החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק דמ 5232/05 (השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ונציג הציבור מר דוד רונן). להלן השתלשלות האירועים הנוגעים לבקשה דנן: פסק הדין ניתן ביום 20.12.2005, והומצא לבית הוריו של המבקש 2 (להלן-מר קופץ) ביום 19.2.2006. ביום 5.3.2006 הגיש מר קופץ בקשת רשות ערעור, ללא תשלום האגרה. ביום 14.3.2006 שילם מר קופץ את האגרה. ביום 19.3.2006 החלטתי כי אין לקבל את בקשת רשות הערעור לרישום עקב האיחור בהגשתה, וכי מר קופץ רשאי להגיש בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. הבקשה להארכת המועד הוגשה לבסוף ביום 30.3.2006. בפסק דינו של בית הדין קמא נקבע כי יש לראות בשני המבקשים כמעבידים במשותף של המשיב. זאת כיוון שהמשיב התקבל לעבודה אצל מר קופץ כטפסן, ולאחר מכן החל מר קופץ לפעול כחברה בע"מ, מבלי שהודיע למשיב כי מעתה הוא עובד עבור החברה. בית הדין קמא קבע כי המשיב קיבל שכר יומי ולא חודשי, וכי לא עלה בידי המבקשים להוכיח את ניצול ימי החופשה על ידי המשיב. בית הדין האזורי קבע כי יש להחיל על הצדדים את הוראותיו של צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות, לעניין ההפרשות לקרן פנסיה, וכי המבקשים לא הרימו את נטל ההוכחה לטענת הקיזוז בשל נזק שהמשיב גרם, לטענתם, לארונות בביתו של אחד מלקוחותיהם. אשר על כן, חייב בית הדין האזורי את המבקשים לשלם למשיב, ביחד ולחוד, דמי חגים, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. נימוקי הבקשה הם: העיכוב בהגשת בקשת רשות הערעור נגרם עקב אי קבלת פסק הדין בזמן, כיוון שפסק הדין נמסר לבית הוריו של מר קופץ ולא אליו ישירות. למר קופץ יש סיכוי טוב לזכות בערעורו שכן יש לו הוכחות הסותרות את טענותיו הבלתי מוצדקות של המשיב. המשיב התנגד לבקשה, מנימוקים אלה: הבקשה אינה מעלה כל טעם, וודאי שלא טעם מיוחד, להארכת המועד. מר קופץ הסתפק בטענה כללית וסתמית לפיה פסק הדין הגיע לבית הוריו ולא אליו ישירות. אין לקבל טענה כללית זו גם מן הטעם שהכתובת אליה נשלח פסק הדין היא הכתובת אשר מר קופץ עצמו ציין בכתב ההגנה כמען לשליחת כתבי בי-דין. אם מר קופץ או החברה המבקשת העתיקה את מענה, היה על מר קופץ ליידע על כך את בית הדין. יותר מכך, המשיב הודיע למר קופץ על מתן פסק הדין כנגדו, ואף שלח לו מכתב דרישה לתשלום הסכום שנפסק לזכותו בפסק הדין. למכתב הדרישה צורף העתק מפסק הדין. כל זאת נעשה בטרם חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. לבקשה לא צורף תצהיר התומך בעובדות הנטענות בה. גם לגופו של עניין, אין למבקשים סיכוי לקבל רשות ערעור, ולזכות בערעורם. לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית הדין קמא, אני קובעת כי דין הבקשה להידחות. על פי סעיף 31(ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969 "פסק דין של בית דין אזורי בדיון מהיר אינו נתון לערעור, אלא אם כן נשיא בית הדין הארצי או סגנו או שופט בית הדין הארצי שנתמנה לכך על ידי הנשיא נתנו לכך רשות". על פי תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991, בקשת רשות ערעור תוגש תוך חמישה עשר ימים מן היום שבו ניתן פסק הדין או ההחלטה, או מן היום בו הומצא למבקש. כך גם בקשת רשות ערעור על פסק דין בדיון מהיר של רשם בית הדין האזורי תוגש לבית הדין הארצי בתוך חמישה עשר ימים. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק, כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא (עא"ח 56/05 מאיר איתן נ' הילטון תל אביב בע"מ, ניתן ביום 23.5.05). לפי תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשכ"ט-1969, תשלום האגרה, מקום בו לא התקבל פטור לתשלומה, מהווה תנאי לפתיחת ההליך. על כן, ללא תשלום האגרה לא תתקבל בקשת רשות הערעור לרישום, ומועד תשלום האגרה ייחשב כיום הגשת בקשת רשות הערעור. יש לדחות את הבקשה בשל העדר פירוט. לעניין חוסר הפירוט וההנמקה בבקשה להארכת המועד נאמר בספרו של זוסמן כי: "המבקש להראות טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב לפחות לפרש את המועדים של האירועים הרלבנטיים ואינו יכול לצפות לכך שעל פי טענה כללית וסתומה שבתצהיר ישיג הארכת מועד". זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה 7, סעיף 689. אמנם, בהתאם לפסיקת בית דין זה, ההוראה בתקנות סדר הדין האזרחי המחייבת תמיכה בתצהיר בכל בקשה אינה חלה בבית הדין לעבודה. לפיכך, אין חובה לצרף תצהיר לכל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, והדבר תלוי בסוג הטענות המועלות בבקשה (דב"ע מט/107-9 מדינת ישראל נ' אלי מזרחי, ניתן ביום 21.6.1989). אולם, במקרה הנדון, לאור מהות הטענות שהועלו בבקשה, היה על מר קופץ להגיש תצהיר לתמיכה בבקשתו, ולכל הפחות, לפרט בבקשה את המועדים הרלבנטיים לבקשה. 8. מר קופץ גם לא הראה בבקשתו כל טעם לאיחור בהגשת בקשת רשות הערעור, למעט העובדה שפסק הדין נשלח אל בית הוריו ולא אליו ישירות. מר קופץ אינו יכול להיבנות מטענה זו, שכן כתובת בית הוריו היא הכתובת המופיעה בכתב ההגנה שהגיש בבית הדין האזורי כמען להמצאת כתבי בי-דין. אם שינה את כתובתו או את כתובת החברה, היה עליו להודיע על כך לבית הדין. 9. בתגובה לבקשה טוען המשיב כי יידע את מר קופץ טלפונית בדבר מתן פסק הדין, ואף שלח אליו דרישה לתשלום בצירוף העתק מפסק הדין. לעובדה זו משמעות משני טעמים. ראשית, היא מעידה על כך שלמר קופץ נודע על מתן פסק הדין לפחות במועד זה, אשר היה בתוך התקופה להגשת בקשת רשות הערעור; שנית, יש בה כדי להעיד על הסתמכותו של המשיב על סופיות הדיון בעניינו, שהתגבשה לאחר שלא הוגשה בקשת רשות ערעור בתוך המועד להגשתה. ואכן, לפי הפסיקה, בהכרעה אם להאריך את המועד להגשת ערעור, על בית הדין לשקול זה מול זה את משקלו של "הטעם המיוחד" ואת אינטרס הסופיות של בעל הדין האחר, כאשר "ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה". ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה(2) 904. 10. זאת ועוד. כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון, במקרים מסוימים, "חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה" (בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702). כאשר שוקלים את חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה, יש להביא בחשבון את סיכויי הערעור. ואכן, הן בפסיקת בית המשפט העליון והן בפסיקת בית דין זה נקבע כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 604/05 טובה אירלנדר נ' ההסתדרות החדשה, ניתן ביום 21.8.2005). במקרה שבפני, מדובר בערעור על קביעותיו של בית הדין קמא, אשר נבעו מן העובדה שבית הדין קמא, לאחר שבחן את העדויות והראיות שהוצגו בפניו, העדיף את גרסתו של המשיב באשר לכל אחד מרכיבי התביעה, ובאשר לטענת הקיזוז של המבקשים. קביעה זו היא מסוג הקביעות העובדתיות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן, במיוחד כאשר מדובר בהליך שהתברר בהליך של דיון מהיר, והערעור עליו טעון קבלת רשות. על כן, נראה כי סיכויי המבקשים לקבל רשות ערעור ולזכות בערעורם אינם גבוהים, וגם מטעם זה אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. 11. על יסוד כל האמור לעיל, דין הבקשה להדחות. המבקשים ישלמו למשיב הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ככל שהסכום לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו תומצא החלטה זו למבקשים, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הארכת מועדרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור