ואין לו להלין אלא על עצמו. לחילופין טען הבנק, כי התובע הפר את חובת תום הלב שחב כלפיו, משלא התריע בפני הבנק על הטעות או הרשלנות הנטענת בזמן אמת. וגם מן הטעם הזה יש לדחות את התביעה. דיון והכרעה: 15. הבנק עתר בבקשה לדחייה על הסף, מהסיבות שצוינו לעיל. בהחלטתי מיום 15.06.10, התקבלה הבקשה חלקית, לגבי התיישנות העילה בגין פעולות ניכיון השיקים מושא התביעה. עם זאת, נדחתה הטענה להתיישנות העילה בנוגע לחישוב הריבית, מן הטעם שלצורך הכרעה בה יש צורך בשמיעת ראיות. 16. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית שלו ושל בניו, ראוף ומערוף. בנוסף, הוגשה מטעם התובע חוות דעת המומחה סלימאן. מטעם הבנק הוגש תצהירו של מר טארק עבדו, מי שהחל לכהן כמנהל סניף הבנק הנתבע החל מחודש 05.2008 (להלן: "מנהל הסניף"). 17. המצהירים והמומחה מטעם התובע נחקרו בחקירה נגדית, ובסיום הבאת ראיות התביעה, הודיע ב"כ הבנק כי הוא מושך את תצהירו של מנהל הסניף, וכי אין לו עדים. בתום ישיבת ההוכחות הצהיר ב"כ התובע: "מבחינתנו ולאחר שהתביעה בכל הקשור לשיקים שלא נכנסו לניכיון נדחתה מחמת התיישנות, ומבלי לוותר על זכותנו לערער בבוא העת, אם בכלל, בשאלה זו, אנו מצמצמים את העילות כדלקמן: א. הריבית בגין אי זיכוי החשבון בסך של 20,000 ₪, בגין אותם שיקים. ב. חיוב החשבון בגין עמלת הקצאת אשראי. ג. דמי ניהול ועמלות שונות." (ע' 18, ש' 1-6 לפרוטוקול). בכך זנח למעשה התובע טענותיו בנוגע להתניית שירות בשירות, לעושק וניצול (סעיפים 19-21 לכתב התביעה) ולריבית חריגה (סעיף 23 לכתב התביעה). 18. כידוע, תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, העובדות אשר נדרש קיומן על מנת שיזכה בסעד המבוקש (ראה ע"א 42/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1005 -1004; ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד כ"א (2) 358, 364). בעניינינו על מנת שיזכה התובע בסעד המבוקש, עליו להוכיח ראשית, כי הנזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מאי-ניכיון השיקים מושא התביעה הינו באשמת הבנק; ושנית כי הבנק הפר חובה מחובותיו כלפי התובע, בעניין העמלות ודמי הניהול. השאלה שלפני היא אם הניח התובע תשתית ראייתית לכך שהשיקים מושא התביעה נותרו בידי הבנק. אם ימצא כי התשובה חיובית, אדרש לעניין הנזק הנטען. 19. מן הראיות שהובאו לפני עולה, כי ביום 26.11.98, בשעה 12:00, חתם ראוף על טופס למשיכת 30 שיקים שהופקדו במשמורת בחשבון בסך כולל של 73,915 ₪ (נספח ד' לת/2), ביניהם השיקים מושא הדיון. באותו יום בשעה 12:50, בוצעה פעולת ניכיון של 22 מהשיקים שנמשכו, בסך כולל של 53,915 ₪, כאשר על שני טופסי ניכיון השיקים מופיעה חתימתו של ראוף (נספח ה' לת/2). אלא שהשיקים נשוא התביעה לא היו בין אותם 22 שיקים. ראוף הצהיר, כי אינו יודע מדוע לא הופקדו השיקים לניכיון, וכי לא לקח את השיקים מהבנק (סעיפים 15 ו-16 לת/2). בנוסף, הדגיש כי קבלה פיזית של שיקים ממשמורת מתבצעת בנפרד ואורכת מספר ימים ( סעיפים 17-18 לת/2). בעדותו, שב והכחיש כי השיקים נמסרו לידיו (ע' 7 ש' 21-29 לפרוטוקול): "ש. זה נכון שלפני שביצעת את הניכיון, פיזית, הוציאו ונתנו לך את השיקים הדחויים? ת. אף פעם לא מוציאים פיזית את השיקים. אני חותם להם על המשיכה ועל הניכיון. נותנים שני טפסים. אני חותם להם ואחר כך הם עושים את המשיכה והניכיון. אף פעם לא נותנים פיזית את השיקים כדי שאלך לפקיד. אם אני רוצה לתפוס אותם פיזית, זה צריך לקחת הרבה זמן. זה לא דבר שלוקחים אותו במקום או שזה נמצא במגירה ומושכים ונותנים. זה דבר שדורש זמן רב עד שיוציאו אותו פיזית. ש. למה? מה זה הרבה זמן? ת. אם מישהו רוצה את השיק שלו, הייתי צריך לחכות 3-4 ימים עד שיתנו אותו פיזית. זה לא נמצא איפשהו במגירה אצלם." אין בעדותו של ראוף כדי לסתור כי בוצע ניכיון ל- 22 שיקים בלבד, וכי חתם על הניכיון של 22 השיקים, כעולה מטפסי ניכיון השיקים: "מספר שיקים -22 ; סך הפקדה בשיקים 53,915 - סה"כ הפקדה בשיקים; הסכום שנזקף בחשבון- 52,204.12 " (נספח ב' לת/2). 20. ראוף הצהיר, כי ככל הנראה, חתם על טופס פעולת הניכיון בהיותו ריק, והטופס נערך על ידי פקידי הבנק בשלב מאוחר יותר, ועקב טעות או רשלנות מצידם, הוחסרו השיקים מטופס פעולת הניכיון (סעיף 21 לת/2). גם התובע הצהיר, כי הוא ובניו נדרשו לחתום על טפסים ריקים, שהיו ממולאים מאוחר יותר על ידי פקידי הבנק, או שהוא היה חותם על טופס משיכת שיקים, בהיותו מלא ובאותה עת על טופס ריק שהיה ממולא מאוחר יותר (סעיף 11 לת/4). טענה זו לא הוכחה, וממילא אין בה כדי לסייע לתובע, שכן "... אינה נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך, שהוא חתם מבלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תכנו: אם לא ניתנה לו הזדמנות לקראו תחילה, צריך היה להימנע מלחתום; ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו על מסמך סתם" [ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 648, 661-662]. 21. זאת ועוד, יש לזכור כי הבנק שלח לתובע דפי חשבון ומסמכים הנוגעים לחשבון. ראוף העיד, כי ברשות התובע קלסר מסודר של כל הפעילות הבנקאית (ע' 7 שורות 12-13 לפרוטוקול) אולם מרוב העבודה שהיתה "לא היה לנו אפילו זמן להסתכל בדפי הבנק" (ע' 8 ש' 19-20 לפרוטוקול), וכי נעזרו ברואה חשבון "עד היום יש לנו. כל עסק יש לו רואה חשבון " (ע' 8 ש' 28 לפרוטוקול). וגם מעדותו של מערוף עולה, כי בשנים הרלוונטיות לתביעה היה לעסק מנהל חשבונות "עמאד סלאמה, מנהל החשבונות שלנו" (ע' 13 ש' 15 לפרוטוקול). הנה אם כן, היתה לתובע הזדמנות לבדוק את דפי החשבון והדוחות ששלח לו הבנק באופן שוטף, אך בחר שלא לעשות כן. 22. התובע הצהיר, כי נהג לפנות לבנק בעצמו או באמצעות בניו, בבקשה לבצע ניכיון שיקים, על אותם שיקים שהיו מופקדים במשמורת בחשבונו, כדי להקטין את יתרת החובה בחשבון (סעיף 7 לת/4). אין זה סביר שלא הבחין בסמוך לאחר משיכת השיקים על סכום כולל של 20,000 ₪, בכך שחשבונו לא זוכָּה בעדם. 23. התובע הצהיר, כי ניסה לאתר את הלקוח שמסר לו את השיקים, אותו כינה בשם איזיק רובני, אך לא הצליח (סעיפים 18; 21 לת/4). לטענתו, פנה לבנק בבקשה לקבל פרטים אודות השיקים, אולם קיבל תשובה בלתי מספקת, ופנייתו לבנק לאומי, נענתה בסירוב. בשל כך הגיש בקשה במסגרת ת"א 3683/06 לקבלת פרטים אודות השיקים, ובסופו של ההליך נמסר לו כי השיקים לא הוצגו כלל לפירעון (סעיף 22 לת/4). ככל הנראה, ההתייחסות הינה לאותו איש אשר משך את השיקים נשוא התביעה, עם כינויים שונים. שני בניו של התובע זיהו את מושך השיקים בשם "איציק אבנר" ולא איזיק רובני, כטענת התובע (ע' 8 ש' 3 לפרוטוקול; ע' 12 ש' 11 לפרוטוקול). מעדותו של מערוף עולה, כי ניתן היה ליצור קשר עם איציק אבנר (ע' 12 ש' 17-18 לפרוטוקול): "ש. ...אם נניח ב-2003 היית רוצה לדבר עם איציק אבנר, לא היתה לך בעיה? ת. אני לא חושב שהיתה בעיה". מאחר והשיקים לא הוצגו בפני, אין ביכולתי לקבוע, מי מושך השיקים, אולם לצורך עניינינו, מה לי נפקא מינה אם המדובר באבנר או ברובני. עסקינן בשיקים שעל פי הנטען לא נפרעו, ולפיכך, נותר מושך השיקים חייב 20,000 ₪ לתובע. עובדה היא, כי התובע לא ביקש לקבל את השיקים חזרה, דבר שהיה מאפשר לו לבקש ממושך השיק פרעון מחדש של סכומי השיקים. התובע אף נמנע מלהגיש תביעה נגדו, או להביא אותו לעדות. 24. אציין כי יש ממש בטענות הנתבע, כי התנהגות התובע בנסיבות אלו אינה סבירה. משידע התובע כבר ביום ביצוע הניכיון כי לא בוצע ניכיון לשיקים, וכי חסרים בחשבון 20,000 ₪, סביר היה כי ינקוט הליכים במטרה לנסות לגבות חובו ממושך השיקים. זאת ועוד, יש לזקוף לחובת התובע הימנעותו מהבאת ראיות חיוניות, אשר היו בהישג ידו (מכל מקום לא הוכח היפוכו של דבר). התובע לא זימן לעדות את פקיד הבנק בפניו חתם ראוף על טופסי משיכת השיקים וביצוע הניכיון של השיקים, ואף לא זימן לעדות את מושך השיקים. הלכה פסוקה היא, כי הימנעות מלהביא ראיות או עדים שהיו עשויים לשפוך אור על הפרשה מחזקת את המשקל והמהימנות של גירסת היריב (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), 917; ע"א 2275/90 חינה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606; ע"א 565/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 658, 651; ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט(1), 450 ). משכך, אין אלא להסיק כי לו הוזמנו עדים אלה היה בעדותם כדי לתמוך דווקא בגרסת הבנק. לא זו אף זו, מעדותו של ראוף עולה, כי איציק אבנר אינו חייב לתובע כסף (ע' 8 ש' 10-12; ש' 17 לפרוטוקול): "ש. למה לא הגשת נגדו תביעה? ת. על מה? ש. הוא לא חייב לך כסף? ת. לא, לא חייב." 25. זאת ועוד, לטעמי, העובדה שהתובע ממשיך להוסיף ולהפקיד סכומים בחשבון באותו בנק, בדיוק באותה דרך בה הופקדו השיקים (ע' 16 ש' 19-20 לפרוטוקול), למרות טענתו שבשל מחדלי הבנק לא הופקד בחשבונו סך של 20,000 ₪, מלמדת, כי התובע עצמו לא היה סבור שנגרם לו נזק כלשהו בגין אי ניכיון השיקים. 26. כל המחדלים לעיל, נזקפים במישור הראייתי לחובת התובע. וככל שהיה עלי להכריע בין גרסאות עובדתיות, נתתי בכורה ועדיפות למסמכים המדברים בעד עצמם. מפירוט העובדות שתואר לעיל עולה בברור, כי התובע לא עמד בחובתו להוכיח תביעתו לעניין אחריות הבנק לאי ניכיון השיקים. התיישנות 27. הבנק טען להתיישנות התביעה בנוגע לריביות ולעמלות שנגבו בתקופה שקדמה ל-7 שנים ממועד הגשת התביעה. לטענת התובע, החשבון ממשיך להתנהל בבנק, ולהיות מחויב באותן ריביות שגויות. משכך, לא חלה התיישנות. כן טען, כי ללא בדיקת המומחה, לא היה באפשרותו לדעת כי חישובי הריבית הרבעונית בחשבון לאורך התקופה הנבדקת היו שגויים, וכי הבנק אינו מפחית את העמלות מהריבית הרבעונית שהחשבון חוייב בה. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי, כי לעניין הריבית, הדין עם התובע. על פי הפסיקה, "יש לראות בחישוב השגוי של הריבית כמעשה נזיקין אשר נמשך כל עוד נעשה החישוב בדרך זו, ועל-כן התחיל מירוץ ההתיישנות רק באותו שלב שחישוב שגוי זה הופסק בו" (ע"א 7085/98 סירגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל ואח', פ"ד נו(6)493, 518). כאמור, החשבון ממשיך להתנהל, וחישוב הריביות הרבעוניות השגוי, לטענת התובע, לא הופסק. משכך, לא חלה התיישנות לעניין חישובי הריבית הרבעונית בחשבון. 28. שונה התוצאה לעניין החיוב בעמלות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשכ"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה מהיום בו נולדה עילת התובענה. על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (הדגשה שלי- ס"י). התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, נכונים גם לגבי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין עליו מסתמך התובע (ראה ע"א 244/81 מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 685). הלכה היא, כי מועד התגבשות הנזק לצורך חישוב תחילת מרוץ ההתיישנות הוא משנתגבש הנזק באופן כזה שהניזוק כאדם סביר היה מגיש תביעה בגינו (ע"א(עליון) 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, 559). לטענת התובע, נודע לו על המעשים הפסולים של הבנק רק לאחר שפנה למומחה, שנים לאחר התגבשות הנזק. אולם, לאורך כל התקופה הנבדקת עמדו לפני התובע הנתונים אשר אּפשרו לו בדיקת תקינות ניהול החשבון. העובדות היו ידועות לו או למצער היו בהישג ידו. אם בחר התובע, מטעמיו הוא, שלא לעקוב אחר הנעשה בחשבון אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. זאת ועוד, עיתוי הבדיקה, היה נתון להחלטת התובע ובחירתו על ידו אינו יכול לשמש טענה טובה לצורך עיכוב תחילת מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעה (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, 730). העובדה שהתובע פנה למומחה לבדיקת חשבונותיו רק בשנת 2007, אין בה כדי להחיות מרוץ ההתיישנות. 29. אין התובע יכול להסתמך אפוא על החריג שבסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], על שתי חלופותיו. הטוען כי עובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו אף שפעל בסבירות ראויה, עליו הראיה. התובע, אשר הסתפק באמירה סתמית לפיה נודעו לו העובדות בעקבות הבדיקה שערך המומחה אליו פנה, לא עמד בנטל המוטל עליו, לא הוכיח כי העובדות נעלמו ממנו (יסוד סובייקטיבי), וממילא לא הוכיח כי לא ניתן היה לגלות את העובדות בשלב מוקדם יותר אף בזהירות סבירה (יסוד אובייקטיבי). די בכך כדי לקבוע, כי התובע ידע, או למצער יכול היה לדעת, על חיובי העמלות בחשבון. כפועל יוצא, התובע לא הוכיח כי התקיים החריג המנוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. לפיכך, הנני קובע כי חלה התיישנות, לעניין חיובי העמלות מעבר ל-7 שנים טרם הגשת התביעה. האם חוייב החשבון בעמלות, דמי ניהול ובריביות בניגוד להסכמים עליהם חתם התובע עם הבנק? 30. התובע טען, כי נגבו ממנו עמלות רבות בניגוד להסכמתו, ללא ידיעתו ומבלי שנאמר לו כי הבנק אינו מפחית את סכומי העמלות ששילם מהריבית הרבעונית (סעיף 12 לת/4). לטענת הבנק, אין כל מניעה משפטית לגבות עמלות לצד גביית ריביות וכי היקף העמלות שניגבה, משקף את היקף הפעילות בחשבון. בנוסף, התובע חתם על מסמכי הבנק בעניין העמלות והריביות, ולכן מנוע ומושתק מלטעון כי לא ידע על החיובים. לא זו אף זו, החיובים מופיעים בדפי החשבון, והתובע קיבל את דפי החשבון באופן מסודר מיום פתיחת החשבון ואף העבירם למומחה. השירותים הניתנים אגב הקצאת אשראי או מתן הלוואה, הם חלק בלתי ניפרד מהשירותים הניתנים ברגיל בידי הבנק. המחוקק הכיר בכך, כי שירותים אלה מזכים את הבנק בתמורה נוספת על התמורה בגין עצם העמדת האשראי או ההלוואה, היא הריבית. חוק הריבית, התשי"ז-1957 (להלן: "חוק הריבית") קבע הסדר לפיו הוסמך שר האוצר לקבוע ריבית מקסימלית על מילוות צמודי מדד בלבד. אין כל הגבלה בחיוב בחשבון בנק בעמלות, בריבית וכו'. 31. סעיף 5א' לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות") קובע, כי על הבנק למסור ללקוח מידע על סכומי העמלות או שיעור העמלות שהוא גובה בעד כל שירות שנתן ללקוח. מתקין כללי הבנקאות הבחין בין ריבית לבין עמלה, כעולה מכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992 (להלן: "כללי הבנקאות"). כך נקבע בסעיף 20 א(א) לכללי הבנקאות, לעניין ריבית, כי בעת חיוב חשבון עובר ושב בריבית, יודיע הבנק, לפי בקשתו של הלקוח , מהי מסגרת האשראי המאושרת; שיעורי הריבית התעריפית על האשראי במסגרת המאושרת; שיעורי הריבית התעריפית על האשראי החורג מהמסגרת המאושרת (האשראי החריג); סך כל מספרי הריבית לחובה וסכום הריבית על האשראי המאושר; סך כל מספרי הריבית לחובה וסכום הריבית על האשראי החריג, וסך כל החיוב בריבית. 32. לעניין עמלות נקבע בסעיף 26 א(א) לכללי הבנקאות, כי בעת מתן שירות יודיע הבנק ללקוח את עלות השירות, ככל שזו ידועה בעת מתן השירות. "העמלה נגבית בשל העלויות הכרוכות בשירותים הנצרכים לצורך מתן האשראי או הלוואה, כגון עריכת מסמכים, בדיקת היסטוריית הקרדיט של הלווה, בדיקת האובליגו ,בדיקת בטוחות, פעולות מעקב והחתמה וכיוצא בזה. בעוד הריבית הינה בגין השימוש בכספי הבנק, כמובן... כל עוד אין מגבלה בדין בדבר שיעור העמלה, הרי כמי שנותן שירות המזכה אותו בתשלום, רשאי המשיב לגבות עמלה בשיעור שהוא מוצא לנכון." (ת"א(מחוזי) 2402/02 עו"ד רייזל אריה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (31.03.05)). מן המקובץ עולה, כי הבנק רשאי לגבות עמלה וריבית גם יחד, כאשר החובה המוטלת עליו היא גילוי נאות מראש על השיעורים. 33. נפסק לא אחת, כי על הטוען כי חוייב בעמלות שלא כדין וללא ידיעתו, להראות באמצעות "ראיות חזקות וברורות, עדות חד-משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות" כי קיים שוני מהותי בין המסמך עליו חתם לבין זה שסבר כי חתם עליו וכן, כי לא לקה ברשלנות בחתימתו על החוזה (ראה בסוגיה בין היתר ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4), 29; ע"א 36/99 יפה נ' עזבון המנוחה גלזר בע"מ, פ"ד נה(3),272; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד (2) 559). טענת התובע, כי חוייב בעמלות שלא כדין וללא ידיעתו, עומדת בסתירה למסמכים עליהם חתם עם הבנק. במסגרת הסכמי הפתיחה של החשבון הסכים התובע לגביית עמלות וריביות מחשבונו (סעיף 14 להסכם תנאי ניהול החשבון - נספח א' לנ/4). התובע לא טען, כי העמלות בהן חוייב הן בניגוד לתעריף הבנק או כי תעריף הבנק לא היה קיים בסניף לעיונו. התובע הצהיר כי בשנת 2003 הבחין, כי חשבונו מתנהל בצורה "לא מסודרת" ובאופן לא יעיל, וכי נגבות ממנו עמלות רבות בניגוד להסכמתו, וללא ידיעתו. בעדותו ניסה, עם זאת, להציג עצמו כמי שאינו יודע דבר לגבי מסמכי הבנק "מי שטיפל בניירת זה הילדים שלי ולא אני. אני לא ידע דבר על הניירת" (ע' 15 ש' 17 לפרוטוקול). מעדותו של מערוף עולה, כי במהלך ניהול החשבון קיבל התובע מידע שוטף מהבנק אודות החשבון, וכי יש להם קלסר מסודר של כל הפעילות הבנקאית שביצעו (ע' 7 ש' 12-13 לפרוטוקול). על כך ניתן להוסיף, כי מסמכי הבנק נבדקו על ידי מנהל החשבונות של התובע בשנים הרלוונטיות לתביעה (ע' 13 ש' 13-15 לפרוטוקול). לו חוייב החשבון בעמלות שונות וריביות שלא כדין, היה הדבר מתגלה על נקלה. למותר לציין, כי בשום שלב לא העלה התובע טענה מעין זו בזמן אמת, כך שממילא המדובר בטענה כבושה שהועלתה רק בעקבות חוות דעת המומחה. העובדה שהתובע לא ראה למחות במהלך ניהול החשבון תומכת במסקנה שחיובי העמלות, דמי הניהול והריביות, נעשו בהתאם למוסכם. 34. מאחר והבנק רשאי להסכים על שיעור העמלה הנגבית עם לקוחותיו, וכל שחב בו הוא חובת גילוי נאות, הרי שבעצם גילוי שיעורי העמלה יצא הבנק ידי חובה (ע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ, פ"ד נה(1) 865, 874; ת"א 1840/02 ברודסקי נועם נ' בנק המזרחי המאוחד (פורסם ביום 17.02.04)). בנסיבות אלו, לא מצאתי ראיה לכך כי הבנק פעל שלא בהתאם להוראות בנק ישראל או הכללים. התובע לא הוכיח אפוא כי הבנק חייב אותו בעמלות, דמי ניהול וריבית רבעונית העולים על המוסכם. דין התובענה להידחות לגופה ככל שהיא מתייחסת לראש נזק זה. חוות דעת המומחה 35. חוות דעת המומחה אינה יכולה לעמוד. הטעם העיקרי הינו, כי חוות הדעת הוכנה על יסוד הנחות עובדתיות שלא הוכחו. כידוע, חוות דעת של מומחה נועדה לתת ביטוי חשבונאי לטענות בעל הדין ואין לה חיים עצמאיים (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ , פ"ד מז(5), 133). משלא הונחה תשתית עובדתית לביסוס טענות התובע אין לחוות דעת זו ערך ראייתי. משכך, יש לדחות את כל ממצאיה ומסקנותיה של חוות הדעת. 36. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אשראי