דוגמא להחלטה בנושא גביית ארנונה לאחר סיום תקופת השכירות: המבקשים הגישו נגד המשיבה תובענה שאותה ביקשו לאשר כייצוגית, אשר עילתה היא השבה של סכומים שאותם היא גבתה מהם שלא כדין. המבקשים טענו כי בזמן הרלוונטי לתובענה הם שכרו דירת מגורים בחיפה, והם החזיקו בה בתקופה שבין 15.7.06 עד 18.10.07. כחלוף כשנתיים מסיום השכירות נקטה המשיבה בהליכי גבייה מנהלית נגד המבקשים, ובעקבות כך בדקו המבקשים ומצאו שהמשיבה חייבה אותם בארנונה גם בגין חלקי חודש שבהם הם לא החזיקו בדירה. בשיג ושיח שהתקיים בין הצדדים טענה המשיבה כי חיוב כזה מעוגן בצו הארנונה הרלוונטי, הקובע שמי שמחזיק בנכס 15 ימים או יותר באותו חודש יחויב עבור החודש המלא. על רקע עמדה זו של העירייה הוגשה התובענה, והמבקשים טענו כי ההוראה בצו הארנונה המאפשרת גבייה בגין תקופה שבה לא הוחזק הנכס אינה חוקית, וכמותה גם גביית תשלומי ארנונה על יסוד הוראה כזו. בעקבות הגשת הבקשה לאישור, הגישה המשיבה הודעת חדילה, כמשמעותה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 ("החוק"), וביום 9.10.12 הוריתי כי המבקשים ישיבו להודעת החדילה ובתוך כך גם יטענו לעניין הגמול, שלכאורה ניתן לפסוק להם על רקע הוראת סעיף 9(ג) לחוק. באותה עת לא היו המבקשים מיוצגים. ביום 29.10.12 הוגשה בקשה להתיר את ייצוגם של המבקשים על-ידי עורכי דין, ועל אף התנגדותה של המשיבה התרתי את הדבר, תוך שקבעתי שהעובדה שהמבקשים ביקשו להיות מיוצגים רק לאחר שהוגשה הודעת החדילה תובא בחשבון לעניין פסיקת שכר טרחה לעורכי הדין (להבדיל מפסיקת גמול למבקשים). המבקשים, המיוצגים עתה על-ידי עורכי דין, הגישו טיעון מפורט הן לעניין הודעת החדילה ותחולתה והן לעניין הגמול שיש לפסוק להם ושכר הטרחה שיש לפסוק לעורכי הדין. המבקשים הפנו למאמרו של אלון קלמנט, קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, (2006) שבו הוא מנה את השיקולים לפסיקת גמול ושכר טרחה, היינו שיקולי תשומה, תפוקה לקבוצה המיוצגת והכוונה ציבורית. נטען כי בהיבט של שיקולי תשומה המבקש 2, שהוא רואה חשבון בעיסוקו, השקיע מעל מאתיים שעות בנושא התובענה והבקשה לאישורה, הן בלימוד כל החומר הרלוונטי והן בפגישות עם נציגי המשיבה. בהיבט של שיקולי תפוקה, נטען כי לפי אומדן המבקשים הגבייה הבלתי חוקית שעליה נסבה התובענה עולה כדי כ-1.8 מיליון ₪ לשנה ביחס לכל חברי הקבוצה המיוצגת, וכ-3.6 מיליון ₪ לתקופה של שנתיים, שהיא התקופה הרלוונטית לתביעת השבה אילולא הייתה המשיבה מודיעה על חדילה. על רקע זה ועל רקע הדברים שנאמרו בפסק הדין שנתתי בעניין ת"מ 33585-01-12 סיד נ' עיריית חיפה (8.8.12), טענו המבקשים שיש לפסוק להם גמול בסכום השווה כדי 8% מסכום החיסכון שנוצר לחברי הקבוצה, היינו סך של כ-280,000 ₪; לטענתם, בסיס חישוב דומה נפסק גם במקרים אחרים, כגון ת"צ (מרכז) 8746-11-10 זאב יעקב קופלוביץ נ' המועצה המקומית גני תקוה; ת"צ (מרכז) 1260-03-10 עמית ברוך נ' עירית רעננה, ו בש"א (ת"א) 30728/07 שרית חבה נ' עיריית בת-ים. אשר לעניין שכר הטרחה לעורכי דין, באי כוח המבקשים טענו כי אמנם ייצוגם של המבקשים החל לאחר הודעת החדילה, אולם מאותה עת השקיע משרד עורכי הדין תשומות רבות בבחינת התובענה, הבקשה לאישורה, הודעת החדילה והשלכותיה. יחד עם זאת טענו באי כוח המבקשים כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, היינו, שבמרבית שלבי ההתדיינות היו המבקשים בלתי מיוצגים, יש להפוך את היוצרות ולזכות את המבקשים בסכום שהיה משולם לבאי כוחם אם אלה היו מייצגים אותם מלכתחילה, ולפסוק לבאי הכוח את הסכום שהיה נפסק כגמול למבקשים בנסיבות כאלה. בתשובתה לטענות המבקשים ביקשה המשיבה לדחות מכול וכול את הטענות בנוגע לפסיקת שכר טרחה. לטענת המשיבה, הצטרפותם של באי כוח המבקשים להליך לאחר הודעת החדילה מייתרת כל אפשרות או צורך לפסוק להם שכר טרחה. אשר לפסיקת הגמול למבקשים, נטען כי הסכומים שבהם נקבו הם מופרזים וחסרי כל בסיס, בין השאר מפני שהאומדן השנתי של גבייה בלתי חוקית שבו הם נקבו איננו מבוסס על נתון עובדתי. כמו המבקשים, גם המשיבה הביאה שורה של מקרים התומכים בטענתם, אלא שבהם נפסקו סכומי גמול ושכר טרחה שאינם עולים כדי השיעורים שעליהם הצביעו המבקשים והם נמוכים במידה ניכרת. קודם שאנמק את התוצאה אליה אני מגיע אני רואה לייחד מספר מילים לחלוקה שבין התובע הייצוגי ובין באי כוחו בכל הנוגע לגמול ולשכר טרחה. סעיפים 22 ו-23 לחוק מלמדים כי המחוקק ראה לנכון להבחין בין התובע המייצג לבין בא כוחו בכל הנוגע לתשלומים שישולמו להם, היינו, גמול לראשון ושכר טרחה לאחרון. יחד עם זאת, אין להתעלם מן הדמיון שבהוראות סעיפים קטנים (1)-(3) שבסעיף 22(ב) לחוק ו-23(ב) לחוק, המפרטים את השיקולים בקביעת שיעור הגמול לתובע הייצוגי ושכר הטרחה לבא כוחו, ובהם שיקולי טרחה וסיכון (המכונים ע"י קלמנט "שיקולי תשומה"), שיקולי תועלת לקבוצה המיוצגת ("שיקולי תפוקה") ומידת החשיבות הציבורית של התובענה ("שיקול ההכוונה"). אף שהחוק מבחין בין התובע המייצג לבין בא כוחו לעניין התשלומים שראוי לפסוק להם, דעתי היא שכאשר בית המשפט מתבקש לפסוק גמול ושכר טרחה, עליו לבחון את העניין מנקודת ראותה של הקבוצה המיוצגת בכללותה ולקבוע, בדרך זו או אחרת, את הסכום הכולל שישולם לתובע המייצג ולבא כוחו, ולאחר מכן לקבוע את החלוקה ביניהם על פי אמות המידה והשיקולים המפורטים הן בסעיף 22 והן בסעיף 23 לחוק. מסקנתי זו מבוססת על ההשקפה הרואה בתובענה הייצוגית מעין "מיזם" שנוטלים בו חלק התובע המייצג ובא כוחו, ושני אלה פועלים לטובתם ולתועלתם של חברי הקבוצה המיוצגת, אשר בתורם אמורים לשאת בעלות מלאכת ייצוגם בבית המשפט, היינו בגמול ובשכר הטרחה. במקרה הנוכחי המבקשים היו אלה שנטלו את היוזמה לנקיטת ההליך והם אכן ניהלו אותו, בכישרון יש לומר, עד אשר הוגשה הודעת החדילה, היינו, עד אשר הושגה מטרתו של ההליך - לאכוף על המשיבה שתתנהל בהתאם להוראות החוק. במצב דברים זה ניתן לקבוע שהמבקשים ראויים לתשלום גמול שישקף את התועלת שפעולתם הביאה לחברי הקבוצה. נותר, אם כן, לקבוע מהו סכום הגמול וכיצד יחושב. אשר לבאי כוחם של המבקשים, כפי שצוין לעיל, אלה קיבלו על עצמם את מלאכת הייצוג בשלב שלאחר שהוגשה הודעת החדילה. אולם מכך לא נובע, כטענת המשיבה, שאין לפסוק להם שכר טרחה כלל. באי כוחם המבקשים הגישו טענות מפורט שכלל הן תשובה להודעת החדילה והן הנמקה בעניין סכומי הגמול ושכר הטרחה שיש לפסוק ולא שוכנעתי שאין מקום לפסוק להם סכום כלשהו בקשר לכך. על אף טענותיה של המשיבה בעניין זה, נראה לי שחישוב גמול על בסיס אחוזים מתוך הסכום שניתן לראותו כתועלת שמפיקים חברי הקבוצה, הוא חישוב ראוי אף אם אפשר להצביע על דרכי חישוב אחרות. חישוב תגמול על בסיס אחוזים - גם אם בהקשרים אחרים -מקובל במקומותינו (למשל בתביעות נזקי גוף ותביעות כספיות אחרות), והוא אף הוכר על ידי המחוקק כדרך חישוב שכר טרחתו של עורך דין המייצג תובע בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. קלמנט מציין במאמרו שדרך חישוב כזו היא אפשרית, וצודקים המבקשים כשהם מצביעים על כך שדרך זו הוכרה גם בפסק דינו של בית המשפט בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט (23.5.12) ("עניין רייכרט"). השאלה לפי כמה אחוזים יש לחשב את הגמול נראית לי בעלת חשיבות משנית, מפני שעיון באסמכתאות שהביאו שני הצדדים גם יחד מלמד שהסכום הכולל של גמול ושכר טרחה שנפסק באותם מקרים נע בסביבות 8-10 אחוזים, וגם אם ניתן למצוא חריגות מתחום זה, בעיקר כלפי מעלה, ניתן להסביר אותן על רקע נסיבות שהן אולי שונות. על כל פנים, מתחם זה נראה לי בגדר הסביר ואיני רואה סיבה לפסוק אחרת. ייתכן גם שבמקרים המתאימים יהיה מקום לשקול פסיקת שכר טרחה וגמול באופן מדורג, ולא על בסיס שיעור אחוזים אחיד. על דרך כזו הצביע בית המשפט בעניין רייכרט וניתן לה ביטוי גם בתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) תשמ"א - 1981, שם נקבע כי פסיקת שכר הטרחה תהיה באחוזים בשיעור הולך ויורד ככל שגדל סכום התקבולים או המימוש לפי העניין. בענייננו לא מצאתי מקום ליישם שיעור מדורג מעין זה והשיעור האחיד של שמונה אחוזים נראה לי סביר במכלול נסיבותיו של העניין. עניין אחר הוא כמובן הסכום הבסיסי שממנו יחושב סכום הגמול ושכר הטרחה, ובעניין זה נראה לי לקבל את טענת המבקשים. אכן, אלמלא הודעת החדילה - הייתה בקשת האישור מתבררת, ואם היו המבקשים זוכים בה, הייתה תביעת ההשבה מתייחסת לתקופה של שנתיים שקדמו לפתיחתו של ההליך (סעיף 21 לחוק). השאלה היא מהו הסכום הכולל שניתן להניח כי הוא סכום הגבייה הבלתי חוקית, כזו שעליה נסבה התובענה, בתקופה זו. המבקשים סברו שמדובר בסכום של כ-1,8 מיליון ₪, והמשיבה טוענת שסכום זה מופרך ואין לו כל בסיס עובדתי. לעומת זאת, המשיבה איננה מציעה כל חלופת חישוב או סיכום אחרת, והיא טוענת (בסעיף 9 של תשובתה לטענות המבקשים) שאין בידיה כלים לחשב את הסכום הכולל והדבר מצריך בדיקה ידנית של כל חוזי השכירות שהוגשו לה. ייתכן שכך הדבר וייתכן שלא. אולם המשיבה היא זו שברשותה נמצא כל המידע הגולמי המאפשר, בצורה כזו או אחרת, הסקת מסקנות בעניין זה, וכשאין היא מוצאת לנכון להביא נתון כלשהו - משוער ככל שיהיה, אין מנוס אלא לקבל את החישוב המוצע על ידי המבקשים. טרם סיום אתייחס לטענה שהעלתה המשיבה, וכמותה מועלות גם על ידי הרשויות מנהליות אחרות חדשות לבקרים, כאשר מוגשות נגדן תביעות השבה ובקשות לאשרן כתובענות ייצוגיות, והיא טענת "הקופה הציבורית" המבוססת על הדברים שנאמרו בעע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור נ' מדינת ישראל (27.12.10). הדברים שאמר בית המשפט באותו עניין, ש"יש לנהוג זהירות בכספי ציבור המשולמים כגמול שכר טרחה על ידי הרשות הציבורית..." מקובלים עליי ללא סייג אלא שגם שם הכיר בית המשפט בכך שיש מקום לפסוק גמול ושכר טרחה ובלבד שהסכומים שיפסקו לא יחרגו מגדר הסביר ומשום כך, הדברים אינם יכולים להועיל למשיבה. במקום שסכומי הגמול ושכר הטרחה מחושבים באופן המקובל במקומותינו, לרבות במקרים שבהם רשויות המדינה הן צד להליך, איני רואה מקום לסטות מדרך חישוב זו אך מחמת השיקול שמדובר בכספי ציבור. לכך ניתן להוסיף כי המשיבה גבתה סכומים שלא כדין, ומכוח מנגנון החדילה הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק ניתנה לה מעין חסינות מהשבת סכומים אלה. תהיה אשר תהיה מידת הזהירות שבה יש לנקוט ביחס לכספי ציבור, ראוי שהתובע המייצג ובאי כוחו יבואו על גמולם במידה שתשקף את קיומו של תמריץ ראוי לנקיטת הליכים שמטרתם אכיפת הדין על רשויות הציבור. סיכומו של דבר, המשיבה תשלם למבקשים גמול בסך של 134,000 ₪, ולבאי כוחם שכר טרחה בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. שכירותארנונה